אז כמו שכתבתי פה בעבר אנחנו מפונים מתחילת המלחמה , היינו במלון מספר חודשים ועברנו לדירה במרכז כדי לחיות חיים נורמליים ולהכניס ילדים למסגרות .
חזרתי לעבודה לפני שבועיים וחצי, מאז הילדים היו חולים אחד אחרי השני, וגם בעלי ואני . לקחתי בהתחלה כמה ימי מחלה אבל מאחר ובעלי לא עובד (עצמאי, העסק בעיר שממנה התפנינו) הוא זה שנשאר עם הילדים בתורות ואני איכשהו מנסה לעבוד (מהבית , המשרדים סגורים).
אז גם קיבלנו כאפה של לבוא לדירה , שזה כן נכון לנו שכלית יותר מאשר לגור בחדר במלון, אבל פתאום לתחזק בית אחרי הרבה זמן שלא , וכל זה במשרה מלאה עם תינוקת בת חצי שנה שכמובן עדיין קמה בלילות (וזה בסדר כפרה עליה היא תינוקת..), וילד בן תכף שלוש, שחולים בתורנות . ובעל שלא ממוצה , רגיל להיות בעסק שלו ומוצא את עצמו שמרטפית כי אני לא יכולה להיות שר הפנים כי עובדת במשרה מלאה (מהבית ). וגם אני כל היום בתוך הבית לא רואה אנשים. עובדת ממנו, שעון חורף אז אחהצ עם הילדים בבית, בקיצור נכנסתי לסוג של התקף חרדה שבוע שעבר. הגוף שלי ממש רועד בעיקר בבקרים זה מתלבש גם על לחץ מהעבודה לתת תפוקה , לצד רגשות אשמה קשים שאני פחות יכולה להיות עם הילדים כי חזרתי ממצב של 24/7 איתם למצב של משרה מלאה.
ואשמה על כך שבעלי מחזיק את הבית מבחינת עבודות בית .
אני קמה בלילות מזיעה . לא מצליחה לישון טוב. חרדה מהעבודה לא להצליח בה , חרדה שאני לא אמא מספיק טובה, לא רעיה מספיק טובה .
תוסיפו לזה גם סמסטר אחרון ללימודים שקיבלתי אישור והקלות ללמוד מרחוק אבל צריכה בלילות לפתוח מחשב ואיכשהו לצוף על החומר (לא אכפת לי להוציא רק עובר בקורסים אני כבר במשרה מלאה בתחום אבל גם בשביל עובר צריך לשבת שעה פה שעה שם).
ובכללי תהיות - נראלי שקיבלתי כאפה במעבר לשני ילדים וכל העקירה מהבית , האם כל האמהות בישראל עייפות ככה ? איך מתפקדים כשחוזרים מחופשת לידה ? איך מתמודדים עם רגשות אשם שמצד אחד חייב לפרנס את הבית על ידי הקריירה ומצד שני זה הופך אותי לאדם יותר לחוץ כי אין לי דקה לעצמי.
סליחה על הבלבול ואלןקים יעזור אני לא רוצה להתלונן יש עכשיו אנשים שקוברים ילדים לא עלינו .... אבל מרגישה שכל הטלטלה הזאת מהבית והעבודה מהבית והכל בתחנה ארעית, שבר אותי. תודה למי שקראה
)