@מפוצלשת(: 

לא, אני עושה מצווה אבל לא חש כמיהה בה, מדי פעם אני שמח במצווה אבל לרוב פשוט מקיים כי אני מצווה במצווה שריבונו של עולם ציווה אותי.

תנוח דעתך, לדעתי בין במצוות ובין בערכים ומטרות אחרות רוב הזמן אין התרגשות וכמיהה בעניין.

אני חושב שגם רוב החיילים שמבצעים שמירה לא חשים כמיהה לעניין ואפילו לא מתרגשים ברוב השמירה למרות שזו זכות וחובה גדולה לשמור על עמנו בארצנו אחרי אלפי שנים.

ולכן תתרשם מעצמך שאתה מקיים את המצווה ואל תהיה מתוסכל

בלתי אפשרי לעשות משהו שוב ושוב ושוב ושוב כמעט כל יום במשך עשרות שנים, ועדיין להתרגש ממנו.

הגוף שלנו פשוט לא בנוי כך.

כמו שאחרי 10 שנות נישואין אין פרפרים מלהחזיק ידיים, כמו שהכוונה שלך ב''ברכו את ה' המבורך'' בתחילת תפילת ערבית ביום י''ג בכסלו לא תהיה עצומה כמו בערבית של ליל כיפור.

יש הבדל כמשמדובר במצוות.

לדוגמא שבת 

לא רק ששבת מופיעה אחת לשבעה ימים ולא בכל יום,

היא לא תוספת למשהו שעושים ביום אחר אלא בדיוק ההפך ממה שעושים בכל יום. זה נותן לי ייחודיות.

לזה צריך להוסיף דברים שקורים בעיקר בשבתות ופחות בימים אחרים, דברים שאנחנו מאוד אוהבים וזה כמובן עוזר לנו להתגעגע לשבת ולהתרגש בה. למשל לשבת כל המשפחה ביחד שעות רבות ללא מסכים, לא הולכים לעבודה, יש זמן ללמוד/לקרוא/לישון, כלומר כל אחד יכול לעשות ביום הזה מה שהוא רוצה בלי להיות כפוף לטרדות היום יום.

כלומר זו לא רק מצוות השבת עצמה אלא כל מה שנלווה לזה.

במצוות זה אמור להתחזק עם הזמן

לא אמור להיות מצוות אנשים מלומדה

אבל לא מתרגשים ממצוות רק מהרגש, זה יותר הרגשה של דבקות בה'

וגם לדעתי רק אחר-כך מרגישים חיבור למצווה עצמה ולערך הייחודי שלה, קודם מרגישים התעלות מעצם קיום רצון ה'. זה שלבים...

אני מאוד מחובר למצוות תפילין

חלק נובע מזה שלמדתי על המשמעויות הסימבוליות של תפילין ואני מאוד מתחבר אליהן

גם זה שהתפילין ליוו אותי בכל תקופה בחיים גם במשברים הכי קשים, זה מרגיש כמו חבל הצלה אחרון שאפשר לסמוך עליו ב-100%

אני לא יודע להסביר בדיוק אבל זה תמיד מרגיש מיוחד (לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל תמיד יש משהו), כאילו זה נותן איזה כוח רוחני

לא שיש לי כוונות נשגבות או משהו

כשאני מתעטף בציצית אני חושב על כך שהחום של הקב"ה עוטף אותי

וכשאני מניח תפילין אני חושב על כך שהקב"ה עוזר לי לשים גבולות לכוחות באישיות שלי

(כלומר הרצועה מסמלת שלשלאות, הריבוע של הבית מעור מסמל את זה ששמים גבול ומידה לכוח הבהמי, נותנים לו צורה ברורה, כנ"ל בתפילין של ראש, כשבתפילין של ראש השי"נים הם כמו שמות ה' שמגינים מפני "מזיקים" מימין ומשמאל, כלומר מרעיונות לא טובים, והרצועות מתפילין של ראש הן בעצם "כבלי תקשורת" שיורדים אל המקומות שמייצגים גופניות: לב ובטן)

עוד לא זכיתי לכמיהה כזאת, אבל ברוך ה' מרגיש שמחה אחרי שהנחתי.

בהתחלה גם זה לא הרגשתי, 

אבל כל פעם אחרי ההנחה הייתי מודה לה' שזכיתי ועושה את עצמי בשמחה בכוח.  ברוך ה' זה הפך לאמת מתישהו

מאמין שאם נעשה את עצמנו להוטים למצווה נזכה להרגיש גם כמיהה לפניה

הרי זה מה שמציע המסילת ישרים. אבל התעצלתי בזה עד היום.

כמו מלאכים

אחכ הנסיך הולך(;

אבל אתן תמיד נסיכות

טוב זה כבר תלוי...

אתה לא אמור להיות מתוסכל מזה. תבנה את זה לאט לאט.

לומר לשם ייחוד ביישוב הדעת עוזר לי מאוד להיכנס לרעיון של המצווה. [לא תמיד יש זמן בלחץ של הבוקר]

אבל הזכרת לי סיפור:

מספרים על הרב סולובייצ'יק שפעם אחת באה אליו אשה ושאלה אותו אם היא יכולה ללבוש ציצית. הרב, שלא התלהב כל כך מהרעיון אך לא רצה לדחות אותה ללא סיבה, הציע לה הצעה - ללבוש במשך שלושה חודשים ציצית ללא ציציות, ואחר כך נראה. האשה הסכימה והחלה ללבוש ציצית ללא ציציות. כעבור שלושה חודשים היא חזרה אליו והוא שאל אותה איך היתה החוויה. היא השיבה כי היתה זו החוויה המרגשת ביותר בחייה, וכי היא מוכנה להתקדם הלאה. למשמע דבריה הוא בישר לה שמבחינה הלכתית לבישת ציצית בלתי מצוייצת היא מעשה נטול משמעות, ומכאן שהאופוריה הדתית שלה היתה מזוייפת.

רגש זה לא המדד היחיד או אפילו המרכזי בחיים.

הסיפור לא מדבר על כמה שרגש זה לא חשוב

אלא על כך שעבודת ה' לא מתבצעת בשרירותיות, רגשנית ככל שתהא

על החשיבות של רגש (על כל צורותיו) בקיום המצוות נכתבו מאות אם לא אלפי ספרים ואכמ"ל

זה כמו שאני אספר סיפור כזה: למישהו היה הרבה כסף והוא רצה להשקיע. למרבה הצער אין לו מושג בהשקעות אז הוא השקיע במנייה אקראית שלא עשתה שום תשואות. מסקנה: כסף זה לא המדד המרכזי בחיים?

רגש הוא לא מדד במובן שהוא לא המדריך למעשינו, כמו שתאווה או אינטואיציה לא אמורים להיות המדריכים שלנו

הוא כן כוח חשוב בין יתר הכוחות שלנו, שצריכים כולם להיות רתומים ככל הניתן לקדושה

לא דייקתי בדבריי (כתבתי את זה ב4 בבוקר אחרי לילה ללא שינה עם ילד חולה).

התכוונתי יותר בכיוון למה ש @אחו ו @אלעד כתבו.

לא שאין חשיבות כלל לרגש, ברור שיש, אני בעצמי אדם שהרגש משחק מדד מרכזי בחייו. אלא שיש ערך עצום גם לדברים ללא רגש ואפילו ללא כוונות עליונות.

כשאני לפעמים גם כן מתבאס שחסר לי רגש וכוונות בחלקים בעבודת ה' שלי, הסיפור הזה גם משעשע אותי וגם נותן לי קצת נחמה ותזכורת שהבסיס של קיום המצוות הוא עשיית רצון ה' יום יום.

מקווה שתזכה במהרה לכוון ולהרגיש בקרבת אלוקים בכל מעשי ידיך.

כן זה באמת מדהים שמצוות לא צריכות כוונה. אבל מצד שני יש בזה גם משהו טיפה מבאס.. ואמן תודה גם לך

הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.

והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.

לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...

אבל מה התירוץ שלך?

אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.

בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.

אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה 

לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט

זה גם מאוד תלוי סיטואציה

כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה 

כי הוא מסביר ואני מקשיבה

מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי

כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...

מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם

שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.

לא ככה?

בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל  

יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.  

אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר

שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי

גם גיסים שלי אין לי בעיה

אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט

שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי

בכללי זה סוג של באג בתקשורת

ויש את ההקשר הדתי

(שאותי ספציפית קצת דוחה

רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי

מתעלמים

אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו

פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש

חוץ משכן אחד נורמלי

שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)

אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים

זה מבחינתי הרבה מהשיחה

השיח הלא מילולי 

היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב

זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני

יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
 

ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.

ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)