נתקלתי פעם בשאלה כזאת: יש חייל שאחותו הקטנה חולה במחלה מאוד קשה ואין כסף לטיפולים. מפה לשם הציעו לו עסקה שבה הוא ימכור כמה נשקים צה"ליים דרך מתווך. לא ברור לאן זה יגיע, לא ברור מה יעשו עם זה, אם בכלל. מה הדבר הנכון לעשות בתור אותו חייל? ומה הדבר הנכון לעשות בתור מדינה? מה הדבר הנכון לעשות בתור מישהו שנחשף לסיפור, וביכולתו לדווח או להתעלם?

בחיים שלנו, וכל-שכן בניהול מדינה, לפעמים עולות דילמות מאוד קשות. לפעמים הדילמה היא בין פרגמטי לבין מוסרי, ולפעמים בין אפשרות מוסרית אחת לאפשרות מוסרית אחרת.

בעיה אחרת היא הבעיה הרגשית. הרגש משחק חלק חשוב במוסר, אבל הוא לא תחליף לו. הפתרון האמפתי הוא לא בהכרח הפתרון המוסרי, במונחים של צדק, טובת הכלל, ושיקולים נוספים.

לשאלה המקורית: התשובה שלי היא כן, אבל זה לא כזה משנה. לכל אחד יש הבנה אחרת מה זה מוסר, אינטרסים אחרים, סדרי עדיפויות אחרים. אבל כשמנהלים מדינה צריך לשאול מהי המדיניות ולהסביר למה. אם המדיניות היא להציל את החטופים בכל מחיר, צריך לתת דין וחשבון על כל חייל ואזרח שייהרגו כתוצאה מהפעולות והעסקאות. אם מישהו מוכן לקחת אחריות, לומר שהוא לוקח על עצמו את הדם שלהם, בבקשה. וכן להיפך.

עריכה: שאלה דומה יכולה להיות כזאת - אני למשל לא התגייסתי מסיבות נפשיות. זה אומר שאין לי זכות מוסרית לבקש שלמדינת ישראל יהיה צבא, או לעודד אנשים להתגייס, כי אני אישית לא יכול לעשות את זה? זה אומר שהמדינה צריכה לסגור את הצבא?

הנתון המציאותי זה שלא היה סביר מלכתחילה שלחימה תחזיר את רוב החטופים, בוודאי לא בחיים. ועיסקה כן. ואכן כך בדיוק היה. הדיון מלכתחילה לא נסב סביב השאלה האם הסיסמא המטופשת שהלחימה "מקרבת אותנו אליהם" הגיונית (או, אם להיות ציניים להחריד, האם משמעותה היא שהלחימה מקרבת אותנו אליהם ואותם אל המוות). הדיון האמיתי נסב סביב השאלה שהצגת כאן גם אחרי זמן כה רב, דהיינו אם מחיר עיסקה - במקום לוחמה - הוא ראוי. וזה תמיד דיון מוצדק וזה תמיד דיון הכרחי. למרבה הצער, תועמלנים ודוברים למיניהם יצרו רושם כאילו למישהו יש פטנט מיוחד שיעקוף את האמת הבוטה הזו. כאמור - זה לא המצב, ולהוסיף יגון ראו מה אירע לשלושה חטופים שצלחו הכל ונותרו בחיים, רק כדי להיחשד כמחבלים ברגע המיוחל מכל של חבירה לכוחותינו המשחררים, ואז להיפגע פגיעה קטלנית מאש ישראלית. כיום הכל מודים, גם אם בחירוק שיניים עצבני, שמי שעוד שרדו כחטופים וכחטופות יחזרו חיים רק בעיסקה הכוללת את תום המערכה. התבזו איפוא מדקלמי הסיסמאות - יעקב נגל יכול בהחלט למצוא עצמו ביניהם - שניסו למכור אשליות לא מציאותיות. אפשר ואפשר להתנגד לעיסקאות. אך לא ייתכן שתהיה התחמקות מהכרה, בכובד ראש ובפנים חרושות צער, מהמשמעויות האוטומטיות.

שאלו את גאולה כהן, כשהתנגדה לעיסקת ג'יבריל: "האם גם אם זה היה הבן שלך, צחי, בשבי - היית מתנגדת אותו דבר?"

היא ענתה בלי להתבלבל: "סביר להניח שהייתי תומכת, אבל הממשלה לא צריכה להתחשב בזה.".

בצורה הכי פשוטה, השאלה הלאומית חשובה מהשאלה האישית. זה אפילו לא השאלה האם עיסקה תגרום שירצחו יותר אנשים ממספר החטופים (למרות שזה גם שיקול שצריך לקחת בחשבון, כמובן).

מבחינה לאומית, אין למדינת ישראל את הפרווילגיה, לסיים את המערכה בצורה שהיא פחות מנצחון מוחץ, באופן שאינו משתמע לשני פנים, לפי מושגי ה'בזאר' המזרח תיכוני. כרגע אנחנו מתמודדים עם האויב הכי חלש. חסדי ד', שהם לא היו מתואמים. אם ח"ו באותה שעה היו פורצים גם מצפון, היינו במצב קשה פי כמה וכמה. כעת כל האויבים מסתכלים ומתלבטים האם שווה לתקוף את מדינת ישראל.

נ.ב.

אני לא 'מתנדב להתחלף איתם', אבל כל מכרי וסביבתי יודעים שאם ח"ו אחטף - איני מעוניין שיחזירו אותי תמורת מחבלים

א. אפשר לתת לסיפור הזה איספור דוגמאות, ויש בזה כדי להראות כמה לא אומר כלום על שום דבר.

"נניח ילד כלשהו צריך תרומת לב. האם להורים שלו יהיה מותר לרצוח בשביל לקבל לב טרי עבור בנם?

נגיד שהייתה לכם האפשרות להחליף את הילד שלכם באותו ילד, בידיעה שמעתה "כולם יהיו מרוצים" משפחת הילד תקבל אותו ואתם לא תדרשו לרצוח אף אחד... הייתם עושים זאת?

אם התשובה היא לא.. והתשובה שלי היא לא. אז באיזה זכות אנחנו יכולים לדבר??"

ב. ומה בעצם הבעיה?

יש כאן הנחה כאילו החיים הוגנים.

אם לדעתי זה הוגן שמישהו חטוף בעזה, אז בבקשה - אני צריך להחליף אותו בעצמי.

אבל לא, החיים לא הוגנים.

יש אנשים מסכנים שנמצאים שם והם בוודאי לא אשמים במצב, ובוודאי הם לא צריכים לשלם את המחיר של המחדל.

אבל זה שהם לא צריכים ולא אשמים, לא אומר כלום. זה לא סרט של דיסני, יש הרבה רוע בעולם והוא רחוק מלהיות מושלם.

כלומר אם אני מתנגד לעסקה זה לא כי לדעתי החיים של החטופים תותים (ואז באמת אפשר להאשים אותי בצביעות שהרי אני לא אהיה מוכן להתחלף איתם), אלא אני מתנגד *למרות* שברור לי שזה לא הוגן שאותם חטופים נמצאים שם. ואם כך, במה זה יועיל שאני עצמי אתחלף עם מי מהם? האם הייתי מוכן להתאבד בשביל לתרום למישהו את הלב שלי? מה ההבדל בעצם?

גם במקרה של הילד חולה הלב, זה לא שאני לא מוכן לרצוח בשבילו מתוך מחשבה ש"זה בסדר שהוא חולה, אין סיבה לשנות זאת".

לא, זה לא בסדר שהוא חולה, זה עצוב מאוד וטרגי מאוד וזה בוודאי לא מגיע לו.

אבל מה לעשות, החיים לא הוגנים ולא צודקים, ולהציל אדם אחד על ידי גרימת טרגדיה לאדם אחר זה לא בסדר.

ההצעה שאת מעלה היא לא מוסרית.

אם תעייני בהלכות מסירות נפש, ותנסי לבחון את הקו ששוזר אותן, את תראי שזה לא שיש איזה מדרג של עבירות, כאלה שצריך למות עליהן וכאלה שלא.

אם גוי רוצה למשל שתעבוד בשבילו בשבת ומאיים עליך בהריגה - אז מותר לחלל את השבת מפני פיקוח נפש (ורק ג' עבירות אסור).

אבל אם הוא עושה את זה כדי לגרום לך לחלל שבת, אז אם אתה נמצא בין עשרה מישראל, כלומר שהחטא הוא ציבורי - אז כבר יש מצוה למסור את הנפש.

ובשעת שמד, כשהגוים רוצים להעביר יהודים על דתם, אז צריך למסור את הנפש אפילו על סגנון הלבוש שמאפיין יהודים, גם דברים שהם בכלל לא הלכה. בין בגלוי ובין בסתר.

אז מה הענין? הענין הוא שיש כאן מאבק על עקרונות. אם כל מה שהגוי רוצה זה שתעשה בשבילו משהו - אז אין כאן מאבק עקרוני. גם אם תתן לו את מה שהוא רוצה, לא ביזית בזה את השבת, אלא קידשת בזה את החיים. אבל אם מה שהגוי רוצה זה לחלל את קדושת השבת - אז זה תלוי כבר בשאלה אם זה בינך ובינו - שאז עוברים על זה, לבין כשזה כבר משהו ציבורי - שאז באמת כבר יש כאן משהו עקרוני. וזה הרבה מעבר לכבוד של השבת (או של כל מצווה אחרת), זה כבר קשור כאן לשאלה האם אנחנו מוכנים לתת לרשעים מנוולים כאלה ואחרים לחלל את שם ה' ולערער על מלכותו עלינו. ועל זה יש את המצווה של קידוש השם. ואם המטרה שלהם זה לא רק לבטל אותנו מאיזה מצווה ספציפית כדי לקנטר או משהו כזה, אלא כדי להעביר על דת - אז שמה גם הדבר הכי קטן הוא כבר ביטוי של המלחמה הזו.

ואחרי ההקדמה הזו, אני אגיע לנקודה שרציתי להגיע, שנמצאת ברמב"ם הלכה אחת אחרי זה:

"נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם. יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם. אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם. ואין מורין להם כן לכתחלה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"

אנחנו מעדיפים שתיפול עיר שלמה לאונס ולרצח, ולא לחלל את העקרונות שלנו. לא להיות אלה שיתנו להם - אפילו לא נפש אחת. 

לעומת זאת במחויב מיתה כשבע בן בכרי (כלומר אם יש יהודי שמרד במלכות והם רוצים להרוג אותו), אז שם כבר באמת אין את המצווה הזו של קידוש השם, כי באמת כבר אין כאן משהו עקרוני של האם אנחנו בעד או נגד רצח. יש כאן משהו אישי שלהם נגדו. אז אולי זה לא מידת חסידות, ו"אין מורין להם כן לכתחילה", אבל בהלכה היבשה אפשר לקיים "יתנו אותו להם".

לכן ההצעה להתחלף עם אחד החטופים היא הצעה לא מוסרית. אנחנו לא אמורים לשתף פעולה עם העוול. לא בצורה זו ולא בצורה אחרת.

שאלה שאת כן יכולה לשאול, זה האם היינו מוכנים בתור חיילים למשל, במלחמה נגד העוול והרוע - לקחת סיכון שיעלה לנו בחיינו או לחילופין בחטיפה, מתוך אידאל לנצח את החמאס ולהשיב את החטופים הביתה.

השאלה הזו בוחנת ממקום אמיתי יותר האם אנחנו באמת חושבים שהאידאלים האלה שווים את המחיר שעליו אנחנו מדברים.

ואמנם אני אישית מרגיש שקשה לי מאד לענות על השאלה כי בפועל אני רחוק כל כך מהסיטואציה ולא שם (בבחינת "מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה"), אבל אני חושב שאם את רוצה תשובה לשאלה איפה עומד הציבור בישראל ביחס לשאלה הזו, כל מה שאת צריכה לעשות זה לפתוח את כל הכתבות עם ה"הותר פרסום" מהחודשים האחרונים. 

זה לא העניין, מדינה צריכה להחליט מתוך שכל קר מה שיאפשר יותר חיים. החלטה שנובעת מרגש ותעלה במחיר חיים גבוה יותר היא החלטה הרסנית.

המלחמה הזו ועוד הרוגים רבים היא תוצאה של עסקת שליט.

חמאס קיבלה כח גדול כתוצאה מעסקת ג'יבריל.

האם אנחנו רוצים להגדיל את חמאס פי כמה ולעודד אויבים אחרים לחטוף כי רגשית קשה לנו?

אסור למדינה לאפשר מציאות שמשתלם לבצע את החטיפות הללו, ולכן אסור לבצע עסקה.

הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.

והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.

לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...

אבל מה התירוץ שלך?

אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.

בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.

אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה 

לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט

זה גם מאוד תלוי סיטואציה

כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה 

כי הוא מסביר ואני מקשיבה

מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי

כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...

מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם

שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.

לא ככה?

בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל  

יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.  

אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר

שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי

גם גיסים שלי אין לי בעיה

אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט

שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי

בכללי זה סוג של באג בתקשורת

ויש את ההקשר הדתי

(שאותי ספציפית קצת דוחה

רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי

מתעלמים

אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו

פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש

חוץ משכן אחד נורמלי

שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)

אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים

זה מבחינתי הרבה מהשיחה

השיח הלא מילולי 

היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב

זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני

יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
 

ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.

ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)