בפרשה שלנו עם ישראל אומר לקב"ה 'נעשה ונשמע' כשהוא מקדים את ה'נעשה' ל'נשמע'. יש עוד שתי פעמים בהן עמ"י אומר רק 'נעשה', אפילו בלי ה'נשמע'.
איך יכול להיות שעם ישראל מוכן לקבל את התורה - התחייבות כל כך משמעותית, בלי לראות למה הוא מתחייב? עמ"י כורת ברית עם הקב"ה ומקבל עליו את הברית, בלי לראות מה החלק שלו? איך זה יכול להיות?
התשובה שמביא הרב ראובן ששון בשיעור שלו, היא שהחלק של ה'נשמע' זה החלק השכלי, החלק בו לומדים ומבינים מה צריך לעשות.
עם ישראל הוא עם שנותן הרבה מקום לשכל, יש לנו הרבה ספרים ועיונים ולימוד שכלי מעמיק בכל תחומי החיים.
אבל את התורה לא קיבלנו מתוך המקום של השכל. החיבור שלנו לתורה הוא חיבור שהוא מעבר לשכל, הוא חיבור נשמתי.
לפעמים בעולם שלנו קשה להבין ולתפוס שיש דברים שהם מעבר לשכל. אנחנו רגילים לבחון כל דבר בעיניים שכליות והגיוניות, ומרגישים שהשכל הוא מעל הכל, הוא מנתח את כל המידע שיש לנו, ומה שלא מובן על ידי השכל כנראה לא נכון.
אבל למעשה יש הרבה דברים שהם מעבר לשכל. אנחנו תופסים את הקיום שלנו לא דרך השכל אלא דרך ההרגשה הפשוטה שלנו שאנחנו קיימים. אנחנו אוהבים אחרים לא דרך השכל, בוחרים להתחתן לא רק דרך השכל, נהנים ממוסיקה או מנוף יפה בלי שהשכל יכול להסביר את היופי, וכו'.
וגם החיבור שלנו עם התורה לא עובר דרך השכל. אנחנו לומדים את התורה דרך השכל, ויש הרבה מה להעמיק בה. אבל החיבור היסודי שלנו לתורה הוא מעבר לשכל, הוא ההרגשה הפשוטה שהתורה שייכת לנו.
שנזכה להרגיש את ההרגשה הזו בחיים שלנו, לשמוח בתורה שקיבלנו, ולהרגיש את החיבור הנשמתי שלנו אליה ואל המצוות.
(זה סיכום רק של חלק מהשיעור השבועי של הרב ראובן ששון, מקווה שדייקתי, יכול להיות שגם הוספתי חלק ממקורות אחרים ששמעתי אותו והשלימו לי את ההסבר, ואולי גם קצת משלי…).
