אני גננת בשנותיי הראשונות. הרגע התחלתי וכבר מרגישה שמיציתי. לא בגלל העבודה, כיף לי ללכת לגן, כיף לי עם הילדים (לרוב🥴), כיף לי ללמד, כיף לי להיות דמות משמעותית לילדים, כיף ומעייף מאוד אבל מרגישה שאני נשחקת בעיקר בגלל ההורים. כמעט רק דרישות והערות, כל הזמן!!
אני משקיעה בילדים המון. המון זמן אישי, הקשבה, מעניקה אהבה בלי סוף, מחמיאה, שמה לה לכולם, צשקיעה כל רגע פנוי ללמידה, וזה דברים שרק ה' רואה ויודע, וזה בלי כל החומר שאני צריכה להכין, דוחות שצריך לכתוב על הילדים, מיפויים, הכנה לא', קניית חומרים לגן, התעסקות עם קבלות, מלא כסף שהייתי צריכה להוציא מכספי, ועוד מליון ואחת דברים שתופסים לך את הראש ואת היום במיוחד לילדת קשב וריכוז כמוני. וזה עוד בלי לדבר על אסיפות הורים, מסיבות, פעילויות מיוחדות, שיחות בערב, ילדים מאתרים ועוד ועוד.
ואני מרגישה שההורים לא מעריכים ויודעים באמת כמה זו עבודה מאתגרת ומשכורת עלובה. (עלובה ממש!) מקבלת לפעמים תודה בסוף היום מכמה הורים וזהו. לפני חגים גם לפעמים משהו קטן.
גם מהפיקוח תמיד דרישות וביקורת. פלוס 35 בוסים על הראש (ההורים)
מרגישה צורך לפרוק עכשיו כי הנה אני ביום חופשי מאווררת את הראש אחרי תקופה עמוסה במיוחד בגלל הגן, ואחת האמהות כותבת לי הודעה שהילד שלה לא מקבל יחס בגן. וזה אחד הילדים שכמעט כל יום יוצא לשבת איתו לשיחה/משחק אחד על אחד.
וואלה אין לי כוח להתחיל להצדיק את עצמי ולשווק אותי.
אני כותבת את זה כי יש אמהות בקהל, ואני יודעת שהשגרה שוחקת ולפעמים שוכחים.
אבל אם אנחנו רוצים לתת חשק למורות/גננות איכותיות להשאר בעבודת קודש הבאמת לא פשוטה הזאת, לא צריך לעשות הרבה -
מילה טובה, הערכה, משהו קטן מידי פעם, הודעה בוואצפ.. זה מה שנותן כוח.
ובבקשה, לא לתלות כל מצב רוח של הילד בגננת היא לא תמיד אשמה, כמו שההורים לא תמיד אשמים.
יצא לי גם פריקה וגם אולי קצת העלאה למודעות.
מאחת כמוני שחושבת כבר הרבה זמן על הסבת מקצוע רק בגלל הסיבות הנ"ל.
תודה למי שקראה עד כאן 
