נשמע קשה❤️

בע״ה, ישועת ה׳ כהרף עין!!

זה קורה הרבה, הרבה יותר ממה שנדמה לך..

לא יודעת למה כתבת היום אבל גם אני קמתי ומשהו בשמיים האפרוריים מכבה קצת את הלב...

ממליצה לך לחפש את הבלוג של @קמה ש. המהממת, לקרא קצת. היא מדברת על דכאון בכללי, אבל אולי יכול לעזור..

רבה על התיוג ועל המילים ❤️. זה ריגש אותי.

כל הכבוד שאבחנת ושאת מטפלת. חשוב מאוד!.מי שמסביבך יודע? משפחה, חברות, שכנות?

יהיה לך יותר קל אם לא תתאמצי להסתיר.

את מצליחה לאכול? יוצאת קצת מהבית? תנסי אפילו לשבת על ספסל ברחוב לכמה דקות שמש כל יום אם אין לך כוח יותר. זה עוזר!

יש לך עם מי לדבר במשך היום? זה יכול לעזור!

וממליצה לדבר עם ארגון "ניצה", הן עוזרות!

בהצלחה יקרה ❤️

השיתוף מאוד עוזר לי

מצליחה לאכול, קשה לי לצאת מהבית

דיברתי עם ארגון ניצה

לקחת ויטמין די.

מוכח כמסיע לדכאון ולרב רב האוכלוסיה יש חסר משמעותי. במיוחד לאוכלוסיה דתית שנחשפת עוד פחות לשמש.

זה לא במקום תרופה אבל זה בנוסף

זו ממש הצלה. ולהאמין שאפשר לצאת מזה.

הייתי בדיכאון הכדורים הצילו אותי ופשוט לשתף אנשים קרובים. לנסות לעשות דברים מהנים ובעיקר לעשות. להרגיש שאת מתפקדת. לחזור לתפקוד. ולהאמין שאפשר לצאת מזה. לא להתייאש ולא להבהל. בהצלחה יקרה!

אפשר לקחת עד כפול זה לא מזיק..

ואולי כדאי גם קומפלקס בי.

אין לי נסיון עם תרופות לדכאון אבל כן עם תרופות נפשיות אחרות וזה יכול לקחת זמן עד שמוצאים טיפול מתאים.. תראי אפילו משכך כאבים יש שהכי טוב להן אקמול יש נורופן ואני בלי אופטלגין כאילו לא לקחתי כלום... אז קל וחומ ר תרופות קצת יותר מורכבות...

לכן בנתיים לבדוק שאין בגוף חסרים תזונתיים שאחראיים כל כך הרבה על תפקוד הנפש שלנו לא פחות מהגוף.

אמנם אחד הקשיים העיקריים בדכאון הוא הנעה עצמית אבל מה שאת מצליחה זה טוב. לטפח את עצמך, לאכול אוכל טעים, לצאת החוצה. לדבר עם אנשים שאת אוהבת, לקבל מסאז טוב או פינוק דומה- הנפש שלנו יודעת להתמלא מעונג פיזי ורוחני, שזה נס בפני עצמו.

יכולה לתת לך דוגמאות קטנות אבל למשל בתחילת ההריון כשהמצב רוח לא בשיאו אני מנסה לקנות מבשם אויר שאני אוהבת, להשקיע בסבון יקר אבל עם ריח טוב ותחושה נעימה, מקפידה לשמוע שירים שעושים לי טוב בלב, לאכול אוכל טעים. פחות חשוב כמה הוא בריא... הדברים הקטנים והפשוטים הללו כביכול מאד משפרים את מצב הרוח. אם אני מצליחה להתאפר בבוקר אז נכון ה מאמץ ואולי בשבילך הר לא עביר, אבל מה שאת כן מצליחה חשוב וטוב ומקדם!

מניסיון

אני עם חוסר מטורף. הרופאה שלי המליצה על מינון של 10,000 יחב"ל למשך תקופה ובאמת השתפר. היא אמרה שבמצב רגמל התיסוף הוא 1000 מג לכל עשר קילו מהמשקל, אבל בגלל שהיה לי חוסר היא אמרה לי שחצי שנה לקחת כפול ואז להוריד אחרי בדיקה חוזרת

הזיכוי להגיע לעודף הוא נמוך מאוד.

גם בי 12 וברזל יכולים להרים

ולצאת מהבית. שזה קשה מאוד.. אבל עוזר. להישאר בבית הרבה בחורף זה ממש קשה במצב כזה.

וכמובן, לתרופות ממה שאני יודעת לוקח בערך חודש לעזור. ומפתחע ככל שיהיה, עד שהן עוזרות לפעמים מרגישים החמרה במצב..

רק טוב אהובה ❤️

כפול 2 או 3 . אין חשש בעודף יתר.

מעניין..

יש מחקרים?

רק משמש

ממילא נשים דתיות פחות חשופות גם כשיוצאות.

גם התרבות של להשתזף נראה לי פחות רווחת..

מהחברה שסביבי בכל אופן.

מסכימה איתך לגבי השאר

כפות הידיים מהשמש

את במקביל גם בטיפול רגשי? כי הכדורים עוזרים להתניע אבל הם לא קסם, וטיפול רגשי במקביל לכדורים עוזר להמשיך להיות בתנועה...

אם את מכירה

אראה איזה כלים מקבלת שם

ואם צריך אתחיל גם טיפול רגשי

בס״ד

קשה עד מאד!!!

אני כל-כך מבינה אותך!!

כל הכבוד שאת בתנועה,

ממש מגיעה לך מדליה על כל הדברים שאת כבר עושה!

🏅מדליה על המודעות ועל כך שהגעת לאבחון

🏅 מדליה על כך שהתחלת טיפול תרופתי,

🏅 מדליה על כך שפנית גם לקבל לטיפול רגשי,

🏅 מדליה על כך שאת מספרת לסביבה,

🏅 מדליה על כך שפנית ל״ניצה״,

🏅 מדליה על כך שאת לוקחת ויטמין די,

🏅ובטוחה שיש עוד הרבה דברים שאת עושה ומאמצים שאת משקיעה! והם כולם ישאו פרי בסוף!!!

זאת דרך,

אבל את תצליחי ללכת בה -

ולהוציא את עצמך מהדיכאון הזה בע״ה!!!

את כבר פועלת מעולה!

ולגבי נקודות האור.

באמת שטיבו של דיכאון לכבות את כולן.

האם יש מצב שתנסי לרשום מדי יום 3 דברים טובים שקרו לך? זה תרגיל שדורש מעט כוחות יחסית וממש מעצב לנו מחדש את התודעה (*)

שולחת לך חיבוק ענק ומלא מלא כוחות ❤️

מוזמנת לכתוב לי אם תרצי.

חזקי ואמצי,בע״ה עוד יהיה טוב ותגלי שאספת יהלומים מהתקופה הזאת.

(*) יש לי פוסט מפורט על התרגיל הזה אם תרצי.

בס״ד

אפשר לקרוא אותו כאן:

התרגיל הפשוט שמטעין אותי בטוב – כי נפלתי קמתי

המון הצלחה יקרה!!!

קמת, הלכת לבקש עזרה. התחלת לקחת כדורים. את מתחילה טיפול. בדיוק מה שצריך!

איזה כוחות יש לך שמתוך החושך הזה הצלחת לעשות את כל זה.

מעודדת אותך שעברתי את זה, ויש אור, עצום. הוא פשוט מכוסה עכשיו בשמיכה עבה עבה. אבל בעז"ה לאט לאט את תתמלאי בכוחות ותצליחי להרים קצת את השמיכה ולראות אותו. לאט לאט עוד ועוד.

יוצאים מזה, יש טוב גדול שמחכה לך ואת תגיעי אליו ועוד תהני ממנו, בעז"ה💜💜

(ממליצה מאוד על cbt, לי עזר הרבה יותר מפסיכודינמיקה)

לא לקחתי טיפול תרופתי פשוט כדי להתמודד עם העניין ולהפטר ממנו ולא להכניס חומרים כאלה לגוף...

אני ממליצה לך מאוד טיפול ריגשי, לדבר ולדבר ולנסות להגיע למקור הבעיה

לשחרר מהלב את מה שמעיק

אחרי לידה זה שינוי לא פשוט

בקושי ישנים וגם לא תמיד אוכלים טוב ואני יכולה לומר על עצמי שאני פשוט הייתי במצב קשה והתחרפנתי

ולא ידעתי מה אני צריכה ומה יעשה לי טוב

ובעלי ממש עזר לי ברגע שהבנו שאני בדיכאון חודשים אם לא במשך שנה אחרי הלידה

אז צריך מאוד לחפש מה הבעיה ולטפל בה מידית, לא להזניח ותצאי מזה בעזרת השם במהירות!!

לק"י

נפשיים אחרים צריכים את ה"חומרים האלה".

אז ב"ה שאת הסתדרת בלי.

אבל לא לכולם זה נכון. ולקרוא לתרופות שמצילות חיים (כפשוטו) "החומרים האלה" יכול לפגוע במי שלוקחת.

יכולת לכתוב אותו דבר בלי לזלזל.

ובכל מקרה כתבתי על עצמי, נתתי דוגמא

אין מה להתווכח זה חומרים כימים

ואחרי לידה זה מאוד מאוד ריגשי והורמונלי

לק"י

כמו להגיד למישהי "האוכל *הזה* שלך".

לא יודעת, לי זה לא נשמע טוב.

כתבתי חומרים כאלה כי זה חומרים כאלה...

חומרים פסיכואקטיביים, בכללי, בדיוק כמו שכתוב בעלון הצרכן

ואנשי מקצוע בעצמם יודעים שעדיף ללכת בטיפול ריגשי בראיה לאורך זמן, לרוב במקרים שאינם קיצונים או דורשים התערבות דחופה

זה אכן משפיע על הכימיה של המוח

נשמע טוב או לא, זו המציאות.

ויפה שאת ובעלך "אבחנתם" אותך, אבל זה מסוכן לכתוב את זה כעצה גורפת.

דכאון אחרי לידה צריך להיות מאובחן ע"י איש מקצוע בלבד וטיפול תרופתי הוא מציל חיים, לעיתים של משפחה שלימה.

לפותחת- נשמע שאת מטופלת היטב, בבקשה תיזהרי מעצות לא מקצועיות. ושתרגישי טוב בקרוב!

למה את כותבת לאישה אחרת בזלזול, לי, על מה שחוויתי מנקודת מבטי?

מה קשור אבחנו את עצמי?

כתבתי שהגעתי להבנה שאני כנראה בדיכאון וצריכה לטפל בעצמי

זה לא מסוכן ולא שום דבר

גם היא הגיעה למצב שהיא הבינה שהיא צריכה לבדוק את מצבה ואז הגיעה לאבחנה של דיכאון אחרי לידה

וכתבתי מה הסיבה לרוב המקרים לדיכאון אחרי לידה וכל רופא טוב יגיד שעדיף לטפל ריגשית

ריגשית זו גם דרך טיפולית מקובלת ע''י איש מקצוע

תודה רבה, ממש תגובות מזעזעות

לק"י

אני חושבת ככה לפחות.

ועדיין יש מצבים ויש אנשים שהתרופות עזרו להם והצילו אותם.

נכון שהכי טוב במקביל ללכת גם על טיפול רגשי. אבל לא תמיד זה מספיק.... 

וברור שיש נשים שלא מצליחות או שאין להן תמיכה מספקת נפשית ולכן התרופה היא פתרון עבורן

בדיוק כמו נשים שלוקחות משככי כאבים בלידה או לא

או כל דבר אחר שמקל על ההתמודדות

דיכאון אחרי לידה זה הכי מובן למה זה קורה, זה שינוי מטורף וקושי ענקי להיות אמא

וזו ממש סטירת התעוררות להמון נשים

לאמא קודם כל

וגם לתינוק ולשאר המשפחה...

זה כמובן תלוי ברמת הדיכאון אבל להגיד שדיכאון הוא לא מסוכן ולא שום דבר.. כנראה שב"ה מה שאת מכירה זה דיכאון קל מאוד, שבו באמת אין צורך בתרופות.

עכשיו ראיתי על מה מדובר*

כתבתי שזה לא מסוכן ההבנה שאני כנראה בדיכאון וצריכה לטפל בעצמי

בסיפור הזה. ואת לא יכולה להקיש ממצבך על מצבה.

 ולכתוב "לא להכניס חומרים כאלה לגוף" זה מאד מחליש, כאילו שהיא היתה רוצה בהם מעצמה.

ומניסיון חיי ראיתי כבר הרבה נשים שמשכו דכאון קשה ולא נעזרו תרופתית בדיוק בגלל מה שכתבת.

אז זה לא זלזול בך, זה חיזוקה של הפותחת. שכן, אם צריך לוקחים טיפול תרופתי. הרבה נשים הוא מעמיד על הרגליים ומציל אותן כפשוטו.

זה לא סותר טיפול רגשי מקביל כמובן.

גם אני עברתי דיכאון בחיים, לא אחרי לידה, דיכאון קל... איבחנתי את עצמי בעזרת שאלונים לזיהוי. יצאתי מזה בחסדי ה' בלי טיפול תרופתי. 

אני לא יודעת מה המצב של הפותחת ולמה היא זקוקה אבל היא כבר מאובחנת ומקבלת כדורים, אז שום דבר מסוכן לא יוצא מתגובה כזאת.

בתשובהתמיד שיתפה מנסיון אישי כואב ולא קל והתגובה שלך מאוד מזלזלת במה שהיא חוותה. אני קראתי את זה כאילו את אומרת לי "בכלל לא עברת דיכאון כי איש מקצוע לא איבחן אותך" זאת תגובה מכאיבה ומחלישה, אם רק היית יודעת כמה קשה לתת לעצמי כותרת של דיכאון, וגם כמה הקלה זה כשיש שם לתחושות הקשות שאת עוברת?

תודה רבה, מחמם את הלב ♥

סתם כדי לשתף, כל כך התביישתי בזה פעם שבאמת הראש בכלל לא חשב שיש לי בעיה ואני צריכה לטפל בעצמי בצורה כלשהיא.

אחרי לידה הייתי עצבנית ועייפה בטירוף בלילות לבד, הגעתי ברוב בושה לקלל תינוקת בת יום, 

אפילו פעם אחת הבאתי סטירה קלה כשלא הפסקתי לשמוע בכי ממנה ולא הצלחתי להרגיע אותה. 

ככה הייתי במשך שנה+.

ללא חשק מיני, כל פעם חמותי היתה אומרת לבעלי 'למה היא לא מחייכת? הכל טוב איתה?' ותמיד אמרתי לו שאני לא מבינה מה היא רוצה ממני ושאני בסדר ושאני פשוט לא מחייכת כי אני עסוקה, הייתי מנסה למלא את השמחה שלי דרך דברים שטחיים (כמו פיצה!!!!) שממש לא הועילו ורק גרמו לי לחוסר סיפוק תמידי מכל דבר שעשיתי בחיים. 

עד שיום אחד פשוט נסעתי להורים שלי וכשהייתי צריכה לחזור דחיתי את זה יום אחר יום, התחלתי להרגיש התקף חרדה מלחזור הביתה לאותה אוירה מגעילה, ממש בלי אוויר 

לקח לי כמה ימים לאזור אומץ ומשם הייתי חודשיים במצב של לא להצליח לחייך בכלל, אפילו לא קצת, אובדנות (רצון להתאבד ולא להתמודד יותר עם החיים), לא טיפלתי בבית ולא ניקיתי, לא יכולתי להכין אוכל, הייתי יושבת במיטה בחושך ובוכה ובעלי היה במצב אבוד וממש נאלץ להלחם על הבית (כשאנחנו עם 2 ילדים קטנים ותחילת הריון חדש)

פתאום שמעתי שגיסתי דיברה עם חמותי ואמרה לה שלדעתה אני עוברת דיכאון אחרי לידה, אבל אף אחד לא ממש פנה אליי אישית לצערי

ואני ממש לא הייתי בכיוון של לחשוב על זה וגם לא הלכתי ושיתפתי אף אחד\אחת

בכל אופן היום אני אחרי זה, ואם הנסיון שלי יכול להועיל או קצת לעזור בשיתוף זה חיובי ולא שלילי ובטח לא מסכן חיים

כל אחת יודעת למה היא מסוגלת והכל היה בשיקול דעת

אבל מי שכן צריכה הרבה תעצומות נפש כדי כן לקחת. הפותחת כבר מטופלת ב"ה, אבל זה צעד לא קל (ואמיץ!)

והיה חשוב לי לחזק אותה. עצות בפורום עלולות להיות מסוכנות, במיוחד כשאנחנו לא מכירות אותה ויש רמות שונות של דכדוך/ דכאון

שמטופלות בהתאם. אני לא רופאה או אשת מקצוע אבל אם נתנו לה טיפול אז היא צריכה לקחת והתגובה ההיא עלולה להחליש אותה.

אם היה לי דיכאון קשה אני מקווה שהייתי לוקחת כדורים, אני ממש לא נגד. מסכימה מאוד עם המסר שלך. אבל הניסוח שלך גרם לי להיפגע אפילו שהוא לא היה מופנה אלי, אז קל וחומר שזה לא נעים למי שכתבת אליה. לכן הערתי לתשומת ליבך...

אבל לא תמיד זה מספיק

וטיפול רגשי בוודאי צריך

אבל הוא לא תמיד במקום הטיפול התרופתי. הם הולכים יחד.

אני אתן לך השוואה-

מישהו שיש לו בעיה ברגל, צליעה נניח.

צריך פיזיותרפיה, נכון?

וחוץ מזה, יש אנשים שיצטרכו להתנייד עם קביים במהלך הטיפול ויש אנשים שיסתדרו רק עם פיזיותרפיה בלי קביים.

האם זה אומר שמי שמשתמש בקביים הוא לא תקין או לא מתמודד? ממש ממש לא! זה אומר שכשחלק מההתמודדות שלו הוא נעזר במשהו חיצוני זמני כדי להצליח בטיפול ארוך הטווח.

כמובן שמי שאין לו צורך בתרופות שלא ייקח סתם.

אבל אי אפשר להקיש ממקרה בודד שהסתדר בלי טיפול תרופתי למקרה אחר.

הגוף.

כשהייתי בעצמי במצב הזה קראתי המון כי ממש רציתי לקחת טיפול תרופתי ולפתור את החיים שלי בכך.

ומאנשי מקצוע של שנים נסיון שמעתי בעצמי שעדיף לי לטפל ריגשית ושבעלי יקח את המושכות בבית בתקופה הזאת כדי לצאת מזה.

וזה משהו מאוד נפוץ, זה לא מקרה בודד...

פשוט לרוב סטטיסטית תמצאי נשים שמעדיפות לקחת טיפול תרופתי.

כמו הורדת חום על ידי אקמול, או לתת לגוף לעבוד לבד.

בכל אופן, רפואה שלמה לכותבת ובעזרת השם שתהיה שמחה ומאושרת בהקדם ♥

הן מאפשרות לאדם לקבל כח ממקור אחר חיצוני כדי שיוכל לטפל בעצמו.

אני יודעת שבתרופות יש חומרים, בדיוק כמו שבמשככי כאבים יש חומרים. לא פחות ממכרים אגב.. וברב האוכל שלנו יש חומרים..  

וכן זה לא פשוט לעמוד מולה אמת ולומר לעצמי רני בדכאון, וכל הכבוד לך! והצלחת לצאת מזה.

אצל הרבה נשים דכאן לא ייפתר עם טיפול רגשי מהסיבה הפשוטה שטיפול כזה דורש המון כוחות וקשה להתמיד בו בלי לקבל אנרגיה חיצוית. למשל? תרופה.

ואם הפותחת לקחה את עצמה והבינה שהיא בדכאון, קבעה תור לטיפול במרפאה מצוינת ומוכרת לתחום, וקבלה מרשם- כנראה היא זקוקה לו. וזה יעזור לה בעזרת השם.

אגב אני חלילה לא מזלזלת במה שעברת! אבל להרבה נשים התקופה אחרי הלידה היא משברית וקשה ועדיין זה לא דכאון קליני, והרבה תמיכה סביבתית שטיפול יכול להיות חלק ממנה בהחלט יכולים לסייע.

ומשמח גם לשמןע שעברת את זה והיום את במקום אחר, ברוך השם!

ממש ממש חשוב להבין את זה ולדעת את זה.

צריך לקחת אותן /להפסיק אותן בליווי מקצועי. אבל זה לא אומר שזה ממכר.

במקרים מסוימים- הן יפתרו את הבעיה. בגלל שלפעמים מדובר על "פשוט" חוסר איזון במוח והתרופה מאזנת את המצב. לכן זה לא נכון להגיד שהן לא פותרות את זה.

אבל, חשוב תמיד במקביל לעשות טיפול פסיכולוגי/רגשי מקצועי. כדי לטפל בכל החלקים, בפן הכימי במוח ובפן הנפשי. היום כל רופא במקביל למרשם ידרוש ללכת לטיפול נפשי במקביל.

סליחה אבל יש בתחום הזה ככ הרבה שרלטנים.

חובה לטפל רגשית. אבל במקביל יש נשים ש*חייבות* לקחת טיפול תרופתי.

כמו שבסוכרת יש מצבים בהם אפשר לאזן את זה לבד ויש מצבים שחובה לקחת תרופות.

אין כאן "לתת לגוף לעבוד לבד" או להשוות את זה בכלל ללקיחת משכך כאבים. משכך כאבים נועד להקל ולא לפתור את הבעיה. תרופות לדיכאון נועדו לפתרון. 

היה לי על זה דיון עם חברה והיא הראתה לי מלא מחקרים שנתנו לקבוצה אחת פלצבו ולשניה כדורים נוגדי דיכאון וההבדל בהתאוששות היה מינורי.

נשמע לי לא הגיוני, כאילו הכדורים באמת משפיעים ברמה הכימית. לא? 

הרבה אנשים לא מגיבים לטיפול בצורה קלאסית אלא באמת זה אפקט פלצבו.

יש לצערנו לא מעט חסרונות לתרופות האלו בחוסר יעילות ועמידות של מטופלים. ועדיין זה מציל חיים. 

ותרופות הן לא תחליף לטיפול.

ולפעמים אי אפשר להתמודד עם ״העניין״ רק דרך טיפול.

אלו לא שתי אלטרנטיבות שאחת מהן היא ״עמוקה״ יותר ומטפלת מהשורש

והשניה ״כימית ולא טבעית״ לנשים שאין להן אפשרות לטיפול.

ממני שמטופלת אצל פסיכולוגית כל שבוע כבר ארבע שנים ולפרקים בהמלצתה (ופסיכיאטר) נעזרת בכדורים.

כדורים נותנים מענה לחוסר איזון כימי בגוף שטיפול רגשי (וגם ספורט וויטמין די) לא תמיד יכולים להוות תחליף.

שמחה בשבילך שמצאת את הדרך שנכונה לך.

לא קראתי את כל השרשור כי אין לי זמן. סליחה.

כשאני הייתי בדיכאון אחרי לידה  הדבר שהכי עזר לי להתמודד זה שהסביבה הסכימה איתי שאני בדיכאון ולא ביטלה אותי.

בתחילה אמרתי שאני בדיכאון וביטלו אותי, אולי מתוך פחד או כוונה לעודד.

ברגע שהסובבים איתי הסכימו שאני בדיכאון,

ברגע שאמרו לי שהתחושות שלי נכונות ומובנות והאבחנה שלי את עצמי נכונה (בשאלון של טיפת חלב) כבר הרגשתי הרבה יותר.

כאילו שאני "נורמלית" ואני לא מדמיינת.

רופא משפחה יכול לתת תרופות במינון קטן ואני ממליצה לגשת אליו בהתחלה.

יש אור בחוץ ויש אור בקצה המנהרה.

הייתי שם.

ואת גם תגידי שהיית.

בלשון עבר.

בהצלחה. 

ממש קשה לי מרגישה שאין לי כוח לילד

ורוצה שיקחו אותו ממני

מתה שהתחושות האלו יעברו כבר, אוף 

את תצאי מזה בעז"ה

יש חיים אחרי הקושי

יש לך עזרה עם הילד? בעלך תומך? משפחה.?

היינו כמה שבועות אצל ההורים של בעלי, חזרנו היום הביתה

ושוב קשה לי, בא לי לחזור לשם

בעלי יותר לוחץ לכיוון של לחזור הביתה בשביל הפרטיות שלנו, ואני עדיין לא שם בכלל😭

 ניידת עם רכב

כן אני משתדלת לפתוח מולו,הוא מבואס מהסיטואציה , יודע שאני לא אשמה

אבל פשוט הכל נורא השתנה

מזוג שאוהב את הזמן שלו, פרטיות, לעשות שבתות בבית

הפכנו (כביכול בגללי) לקיצון השני, לא מסוגלת בית

בסדר, אז לבעלך לא נח עכשיו

אז מה..?

אני מבינה שזה שינוי עבורו. וודאי.לא הלך כמצופה.. אבל עכשיו המטרה היא לאפשר לך להחלים ולהיות בטוב והנוחות שלו תידחק לפינה קצת לתקופה.

לדעתי לא נורא והוא יוכל להתמודד עם עוד כמה שבתות מחוץ לבית אם זה גדול עלייך..  זה בדיוק הזמן שהוא צריך לספוג ואת צריכה לאפשר לו לספוג ולא לרחם עליו או להרגיש אשמה.

נכון, זה עקב המצב שלך כביכול. אבל ברגע שאתם נשואים אתם אחד וזו התמודדות של שניכם..

לא בחרת במצב הזה. לא חשבת שתגיעי לזה. ועכשיו צריך להתמודד

אתם עוד תזכו בעז"ה להנות מהכל חזרה, רק מחוזקים יותר. בנפש ובזוגיות.

ומכיוון אחר -

ההורים שלו קרובים אליכם? אם כן, אולי במקום לישון שם תלכי לשם לכמה שעות בבוקר? או עד הערב? או להשאיר אצלם את התינוק כמה שעות ולצאת להתאוורר?

כן ההורים של בעלי גרים קרוב

היה לי נוח לישון שם כי הקטן צורח בנסיעות וזה מלחיץ אותי

רוצה כ"כ לחזק אותך

שיש אור אחרי החושך!

וב"ה הוא יפציע גם עלייך

כל הכבוד לך על כל מה שאת כבר עושה

זה מדהים, וזה המון, וזה יקר מפז

ואת תזכי לראות את הפירות המתוקים של עצמך ב"ה!!!

כתבת שהתחלת טיפול תרופתי ואת עדיין לא כ"כ רואה שיפור -

קודם כל חשוב לזכור שלוקח בערך כחודש עד שמתחילים לראות שיפור מטיפול תרופתי,

ובנוסף יכול להיות שגם טיפול פסיכולוגי בשיחות יכול עוד לעזור ולקדם אותך קדימה ❤

גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה וב"ה גדלתי ממנו 🙏

ורוצה לצרף לך תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הכללי של מציאות רגשית לא קלה אחרי לידה:

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

את יולדת!

את אמא!

מעבר עצום

שינוי עצום

טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.

ואם זה לידה ראשונה - אז פי כמה וכמה.

אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.

וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.

עוד יותר עייפות

עוד יותר כאבים בגוף

עוד יותר שינויים בגוף

עוד יותר הורמונים

עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7

עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים

עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל

ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...

אז קודם כל לנשום!

להבין שאת אחרי לידה

להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.

ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 14 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 14 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!

|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

ולפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

ולא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם הייתה לכם תקופה ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים.

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרןע

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה

וסימני מתיחה

וצלוליט

וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת

וכמה זזה קשה

וכמה עייפים

וכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה?

זה עובר.

כמה שקשה להאמין

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד וקומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך

שיעודדו אותך

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריר וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך

תצאי לשמש אפילו 5 דקות ביום

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו מבטיחה

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

ולאט לאט יקרה

יום אחרי יום

הכל הכל יהיה בסדר ב"ה 🙏❤

פשוט מדהים מדויק ומחזק

תודה רבה ממש

מאוד שמחתי לקרוא שחיזק, ב"ה ב"ה 🙏

חזקי ואמצי בדרכך הברוכה לישועה השלמה ב"ה 💪💪❤️

אני אחרי לידה והחזרת אותי להרגשות של אחרי לידה ראשונה.

אני כאן עם דמעות בעיניים, כמה המילים שלך בדיוק במקום

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

כן מכירה אבחונים אחרים שעושים בגיל הזה.

לדעתי כדאי לפחות להתייעץ בעניין, כדי לראות שאתם לא מפספסים משהו אחר.

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...