נשמע קשה❤️

בע״ה, ישועת ה׳ כהרף עין!!

זה קורה הרבה, הרבה יותר ממה שנדמה לך..

לא יודעת למה כתבת היום אבל גם אני קמתי ומשהו בשמיים האפרוריים מכבה קצת את הלב...

ממליצה לך לחפש את הבלוג של @קמה ש. המהממת, לקרא קצת. היא מדברת על דכאון בכללי, אבל אולי יכול לעזור..

רבה על התיוג ועל המילים ❤️. זה ריגש אותי.

כל הכבוד שאבחנת ושאת מטפלת. חשוב מאוד!.מי שמסביבך יודע? משפחה, חברות, שכנות?

יהיה לך יותר קל אם לא תתאמצי להסתיר.

את מצליחה לאכול? יוצאת קצת מהבית? תנסי אפילו לשבת על ספסל ברחוב לכמה דקות שמש כל יום אם אין לך כוח יותר. זה עוזר!

יש לך עם מי לדבר במשך היום? זה יכול לעזור!

וממליצה לדבר עם ארגון "ניצה", הן עוזרות!

בהצלחה יקרה ❤️

השיתוף מאוד עוזר לי

מצליחה לאכול, קשה לי לצאת מהבית

דיברתי עם ארגון ניצה

לקחת ויטמין די.

מוכח כמסיע לדכאון ולרב רב האוכלוסיה יש חסר משמעותי. במיוחד לאוכלוסיה דתית שנחשפת עוד פחות לשמש.

זה לא במקום תרופה אבל זה בנוסף

זו ממש הצלה. ולהאמין שאפשר לצאת מזה.

הייתי בדיכאון הכדורים הצילו אותי ופשוט לשתף אנשים קרובים. לנסות לעשות דברים מהנים ובעיקר לעשות. להרגיש שאת מתפקדת. לחזור לתפקוד. ולהאמין שאפשר לצאת מזה. לא להתייאש ולא להבהל. בהצלחה יקרה!

אפשר לקחת עד כפול זה לא מזיק..

ואולי כדאי גם קומפלקס בי.

אין לי נסיון עם תרופות לדכאון אבל כן עם תרופות נפשיות אחרות וזה יכול לקחת זמן עד שמוצאים טיפול מתאים.. תראי אפילו משכך כאבים יש שהכי טוב להן אקמול יש נורופן ואני בלי אופטלגין כאילו לא לקחתי כלום... אז קל וחומ ר תרופות קצת יותר מורכבות...

לכן בנתיים לבדוק שאין בגוף חסרים תזונתיים שאחראיים כל כך הרבה על תפקוד הנפש שלנו לא פחות מהגוף.

אמנם אחד הקשיים העיקריים בדכאון הוא הנעה עצמית אבל מה שאת מצליחה זה טוב. לטפח את עצמך, לאכול אוכל טעים, לצאת החוצה. לדבר עם אנשים שאת אוהבת, לקבל מסאז טוב או פינוק דומה- הנפש שלנו יודעת להתמלא מעונג פיזי ורוחני, שזה נס בפני עצמו.

יכולה לתת לך דוגמאות קטנות אבל למשל בתחילת ההריון כשהמצב רוח לא בשיאו אני מנסה לקנות מבשם אויר שאני אוהבת, להשקיע בסבון יקר אבל עם ריח טוב ותחושה נעימה, מקפידה לשמוע שירים שעושים לי טוב בלב, לאכול אוכל טעים. פחות חשוב כמה הוא בריא... הדברים הקטנים והפשוטים הללו כביכול מאד משפרים את מצב הרוח. אם אני מצליחה להתאפר בבוקר אז נכון ה מאמץ ואולי בשבילך הר לא עביר, אבל מה שאת כן מצליחה חשוב וטוב ומקדם!

מניסיון

אני עם חוסר מטורף. הרופאה שלי המליצה על מינון של 10,000 יחב"ל למשך תקופה ובאמת השתפר. היא אמרה שבמצב רגמל התיסוף הוא 1000 מג לכל עשר קילו מהמשקל, אבל בגלל שהיה לי חוסר היא אמרה לי שחצי שנה לקחת כפול ואז להוריד אחרי בדיקה חוזרת

הזיכוי להגיע לעודף הוא נמוך מאוד.

גם בי 12 וברזל יכולים להרים

ולצאת מהבית. שזה קשה מאוד.. אבל עוזר. להישאר בבית הרבה בחורף זה ממש קשה במצב כזה.

וכמובן, לתרופות ממה שאני יודעת לוקח בערך חודש לעזור. ומפתחע ככל שיהיה, עד שהן עוזרות לפעמים מרגישים החמרה במצב..

רק טוב אהובה ❤️

כפול 2 או 3 . אין חשש בעודף יתר.

מעניין..

יש מחקרים?

רק משמש

ממילא נשים דתיות פחות חשופות גם כשיוצאות.

גם התרבות של להשתזף נראה לי פחות רווחת..

מהחברה שסביבי בכל אופן.

מסכימה איתך לגבי השאר

כפות הידיים מהשמש

את במקביל גם בטיפול רגשי? כי הכדורים עוזרים להתניע אבל הם לא קסם, וטיפול רגשי במקביל לכדורים עוזר להמשיך להיות בתנועה...

אם את מכירה

אראה איזה כלים מקבלת שם

ואם צריך אתחיל גם טיפול רגשי

בס״ד

קשה עד מאד!!!

אני כל-כך מבינה אותך!!

כל הכבוד שאת בתנועה,

ממש מגיעה לך מדליה על כל הדברים שאת כבר עושה!

🏅מדליה על המודעות ועל כך שהגעת לאבחון

🏅 מדליה על כך שהתחלת טיפול תרופתי,

🏅 מדליה על כך שפנית גם לקבל לטיפול רגשי,

🏅 מדליה על כך שאת מספרת לסביבה,

🏅 מדליה על כך שפנית ל״ניצה״,

🏅 מדליה על כך שאת לוקחת ויטמין די,

🏅ובטוחה שיש עוד הרבה דברים שאת עושה ומאמצים שאת משקיעה! והם כולם ישאו פרי בסוף!!!

זאת דרך,

אבל את תצליחי ללכת בה -

ולהוציא את עצמך מהדיכאון הזה בע״ה!!!

את כבר פועלת מעולה!

ולגבי נקודות האור.

באמת שטיבו של דיכאון לכבות את כולן.

האם יש מצב שתנסי לרשום מדי יום 3 דברים טובים שקרו לך? זה תרגיל שדורש מעט כוחות יחסית וממש מעצב לנו מחדש את התודעה (*)

שולחת לך חיבוק ענק ומלא מלא כוחות ❤️

מוזמנת לכתוב לי אם תרצי.

חזקי ואמצי,בע״ה עוד יהיה טוב ותגלי שאספת יהלומים מהתקופה הזאת.

(*) יש לי פוסט מפורט על התרגיל הזה אם תרצי.

בס״ד

אפשר לקרוא אותו כאן:

התרגיל הפשוט שמטעין אותי בטוב – כי נפלתי קמתי

המון הצלחה יקרה!!!

קמת, הלכת לבקש עזרה. התחלת לקחת כדורים. את מתחילה טיפול. בדיוק מה שצריך!

איזה כוחות יש לך שמתוך החושך הזה הצלחת לעשות את כל זה.

מעודדת אותך שעברתי את זה, ויש אור, עצום. הוא פשוט מכוסה עכשיו בשמיכה עבה עבה. אבל בעז"ה לאט לאט את תתמלאי בכוחות ותצליחי להרים קצת את השמיכה ולראות אותו. לאט לאט עוד ועוד.

יוצאים מזה, יש טוב גדול שמחכה לך ואת תגיעי אליו ועוד תהני ממנו, בעז"ה💜💜

(ממליצה מאוד על cbt, לי עזר הרבה יותר מפסיכודינמיקה)

לא לקחתי טיפול תרופתי פשוט כדי להתמודד עם העניין ולהפטר ממנו ולא להכניס חומרים כאלה לגוף...

אני ממליצה לך מאוד טיפול ריגשי, לדבר ולדבר ולנסות להגיע למקור הבעיה

לשחרר מהלב את מה שמעיק

אחרי לידה זה שינוי לא פשוט

בקושי ישנים וגם לא תמיד אוכלים טוב ואני יכולה לומר על עצמי שאני פשוט הייתי במצב קשה והתחרפנתי

ולא ידעתי מה אני צריכה ומה יעשה לי טוב

ובעלי ממש עזר לי ברגע שהבנו שאני בדיכאון חודשים אם לא במשך שנה אחרי הלידה

אז צריך מאוד לחפש מה הבעיה ולטפל בה מידית, לא להזניח ותצאי מזה בעזרת השם במהירות!!

לק"י

נפשיים אחרים צריכים את ה"חומרים האלה".

אז ב"ה שאת הסתדרת בלי.

אבל לא לכולם זה נכון. ולקרוא לתרופות שמצילות חיים (כפשוטו) "החומרים האלה" יכול לפגוע במי שלוקחת.

יכולת לכתוב אותו דבר בלי לזלזל.

ובכל מקרה כתבתי על עצמי, נתתי דוגמא

אין מה להתווכח זה חומרים כימים

ואחרי לידה זה מאוד מאוד ריגשי והורמונלי

לק"י

כמו להגיד למישהי "האוכל *הזה* שלך".

לא יודעת, לי זה לא נשמע טוב.

כתבתי חומרים כאלה כי זה חומרים כאלה...

חומרים פסיכואקטיביים, בכללי, בדיוק כמו שכתוב בעלון הצרכן

ואנשי מקצוע בעצמם יודעים שעדיף ללכת בטיפול ריגשי בראיה לאורך זמן, לרוב במקרים שאינם קיצונים או דורשים התערבות דחופה

זה אכן משפיע על הכימיה של המוח

נשמע טוב או לא, זו המציאות.

ויפה שאת ובעלך "אבחנתם" אותך, אבל זה מסוכן לכתוב את זה כעצה גורפת.

דכאון אחרי לידה צריך להיות מאובחן ע"י איש מקצוע בלבד וטיפול תרופתי הוא מציל חיים, לעיתים של משפחה שלימה.

לפותחת- נשמע שאת מטופלת היטב, בבקשה תיזהרי מעצות לא מקצועיות. ושתרגישי טוב בקרוב!

למה את כותבת לאישה אחרת בזלזול, לי, על מה שחוויתי מנקודת מבטי?

מה קשור אבחנו את עצמי?

כתבתי שהגעתי להבנה שאני כנראה בדיכאון וצריכה לטפל בעצמי

זה לא מסוכן ולא שום דבר

גם היא הגיעה למצב שהיא הבינה שהיא צריכה לבדוק את מצבה ואז הגיעה לאבחנה של דיכאון אחרי לידה

וכתבתי מה הסיבה לרוב המקרים לדיכאון אחרי לידה וכל רופא טוב יגיד שעדיף לטפל ריגשית

ריגשית זו גם דרך טיפולית מקובלת ע''י איש מקצוע

תודה רבה, ממש תגובות מזעזעות

לק"י

אני חושבת ככה לפחות.

ועדיין יש מצבים ויש אנשים שהתרופות עזרו להם והצילו אותם.

נכון שהכי טוב במקביל ללכת גם על טיפול רגשי. אבל לא תמיד זה מספיק.... 

וברור שיש נשים שלא מצליחות או שאין להן תמיכה מספקת נפשית ולכן התרופה היא פתרון עבורן

בדיוק כמו נשים שלוקחות משככי כאבים בלידה או לא

או כל דבר אחר שמקל על ההתמודדות

דיכאון אחרי לידה זה הכי מובן למה זה קורה, זה שינוי מטורף וקושי ענקי להיות אמא

וזו ממש סטירת התעוררות להמון נשים

לאמא קודם כל

וגם לתינוק ולשאר המשפחה...

זה כמובן תלוי ברמת הדיכאון אבל להגיד שדיכאון הוא לא מסוכן ולא שום דבר.. כנראה שב"ה מה שאת מכירה זה דיכאון קל מאוד, שבו באמת אין צורך בתרופות.

עכשיו ראיתי על מה מדובר*

כתבתי שזה לא מסוכן ההבנה שאני כנראה בדיכאון וצריכה לטפל בעצמי

בסיפור הזה. ואת לא יכולה להקיש ממצבך על מצבה.

 ולכתוב "לא להכניס חומרים כאלה לגוף" זה מאד מחליש, כאילו שהיא היתה רוצה בהם מעצמה.

ומניסיון חיי ראיתי כבר הרבה נשים שמשכו דכאון קשה ולא נעזרו תרופתית בדיוק בגלל מה שכתבת.

אז זה לא זלזול בך, זה חיזוקה של הפותחת. שכן, אם צריך לוקחים טיפול תרופתי. הרבה נשים הוא מעמיד על הרגליים ומציל אותן כפשוטו.

זה לא סותר טיפול רגשי מקביל כמובן.

גם אני עברתי דיכאון בחיים, לא אחרי לידה, דיכאון קל... איבחנתי את עצמי בעזרת שאלונים לזיהוי. יצאתי מזה בחסדי ה' בלי טיפול תרופתי. 

אני לא יודעת מה המצב של הפותחת ולמה היא זקוקה אבל היא כבר מאובחנת ומקבלת כדורים, אז שום דבר מסוכן לא יוצא מתגובה כזאת.

בתשובהתמיד שיתפה מנסיון אישי כואב ולא קל והתגובה שלך מאוד מזלזלת במה שהיא חוותה. אני קראתי את זה כאילו את אומרת לי "בכלל לא עברת דיכאון כי איש מקצוע לא איבחן אותך" זאת תגובה מכאיבה ומחלישה, אם רק היית יודעת כמה קשה לתת לעצמי כותרת של דיכאון, וגם כמה הקלה זה כשיש שם לתחושות הקשות שאת עוברת?

תודה רבה, מחמם את הלב ♥

סתם כדי לשתף, כל כך התביישתי בזה פעם שבאמת הראש בכלל לא חשב שיש לי בעיה ואני צריכה לטפל בעצמי בצורה כלשהיא.

אחרי לידה הייתי עצבנית ועייפה בטירוף בלילות לבד, הגעתי ברוב בושה לקלל תינוקת בת יום, 

אפילו פעם אחת הבאתי סטירה קלה כשלא הפסקתי לשמוע בכי ממנה ולא הצלחתי להרגיע אותה. 

ככה הייתי במשך שנה+.

ללא חשק מיני, כל פעם חמותי היתה אומרת לבעלי 'למה היא לא מחייכת? הכל טוב איתה?' ותמיד אמרתי לו שאני לא מבינה מה היא רוצה ממני ושאני בסדר ושאני פשוט לא מחייכת כי אני עסוקה, הייתי מנסה למלא את השמחה שלי דרך דברים שטחיים (כמו פיצה!!!!) שממש לא הועילו ורק גרמו לי לחוסר סיפוק תמידי מכל דבר שעשיתי בחיים. 

עד שיום אחד פשוט נסעתי להורים שלי וכשהייתי צריכה לחזור דחיתי את זה יום אחר יום, התחלתי להרגיש התקף חרדה מלחזור הביתה לאותה אוירה מגעילה, ממש בלי אוויר 

לקח לי כמה ימים לאזור אומץ ומשם הייתי חודשיים במצב של לא להצליח לחייך בכלל, אפילו לא קצת, אובדנות (רצון להתאבד ולא להתמודד יותר עם החיים), לא טיפלתי בבית ולא ניקיתי, לא יכולתי להכין אוכל, הייתי יושבת במיטה בחושך ובוכה ובעלי היה במצב אבוד וממש נאלץ להלחם על הבית (כשאנחנו עם 2 ילדים קטנים ותחילת הריון חדש)

פתאום שמעתי שגיסתי דיברה עם חמותי ואמרה לה שלדעתה אני עוברת דיכאון אחרי לידה, אבל אף אחד לא ממש פנה אליי אישית לצערי

ואני ממש לא הייתי בכיוון של לחשוב על זה וגם לא הלכתי ושיתפתי אף אחד\אחת

בכל אופן היום אני אחרי זה, ואם הנסיון שלי יכול להועיל או קצת לעזור בשיתוף זה חיובי ולא שלילי ובטח לא מסכן חיים

כל אחת יודעת למה היא מסוגלת והכל היה בשיקול דעת

אבל מי שכן צריכה הרבה תעצומות נפש כדי כן לקחת. הפותחת כבר מטופלת ב"ה, אבל זה צעד לא קל (ואמיץ!)

והיה חשוב לי לחזק אותה. עצות בפורום עלולות להיות מסוכנות, במיוחד כשאנחנו לא מכירות אותה ויש רמות שונות של דכדוך/ דכאון

שמטופלות בהתאם. אני לא רופאה או אשת מקצוע אבל אם נתנו לה טיפול אז היא צריכה לקחת והתגובה ההיא עלולה להחליש אותה.

אם היה לי דיכאון קשה אני מקווה שהייתי לוקחת כדורים, אני ממש לא נגד. מסכימה מאוד עם המסר שלך. אבל הניסוח שלך גרם לי להיפגע אפילו שהוא לא היה מופנה אלי, אז קל וחומר שזה לא נעים למי שכתבת אליה. לכן הערתי לתשומת ליבך...

אבל לא תמיד זה מספיק

וטיפול רגשי בוודאי צריך

אבל הוא לא תמיד במקום הטיפול התרופתי. הם הולכים יחד.

אני אתן לך השוואה-

מישהו שיש לו בעיה ברגל, צליעה נניח.

צריך פיזיותרפיה, נכון?

וחוץ מזה, יש אנשים שיצטרכו להתנייד עם קביים במהלך הטיפול ויש אנשים שיסתדרו רק עם פיזיותרפיה בלי קביים.

האם זה אומר שמי שמשתמש בקביים הוא לא תקין או לא מתמודד? ממש ממש לא! זה אומר שכשחלק מההתמודדות שלו הוא נעזר במשהו חיצוני זמני כדי להצליח בטיפול ארוך הטווח.

כמובן שמי שאין לו צורך בתרופות שלא ייקח סתם.

אבל אי אפשר להקיש ממקרה בודד שהסתדר בלי טיפול תרופתי למקרה אחר.

הגוף.

כשהייתי בעצמי במצב הזה קראתי המון כי ממש רציתי לקחת טיפול תרופתי ולפתור את החיים שלי בכך.

ומאנשי מקצוע של שנים נסיון שמעתי בעצמי שעדיף לי לטפל ריגשית ושבעלי יקח את המושכות בבית בתקופה הזאת כדי לצאת מזה.

וזה משהו מאוד נפוץ, זה לא מקרה בודד...

פשוט לרוב סטטיסטית תמצאי נשים שמעדיפות לקחת טיפול תרופתי.

כמו הורדת חום על ידי אקמול, או לתת לגוף לעבוד לבד.

בכל אופן, רפואה שלמה לכותבת ובעזרת השם שתהיה שמחה ומאושרת בהקדם ♥

הן מאפשרות לאדם לקבל כח ממקור אחר חיצוני כדי שיוכל לטפל בעצמו.

אני יודעת שבתרופות יש חומרים, בדיוק כמו שבמשככי כאבים יש חומרים. לא פחות ממכרים אגב.. וברב האוכל שלנו יש חומרים..  

וכן זה לא פשוט לעמוד מולה אמת ולומר לעצמי רני בדכאון, וכל הכבוד לך! והצלחת לצאת מזה.

אצל הרבה נשים דכאן לא ייפתר עם טיפול רגשי מהסיבה הפשוטה שטיפול כזה דורש המון כוחות וקשה להתמיד בו בלי לקבל אנרגיה חיצוית. למשל? תרופה.

ואם הפותחת לקחה את עצמה והבינה שהיא בדכאון, קבעה תור לטיפול במרפאה מצוינת ומוכרת לתחום, וקבלה מרשם- כנראה היא זקוקה לו. וזה יעזור לה בעזרת השם.

אגב אני חלילה לא מזלזלת במה שעברת! אבל להרבה נשים התקופה אחרי הלידה היא משברית וקשה ועדיין זה לא דכאון קליני, והרבה תמיכה סביבתית שטיפול יכול להיות חלק ממנה בהחלט יכולים לסייע.

ומשמח גם לשמןע שעברת את זה והיום את במקום אחר, ברוך השם!

ממש ממש חשוב להבין את זה ולדעת את זה.

צריך לקחת אותן /להפסיק אותן בליווי מקצועי. אבל זה לא אומר שזה ממכר.

במקרים מסוימים- הן יפתרו את הבעיה. בגלל שלפעמים מדובר על "פשוט" חוסר איזון במוח והתרופה מאזנת את המצב. לכן זה לא נכון להגיד שהן לא פותרות את זה.

אבל, חשוב תמיד במקביל לעשות טיפול פסיכולוגי/רגשי מקצועי. כדי לטפל בכל החלקים, בפן הכימי במוח ובפן הנפשי. היום כל רופא במקביל למרשם ידרוש ללכת לטיפול נפשי במקביל.

סליחה אבל יש בתחום הזה ככ הרבה שרלטנים.

חובה לטפל רגשית. אבל במקביל יש נשים ש*חייבות* לקחת טיפול תרופתי.

כמו שבסוכרת יש מצבים בהם אפשר לאזן את זה לבד ויש מצבים שחובה לקחת תרופות.

אין כאן "לתת לגוף לעבוד לבד" או להשוות את זה בכלל ללקיחת משכך כאבים. משכך כאבים נועד להקל ולא לפתור את הבעיה. תרופות לדיכאון נועדו לפתרון. 

היה לי על זה דיון עם חברה והיא הראתה לי מלא מחקרים שנתנו לקבוצה אחת פלצבו ולשניה כדורים נוגדי דיכאון וההבדל בהתאוששות היה מינורי.

נשמע לי לא הגיוני, כאילו הכדורים באמת משפיעים ברמה הכימית. לא? 

הרבה אנשים לא מגיבים לטיפול בצורה קלאסית אלא באמת זה אפקט פלצבו.

יש לצערנו לא מעט חסרונות לתרופות האלו בחוסר יעילות ועמידות של מטופלים. ועדיין זה מציל חיים. 

ותרופות הן לא תחליף לטיפול.

ולפעמים אי אפשר להתמודד עם ״העניין״ רק דרך טיפול.

אלו לא שתי אלטרנטיבות שאחת מהן היא ״עמוקה״ יותר ומטפלת מהשורש

והשניה ״כימית ולא טבעית״ לנשים שאין להן אפשרות לטיפול.

ממני שמטופלת אצל פסיכולוגית כל שבוע כבר ארבע שנים ולפרקים בהמלצתה (ופסיכיאטר) נעזרת בכדורים.

כדורים נותנים מענה לחוסר איזון כימי בגוף שטיפול רגשי (וגם ספורט וויטמין די) לא תמיד יכולים להוות תחליף.

שמחה בשבילך שמצאת את הדרך שנכונה לך.

לא קראתי את כל השרשור כי אין לי זמן. סליחה.

כשאני הייתי בדיכאון אחרי לידה  הדבר שהכי עזר לי להתמודד זה שהסביבה הסכימה איתי שאני בדיכאון ולא ביטלה אותי.

בתחילה אמרתי שאני בדיכאון וביטלו אותי, אולי מתוך פחד או כוונה לעודד.

ברגע שהסובבים איתי הסכימו שאני בדיכאון,

ברגע שאמרו לי שהתחושות שלי נכונות ומובנות והאבחנה שלי את עצמי נכונה (בשאלון של טיפת חלב) כבר הרגשתי הרבה יותר.

כאילו שאני "נורמלית" ואני לא מדמיינת.

רופא משפחה יכול לתת תרופות במינון קטן ואני ממליצה לגשת אליו בהתחלה.

יש אור בחוץ ויש אור בקצה המנהרה.

הייתי שם.

ואת גם תגידי שהיית.

בלשון עבר.

בהצלחה. 

ממש קשה לי מרגישה שאין לי כוח לילד

ורוצה שיקחו אותו ממני

מתה שהתחושות האלו יעברו כבר, אוף 

את תצאי מזה בעז"ה

יש חיים אחרי הקושי

יש לך עזרה עם הילד? בעלך תומך? משפחה.?

היינו כמה שבועות אצל ההורים של בעלי, חזרנו היום הביתה

ושוב קשה לי, בא לי לחזור לשם

בעלי יותר לוחץ לכיוון של לחזור הביתה בשביל הפרטיות שלנו, ואני עדיין לא שם בכלל😭

 ניידת עם רכב

כן אני משתדלת לפתוח מולו,הוא מבואס מהסיטואציה , יודע שאני לא אשמה

אבל פשוט הכל נורא השתנה

מזוג שאוהב את הזמן שלו, פרטיות, לעשות שבתות בבית

הפכנו (כביכול בגללי) לקיצון השני, לא מסוגלת בית

בסדר, אז לבעלך לא נח עכשיו

אז מה..?

אני מבינה שזה שינוי עבורו. וודאי.לא הלך כמצופה.. אבל עכשיו המטרה היא לאפשר לך להחלים ולהיות בטוב והנוחות שלו תידחק לפינה קצת לתקופה.

לדעתי לא נורא והוא יוכל להתמודד עם עוד כמה שבתות מחוץ לבית אם זה גדול עלייך..  זה בדיוק הזמן שהוא צריך לספוג ואת צריכה לאפשר לו לספוג ולא לרחם עליו או להרגיש אשמה.

נכון, זה עקב המצב שלך כביכול. אבל ברגע שאתם נשואים אתם אחד וזו התמודדות של שניכם..

לא בחרת במצב הזה. לא חשבת שתגיעי לזה. ועכשיו צריך להתמודד

אתם עוד תזכו בעז"ה להנות מהכל חזרה, רק מחוזקים יותר. בנפש ובזוגיות.

ומכיוון אחר -

ההורים שלו קרובים אליכם? אם כן, אולי במקום לישון שם תלכי לשם לכמה שעות בבוקר? או עד הערב? או להשאיר אצלם את התינוק כמה שעות ולצאת להתאוורר?

כן ההורים של בעלי גרים קרוב

היה לי נוח לישון שם כי הקטן צורח בנסיעות וזה מלחיץ אותי

רוצה כ"כ לחזק אותך

שיש אור אחרי החושך!

וב"ה הוא יפציע גם עלייך

כל הכבוד לך על כל מה שאת כבר עושה

זה מדהים, וזה המון, וזה יקר מפז

ואת תזכי לראות את הפירות המתוקים של עצמך ב"ה!!!

כתבת שהתחלת טיפול תרופתי ואת עדיין לא כ"כ רואה שיפור -

קודם כל חשוב לזכור שלוקח בערך כחודש עד שמתחילים לראות שיפור מטיפול תרופתי,

ובנוסף יכול להיות שגם טיפול פסיכולוגי בשיחות יכול עוד לעזור ולקדם אותך קדימה ❤

גם אני עברתי דיכאון אחרי לידה וב"ה גדלתי ממנו 🙏

ורוצה לצרף לך תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הכללי של מציאות רגשית לא קלה אחרי לידה:

קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה

האישה היא יולדת!

חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,

ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.

במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.

להבין.

האישה נמצאת ממש אחרי לידה,

הגוף עבר טראומה רצינית

הוא כואב

הנפש גם עברה טלטלה

השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!

לידה מטלטלת את כל הבית,

מפירה את כל האיזונים

לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.

לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?

את יולדת!

את אמא!

מעבר עצום

שינוי עצום

טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.

ואם זה לידה ראשונה - אז פי כמה וכמה.

אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.

וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.

עוד יותר עייפות

עוד יותר כאבים בגוף

עוד יותר שינויים בגוף

עוד יותר הורמונים

עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7

עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים

עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל

ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...

אז קודם כל לנשום!

להבין שאת אחרי לידה

להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.

ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 14 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.

ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות

היה לי דיכאון אחרי לידה אז.

ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.

ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.

ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.

עד עכשיו הוא קשה לי.

ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 14 שנים.

ילדים = חוסר שליטה.

ככה קצר ככה פשוט.

ככה קצר ככה מבאס.

אבל זו האמת.

יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.

אני כ"כ מבינה אותך,

אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,

לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,

על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,

ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -

וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,

מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.

מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,

מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה

מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם

מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!

אין פתק החלפה!

אין לחזור אחורה!

אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!

וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!

אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.

שאת אמא לא מספיק קשובה.

שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,

שבעצם זה באשמתך

שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.

שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!

מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!

אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,

אולי אני כישלון כאמא?

ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,

ויותר לחץ

ויותר צרחות

ויותר חוסר אונים

ויותר הרגשה של אין-מוצא

ויותר חוסר שינה

ויותר בלאגן תהומי

וחוזר חלילה.

אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,

שזה כ"כ כ"כ נורמלי!

אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,

זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!

אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.

וזה נכון,

תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.

פשוט כך.

בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,

אמא מסורה

טובה

אחראית

חכמה

מעניקה

אוהבת

מחבקת

מנסה ומשתדלת

ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!

(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:

אבל למה היא בוכה עכשיו?!

עניתי להם: כי היא תינוקת!

ותינוקות בוכים!

זהו!"

הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח

וזה אפילו יקרה די הרבה,

למה?

כי הוא תינוק!

אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!

|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,

אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות

(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)

גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי כמו בתוך ריק.

בתוך בור שחור.

ולפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!

אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו

ולא נותנים להם מקום

ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה

אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!

ולומר שקשה!

כן, זה מותר!

זה לא אומר שאת לא מודה!

גם הייתה לכם תקופה ביחד לבד, של זוג

ופתאום אתם הורים.

וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):

״אני מאשימה את דיסני

בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״

אז אני שיניתי את זה ל:

״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.

כי לפחות אני,

לפני היותי לאמא,

הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,

שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים

שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.

מי בכלל חשב על לידה קשה?!

על צירים מהגיהנום 44 שעות?!

על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!

ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם

ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב

ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?

אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!

ולא להצליח כל כך?!

ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!

ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!

רגע רגע מה קורה פה?!

הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!

למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!

אז בסדר

עברנו את הלידה

ומה עכשיו?!

למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???

למה???

הלידה זה כבר שטויות ליד זה.

ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון

פשוט לחיות בלי שינה

יום אחרי יום

לילה אחרי לילה

שעה אחר שעה

ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,

הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.

ושקמים

ומניקים

ןכואבים שוב

ומדממים שוב

ומשחות שוב

והתעסקות שוב

וכל הגוף שבור

ועייף

וכואב

ומדמם

וקרןע

ושונה

וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה

וסימני מתיחה

וצלוליט

וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!

ומי הכין אותנו לזה?

מישהו דיבר על זה בכלל?

על אובדן הגוף

על אובדן העצמאות

על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!

אין לך מחליפה!

אין לך חופשה!

אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!

כן גם אם את עייפה

וגם אם את כאובה

ןגם אם את שפוכה

את עדיין אמא שלו!

לתמיד!

בלי שנייה לנשום!

וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.

ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?

רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת

וכמה זזה קשה

וכמה עייפים

וכמה קשה להניק

וכמה כל מה שכתבתי.

אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.

אבל זה לא הוא.

גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.

זו המציאות שלנו.

זו הקללה של חוה אמנו.

בעצב תלדי בנים.

הו הו איזה עצב.

חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???

אבל את יודעת מה?

זה עובר.

כמה שקשה להאמין

וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות

וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!

אבל יקרה שלי

זה ע ו ב ר !!!

לאט לאט

כל יום הוא יום חדש

תנסי לקבל כמה שיותר עזרה

תנסי לישון כמה שאת יכולה

תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד וקומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.

תצאי לשמש,

כן אני יודעת שלא בא,

אבל בכוח.

תקני ארטיק טעים ושווה,

כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח

שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,

שיחבקו אותך

שיעודדו אותך

שיגידו לך כמה גאים בך

כמה את גיבורה

כמה את טובה

כמה את אמא ואישה ראויה

כמה הם אוהבים אותך

תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח

תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ

תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת

תבקשי שיכינו לך שייק מפנק

תצאי לטיול לבד שקריר וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך

תצאי לשמש אפילו 5 דקות ביום

לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל

הכאבים יחלפו מבטיחה

הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט

התינוק ישן יותר

ההנקה תהיה טובה יותר

ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך

(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,

אז לנסות כמה שאפשר

שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם

שישלח הודעה במהלך היום של עידוד

שאמא תהיה

שחברה תהיה

שתצאי לגן שעשועים

שתראי סרטים כיפיים תוך כדי

שלא תהיי לבד!!!

תשני יותר

את תתחזקי לאט לאט.

תהיי חזקה

תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה

תעזרי כמה שאת רק יכולה

ולאט לאט יקרה

יום אחרי יום

הכל הכל יהיה בסדר ב"ה 🙏❤

פשוט מדהים מדויק ומחזק

תודה רבה ממש

מאוד שמחתי לקרוא שחיזק, ב"ה ב"ה 🙏

חזקי ואמצי בדרכך הברוכה לישועה השלמה ב"ה 💪💪❤️

אני אחרי לידה והחזרת אותי להרגשות של אחרי לידה ראשונה.

אני כאן עם דמעות בעיניים, כמה המילים שלך בדיוק במקום

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צריך למצוא מישהו במשפחה או חברים שיודע 'להזרים' אוירה

ולבקש ממנו את השירים שרוצים

אחרת זה לא תמיד קורה

אם יש מישהו כזה שמודע למה שרוצים ויודע להוביל זה יכול להיות ממש מוצלח

האמת שבניגוד לרופא מוהל הרבה יותר מומה ומקצועי בזה,אלא אם כן זה רופא יר'ש שעושה כל יום בריתות.

כן כדאי לבדוק אם המוהל מופיע ברשימה של המוהלים של משרד הבריאות והרבנות הראשית כי ככה את יודעת שיש עליו פיקוח ושהוא באמת מומחה.

אני חושבת שלגבי הטקס עצמו תדברו עם המישהו מהמשפחה ומהזמומנים שיוכל לנהל את הטקס איך שאתם מעוניינים, כי לא כל המוהלים יודעים להגיש טקס יפה,ואם יש מישהו במוזמנים שיודע הוא ישמח לעשות את העבודה 

1. לברר על המוהל שהוא באמת טוב. גם עם רשיון וגם המלצות מאנשים שלקחו אותו.

ואפשר לשאול גם איך הוא מבחינת ניהול הטקס אם זה חשוב לך.

2. אם אתם גרים בקהילה, אז להודיע גם לחברים מהקהילה על הברית, במיוחד כשזה תאומים זה מרגש עוד יותר וכשיש הרבה אנשים גם אם חלקם שכנים שלא נשארים לסעודה עצמה, זה מוסיף.

3. אפשר להדפיס את סדר הברית ולחלק. רק ממליצה לתת מראש למישהו אחר לחלק, אחרת זה יכול להישאר בתיק של העגלה....

4. למצוא דוד/חבר שידאג לשירים והאווירה שאתם רוצים.

5. בברית של תאומים בנים, לפי הידוע לי לא עושים את 2 הבריתות ברצף. אז צריך עוד מישהו שיעביר שיעור או משהו כזה בין הבריתות. (ויכול גם להיות שהבריתות לא יצאו באותו יום.... מקווה בשבילך שלא יקרה, אבל כדאי לקחת בחשבון מצב כזה)

שיהיה בשעה טובה בידיים מלאות, בבריאות ובשמחה!!!

השאלה אם אפשר לעשות ברצף? מסיימים עם אחד ומיד מתחילים את הברית השניה?

הייתי לפני שנים בברית של תאומים, ואז שמעתי את זה לראשונה שעושים הפרדה. שם היה שיעור קצר שהסבא העביר בין הבריתות.

ומה שכתבתי לגבי אופציה ליום נפרד, זה במקרה של פגים, או צהבת לאחד או אפילו אחד נולד לפני שקיעה ואחד אחרי... 

את כל השלבים של הטקס - אחד אחד.

אני עשיתי ברית לתאומים.

לקחתי מוהל שקוראים לו שי עובד. הוא מוכר באיזור ירושלים. הוא עשה את הטקס והתאים לפי מה שביקשנו. הדפסנו שיר שרצינו והוא דאג לשיר אותו. היינו מאוד מרוצים!

ממליצה לך לדבר אחרי הלידה עם המוהל שתרצי כי לתאומים לוקח לפעמים יותר זמן עד הברית אם נולדים מוקדם. לא היה להם ביום ה8 ברית. הוא היה איתנו בקשר עד שהיה מותר לעשות להם.

יש גם שיטות שונות אצל תאומים אם עושים להם טקס ביחד או טקסים נפרדים. עשינו ביחד וזה היה מאוד טוב ולא בנפרד לכל אחד

יש לי איזו מחשבה שאולי שצריך לקחת בחשבון משקלים שונים של הילדים.

תאומים הרבה פעמים נולדים קטנים ולא עושים להם ברית מיד ואז יכול להיות שאחד הילדים כבר מוכן לברית מבחינת משקל או צהבת או אני לא יודעת וכבר צריך לחתוך ואילו לשני צריך לחכות.

אני חושבת שבמצב כזה לראשון עושים ולא ממתינים ולשני עושים כשהוא מוכן.

אז גם את זה צריך לקחת בחשבון מראש מבחינת תכנון אירוע.

בשורות טובות 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.