אני מרגישה כל פעם שאני אמא רעה, רק בגלל התגובות שלו!

ואני יודעת שאני מרעיפה אהבה לילדים ושעברתי כברת דרך באימהות שלי.

*כל היום כמעט ולא למדתי בגלל שהרגשתי לא טוב

בניתי על הזמן שהם ישנים בשביל ללמוד /לנוח ובכל זאת הייתי מאה אחוז סבלנית לילד שהיה ער והיה אמור לישון

אני מבינה מאיפה זה נובע אצלו, הבכור היה ממש תינוק קשה ולא הייתי מצליחה לתפקד כשאני איתו אפילו בשביל ללכת לשירותים, הייתי רק מרוכזת בו וזה היה מאוד קשה (ובאמת כולם אומרים שהוא היה תינוק קשה מאוד מאוד ,הרבה יותר מקושי ''סביר'' 

את אישה טובה ואמא הכי טובה שיש.

אבל את לא צריכה "לבלוע" את הקשיים הלגטימיים שלך כי הוא לא יודע איך להתמודד עם זה.

מרגיש לי נכון במצב הזה לפנות לטיפול זוגי.

הוא חייב ללמוד להכיל את הקשיים שלך

חייב להבין שזה לגטימי ונורמלי, ובשביל זה אנחנו פה ביחד.

ואת חייבת לשתף אותו כשקשה לך!

אסור לך להגיע למצב של עילפון ח"ו בשביל לשתף

(ד"א, כאבי ראש קיצוניים- בדקת חשד לרעלת? עשית בדיקות דם/שתן לאחרונה? את נשמעת ממש סובלת)

מתייגת את המומחית המיוחדת שלנו @נגמרו לי השמות שבטח יהיו לה מילים טובות בשבילך

ושוב חיבוק אהובה

שה' יתן לך הרבה בריאות, כח, נחת ושמחה!!!

ובכללי אני מאוד מעריכה אותך

לא בדקתי שעלת אבל הלח''ד לפי הספר, אני סובלת כבר שנים רבות מהכאבי ראש האלה ועכשו זה תקופה מתוחה ועמוסה יותר מהרגיל וזה עלול להשפיע

שהוא לא מספיק מעורב, שהוא לא אבא טוב, שהוא לא דואג לך.. סתם זורקת כיוונים ורעיון..

ממליצה גם ללכת להתייעץ על זה עם אחד מקצוע, אולי אפילו מהו נקודי, אולי מספיק פגישות בודדות

נגיד עכשיו אני על הספה והוא שוטף רצפה

הוא איתם לא מעט ולוקח חלק בבית בלי סוף

בקשר, ובפרט הוא.

פשוט לשאול אותו בכנות לצה הוא. מגיב ככה,

ולהגיד לו שאת מרגישה מתוחה ועצבנית בגלל הלופ הזה.

בכללי, אתם מרשים לעצמכם להתעצבן ולהוציא החוצה רגשות שליליים?

כי נשמע שהוא מאוד קובר פנימה רגשות ומחשבות, ובעקבותיו גם את...

אני אישית מעדיפה דוגרי, גם אם זה אומר כעס ופיצוצים לפעמים, מאשר שתיקות. השתיקות האלה זה עינוי נפשי וסיוט, ומי שבוחר בזה לא תמיד מודע לסהל שזה גורם לזולת.

הייתי משתפת אותו בהכל, והשיתוף הוא זה שגרם לו להרגיש שהקושי שלי הוא יותר מידי או משהו כזה אז הפסקתי

שזה גם לא טוב

אין לנו כסף לטיפול אבל אם לא יהיה מנוס אנחנו נלך לזה. מנסים לבד לפצח אותנו

אני מאוד משתפת ומאוד מוציאה כעס ותסכול, זה גרם לו אחרי שלוש שנים גם להגיב ככה קצת יותר.

הטיפוס שלו הוא טיפוס מלאכי כזה. ששומר לעצמו אבל בקטע שהכל טוב לו תמיד והכל מושלם ושהוא דואג לכל מה שצריך כשצריך, בלי להתלונן על כלום אף פעם (ואני ההיפך)

דיברנו עכשיו שעתיים, אמר שזה פשוט מעכיר את האוירה לדעתו כשמשתפים בקשיים (נניח אם אני מתקשרת לספר לו שקשה לי)

הסברתי לו שמבחינתי זה מקל עלי ונותן לי כוח כשאני משתפת ופורקת לו

מנסים וממשיכים לנסות

והלוואי נצליח כבר, כי קשה לי!!!

אחרי בכי מ20:30 עד לפני חצי שעה רצוף

תודה יקרה שהשקעת מזמנך

הפיתרון הוא לדעתי לדבר ולדבר..

ועדיף גם לקבוע דייט.ולצרת לבית קפה קצת לשנות אווירה ולדבר ברגוע..

חשוב שהוא יבין ברוגע ובנעימות ובצורה מכבדת שהצורה שהוא החליט להתמודד בה מקשה עלייך ורק מכבידה וגורמת לך לסבול...

שאת אוהבת את הילדים ומטפלת בהם מדהים וגם אם קשה זה הגיוני ובריא...

שאם תתמודדו עכשיו בהבנה אחד של השני ומתוך כך בשמחה וברוגע זה מה שיבנה לכם את המסוגלות להסתדר בהמשך

ולא לסבול בשקט כדי לבנות כוח סבל..

לא באתם לסבול באתם להנות...

תמשיכו לדבר

לשקף מה אתם מרגישים

להבין מה עובר על כל אחד

מאיפה זה מגיע

וכו וכו

בהצלחה גדולה יקרה שלהו!!

תעדכני מה שלומך!

אני חוששת שהוא מרגיש שהקושי שלי הוא מעבר לרגיל

גם כי כמו שאמרתי- לו יש דרכי התמודדות שונות, ובעיקר אולי כי אני באופן כללי מתבטאת בצורה שיכולה להישמע קיצונית יותר .

ז''א להגיד לו משפטים כמו ''אני לא יכולה יותר'' או לא הצלחתי לשבת דקה, או לא הצלחתי אפילו ללכת להתפנות

זה דברים שמבחינתו קיצוניים

הסברתי לו שאני מדברת איתו כשממש קשה לי ושזה לא משקף את שאר היום לרוב, ושכשאני פורקת ככה זה נותן לי אשכרה כוחות מחודשים וכשאני מנתקת אני רגועה קצת יותר.

אבל מציינת גם,שכשאני מתקשרת אליו הוא פשוט שותק (ואז אני מתעצבנת ומנתקת)

ואני לא יודעת איך לשפר את המצב הזה

@נגמרו לי השמות @אמהלהאולי גם לך יש עצה בהתאם למה שכתבתי פה? 

אמרתי לו שהיה מאוד טוב איתם, שלמרות שלא הרגשתי טוב שיחקנו והיה טוב מאוד ואפילו נהניתי להיות איתם

אני חוששת שהוא פשוט בטראומה מהחודשים הראשונים של הבכור, שהיה ממש ממש קשה

לא מוצאת כרגע אפשרות להגיב באריכות,

לכן כותבת בקצרה שיתכן שהעמקה בכל מה שתיארת, והבנה יותר לעומק גם את הצד שלו וכל מה שעובר עליו שם וגם את הצד שלך - יכולה לקדם ב"ה ולעזור לכם למצוא את הנוסחא המדויקת יותר עבורכם.

אם לא מצליחים לבד אפשר להיעזר באיש מקצוע שינחה ויכוון אתכם לשם ויתן כלים והארות לכל מה שמתחולל גם בדינמיקה ביניכם בנושא הזה (ובכלל).

וכדאי גם לבחון אולי כיוון שיאפשר לבעלך להרגיש רגוע מכל "קטסטרופה" כזו או אחרת שהוא חושש שתהיה (גם אם היא קיימת "רק" במחשבתו), או חשש שלו מקושי שיוצא מגדר הרגיל, ולעשות שם גם עבודה זוגית אבל גם אישית שיותר תרגיע ותיתן ניראות וריפוי לכל מה שהתחולל ומתחולל בו, לכל החששות והפחדים שלו שם (ואולי גם מה המקור שלהם לרגישות הזו), וכמובן ליצירת דרך שתקדם אותו ואתכם.

המון המון ברכה והצלחה יקרה 🙏🌹

שזה באמת נחשב לקיצוני אם אחכ את אומרת שזה רק פריקה

לא באה לבקר חלילה, כן? אלא שהשימוש בסמנטיקה חשוב

אם את רוצה שהוא יבין אותך את יכולה להשתמש במילים קצת יותר עדינות כי הוא רגיש לקושי שלך כפשוטו.

ועוד על זה שאת לא מצליחה להתפנות או לשבת דקה - בני כמה הילדים שלך? נשמע זאולי את צריכה לתת לעצמך יותר מקום וקצת לשחרר כי זה באמת לא נשמע מצב רגיל לא להצליח להתפנות או לשבת דקה. את צריכה וחייבת לאפשר את זה לעצמך

זה באמת יכול להביא לקצה ולהרגשה שאי אפשר יותר, זה חיים באוטוסטרדה ואם את מעבירה חוויה של מצוקה, זו תגובה די ''טיפוסית' בעיניי, ההשתבללות הזו מחוסר אונים. 

הייתי מתחילה מזה האמת. וכשהרגשתך תשתפר בינך לבין עצמך,ויהיה לך קצת אוויר, דרכי הביטוי שלך יהיו תואמות סיטואציה ותחושה, כמו היום, רק יותר רגוע, וככל הנראה יהיה קל יותר להכיל

אני יכולה למצוא את עצמי אומרת לבעלי שאני לא יכולה יותר, שלא נחתי דקה ושאני צריכה להתפנות כבר מלא זמן ולא מצליחה... מציאות די טיפוסית של אמא לילדים קטנים 🙃

מסכימה איתך שאם האמירות האלה גורמות לו למצוקה כדאי לחשוב איך לעדן את זה, למשל להשתמש בדוגמאות ששוקולד פרה כתבה

לא מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו גם מעל שנתיים בבית כשהיו תינוקות - פעוטות.

הכל תלוי בכמה את מצליחה לשים את עצמך גבוה.

בעיניי זה קיצוני להגיע לסיטואציה הזו, ואז ממילא התגובה היא קיצונית.

גם אם ילד יבכה, אלך לשירותים. זה צורך בסיסי ומאפשר פניות רגשית. כשאת דואגת לעצמך - את לא נכנסת למצבים של מצוקה לכתחילה

שבהסתכלות היא, השורש היא לא התגובה של הבעל בהכרח, אלא ההתנהלות של הפותחת. כשהיא לא מצליחה שנייה לנשום, זה יוצר תחושות קשות ומפה מתחיל הגלגל.

גם אם הבעל תומך יותר ומכיל, זה לא אומר שההתנהלות תקינה בעיניי, לא להתפנות אחהצ שלם ולהרגיש מצוקה. משהו בהתנהלות פה צריך להשתנות כבר בבית. עזרה חיצונית, לשחרר שליטה, לשים את עצמי במקום הראשון..

כי גם אם בעל נותן הרבה כח, מה שלא קורה פה עכשיו, אפזר לשפר באמצעות שינוי דפוסי התנהלות ומחשבה לכתחילה

אז אולי לכן אפשר לא להסכים איתי

זה קורה למשך כשעה מקסימום בדרך כלל.

בזמנים יותר לחוצים ביום

לא התפניתי אותו אחה''צ לעיסוקים אחרים בגלל שהילדה לא הרגישה טוב, ונשארה ערה, וגם אני.

אבל דברים כמו שירותים ואוכל אני כן הסתדרתי לעצמי פחות או יותר

מה שעוזר לי לפניי סדר ערב בכל אופן, זה להכין את עצמי מראש לשעה אינטנסיבית לפני שינה ומנחם אותי שאחרי זה יש לי זמן לעצמי וזה מקל.

וזו רק שעה. ואחרי זה הערב כולו שלי (או מה שנשאר ממנו חח)

שעה אחת לא צובעת לך את כל היום בצבעים קודרים. גםאן היא קשה.

מה שאני באה להגיד בעצם, זה שעל שעה אחת קשה ביום להגיד שאין לך כח יותר זה כן מעצים תחושות קשות. כי הוא לא יודע כמה שאר היום היה בטוב ובסבלנות אם זה הפתיח ל'מה נשמע' שלו.

ולכן אני עדיין חושבת שהסמנטיקה חשובה. והדרך בה את מספרת לו את הסיפור שלך מול הילדים ואיך את מעבירה עיתם את הזמן כן משפיע על התגובה.

אפשר גם לא להסכים איתי כמובן

בד''כ זה אכן שעה קשה (חוזרים ממסגרות עייפים ורעבים ואחרי הליכה) ואז הם אוכלים והולכים לישון שנ''צ

תמיד אנחנו מפנטזים על הזמן שהם ישנים כדי להתאושש בעצמנו/לישון אנחנו

הפעם אחרי השעה הזאת הקטנה נשארה ערה והייתה דביקית+חולשה גדולה שלי+++

אז זה היה מאוד מתסכל

ועדיין לא התקשרתי אליו לפרוק

ועדיין שיחקתי איתה והייתי סבלנית וכיפית ועשינו צחוקים

בדרך שלחתי לו שאלה מתי הוא חוזר, ומסתבר שכשהוא חזר הוא התבאס מהפרצוף החמוץ שלי

כל זה אני יודעת מאז שדיברתי איתו על אותו היום

במצב של אי סבילות לכל מה שקשור בחוסר שמחה..

ואיך היתה השיחה ביניכם? את מרגישה שהוא מבין אותך? 

ארוכה, בכיתי הרבה והייתי ממש מיואשת מהמצב

אבל מרגישה שהפריקה פה עזרה לי לסדר את הדברים ולהגיד לו אותם במסודר יותר, מאז אנחנו ב''ה יותר בטוב אבל עדיין מאוד נזהרת בנושא הזה

ומניחה שגם הוא

ניסיון

אני לא הייתי ככה לפני שנתיים וחצי, עכשיו אני קצת יותר ככה ב''ה

השבוע אפילו נכנסתי למקלחת לפני שנרדמט.

אבל אני ב''ה לקראת לידה וניובורן זה דורש יותר (וגם אני פחות נותנת לניו בורן לחכות לי

והם מאוד צפופים ברמה שאף אחד לא הכין אותי לטרלול שאחרי הלידה השנייה. הלוואי.

זה לימוד תוך כדי תנועה

אבל מודה שכן היתה לי דוגמה אישית מאמא שלי כילדה. היא לא מוותרת אף פעם על שנצ. אז עשיתי גזירה שווה לעצמי כשראיתי כמה זה אינטנסיבי ודורש

ולקראת לידה זה באמת יותר קשה..

אבל אני משתפרת גם בזה

זה בעיקר מטריף לי את האוזניים ואת הלב

עכשיו זה פחות ככה, או שזה רק למשך זמן ספיציפי ביום (כשרעבים/עייפים)

הם קטנים מאוד, גילאי מעון

את נשמעת כזו אישה ואמא טובה

ואת כ"כ רוצה לרצות את כולם

מרגיש לי שאת קצת שוכחת את עצמך לפעמים.

וכן- שני קטנטנים+הריון זה אנטנסיבי מאד והגיוני שאת מגיעה יום יום לקריסה.

אז קודם כל לקחת עזרה כמה שיותר

עזרה בנקיון/כביסות

נערה שתצא עם הילדים לשעה שתוכלי ללכת לנוח ולאגור כוחות

וכמובן, לא סותר את מה שכבר כתבתי לך שנשמע לי שכדאי לכם לקחת יעוץ זוגי

הוא חייב לדעת להכיל את המשפטים האלו שלך ולא להתמוטט מהם/לשתוק

את צריכה אותו איתך לאורך כל הדרך

ולפעמים מישהו חיצוני יכול לעזור לו לפקוח את העיניים

ולעזור לך לדעת איך לשתף בצורה שהוא יבין ולא יסתגר

מקווה שעזרתי

חיבוק גדול יקרה

לצערי אין לנו כסף לכל זה.

טיפול בעת הצורך נעשה למרות זאת (ולמרות שיקר יותר מעוזרת) אבל עוזרת כנראה שלא 

זה נשמע יותר מטריד מאשר גורם התפעלות.

מי שהוא מלאך כי הוא לא מחצין שום קושי, ולא מסוגל לקבל קושי של מישהו אחר- זה נראה כמו מנגנון הישרדותי שנשאר מהילדות. אצל ההורים שלו לא מבטאים רגשות?

אני חושבת שכדאי לכם אפילו לפתוח את עניין ה"מלאך". לשמוע אותו. מה קורה לו כשהוא נפגש עם קשיים? איזה קושי כן לגיטימי בעיניו לפרוק?

אולי כן כדאי לשתף, אבל במילים פחות דרמטיות. במקום לא נחתי דקה- אני עייפה

במקום לא הייתי בשירותים בגלל הילדים- היה לי עמוס אז אני רוצה להתפנות

אבל הוא ספיציפית ההיפך הגמור מהם

אסביר

הוא לא מחצין קשיים כי הוא חושב שזה לא יעזור (גבר פרקטי לפי הספר) והוא מבין שככה זה ילדים ולכן לא מתייחס לזה בהשפעה של זה עליו.

ואני חושבת שהקושי שלו בלהבין את הקשיים שלי, זה זה שמבחינתו כשאני פורקת אני נותנת להם מקום גדול מידי.

ניסיתי להסביר לו שכשאני פורקת זה משחרר אותי, ושזה לא משקף את איך שהיה כל הזמן איתם. ושזה חלק מהדרך שלי להתמודד.

אבל הפערים בינינו מאוד גדולים כנראה, בדרך ההתמודדות

שולחת לך חיבוק גדול גדול זה באמת כואב ומתסכל להרגיש כך.

הצלחת לשים על הכתב ולדייק הרבה מאוד דברים חשובים שקורים לכם. וזה כבר צעד מצוין.

הצלחת להגדיר מה את מרגישה - שבעלך לא מסוגל להכיל קושי שלך עם הילדים.

הצלחת לפרט איך זה בא לידי ביטוי בפועל - שאם קשה לך הוא נהיה מכונס ושקט ולא מסוגל לעבור על זה ולהבין שלפעמים יש לך קושי להיות איתם ושזה נורמלי.

הצלחת לכתוב ולזהות שאת מרגישה שברירת מחדל שלו לקושי כלשהו שיש לך היא שזה בגלל שאת לא מסוגלת להיות עם הילדים.

והצלחת לזהות גם מה זה גורם לך בחזרה - זה גורם לך להימנע מלשתף אותו בקשיים, זה גורם לך לעשות כאילו הכל טוב גם כשלא ככה, ועוד.

בנוסף לכל זה, הצלחת לתת דוגמא שממחישה את איך שאת מרגישה. ובתוך הדוגמא שלך הצלחת לזהות שגם כשלא הרגשת טוב, עדיין שיחקת עם בנך ועשיתם צחוקים והיית מעולה (!)

זיהית גם שאפילו לא שאלת את בעלך מתי הוא מגיע, אבל כשעברו כבר שעתיים שאלת אותו בעדינות אם יש צפי לדעתו, כי הילד ער ואת מרגישה לא טוב. 

וזיהית שמאז שחזר הביתה הוא שאל בחפיף מה קורה ומאז נהיה מסוגר ודומם.

אחרי שעשית עבודה כזו נפלאה מול עצמך,

מציעה לך להמשיך בדרך ולעשות עוד כמה שלבים:

א. להמשיך להעמיק *בינך ובין עצמך* את כל מה שמתחולל *בך*

ממש לכתוב לעצמך מול דף ועט -

מה חשוב לי כאן?

מה בעצם אני רוצה כאן?

מה עוד קשה לי כאן?

מה אני צריכה מבעלי? מעצמי? מהמציאות?

למשל, חלק מהדברים שכבר זיהית זה -

אני צריכה להרגיש בלב של בעלי וגם ביני לבין עצמי שאני אמא טובה. שאני מסוגלת. שיש לי תחושת ערך, מסוגלות ויכולת. 

ואני צריכה ש*זה* מה שיהדהד לי, גם בלב שלי וגם בלב של בעלי.

וכאשר משהו הפוך מהדהד לי, משהו של: את לא אמא מספיק טובה / אין לך תחושת מסוגלות / את לא יכולה / אין לך מספיק ערך וכן הלאה - זה קשה ומכאיב לי מאוד מאוד.

ואני צריכה מבעלי את ההכרה הזו בי ובהשתדלות שלי, את ההכרה הזו במאמצים שאני כן עושה ומצליחה, ואפילו מצליחה מאוד! 

את ההערכה הזו, את הניראות הזו למה שכן. 

את הידיעה הזו שאני כן טובה! שאני כן מסוגלת!

ואני רוצה להגיד לך, בעלי, שגם אם אני בקושי מולם - זה בסדר! זה קורה! זה נורמלי! ואני רוצה לחזק אותך ואת שנינו שאני אקום מזה ואתגבר.

וגם אם אני פורקת

וגם אם אני מבקשת עזרה -

הכל עדיין בסדר!

ושהפריקה עבורי היא דרך להוציא, לאוורר רגשות, לנקז קצת מהקושי שבפנים,

שעצם הפריקה עצמה היא האי חלק מההקלה והעזרה שלי!

ושבכך שאתה מקשיב לי, מקשיב לפריקה שלי, ונותן יד כאשר צריך - זה מאוד מקל עליי ומשמח אותי.

אני לא צריכה הרבה. ואתה לא חייב למצוא לי תמיד פתרונות

לפעמים אני פשוט רוצה רק את ההקשבה שלך ולדעת שאתה כאן. זהו.

רק לפרוק.

רק להוציא.

אחרי זה אני מרגישה "נקייה" יותר מהמשא הזה של הקושי.

בעצם זה שאתה מקשיב לי - אתה עוזר לי! זו העזרה הכי גדולה עבורי במקרים מסוימים!

ודע גם בעלי היקר שהיה לי באמת אחלה עם הילד! וצחקנו ושיחקנו והיה ממש טוב, אפילו שלא הרגשתי טוב.

אז אם תוכל לתת לי את זה -

את ההכרה שאתה רואה את האמא הטובה שאני, המשתדלת שאני, העושה גם המון טוב שאני, המסוגלת שאני,

את ההקשבה לפריקה ולתת לה פשוט מקום,

את הידיעה שאני בסדר גם אם קשה לי מול הילדים ולא קרה שום דבר קטסטרופלי

ואת החיזוק הזה שהכל בסדר. קשה ומתמודדים ובאמת שהכל בסדר

ב. אחרי שהבנת עם עצמך לעומק מה באמת חשוב לך, לנסות לתווך את זה לבעלך בצורה של תקשורת מקדמת.

למשל בשפת האני - שפה שמתמקדת בך ולא בו, שפה שבה את מתארת לו את כל מה שזה גורם *לך* להרגיש, ממש בדומה למה שפירטת כאן בהודעתך.

אפילו להפוך כל סעיף וסעיף שזיהית (כמפורט למעלה) לשפה של תקשורת מקדמת ולומר לו זאת.

בשפה שבה את מצליחה לתווך לו את הלב שלך וליצור הקשבה אמיתית והדדית ביניכם.

ג. לאחר מכן לנסות לשאול את בעלך אם הוא רוצה להגיד את ה"למה" שלו, את הלב שלו בעניין הזה.

מה קשה לך שם?

מה קורה לך כאשר אתה רואה אותי עם הילדים כשקשה לי? איך זה גורם לך להרגיש? (אולי בכלל הוא מתמודד עם קושי שלו מול עצמו או נקודה רגישה אצלו שזה "טריגר" עבורה? אולי הוא זקוק שם לניראות אחרת/נוספת למשהו שהוא צריך? אולי מקום שנותן לו להתבטא ולהביא גם אותו ואת הצד שלו יכול לקדם עוד?)

לשאול אותו זאת ממבט סקרן, שרוצה לדעת כי אכפת לו וכי הוא סקרן, ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

בעלי! אשמח לשמוע איך אתה מרגיש בנושא, מה אתה חווה שם, איך אתה רואה את הדברים?

אני שואלת כי אני רוצה באמת לדעת, כי אני רוצה באמת להבין אותך יותר כי אני אוהבת אותך.

אני שומעת. אתה יכול להגיד לי.

ד. אחרי שעשיתם את הסעיפים הקודמים, 

להמשיך ולנסות לזהות ולקרוא בשם לצרכים של שנינו.

מה הצרכים שלי כאן?

מה הצרכים שלך בעלי כאן?

אחרי ששניכם אמרתם אותם ומיפיתם אותם, כדאי לכתוב אותם.

ה. לאחר מכן לנסות לראות איך מגיעים לפתרון שטוב *לשנינו* בנושא הזה.

איך למצוא פתרון שהצרכים של שנינו יתממשו

ולנסות כמה שיותר להביא ניראות לשנינו בתהליך הזה.

את נותנת לעצמך ניראות ומנסה כמה שאפשר אפילו במשפט, אפילו במבט, להראות לבעלך שאת רואה גם אותו ואתם כאן ביחד. אחד עם השנייה ולא אחד נגד השנייה,

בחתירה למטרה המשותפת שלכם למשפחה מאושרת ושלמה יחד.

ואז לשאול את עצמיכם - מה אנחנו יכולים לעשות כדי להגיע לאושר של שנינו?

אני רואה אותך בעלי,  אני שומעת מה קשה לך, רואה מה חשוב לך ונותנת לזה מקום ניראות.

ואני רואה אותי, אני רואה מה חשוב לי ואני נותנת גם לזה מקום וניראות.

ואיך אנו עושים את זה ביחד, בלי שזה יבוא אחד על חשבון השני?

ו. לאחר כל הנ"ל מומלץ גם לעשות עוד עבודה *מול עצמך* ולראות כיצד את יכולה בפני עצמך להוסיף לך עוד רוגע ושלווה ועוד הכרה, ועוד ניראות, ועוד חיזוק בכך שאת טובה ומסוגלת -

אך הפעם מי שתיתן לך את כל הנ"ל - היא את!

וזה גם המון

וגם עוזר מאוד

לעשות גם עבודה אישית לצד העבודה הזוגית,

להתחזק מתוכך פנימה,

להעריך את עצמך,

להגיע למצב שגם אם בעלך עוד לא צעד צעד לקראת השינוי, או עד שהוא יצעד - את בעצמך עושה את הצעד שיעזור לך

את בעצמך לא "מופעלת" אם הוא יותר מכונס ושותק, אלא את מתחזקת בינך לבין עצמך שאת טובה ומסוגלת!

את מגיעה למקום שבו ההתנהגות שלו מול דברים לא מפעילה אותך, אלא את עם יציבות פנימית שאת אמא טובה ומסוגלת ומדהימה!

ותנועה כזו גם מפנים - יקרה מאין כמוה.

(כמובן שכל המגילה הנ"ל היא על קצה המזלג ויש עוד מה להאריך וגם לראות בפועל איך להגיע לידי כך וזו דרך אבל השתדלתי לכתוב כמה שניתן במסגרת הזו )

ב"הצלחה רבה יקרה ❤ ב"ה שתראו המון אור וטוב ותגדלו עוד ועוד דווקא מתוך כך 🙏

- ותודה רבה לך @אמהלה יקרה על התיוג ועל המילים הטובות ומחממות הלב שלך 🙏❤

האמת שעשינו את הדברים האלה

לפחות את רובם המוחלט 

ואתם מדהימים שעשיתם ופעלתם כ"כ הרבה

ב"ה תמשיכו לדייק ולהעמיק ולהגיע לנוסחא הכי מדויקת ומקדמת עבורכם 🙏

את צודקת.

מותר לך שיהיה לך קשה, מותר לך להגיד את זה. את לא חייבת להעמיד פנים כשקל, כשבעצם קשה.

אז מצד האמת, לגיטימי לגמרי להגיד "זו מי שאני, אני משתפת כשקשה לי וככה אני, תתמודד".

אבל זה קשה לו, ובסוף אתם רוצים ליצור אווירה נעימה ביניכם, ולכן אפילו אם מצד "הדין" את צודקת, יכול להיות שהבנה שלכם אחד של השני, תעזור לכם גם בפרקטיקה לבוא אחד לקראת השני ולשפר את האווירה.

אנסה להסביר איך כל אחד מכם רואה את זה, מוזמנת להגיד אם זה נראה לך מתאים.

כשאת משתפת בקושי, את פשוט מתארת מה עבר עלייך. זו הדרך שלך להפוך אותו לשותף שלך. לשתף אותו מה עובר עלייך, שידע מה קורה איתך, שתקבלי הזדהות ותמיכה.

אבל יכול להיות, שהוא לא מפרש את זה ככה. אולי אפילו באופן לא מודע. הוא רוצה שיהיה לך טוב, שתהיה שמחה, הוא רואה עצמו **אחראי** לאושר שלך. וכשהוא חוזר הביתה, ומיד שומע קושי, זה מיד מעלה אצלו את התחושות הבאות "לא טוב לה. מה אני יכול לעשות כדי שיהיה לה טוב? אבל למה לא טוב לה? אני כל כך רוצה שיהיה לה טוב. רגע, אולי היא לא יכולה להסתדר בלעדיי? אז אני צריך להישאר בבית כדי שיהיה לה טוב. רגע, אבל איך אני אשאר בבית, אני הרי עובד בשביל המשפחה שלנו, שיהיה לנו טוב, שנוכל לקנות כל מה שצריך. אבל לא טוב לה. למה לא טוב לה? אוף, אף פעם לא טוב לה. לא משנה מה אני עושה."

אבל אולי הוא לא יודע לתמלל את זה כל זה, ואולי אפילו לא מודע לזה לגמרי וזה יוצא בצורה של ריחוק.

ואני חושבת שהפתרון הוא לא קצר, אבל הוא עובד לטווח הארוך. פתרון של דיבור ואיזונים. קודם כל הבנה אחד של השני. הוא צריך להבין שלא כל קושי שלך זו נורה אדומה, שזו הדרך שלך לשתף ולא הדרך שלך להעביר אליו אחריות לפתרון. שהאחריות על התמודדות עם הקושי שלך היא עלייך, ולא עליו. מצד שני, את תביני שהוא דואג לך ורוצה לדעת שטוב לך. וזה לא מגיע מתוך מחשבה שאת צריכה להיות סופרמן

ואז מגיע שלב האיזונים.

נסי כשהוא מגיע הביתה להתחיל במשהו טוב שהיה לך היום

לשתף בנקודת אור או כיף עם הילדים

נסי לשתף בצורה של התגברות ויכולת להתמודד "היום הילדים עשו מלא שטויות, קצת שיגעו אותי, אבל הייתי ממש גאה בעצמי שהתגברתי והצלחתי להרגיע אותם בלי להתעצבן" - זה יכול להיות חמש דקות מכל היום, אבל את נותנת על זה זרקור. מפרגנת לעצמך ומראה לו (ולעצמך) שאת לא חסרת אונים בסיטואציה. שהוא יכול לשחרר את האחריות והדאגה לך כשהוא לא בבית.

אני לפעמים תוך כדי היום מחפשת נקודות אור כדי לשתף את בעלי, ואז זה גם משמח אותו, אבל גם עוזר לי לצאת קצת מהקושי

הזדהיתי בעיקר עם האמצע- סוף.

לוקחת לי מסקנות מהטיפים שלך. עשה לי טוב לקרוא את ההודעה!

*אני חושבת שעיקר העניין אצלו זה לא דווקא שהוא רוצה שיהיה לי טוב ומתוסכל מזה שמבין שלא(זה נשמע רעמאבל זה לא הכוונה), אלא שכשאני פורקת הוא מרגיש שאני לא מסוגלת להיות איתם בלעדיו.

לא יעזור כמה אני מסבירה לו שזה לא נכון.

הוא אמר בעצמו- אולי אני צריך להיות עקר בית

ואת תיהי בחוץ

זה ממש שובר אותי.

שכשאני מבקשת פרגונים הוא יפרגן לי על כמה אני טובה בחוץ, ולא עם הילדים. כשאני אומרת לו שאני טופחת לעצמי על השכם על איזה אמא טובה אני

סליחה שפרקתי עוד על הדרך

שוב תודה על המילים שלך, אני לומדת מהן

התגובה שלו מוכיחה בדיוק את מה שתקומה כתבה.

הוא מרגיש שאת לא מסוגלת להיות איתם בלעדיו = הוא מרגיש שיש פה בעיה שהוא צריך לפתור, שהאחריות נופלת עליו, מלחיצה אותו המחשבה שכביכול את לא מסתדרת והוא חייב להיות בבית בשביל להציל אותך. השורש של זה הוא הרצון לדאוג לך (וגם לילדים, אבל קודם לך), שלא תקרסי, שלא יהיה לך קשה מדי. יכול להיות שהוא מגיב בצורה קצת תוקפנית ואז זה ממש לא מרגיש כמו דאגה, זה מרגיש כאילו הוא כועס עליך. אבל השורש של זה הוא רגש האחריות, שהוא מרגיש אחראי עליך ועל האושר שלך.

סליחה אם חפרתי

קראתי בשקיקה... הרגשתי שקלעת בול.

אני חושבת שבנוסף לזה ש''טוב לי'' לפרוק לו בקיצוניות אולי,

שיש גם מקום משמעותי בעיניי לעובדה שהוא הקטן במשפחה של ילדים מרווחים. גדל בבית שקט ונקי מאז שהוא מכיר את עצמו

ואני הגדולה בבית במספר כמעט דו ספרתי

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק