אבל מצד שני איזה ברירה יש לך??

בכלל מה הם נוסעים שיש לידה?

הבן שלהם יצטרך עזרה גם אם זו בת...

תגידי להם שגם אם זה בת יהיה זבד הבת ושלא יטוסו

הם לא יכולים ליסוע כי הבן שלהם יצטרך עזרה עם הילד שהוא בחר להביא לעולם?

אם הם רוצים לעזור זה משהו אחד אבל אני ממש לא חושבת שזאת מחויבות שלהם ויותר מזכותם ליסוע מתי שמתאים להם.

אם יש לידה כולם צריכים להיות באיזור מבחינת ההורים... אחרת זה מתפרש חוסר אכפתיות. זאת אומרת לא לקבוע עכשיו מראש טיסה לאנשהו דווקא באיזור הלידה. ואם הבן יצטרך עזרה עם הילדים האחרים?!?!

זאת המנטליות שלנו. משני הצדדים.

לימדת אותי עכשיו מנטליות שלא הכרתי.

תודה

האמת שגם אצלנו זה ככה ויש המון התרגשות סביב הלידה ומריבות איפה נהיה אחרי (אם אצל ההורים שלי או שלו)😂

אבל מכירה הרבה שזה לא ככה..

אם הצלחת להגיע למצב שהוא מתווכח איתך אצל מי תהיו אחרי הלידה בלי לפחד😂

אצלי זה ברור שאני בוחרת איפה שטוב לי ושם נהיה

בגדול זה יותר חמותי ואמא שלי רבות😂

הן חברות טובות ומדברות מלאא ביניהן.

בתור מישהי שמעולם לא היתה אצל ההורים או אצל החמות אחרי לידה

זה נש

מע כל כך עוטף ומפנק שככה זה מרגש ומעורר מודעות לצורך לתמוך ולעזור

ועדיין חשוב באמת לדעת שלכל משפחה אופי וסגנון אחר

ולא כולם זכו לזה

ואגב גם מנטליות כזאת לפעמים עלולה לגרום לעודף התערבות או גוננות או מחנק..אז כל אחת והסיפור שלה באמת

בהלם לקרוא שיש כאלה שזה לא ככה

גיסתי התארסה בהריון הקודם, כל הזמן זה היה ברור שהזטג חייב להתחתן לפני אוגוסט כדי שזה לא ייפול סביב הלידה - כי אין מצב שזה יוצא ביחד חחח

לא מערבבים שמחה בשמחה צריך זמן לכל אחד בנפרד..

תחשבו על משפחות מרובות ילדים שנולדים להם נכדים כל חודש-חודשיים, באמת יש ציפיה שהסבא והסבתא יעצרו את כל החיים שלהם בגלל שיש הרבה צאצאים?

הנכדים כבר מביאים נינים

חלקם גרין בארצות הברית

כל אחד מהילדים עם הרבה ילדים (תלוי בגיל, אבל אצל כולם היד נטויה)

ההורים שלי תמיד התאימו את עצמם

כי הם רוצים להיות חלק מהשמחה

גם כשאחיינית שלי ילדה בארהב כמה ימים אחר כך אמא שלי עלתה על מטוס להיות שם בשמחה לכמה ימים..

היא לא עוצרת את החיים, היא יוצרת אותם סביב השמחות

ככה כיף לה להתנהל

זה שרצו לעשות חתונה לגיסתי לפני הלידה שלי, זה לא מתוך מקום של לעצור

זה מתוך מקום של התאמת כל הצרכים בצורה הכי טובה שיש (למרות שבינינו? אני שונאת אירועים וממש קיוויתי ללדת לפני החתונה כדי לשחרר את עצמי מזה)

בעניין הנופש של הפותחת,

זה כנראה גם תלוי סגנון חיים 

כי ההורים שלי למשל ל הסוג שיסעו לטייל עכשיו ברחבי העולם עם הזמנת כרטיסים של יובל מראש..

המקסימום זה נסיעה לסופש טגן זה בהתארגנות של שבועיים לפני, כך שיודעים בעזרתו שלצבורא עולם מה צםוי להיות מבחינת לידות

מעל הכל -- הכל תלוי ברצון של ההורין להיות חלק מהשמחה או לא

למשפחה שזה חשוב, הם לא יקריבו כלום וזה יקרה

משפחה שלא חדוב לה להיות חלק -- לתחושתי תמיד יהיו בלתמים ותירוצים

והכי לא בחירת הזוג

שיקול של ההורים בלבד

מה רמת המעורבות הם רוצים..

כך לדעתי בכל אופן, מקווה שלא מטעה..

אן

בטווח של חודש בערך.. משבועיים לפני התאריך ועד אחריו.

לי אין ציפייה שאנשים לא יקבעו דברים כל החודש הזה בגלל הלידה.

ואת ההוכחה קיבלתי שנה שעברה כשקבענו בבי"ס תאריך לפרוייקט שכבתי לפי התאריך לידה שלי למרות שהיה פחות נוח (האופציות היו או כמה ימים לפני התאריך שלי שזה היה הכי נוח, או שבועיים וחצי לפני התאריך שזה פחות נוח, וזה מה שקבעו בסוף, בגללי)

ובבוקר של הפרוייקט, בשבוע 37 וקצת התחילה לי ירידת מים.

אז בכל מקרה לא הייתי ויצא שהתאריך היה פחות טוב ונוח.

בקיצור בעיני לידה היא חלק מהחיים.

מסתדר לכולם? מצויין. לא מסתדר? מוצאים פתרונות

אני פשוט מכירה משהו אחר.

גם אם זו בת מן הראוי שההורים ישארו באיזור באותה תקופה ואחכ יטוסו ...

אבל שוב זה מה שאני מכירה. כנראה זה יותר מדי נתינה כי אני רואה מהתגובות פה שוק. כל אחד ומה שמכיר. אצלינו זה ברור מאוד לכולם.

ראיתי שהגבת על זה. בעיניי

מותר להם להחליט לנסוע ולעשות מה שהם צריכים. היא לא אמורה להחליט להם על החיים 

אצלנו לא לחצו אבל הייתי צריכה ללדת בחגים והיה קורונה

חמותי הייתה קצת לחוצה מברית וקורונה ונסיעה..

וביקשה לדעת אז בסוף סיפרנו לה.

אם זה נכון לכם תספרו.

אצלי עזר להבין למה חשוב לי שלא ידעו. מול הצורך שלהם לדעת.

ומערך השיקולים עזר לי לקבל החלטה. 

בעלך יכול להסביר להם שאתם רוצים לשמור את זה לעצמכם.

שיעשו את השיקולים שלהם והתכנונים שלהם.

גם ככה ברית זה לא מועד ידוע מראש.

מה אם הם ידחו את הנסיעה ובסוף תלדי מאוחר? או יקדימו ותלדי מוקדם? מה אם הם ידחו בחודש ויהיה צהבת ארוכה?

שיתכננו מה שהם רוצים ויקחו בחשבון שאולי זה יפול על הלידה

לא רוצה לספר.

מאמינה בברכה השרויה...

וגם

כאילו שזה ודאי

התאריך ,והבריאות..

שונאת את האובר תיכנון הזה.

שהכל יעבור בשלום...

לגביי העזרה שלהם לא ככ צריכה

סהכ זה ביקורים רישמיים

שצריך לכבודם לסדר את הבית..

שיסעו שיבלו

שיוציאו הרבה כסף

שעדיף שיצא

על עגלה חדשה

במקרה כזה בדיוק (חמי וחמותי, טיסות)

מצד שני האחיות של בעלי לא אמרו להורים שלהן.

מצד שלישי כמו שכבר כתבו לך, יש לידות שמתחילות לפני התאריך המשוער, יש שבאיחור יחסית גדול, ועד שאין לידה לא יודעים את התאריך האמיתי. וגם אז יש 8 ימים עד הברית בע"ה. אז או שיתנהלו כאילו הם יודעים שזה בן. שאם רוצים להיות בארץ לא יקבעו טיסה בטווח של נגיד 6 שבועות משבוע 37-38, או שיקבעו וידעו שעלול להיות שינוי שיש מספיק זמן להיערך אליו

זה עניין שלהם לגמרי ואם לא בא לה זה קצת לא יפה מצידם ללחוץ עליה כדי לדאוג לבילויים של עצמם

שלא בא לה לספר ולוחצים עליה.

גם אם ההורים לא עושים מזה עניין- אם היא לא רוצה היא לא צריכה לספר

אני עדיין חושבת שזכותה של הפותחת לשמור את מין העובר בסוד.

הרבה דברים בחיים אנחנו לא עושים כי אנחנו חייבים. אלא כי אנחנו מבינים שבטח במערכות יחסים, לפעמים שווה לוותר/להתגמש כי ההתעקשות עצמה על משהו רק גוזלת מאיתנו יותר אנרגיות מאשר להתגמש. גם אם "נפסיד" מזה משהו. ובטח כשמדובר במערכות יחסים עם הורים/מחותנין

אבל גם הרבה פעמים נכנעים ללחץ בלי שרוצים באמת

כי יהיו בחול?

תקבלי בהבנה שהם חשבו שזה בת והזמינו כרטיסים?

מה הציפיות שלך מהם סביב הלידה?

לק"י

אבל מצד שני, אפשר להבין שהם רוצים לתכנן מראש טיסה.

ואישית אני גם לא חושבת שקריטי שנם ידעו מראש אם זה בן או בת.

אבל לחץ כזה בהחלט יכול היה ליצור אצלי אנטי לספר🙊

לידות, והם היו קצת מבואסים מזה שלא ידעו מראש אם זה בן או בת, אבל כמובן לא לחצו.

זה עניין שלהם, וזהו! אם הם רוצים לנסוע לחו"ל, שייקחו בחשבון שיפסידו ככה ברית, או סתם לראות את הנכד/ה בימים הראשונים.

(אגב, במקרים שהיו אצלנו - פעם אחת הלידה הקדימה אז הם לא טסו בסוף ובפעם השנייה הלידה הייתה אחרי שחזרו מהנסיעה לחו"ל. הם הביאו איתם הרבה בגדים לילדים כמתנות, ולתינוק/ת שעוד לא נולד/ה הם קנו בגדים שמתאימים לשני המינים. וכך קרה שלתינוקת הנ"ל כמעט לא היו בגדים ורודים כשנולדה😜 אז מה, זה "מחיר" שאני מוכנה לסבול בשם הרצון שלי לשמור על מין העובר בסוד מפני העולם...)

אני במקומך הייתי אומרת שאני לא מוכנה לגלות ושיעשו את השיקולים שלהם.

מקסימום יפסידו ברית

אבל את יכולה לשקול רווח מול הפסד ולהחליט

זו בחירה שלך 

אבל מצד שני אני חושבת שזה הגיוני שירצו לדעת

ואם לא תגידי להם ואז ייצא שהברית היא בימים שהם לא נמצאים.. זה יכול ליצור מצב לא נעים מולם

כן הייתי אומרת,

אבל אם לא הכרחי,

 בתכל'ס מה הבעיה לקבוע שבועיים מהתלמ שלך? זה בד"כ לא מקפיץ את המחיר בטירוף

"גם אם זו תהיה בת ולא נעשה ברית, עדיין מאוד חשוב לנו ונשמח שתהיו בארץ בזמן הלידה".

ואז להשאיר את זה ידיים שלהם. 

זה מעצבן שלוחצים עלינו לגלות משהו שלא רצינו לומר, אני אישית אומרת בכל מקרה, אבל מכירה הרבה שלא אוהבים להגיד אבל..

הי זה חמות. היא לא חייבת כלום.

באמת, מאמא שלי אני לא מצפה שתדחה טיסה בגלל לידה שלי. בדרך כלל היא תרצה מיוזמתה ולכן מבקשת לדעת מה התלמ ובטווח של חודש לא תטוס אבל זה בא ממנה. להתעצבן על זה? למה?

ולגיב האמירה שלך שמוציאים הרבה כסך שהיה עדיף שיצא על עגלה- ברור שאת היית מוציאה את הכסף על עגלה אבל זה כסף שלהם, בכלל לא שלכם

להורים מותר לעזור ויש מקובלות כזו אבל להתעצבן שלא עוזרים?

יש לי חברה טובה שכל היום מקטרת על המתנות העלובות מחמותה, שנתנה לה ללידה גיפט כארד שקבלה כנראה בעבודה..  בסוף אמרתי לה שחמותי מעולם לא קנתה לי מתנה ללידה, ואני לא מצפה כלום מאף אחד, מי שייתן בשמחה אבל להתעצבן?

זה נכד או נכדה חדשים שלהם, זה אמור להיות רצון שלהם להיות פה, ויותר מזה הם אומריםא נחנו רוצים לנסוע אבל נשאר פה אם יש ברית כי חשוב לנו לנכוח- באופן אישי הייתי מתפרגנת מזה, בכלל לא היה עולה בדעתי שיש כאן משהו להתרעם עליו. יכול הליותש לא הייתי רוצה לומר מין, אבל בכל מקרה זה לא מעצבן הרצון שלהם לטוס, אני רואה את זה הרבה יותר כמחווה שהן מציעים לבטל או לדחות טיול בשביל לנכוח בשמחה שלכם..

פשוט תוהה למה אני היחידה שלא רןאה כאן עילה לביקורת על החמות? כי בדרך כלל אני לא מהרואות טוב בכל אדם בטח לא בחמותי...

ובטח שלא לבקר על זה שעל זה הם מוציאים את הכסף ולא על עגלה חדשה. היה להם את כל הילדים שלהם להוציא עליהם כספים, הם לא צריכים עכשיו לחסוך על עצמם שוב בגלל הנכדים..

גם אצלנו אף אחד משני הצדדים לא עזר כלכלית עם הלידות. כשאנשים מביאים ילדים הם צריכים לקחת בחשבון שיש להם יכולת כלכלית עצמאית לדאוג למה שצריך ולא לבנות על אחרים בהקשר הזה. ככה אני מתנהלת אגב גם בהקשר של עזרה- לא בונה על אף אחד שיעזור ויהיה שם עבורנו. אם מציעים עזרה-מדהים.. אבל זה לא ממש קרה😅 והכול טוב, הם כבר עשו את שלהם. 

נשמע שלא אכפת לה מבחינתה אם חמותה תהיה או לא תהיה ואם היא תבוא לבקר או לא - העיקר שיניחו להם לחיות את חייהם כפי שהם מבינים.

לא נשמע שהפותחת מצפה לאיזושהי מתנה או עזרה מחמיה וחמותה...

אני ממש מבינה את התסכול.

שמצפים ממך להתחשב אבל לא נותנים גם בחזרה משהו.

עולה פה ביקורת קצת לא מובנת בעיניי

אז היא רוצה לסגור טיסה ולבזבז את הכסף שלה כראות עיניה, אז מה?

מה רע בזה?

אם תהיה ברית והם לא יהיו כי לא אמרו להם - מה טוב בזה? ממילא יש סיכוי שהם לא יהיו כי לידה זה לא מתמטיקה

ואני גם לא רואה קשר בין לא אכפת לה שתהיה בת כמו שכתבו פה. לבנות אין ברית. דהה

בקיצור, לדעתי חלק מהדעות פה לא מקדמות מאוד את הפותחת.

מסכימה עם זה שכשגוחקים אותך לפינה זה יוצר אנטי, אבל לדעתי לא לתת לאגו להשתלט. הכוונה מאחורי המילים היא טובה והביקורת על כן טיסה לא טיסה לא רלוונטית בעיניי

גם לחמה מגיע להתאורר. והתחשבות בגילוי מין העובר זה לא אוי ואבוי לדעתי

אצלנו תמיד מפעילים מכבש לחצים שנגלה.

שיקחו בחשבון את כל האופציות, אתם לא חייבים לגלות אם החלטתם שלא

ולא יפה ללחוץ

אני אישית לא שמרתי את מין העובר בסוד ובטח שהייתי מספרת לחמות שרוצה לתכנן נסיעה

אותי עצבן שמעניין אותם להיות בארץ רק כדי לא להפסיד ברית ושלא משנה להם לא להיות פה אם זה בת

אבל כמו שאמרו לא חייבים לכם כלום כי ככה זה

אבל מפה ועד ללחוץ עליכם לספר זה כבר רחוק מידי!!

ואנחנו כן התחלנו לספר בהריונות האחרונים כולל הנוכחי, אבל מבחירה שלנו ורק למי שמתאים לנו באותו רגע

לאבא שלי היתה צריכה להיות טיסת עבודה. זה היה יותר משבועיים אחרי התל"מ כך שבטוח הייתי צריכה להיות אחרי הלידה, אבל אם זה היה בן זה היה יכול ליפול על הברית.

אז ההורים שלי כן שאלו, בעדינות, ואני בהתחלה אפילו לא קלטתי למה זה משנה כי אני בטוח אהיה אחרי הלידה (וידעתי שזו בת אז ברית לא היתה במודעות שלי...), אבל אחרי שנפל לי האסימון החלטנו שאפשר לספר, כדי להקל על אבא שלי בתכניות שלו.

זה כן שונה מהמצב שלך, בהרבה מובנים.

ואני חושבת שההבדל העיקרי זו התחושה שנותנים לכם - אם אתם חייבים לשתף, או שזו לגמרי בחירה שלכם.

אבל בעיני כדאי לנסות להסתכל על השאלה ממבט נקי, לנסות לראות את ההורים בעין טובה ולהבין שזה באמת יעזור להם לדעת אבל בסוף ההחלטה היא רק שלכם, ומתוך כך לבחון מה חשוב לכם, מה ההשלכות של כל החלטה, ומה בסוף אתם מחליטים ובוחרים לעשות - לא כי 'הכריחו' אתכם, אלא כי אתם בחרתם בזה.

עניין הביזבוז כסף ממש לא הכפת לי...

זה שלהם ושיהנו ...והם באמת מוצאים הרבה על בילוים. היו בהפגלה מטורפת  ספינה סוג של מלון מטורף בשנה שעברה וכו...

יש בי משהו שפשוט מקנא

מתביישת קצת להודות בזה ....

כאילו טיולים ,בילוים בחול.. זה לא משהו שנעשה

וכל התמונות המנקרות עניים ששולחים בקבוצה המשפחתית-זה גם האחים של בעלי כאלו..

לגיטימי שזה סוג של קנאה ובגלל שזה הורים זה טיפה עוד יותר מתסכל??

מדובר על נסיעות בכל קיץ.

תחשבו שבזמן הזה אני קורעת את עצמי עם להעסיק את הילדים "בחופש גדול רגיל " של ארץ ישראל ובעל עובד...

אז זה כן קצת לזרוע מלח על הפצעים .

במיוחד שהשנה אלף פעם תודה !

ובעזרת ה' אהיה אחריי לידה.

ועכשיו

שהדרישות זה לגלות אם זה בן או בת

תדרכו עלי וזהו.

אני קטנונית?

אנחנו אף פעם לא מגלים לאף אחד.

זה חשוב לנו מאוד -והם לא מבינים את זה כי האחים של בעלי תמיד יגידו,אז כאילו מה הקטע שלנו....

מינימום לכבד לא?

ולראות גם אותנו במה שחשוב לנו-במקרה הזה

זה לשמור לנו את הסוד בפרטיות.

לא מצפה לעזרה,מתנות.

עגלה זה היה דיי בצחוק.

אני טועה שאני מרגישה שלא רואים אותי?

הבחירה שלהם לנהל אורח חיים מסויים, לא קשורה אלייך בכלל בכלל. זאת אומרת, אני מבינה את הקנאה. אבל מעבר לקנאה נשמע שאת גם קצת מעבירה אליהם את האחריות לכך. אולי את מצפה מהם שינהגו אחרת כדי שאת לא תקנאי? וזה בעיניי לא הוגן. אני לא חושבת שאת עושה את זה בכוונה, אבל ככה נשמע מהדברים שאת כותבת. אנשים שעושים דברים שאנחנו אולי רוצים לעשות ולא יכולים זה לפעמים מעורר קנאה, זה אנושי וטבעי לגמרי! אבל העבודה על זה היא שלנו ושלנו בלבד. ועם כמה שזה מובן, כדאי לשים לב ולא לכעוס על אנשים בגלל הבחירות הלגיטימיות שהם עושים.

לעניין גילוי המין - זה גם שלכם. אתם יכולים להבין אותם, ועדיין לא לשתף. ואתם יכולים להבין אותם, ולשתף. מבינה אותך שהלחץ מצידם מעצבן. וזה באמת לא הוגן. אבל את יכולה לקחת את זה למקום שחשוב להם להיות חלק באירוע משמעותי כמו ברית, וזה מעיד על אכפתיות וקרבה. ועם כל זה, עדיין אתם יכולים לא לשתף, כי זה לגמרי שלכם

זה באמת מתסכל!!!

את ממש לא חייבת לספר אם את לא רוצה!

ומותר לקנא... (בעצם לוידעת אם מותר הלכתית או משו אבל זה טבעי ונורמלי לגמרי לגמרי!!!)

מה שאני קוראת בין השורות זה שבגלל שקשה לך לפרגן להם בלב שלם על הטיסה- זה נכנס לך למאגר השיקולים אם לספר או לא.

הכי בדוגרי-

אם היה לי הורים/או אח שסביב לידה היו רוצים לטוס לבילוי- והם לא היו טסים בגלל שלא יודעים אם יש/אין ברית והיינו יודעים שזה בכלל בת- הייתי מפרגנת להם על הטיסה ומגלה להם שהם יכולים לטוס בכיף...

הייתי ממש מתבאסת אם הייתי מגלה שהם ביטלו תוכניות בגלל שלא ידעו

ולגבי הבאסה שלך

זה שלב בחיים

יש שלב שלחוץ יותר, הילדים קטנים, ההוצאות גדולות והטיסות לחול זה ממש מותרות

תעברו את השלב הזה, תחתנו ילדים, תפחיתו הוצאות וגם לכם יתפנה יוצר זמן לבלות

אין לך מה להשוות את עצמך לאחרים.... 

כן, זה קשה פערים בסגנוןה זה במשפחה..

וזה נורמלי לקנא, אפילו שלא נעים להודות בזה.

ההורים שלי טסו לחופש עם כל הרווקים, פעם ראשונה בחיים שנה אחרי שהתחתנו, ועושים את זה כל שנה מאז. להגיד שלא קינאתי? קינאתי...

עכשיו האמת, אני מביה אותך יותר אבל מניחה שהם לוחצים כי בעיניהם אין כאן אישיו, הרי כולם אומרים... ולך זה מציק כי קצת יושב לך בלב עוד משהו.

אז פשוט תחזקי את עצמך שמותר לך לספר או לא לספר איך שבא לך, ותנסי להגיד לעצמך שזה שהם רוצים להיות בברית זה כי אכפת להם והם רוצים להרגיש שייכות וחלק..

בהצלחה ובשעה טובה!!

או שזה רק ההורים.

את מרגישה מהם שופוני? שהם לא רגישים מספיק למצב שלך?

או שזו כבר תחרות סמויה איזו משפחה מושלמת יותר ומנצנצת יותר בחול?

תנסי לשים את הנקודה...

ההורים שלי כל שנה בחול, ומלא פעמים בשנה באילת. זה אולי טיפ טיפה צובט, אבל ממש בקטנה.

נראה לי שזה בעיקר בגלל שכל ההנאות שם לא מדברות אליי.

תנסי לחשוב מה שם מדבר אלייך, ועל דרכים יצירתיות איך את יכולה לבלות גם כשיש ילדים.

אני וגם אמא שלי למשל - בחיים בחיים בחיים לא מספרות (חמי דווקא ביקש לדעת מסיבה דומה עם הבכורה שלנו, אבל סרבתי. גדלתי בתודעה שזה מעשה שלא יעשה...)

אבל גם אם כן - ספק כמה זה עוזר, בהנחה שאת לא מתכננת ניתוח קיסרי לתאריך מסוים - מנין לך בדיוק מתי תלדי? לא מכירה הרבה שילדו בדיוק בתל"מ...

כשאחי התארס כשהייתי בהריון - הם תכננו את החתונה לתחילת שמיני שלי בהנחה שבוודאי יסתדר. הם לא לקחו בחשבון שאני אהיה עם צירים מוקדמים... (בסוף השתחררתי מבית החולים במיוחד לכבוד זה, אבל יכולתי גם בדיוק ללדת, היו כל התנאים!)

וגם בלי צירים מוקדמים - לידה 3 שבועות לפני התל"מ או שבועיים אחרי - זה נורמלי לחלוטין. גם תינוקות צהובים ובריתות שנדחות לא חסרים...

מאחלת לך שהכל יעבור הכי חלק שאפשר, אבל איך חמותך יכולה להניח מתי תהיה הברית במידה וזה בן? מה יעזור לה לדעת?

את ככ צודקת שאי אפשר לתכנן תוכניות.

מרגיש לי שבנות כאן ממש שופטות אותי

או מדברות מהמקום הפרטי שלהם.

הן היו מספרות

אז הן לא מבינות מישהי כמוני שחשוב לה שלא.

ולא מנסות לראות אותי אחריי שפתחתי כאן את הלב....

אני ממש מכבדת אותם

ומסתדרת איתם.

ושוב התאריך המשוער

בוא רק משוער.

אין לי שום רצון שיבטלו או ידחו .

להפך אמרתי להם

תסעו בכיף!

אנחנו נסתדר.

גם ככה יש את הצד שלי.

ולא ברור מה זה יהיה בן או בת.

אני לא מבינה למה זה נהיה ככ מקובל לספר מה זה.

ומי שלא מספרת .

היא המוזרה??

"מיותר להסתיר וכו.."

קצת פרטיות זוגית

מה ביקשתי?

קצת מקום להרגשה שיש פה משהו גדול

שמיימי

לא מבינה

איך בנות פה ככ יצאו לרעתי

שסהכ

מרגישה צורך זוגי

לשמור לעצמי

מה כבר ביקשתי?

ואני הכלה שהכי מתחשבת ואהובה

והכל בסדר

רק למה משחשוב לי

לא יכול להיות חשוב.?

יש פה בנות שממש פגעו אחריי שפתחתי קלפים

ואת הלב

עצוב לי.

לק"י

גם אם לא הסכימו איתך.

אני דוקא מבינה את הצורך לשמור בסוד, כי בחלק מההריונות רציתי שיישאר משהו פרטי ביננו.

אבל מצד ההגיון השכלי והקר, אני לא חושבת שיש פה עניין גדול.

ואם יש סיבה לספר, כמו תכנון של טיסה, נשמע לי יותר הגיוני לספר.

אני לא סיפרתי להם ששאלו כי רצו לטוס,

בגלל האגו שלי, מודה. זה היה הנכד הראשון במשפחה ונעלבתי שאין להם רצון לנכוח בתקופה של הלידה, בלי קשר לאם זה בן או בת.

בסוף טסו, והסתדר להם מעולה, החופשה הייתה בדיוק בין הברית לפדיון. ובכנות, בעומק ליבי משהו בי התבאס, הייתי רוצה שיפסידו ויתמודדו עם הבחירה שלהם לא להיות פה.

אני מודעת שזו מחשבה קטנונית ומעצבנת, אישה לפני ואחרי לידה עם הורמונים... 🙈ככה הרגשתי ואני לא מתכחשת למצב

שיתפתי את זה כי נשמע מהפותחת שהיא גם חווה סוג של תסכול. בעייני יש מקום לרגש כזה, ואם מרגישה ככה זה לגיטימי

אלא למישהי אחרת שמשומה התגובה שלה איננה

אולי זה ירד פשוט אלייך במקום🤦

תתעלמי, זה לא היה עבורך❤️

ותהיתי מה הקשר 😅

הנחתי שזה שורשר לא נכון אבל לא הבנתי איפה זה היה אמור להיות 🙃

אם את רוצה רק הזדהות והסכמה לדעה שלך

אז תכתבי אני אוצה רק הזדהות ועידוד

אבל אם את מניחה פה סיטואציה ותיעצת אז תקבלי גם דעות שונות משלך

ואין מה להפגע זה לא נגדך

זה עוד נק' מבט

ואת לא חייבת להסכים כמובן

סה'' במות השקיעו וענו כדי לעזור 

אצלנו ממש לא מקובל לספר וגם אף אחד לא שואל

יש ניחושים בצחוק אבל אני ממש ממש מבינה אותך

זכותך המלאה לשמור את זה לעצמך.

סליחה, לא נכנסתי אז מגיבה באיחור...

זה באמת הרגשה קשה, מצטערת בשבילך שככה את מרגישה!

אבל לא נראה לי שבנות התכוונו לפגוע בך, אלא רק לומר מה הן היו עושות במקרה כזה.

נראה לי היה כאן משהו לא מספיק ברור - עד כמה שאני הבנתי, הן לא התכוונו לומר שלא לגיטימי לשמור לעצמך במקרה כזה, ברור שלגיטימי!

יכול להיות שהן הבינו שאת שואלת - מה הן באופן אישי היו עושות במקרה שחמות היתה מבקשת מהן לגלות, ואילו את התכוונת בשאלה שלך שיקחו בחשבון את הרגשות האישיים שלך - שמאוד קשה לך עם הבקשה הזאת - ולא מה הן היו מרגישות - מה שהיה משפיע על ההחלטה שלהן?

אני אישית - לא מספרת אף פעם ולא הייתי מספרת במקרה כזה.
אבל מאמינה שגם לדעת מי שכן היתה מספרת, או אפילו מספרת באופן קבוע בלי קשר - ברור שאם חשוב לך לא לספר, הרגשות שלך ומה שחשוב לך אמורים להיות שיקול משמעותי בהחלטה - האם להיענות לבקשה של חמותך ולוותר על זכותך הלגיטימית לשמור על זה בסוד - או לא...

זה איך שאני הבנתי.

אבל זה באמת מעצבן אי הבנה כזאת, מבינה אותך...

ולגבי התל"מ   - כן. הטווח האפשרי ללידה סביב התל"מ כל כך רחב, שלמען האמת - קשה לי להבין איך אפשר לתכנן ככה משהו, גם אם מספרים.

ואם עודדת אותם ליסוע בכיף - אז מעולה, אני אישית לא הייתי עושה יותר מזה.

בין אם תבחרי לספר ובין אם לא - העיקר שתרגישי שלמה ושמחה ושתעברי את ההיריון והלידה בקלות, בבריאות לשניכם ובידיים מלאות!

אתם ממש לא חייבים להגיד.

אנחנו גם לא אומרים, וכל שאר המשפחה כן וזה מוזר להם, ותמיד לפני הלידה הם מנסים לגלות.

אבל זו הזוגיות שלנו ואנחנו עומדים על זה, גם אם ניסו להוציא ממנו כי הם צריכים לדעת כדי לדעת אם להוציא הרבה כסף לברית (לא ביקשנו) וגם במחיר שקנו לנו בגדים בצבע הלא נכון (גם כמובן לא ביקשנו).

זה שלהם, ואם לכם חשוב אז הם יצטרכו לכבד ולהסתדר

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...