ירושלמי, מסכת שבת, דף ט,א פרק א הלכה ד.

"תנא ר' יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב"ה".

מלבד זה שלפי הרמב"ם מחלוקת מראה על שכחת התורה

(מה עובר עלי, שאני בכלל נכנס לדיון הזה

"המקורי" (וכן, אני יודע שכך נהגו אחינו ק"ק הספרדים).

פשוט וידוע שאדר א' הוא הוא אדר האמיתי, ואכמ"ל

צא ולמד כי אדר ב' הוא חודש שלושה עשר, ולא אדר אריכתא.

אם אני לא טועה, היה זה רבן שמעון בן גמליאל שקבע שהטעם שחוגגים את פורים באדר ב', הוא כדי להסמיך גאולה (פורים) לגאולה (פסח).

מובן שאם אדר ב' היה האדר המקורי, לא היה נזקק רבן גמליאל לטעם הזה, אלא פשוט היה אומר שחוגגים את פורים בזמן שנקבע.

עיין תרומת הדשן.

ועיין גם תוספות בשאלה מדוע מעברים חודש אדר בדווקא, וי"ל כי אדר לעולם יהיה החודש השנים עשר, ואילו עיבור בכל חודש אחר יעביר בהכרח את אדר לחודש שלושה עשר.

וגם, שמור את חודש האביב, והגיוני שהתיקון ככל שידרש יהיה סמוך לחודש האביב.

כך ואחרת לא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שנה רגילה ושנה מעוברת.

"תוכחה ואזהרה — מה יורה יום צום ״תענית אסתר״? הוא יזהיר אותנו, לבלי נכשל בתעתועי גלות הנזכרים, לבלי לבטוח עד למאד ״בחסד לאומים״ ולהתדבק על ידו במנהגיהם גם בגללם לפרוק עול תורה ומצות, להתבולל בעמים ולחיות כמוהם" [אי-שם בחורב]

ביחס ליום ניקנור + תעניות שנהגו בעבר מטעמים שונים:

"אחרי אשר אבותינו בפעם השנית נקבצו ובאו על אחוזת נחלתם בארץ ירושתם, ומושב בני ישראל בארץ הקדושה בימי בית שני קבל צורה בתכונה כזאת, כאלו הישיבה ההיא היתה רק בתור הקדמה והכנה אל גלות החל, גלות ישראל והזמנים, אשר התעתדו אליה, אז ראו חכמי ישראל וזקני העם, כי תעודתם הוא לעמוד על המצפה, ואת אשר יראו ממפעלות ההשגחה העליונה בחביון עוזו של אל מסתתר, לכתוב זכרון בספר, גם צרה וצוקה גם הצלה וישועה, אשר באו בעקבותיהן, למען דעת, כי ממכה רפואה נמצאה ומכל. מזור תרופה — ואת כל אלה רשמו בכתב אמת. את יום הישועה קבעו לעם, להיות לו יום מועד ושמחה, למען ילמדו בניהם ובני בניהם אחריהם לדעת את הקורות את אבותיהם ואת המלחמות הפנימיות והחיצוניות, אשר עצרו כח, לכונן על ידם וליסד את קיום ישראל בגולה, וכי בראש וראשון עליהם היה לשמור ולנצור את התורה, קנין ישראל, למען יוכלו האבות למסור אותה לבניהם, לנינם ונכדם ולדורות הבאים קשט ודת בעצם טהרם, וכי על שניהם כאחד קיום האומה ונצחיות התורה כבוד ה׳ חופף עליהם — ואף כי לא הראה להם ה׳ נפלאות ונסים גלוים בדרך מצרים, בכל זאת נוכחו לדעת, כי בתור ״אל מסתתר״ בהשגחת שכינת עזו ישמור וינצור אותם תמיד, כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן ופודה ומציל הנהו את עמו מצרותיו הרבות והרעות ויוציאם למרחב. — באופן הזה יצאה לאור— ״מגלת תענית״, ספר הזכרון הנודע לשם, ובו כתבו לדור הסכנות האיומות, אשר רחפו על חיי ישראל ועל התורה תחת סבל ולחץ ועול גוים עריצים, וביחוד תחת ממשלות סוריא ומוקדן, גם סכנות כאלה, אשר רחפו על התורה ע״י התנכרות רוח ישראל מפני המפלגות בקרב העם בעצמו. ויהי במשך הזמן, אשר אבד ישראל בו את ההעמדה ברשות עצמו, וקיום ישראל והחזקת התורה בנס היו עומדים ע״י ה׳, אשר השליט עליהם את ההשגחה הנעלמה לשמרם ולהצילם, וצרות כאלה וכאלה הרשומות בספר הזכרון היו כמעט ״מעשים בכל יום״, וכמאמר חכמינו ז״ל אשר הצרות התכופות כה הסירו את התפעלות הלב והרגש, עד כי נדמה היה לבשר מת אשר לא ירגיש עוד את נתוח המאכלת, לכן חדלו מאז לכתוב ולרשום בספר הזכרון הזה את הצרות והתשועות גם יחד, וגם אלה הזכרונות הרשומים שמה, חדלו להיות מקוימים ומקובלים באומה ״ומגלת תענית בטלה״

יום ניקנור אם היה אז תענית אסתר?

זה מראה שכנראה לא נהגו בזה בארץ ישראל.

לפי רבי פינחס הכהן הסיבה לתענית מאוחרת ליום ניקנור אז אין שאלה.

רמב"ם פהמ"ש ראש השנה

ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו המים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אע"פ שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות.

"איתמר רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית רבי יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה מגילת תענית רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום"

ג' תשרי (=צום גדליה) גם הוא אחד מהימים של מגילת תענית

נראה שבימי בית שני הצומות לא היו ממש חובה לכן אם היה יום של שמחה יכלו לקבוע שאסור להתענות גם בימים שהיה בהם צום (וכנ"ל שנראה שהיו גם כאלה שמתענים באותם ימים)

לכן בהחלט יכול להיות שהייתה תענית אסתר בי"ג באדר פשוט בגלל ניקנור ביטלו (או הזיזו כדלקמן)

והנה מסכת סופרים בנושא (פי"ז):

שלשת ימי הצום, אין מתענין אותן רצופין אלא פרודין, שני וחמישי ושני, ורבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ואין מקדימין.

אז א' יש כבר 3 ימי צום ולא אחד, דבר שני אם הוא מדבר על ניקנור אז כנראה זה בזמן שעוד לא בטלה מגילת תענית? ומשמע שלפני ניקנור היו נוהגים בתענית הזאת? או שלא היו נוהגים עד אחרי חורבן בית שני, אבל זה למנהג לפיו מגילת תענית לא בטלה אחרי בית שני?

מצד שני בפרק כ"א:

מפסיקים לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשה ימי צום מרדכי ואסתר פרודות ולאחר פורים שני וחמישי ושני: ולמה אין מתענין אותן בחדש ניסן [...] [=מתענים בה"ב באייר]

עכשיו אם תענית אסתר היא בעצם בה"ב, בחלק מהשנים הבה"ב יוצא בז' באייר שהוא יום של מגילת תענית => מעניין מה היו עושים אם זה, אני חושב שאו שהיו מזיזים, או שביטלו את מגילת תענית בהדרגה או חלקים ממנה, וניקנור נשאר משום-מה

בקיצור נכון לעכשיו המנהג הוא תענית אסתר בי"ג באדר, מעולם לא שמעתי על כך שיקבעו תענית על מחלוקת ב"ש ב"ה, לא מוזכר לא בנוסח התפילה וגם לא במסורת הכללית

המקור לתענית אסתר, שזה לא בטוח. נגיד הר"ן כותב שהסיבה שצמו בי"ג להצלחת המלחמה בימי אסתר.

לעצם הענין, בבית שני ביטלו את חובת צומות שקשורים לאירועים שהובילו לחורבן ולגלות (צום גדליה גרם לאיבוד השארית) כי נבנה המקדש (חוץ מתשעה באב שהוכפלו בו הצרות), אבל לא את הצומות האחרים כמו שרואים שבמגילת תענית שבזמן בית שני קבעו צומות, וכנראה גם אסתר קרה כשהתחילו לבנות את הבית השני או אפילו יותר מאוחר (השאלה מתי מתארכים).

אז אין שום סיבה שתענית אסתר לא יהיה נהוג, ועדיין זה לא מופיע במגילת תענית, וקבעו יום שמחה באותו יום.

אתה בעצמך הבאת מהמסכת סופרים שנהגו לצום אחרי פורים את השלושה צומות, שמובא בראשונים שזה תענית צדיקים לצום את שלשתם. גם אם התבטל יום ניקנור אחרי החורבן, עדיין נשאר הסיבה של פורענות מאחרין.

אז קשה מאיפה לנו התענית בי"ג באדר בארץ ישראל?

אז כמו שהבאתי רבי פינחס הכהן שחי במאה השמינית בארץ ישראל והיה כנראה אותו רבי פינחס ראש ישיבת הגאונים-'גאון יעקב' בארץ ישראל, כותב בפיוטיו לקידושי ירחים שזה צום למחלוקת שמאי והלל.

נחזור להנחות שהועלו במקור:

א. אי-אפשר לקבוע את יום ניקנור על י"ג אם באותו יום הייתה קבועה כבר תענית אסתר

ב. מכאן אם קבעו, משמע שתענית אסתר לא נהגה בבית שני

ג. כיוון שלא נהגה, מה שיש לנו עכשיו בי"ג זה מסיבה אחרת

ד. מכיוון שהיום הזה הוא יום ניקנור, מה שיש לנו, בהכרח נוצר מסיבה מאוחרת יותר ליום ניקנור שבגללה ביטלו אותו

א. לא מוכרח, כמו שראינו, לפי הרמב"ם היו כאלה שנהגו בצום ג' בתשרי לצורך העניין, אבל מגילת תענית ביטלה אותו לגמרי. לא בטוח שתענית אסתר, שאינה מדברי קבלה, לא יכולה להתבטל לחלוטין בגלל אירוע של מגילת תענית. כ"ח בכסלו למשל המוזכר בטור, בוטל בגלל חנוכה, לא בטוח שתענית אסתר הייתה במעמד חשוב יותר

ב. אין גם צורך לומר שהיא התבטלה לחלוטין, כי לפי מסכת סופרים, היו 3 ימי צום, שלא צמים אותם באדר, בגלל "ניקנור וחבריו", אלא רק אחרי ניסן. כלומר, בהחלט יכול להיות שלפני ניקנור, היו צמים אותם באדר במתכונת של בה"ב (לפי הלוח, בחלק מהשנים הב' האחרון יוצא בי"ג באדר), אלא שאחרי ניקנור החליטו להזיז את כל העסק. כיוון שאין מקדימין פורענות, לא הקדימו את הצום, אלא מאחרים אותו עד לאייר. עצם העניין שמאחרים פורענות לא סיבה להזיז את הצום קדימה (כי אפשר גם להזיז אותו לסוף השנה...) זה פשוט אומר שלא מזיזים אותו אחורה.

האם 3 ימי הצום הם הם מה שיש לנו בי"ג אדר? לא בטוח, יכול להיות שאלה שני מנהגים נפרדים, או תקנה מאוחרת בהרבה, אבל לי זה נראה שהיה מנהג לצום צום כלשהו שקשור לפורים, בין אם זה יום אחד או 3 ימים, יכול להיות שאם זה היה בה"ב אז צמצמו את זה לב' האחרון שאמור להיות צמוד, פחות או יותר, לפורים.

ג. כנ"ל, יכול להיות שבמקור זה היה י"ג (או בה"ב שלפעמים יוצא בי"ג), פשוט הזיזו את זה קדימה, כיוון שבטלה מגילת תענית החזירו את זה למקום

ד. מגילת תענית בטלה בלי קשר להאם קרו צרות אח"כ באותם ימים שנקבעו בהתחלה, אם בטל ניקנור זה לא בהכרח כי קרה משהו מיוחד שביטלו אותו

אחר כך.

בסופו של דבר, אתה זה שמניח הנחות וממציא. אין לנו עדות קדומה לתענית אסתר, רק ליום הורקנוס.

מגילת סופרים החוקרים מעריכים שזה התחבר כנראה במאה התשיעית וגם שם לא כתוב תענית דווקא ביג באדר.

לפני כן במאה השמינית רבי פינחס הכהן קבע במפורש שזה נקבע בגלל מחלוקת שמאי והלל.

אז אתה יכול להניח כל מיני הנחות כאילו שזה התחיל קודם במגילת תענית ומשום מה זה לא מוזכר בשום מקום במשנה, בתלמוד והמדרשים הקדומים, אבל זה תמוה.

ומה בדיוק המצאתי?

אתה טענת במקור שלא יכול להיות שקבעו את יום ניקנור אם הייתה כבר תענית אסתר (ולכן לא הייתה תענית אסתר בי"ג), א' מניין לך, ב' ראינו שחנוכה ביטל את כ"ח כסלו

אולי הייתה אולי לא הייתה

אולי 3 הימים שבמסכת סופרים מדבר על גרסה מוקדמת של תענית אסתר, אולי זה משהו אחר לגמרי, אני לא בא עם שום הנחות מוקדמות

מלשון המסכת סופרים משמע שדחו את זה לאייר בגלל ניקנור, אז לפני ניקנור, זה היה צמוד לפורים, מה שמאוד הגיוני אם זה צום שקשור לפורים. לא מוכרח, אבל הגיוני

זה שתענית אסתר לא מוזכרת במקורות מוקדמים: א' לא מצינו אינה ראייה, ב' תענית אסתר אינה חובה אלא מנהג אולי זאת הסיבה, ג' אולי באמת זאת תקנה מאוחרת אין לי דרך לדעת.

אלא שזה נשמע לי מוזר שאי-שם בימי הגאונים יגיעו למסקנה שיהיה נחמד לקבוע תענית ->

א. לזכר פורים, אבל בלי שתהיה שום מסורת של צום שקשור לפורים, פשוט לבוא כמה מאות שנים אחרי החורבן ולהחליט שמעכשיו צמים בי"ג באדר זכר לנס ושזה יתפשט בכל תפוצות ישראל, אולי זה באמת הסיפור אבל נשמע קצת רחוק. צומות שנקבעו יחסית מאוחר הם או בגלל מאורע ספציפי של אותה תקופה / קהילה, או עם איזה טעם / סמך מעורפל כמו בה"ב, ככל הידוע לי

א. לזכר המחלוקת ולא פורים, רק שבדברי רוב הראשונים והאחרונים אין שום זכר למחלוקת, לפי טוש"ע היא הייתה בכלל ט', זה לא בא לידי ביטוי בנוסח התפילה, לא במסורת הכללית, כאילו לא יודע אם זה צום שצמים אותו בגדול בכל תפוצות ישראל הייתי מצפה שידעו מה הסיבה? או שכולם שכחו שזה בגלל המחלוקת והתחילו לחשוב שזה בגלל פורים? או שזה התפצל לשני מנהגים, שא"י קבעו צום דווקא בגלל המחלוקת וזה תפס חזק, ובבל בגלל פורים, בלי להיות מודעים אחד לשני, ושניהם באותו יום?

לא בדיוק הבנתי לאן אתה חותר אשמח אם תסביר כי אני כבר מבולבל לגמרי.

כזה בבבל, לא בארץ ישראל.

יכול להיות שהיה מנהג קדום מימי אסתר בבבל שליד פרס, אבל ברור שזה תפס תאוצה רק בימי הגאונים (אם לא המציאו את זה אז בימי הגאונים לזכר תענית על המלחמה או שלושת ימים שצמה אסתר)

זה מסביר למה זה לא מופיע בכל חז"ל ולא בבבלי, כי גם אם זה היה קיים זה היה זניח, ותפס תאוצה בעיקר בימי הגאונים.

לראשונים לא היה את פיוטי רבי פינחס הכהן. השולחן ערוך סמך על מגילת תענית בתרא.

אבל לנו שיש אותו, אז ברור שנסמוך על גאון ארץ ישראלי שהיה ענק בתורה והכיר טוב מאוד את מנהגי ארץ ישראל כנראה מפיוטיו, מאשר כותב אנונימי שכתב את מגילת תענית בתרא, שגם סותר לפעמים את מגילת תענית עצמה.

לכן בארץ ישראל נהגו לצום בשלושה עשר בו בגלל מחלוקת הלל ושמאי, וזה מקור יותר קדום מאשר הופעת תענית אסתר.

כבר הבית יוסף כתב ש'לא שמעתי מי שנהג להתענות בהם', והערוך השולחן הסביר שהיום אף אחד לא מתענה בהם כי גם הגאונים לא קבעו את זה כחובה, ובכלל אחרי חתימת התלמוד אי אפשר לגזור על כל ישראל

לכן איני רואה את הדחיפות לצאת מן הכלל

דן בסוגיית יום השנה באדר של שנה מעוברת, ולמסקנתו יש לציין באדר א', ומביא מחלוקת תנאים בין רשב"ג לרבי אלעזר.

ועיין שם בהרחבה גם לעניין ז' באדר, ועוד.

אני רואה באינטרנט שבפיוט שהזכרת כתוב 'צום הלל ושמאי בשלושה בו'. מי מגיה ל-'בשלושה עשר בו'?

הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.

והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.

לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...

אבל מה התירוץ שלך?

אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.

בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.

אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה 

לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט

זה גם מאוד תלוי סיטואציה

כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה 

כי הוא מסביר ואני מקשיבה

מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי

כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...

מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם

שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.

לא ככה?

בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל  

יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.  

אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר

שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי

גם גיסים שלי אין לי בעיה

אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט

שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי

בכללי זה סוג של באג בתקשורת

ויש את ההקשר הדתי

(שאותי ספציפית קצת דוחה

רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי

מתעלמים

אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו

פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש

חוץ משכן אחד נורמלי

שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)

אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים

זה מבחינתי הרבה מהשיחה

השיח הלא מילולי 

היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב

זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני

יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
 

ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.

ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)