כבר תקופה שאני לא אני
הטריגר היה המלחמה, אבל גם לפניה הרגשתי שמשו בי לא בסדר
הייתי חולה הרבה. אבל הרבה. דלקות משונות וכאבים ומיחושים
חסרת שמחה ותקווה לפרקים בעוצמות שונות ולהכל יש סיבה כמובן נקודתית
דרמטית, לוקחת קשה
מחייכת ומאירה, אבל לא מוארת ושמחה באמת
מתפקדת אבל בקושי. כי תמיד אני או חולה או עייפה. יש סיבה, נו.
בורחת מהכל ומתרחקת מעצמי ותולה את זה בכך שהשתניתי
לא מצליחה להתרכז כמו שצריך. כמו ערפול מחשבתי כזה
המחשבה מפוזרת ואני שוכחת הרבה דברים שפעם הייתי זוכרת בקלות ומתבלבלת
התקפי חרדה שמשבללים. זה חדש יחסית. וגם לתת לזה לשם לקח לי זמן.
חוסר סבלנות, קצרה
עייפה מהכל וחסרת כח, מין לאות כזו
כשלא חיברתי את כל הנקודות הלכתי על כיוון גופני - רגישות לגלוטן יש אז הפחתתתי. אני יותר ערנית וקלילה
הורמונים - כבר מזמן הרחקתי
שינה טובה ובדיקת חוסרים - נבדקתי.חסר ותקפתי
והתפללתי על זה ככ כדי להבין
ואז השם פתח לי להבין
מתוקה, את מדוכדכת. מדוכאת. חסרת שמחה וכח. וזה בהחלט תסמינים לכך.
לא חייב להיות אובדנית חלילה. אפשר רק להרשות לעצמך לשקוע ולהעביר את היומיום כשגאה שוחקת ומעייפת שאת רק מחכה שתיגמר
לא צריך לרצות לבכות כל היום. הלקאה עצמית לא מודעת שיוצרת חוסר בטחון גם תספק את המפלצת
לפעמים הגוף מדבר בעד עצמו. וגם אז לא תביני. או שצרבי להתמודד עם הטייטל לו
כותבת פה לטובת מי שמרגישה שכל הזמן כבד לה, והמשא שקוף מדי מכדי לראותו
את לא מדמיינת. משהו עובר עלייך
לא סתם לא מבינים אותך. את נמצאת בחוסר בהירות גדולה בעצמך
תטפלי בזה.
זה לא טפשת ולא התבגרת כשאת רק בשנות ה30 לחייך
רק את מכירה את עצמך
וכמה טוב לחזור להיות אני
להרגיש שוב בבית
להצליח להתרכז בלי שמסך עשן אופף את המחשבות וגורם לבלבול
לא להרגיש שאת במנוסה בלי לדעת ממה
סוף סוף להיות רגועה
תודה על השיתוף