זה שנתיים
אחד ועוד אחד זה כמובן שניים
כך כולם יודעים
ומסביבי שואלים למה האחד ועוד אחד שלנו לא נהיה כבר שלושה
מה קורה, איפה הבעיה
ואני זועקת את זעקתי בדממה
מחזוריות שנשברת אל תוכה, מדממת את עצמה לאדמה
כאב ברמות שלא הכרתי
והפצע נפתח, כל חודש מחדש
ומסביבי הכל עובר
מעובר.
הגיסות, השכנה ממול,
החברות שהתחתנו שנה אחרי.
אפילו השנה מצטרפת לשמחה ומעוברת גם היא, ברוב הדר, באדר.
אדר, חודש התקוות שלי, תחילת הדרך שלנו,
שלא חשבתי שתיראה כמו שהיא נראית.
תקוות גדולות, סגולות שונות וחלקן מאוד משונות
תפילות אינסוף.
את השברים של עצמי אין לי כוח לאסוף
כי הרי גם ככה בחודש הבא יתווספו עוד, אז למה לטרוח כפול
יכול להיות שה' לא רוצה שיהיו לנו? יש מציאות כזאת?
השאלה מפחידה אותי, אבל דופקת על דלתי. ואין לי תשובה לתת לה.
אבדה התמימות, ככה אני מרגישה.
וכ"כ רוצה להתנקות מהשפעות העבר ולהרגיש חדשה
להרגיש, להאמין, לחוות את הטוב האינסופי שיש בחיים בעוצמה.
לחכות בסבלנות, להתפלל ולקוות
שאולי
יום אחד זה יקרה,
יקרה גם לי, לנו
בלי סימן שאלה, בלי תהיות
זה יהיה שם, ושלנו,
והאחד ועוד אחד
יתגשם
ויהפוך הוא
למשפחה.
