שולחת אותו בלי שיש יותר מדי ברירה. זה מאוד חשוב לו. להגיד שלא סבלתי מזה?. היום זה נראה לי מגוחך ביחס למה שעברתי/אעבור. מה זה כבר מילואים של חודש😏

כן בקו ארוך במיוחד שהוא עשה במילואים ביקשנו שהוא יצא לשבוע כי היה לנו משהו משפחתי. אבל זה היה קו של חודש. 

וכשיצא לסבב ב' עכשיו..

אז גיליתי ששוכחים מהר את הטרוף לש כל החודשים האלה

וגם זמן קצר הרגיש לי קשה מנשוא

ולו מאוד חשוב לשרת גם בהמשך

ולי זה פשוט סיוט נפשי וגם פיזי

ומנסה ממש לקבל כוחות בנפש להתמודד

וגם להאמין שאפשר לעבור את זה אחרת

ממש אשמח לשמוע מה עוזר לך להתמודד..

כי במלחמה זה היה כזה כאוס כללי וכזה פתאומי ולא שגרתי בהכל אז האין ברירה הזה פשוט גרם לי לעושת אץ כל המאמץ לצלוח אץ זה..

ופיזית דוקא תפקדתי מעולה

ובנפש ממש היה סיוט

וממש רוצה לאפשר לו

אבל לעבור את זה אחרת

מנסה להבין איך

אני עוד לפני סבב ב של המילואים הנוכחיים.

אבל לפני המלחמה מה שעזר לי היה לקבל כמה שיותר עזרה😅

הבאתי נערה שתהיה איתי לפעמים אחהצ ותעזור עם כביסות סדר ארוחת ערב שתעסיק אותם.  

קניתי אוכל או לקחתי מההורים.. לא בישלתי כמעט.

לצערי עכשיו במלחמה פחות התאפשר. ניסיתי כשיכולתי אבל כולם היו ככ בעומס שהייתה הרבה פחות פניות לעזור. יכול להיות שעכשיו אנשים יוכלו יותר לעזור.

בנפשי אין מה להגיד, זה מדכא. ניסיתי להזמין חברות כשיכולתי ולקבוע לי דברים נחמדים. לקנות לי מתנה שווה לסיום המילואים. 

הבעיה שלי זה הלבד

גם חברות אין פה כל כך

ומי שכן נורא איתגרו אותי

אחת לא הסכימה לבעלה להתגייס כי קשה לה

וכל הזמן רק אמרה לי על זה שמה לעשות היא לא יכולה וקשה לה וכמה היא משכנעת אותו כל הזמן שאם קשה לה אז התפקיד שלו הז ללמוד תורה ולא להתגייס

ושיש אחרות שמסוגלות אז שהבעלים שלהן יתגייסו

( אני מבינה הכי בעולם. את הקושי שלה אבל.. כמה יכלתי כבר לשמוע את זה ..כי בואי למה נראה לך שאני מסוגלת?מעבר לזה שיש לי 3 ילדים יותר ממנה..אני לא.. רק שהאין ברירה וגם החי'בות של המצווה הזאת זה פשוט מציב אותי מול מציאות שצריכה להתמודד איתה ..וכששומעים מכל המסביב כולל המשפחה שלי שרק מנסה לשכנע אותי שבשביל מה הרי יש לכם פטור..

ואני דווקא ערכית לא מסכימה להז.. באמת חושבת שזה זכות וחובה של כולנו להתמסר לעמ''י שצריך אותו.. ועדיין אני בן אדם..הז מחליש כל הזמן לשמוע מהצד 'אבל בשביל מה

מעבר לזה שזוגית לבעלי הז ממממש צורך פנימי אז זה לא כזה אופציה לוותר לעצמי..

סליחה שקצת פורקת

מחפשת את הכח הפנימי להתמודד עם הז שוב

במיוחד שעם אופציית המלחמה סצפון זה לגמרי על הפרק  גם לסבב ג'..בתוך חצי שנה וזה קשוחחחח 

אני גם פגשתי אנשים שלא מבינים למה אני "פשוט" לא מבקשת ממנו להשתחרר.

מי אתם חושבים שילחם פה אם כולם יבקשו שחרור? מישהו צריך לחסל את המחבלים הארורים האלו..  חיים בסרט, סליחה.

זה באמת זכות לשמור על עם ישראל ולהחזיר לחמאס על כל מה שהם עשו לנו. להלחם על העתיד של הילדים שלנו שזה לא יקרה שוב.

זה בא לצערי עם מחירים ככ כבדים.

לא תמיד אני מצליחה לראות את האידיאל, אבל בסוף זה מה שמחזיק אותי, ההבנה שזכינו שהוא יכול לשמור עלינו ועל עם ישראל. שהוא במלחמת מצווה. ושאני מקווה שנשמרות לנו קצת זכויות שם למעלה בזכות זה...

עזר לי קצת קבוצות שונות שפתחו לנשות מגויסים. ב פייסבוק, בווצפ. לראות את השיתופים של נשים וגם לשתף בעצמי.

וגם באמת לדבר עם חברות לא בהכרח מאיפה שאני גרה אבל שהבעל אצלן גם מגויס.. לשמוע כמה כולן מרגישות אותו דבר, לחזק אחת את השנייה.

את מוזמנת תמיד לפרוק פה או בפרטי💗

באמת הז נראה לי הפתרון

רק שאני לא ניידת ,ואחן משפחה או חברות באזור..

ובחופשת לידה כרכע וגם בכללי עובדת מהבית בעיקר ואין לי משהו אחר שממלא אותי

אז השאיר לי רק להיות בדכאון..

לא מוצאת עבודה כלבבי באזור בינתיים..וגם במילא עם התינוק בבית כרגע

קיצר..

תקופה מטורפת השנה הזאת

מקווה שנה הבאה נעבור דירה ויפתח יותר אופציות..כרגע חיינו בשליחות  במקום מסוים..בשביל בעלי בעיקר..וזה החסרונות שלו..

וממש מבינה אותך! מקווה שישתחרר בקרוב ותוכלי להרפות קצת באמת

תגידי להן- תקשיבו קשה לי. ממש אשמח אם תוכלו לבוא להיות איתי, אני צריכה עידוד.. בואו נעשה ביחד איזה בוקר כיפי. אני חושבת שתוכלי להיות מופתעת מזה שאנשים כשכותבים להם ככה ממש רוצים לעזור.

יש מלא הרצאות וסדנאות מעניינו. בחינם לנשות מגויסים.. תנסי לחפש. בכללי לעשות דברים שממלאים אותך, לחפש אם יש בישוב חוג ספורט למשל- זה ממש עוזר למצב רוח. או אם יש לך באזור קבוצה של נשים לחפש מישהי שתרצה לצאת איתך בבקרים לה לחכות או לחפש איזה מעגל של נשים בחופשת לידה, ברוב הערים/יישובים יש  כזה וזה ממש עוזר. גם אם לא מכירים אף אחת בהתחלה וזה קצת מביך, לאט לאט מכירים ולפחות זה מוציא קצת מהבית ולדבר עם נשים במצבך.

בהרבה מקומות יש וגם המון פעילויות לנשים...

יש לך חברות או קרובות משפחה שיכולות להגיע? אני גרה באיזור מתוח, אז אצלי לא רלוונטי, אבל אני בטוחה שיש כאלה ישמחו להגיע אלייך, אולי אפילו כאלה שגם הבעל שלהן מגויס אבל יותר ניידות...

רק שעד עכשיו הצלחנו להסתדר איתן פחות או יותר.

גם מילואים רגילים ובפרט עכשיו במלחמה שזה מוגזם לאין שיעור.

ככה אני מרגישה...

לפני כמה שנים כשבעלי יצא למילואים של חודש קרסתי פיזית, נתפס לי משהו בגב ולא יכולתי לתפקד. ואז הבנתי שבחיי השגרה שלי אני בעומס כבד מדי ובקושי מחזיקה ראש מעל המים, שכשמגיע משהו שדורש עוד טיפה אני כבר לא עומדת בזה. אז בעקבות המילואים (ביקשתי עזרה אז, ממשפחה ומשכנים) שיניתי את השגרה שלי והוספתי לה יותר דברים שאני אוהבת וממלאים אותי. המשימות לא פחתו (עבדתי חמישה ימים ולמדתי יום אחד) אבל היו לי יותר משאבים פנימיים להתמודד ולשאת את המשימות שאני חייבת לעשות.

נשמע שאין לך מספיק דברים שממלאים אותך בחיי השגרה הרגילים, ועכשיו במילואים זה צף במלוא הדרו...

תנסי לחשוב: מה היית רוצה יותר בחייך? מה את רוצה לפתח? מה בכלל ממלא אותך ונותן לך סיפוק, קורת רוח ומשמעות?

קחי את הקושי הגדול כהזדמנות.

זה אמנם לא שינוי שעושים תוך רגע אבל יכול להיות שזה מה שהמצב קורא לך לשנות... 

לאו דוקא באופן פרטי, אלא ברעיון, איך הנשים הכי מופלאות בעולם צריכות לשאת גם בנטל הזה, פתאום הבעל לחודש מילואים והן נשארות עם ה1/2/3/4 קטנים שלהם להתמודד לבד.

אני הטלתי וטו אחרי שנולד השישי, למרות שהוא רצה להמשיך להתנדב (הם *אוהבים* את זה כל כך!!), לקחנו על עצמנו כל מיני משימות בחיי היום יום שיש בהן הרבה אידאלים לפיתוח העם והארץ (מקום מגורים, עבודה, גודל משפחה) ואי אפשר הכל, בפרט שהחלוקה בזה מאוד לא "הוגנת", הבעל יוצא לקייטנה שהוא אוהב, האשה נשארת להתמודד עם כל השאר.

דוקא המלחמה שינתה לי מאוד את היחס, כי פתאום מבינים כמה קריטי שיהיו כוחות מילואים שמתמחים ומכירים טוב גיזרה מסוימת, אז כן, טוב שהם יגיעו פעם בשנה לפעילות של חודש.

ספציפית במלחמה הוא גויס, סבב שני עדיין יחסית רחוק, ודוקא הרגשתי שזו המשימה שלי עכשיו וזו החזית הלא פחות חשובה, אם כבר היותר חשובה (כלומר, אין פה הצלת חיים, נכון, אבל כדי שאנחנו, כל עם ישראל, נוכל לשבת בשלוה בארץ ולחיות את חיינו ולגדל את הדור הבא, בשביל זה הם יוצאים להילחם. אז מה חשוב מזה??)

אין לי טיפים. אני רגועה ומסתדרת באופיי, ומאוד רציונלית. אז לא שזה לא אתגר, אבל כל כך ברור היה לי שזה התפקיד של כולנו עכשיו, שזה לא חנק אותי בשום צורה.

חיבוק, לא משנה מה כבר עשית ואיך יצאת מזה, את לביאה ואת עושה את תפקידך בנאמנות- שומרת על הבית שלך.❤️

זה חשוב לו (הוא מעל 40... אז אפילו לא חייב)

בשגרה זה פעם ב... אימון ככה לשבוע

עכשיו במלחמה היינו 120 יום..  ולקראת סבב שני אחרי פורים

מה עוזר לי להתמודד?

ההכרח

אבא שלי תמיד אמר לנו "שההכרח הוא אבי כל ההמצאות" (זה משפט שמיוחס לאפלטון)

כשאין לי ברירה- אני מגלה שאני ממציאה את עצמי מחדש ומוצאת בעצמי יכוחות שלא ידעתי שיש לי

בזמן אמת- זה סיוט

בדיעבד זה זמן שאני צומחת ממנו למקום יותר טוב

השתניתי מאוד ואני כבר הרבה פחות רואה בזה אידיאל.

הרבה פחות מאמינה במדינה, במנהיגים, בביטחון בלחיות ולתרום כאן.

אם הייתי יכולה לעשות משהו (חוקי) כדי שבעלי לא יילך למילואים, הייתי עושה את זה.

אני עד המלחמה לא היתי בעניין כי באמת יש לנו פטור רשמי..וזה מאמץ מטורףףף ומפחדת קשות מלהיות לבד

ודוקא המלחמה הראתה לי כמה זה קריטי

ומה הינו עושים עכשיו בלי המילואים??

הז לא קשור בעיני למחדל שהיה או לפוליטיקה 

לא התכוונתי להיות ביקורתית או להתווכח

מממש לא

באמת עניין אותי

כי אצלי זה פשוט השתנה דווקא עכשיו לכיוון השני

אז התפלאתי

אבל זכותך להרגיש מה שאת מרגישה ולא התכוונתי לחקור או להגיד כנגד

תודה רבה 💖

הרגשה שהמדינה פשוט מזלזלת בחיילים שלה. שולחת למילואים בלי ציוד מתאים, בלי אפשרות לישון ולאכול בתנאים הכי בסיסיים, תחושה שכל אחד לעצמו.

אין הצדקה לכל הגיוס הזה אם בכלל מראש התוכנית לא היתה לנצח והניתוק בין העם שיש לו (או לפחות היתה לו...) מוטיבציה בשיא, לבין הממשלה הוא פשוט מכמיר לב. לא פחות.

כמה מוטיבציה היתה לחיילים, כמה סרטונים של עזרה הדדית ושירים וכתובות על טילים וכו, אנשים שעזבו את כל החיים שלהם!!!!! והתייצבו, שחזרו מחו"ל למרות שלא היו חייבים, שהשאירו בבית הורים וילדים ואישה בהריון ועוד ועוד ועוד.

הניתוק פשוט נוראי...

אי אפשר להכיל את זה.

בנוסף זה שיש ניתוק מאוד גדול בין הלוחמים בשטח לבין הרבנים שקוראים לחרדים לרדת מהארץ ולא להתגייס.

כואב מאוד וגם מכעיס.

מה אני אגיד, השם יעזור.

עצוב לי שזה כך

כי אנחנו בחוויה אחרת

אבל בהנחה שמה שאת מתארת באמת מייצג את המציאות... מה האלטרנטיבה מבחינתך?

לא ברמה האישית

ברמה הציבורית, הלאומית

בסופו של דבר מילואים פוגשים כל אחד באופן אישי

אבל המערך והצורך הוא הרבה יותר גדול מהרמה האישית

הוא אפילו יותר גדול מאיזה ממשלה מוציאה את הצווים

או איזה מג"ד מקבל החלטות

ולכן - בהנחה שמה שאת כותבת מייצג באמת את המציאות הכוללת ולא רק את התחושה האישית שלך- מה האלטרנטיבה שלנו כציבור? לא כבודדים

בפועל צריכים אותנו

ואם בגלל הכעס כולם לא יתגייסו מה יקרה?

זה לא שהממשלה תקבל שכל

פשוט לא נהיה...

אבל שמן קוקוס- חושבת שזה ממש מותר להרגיש

לתת לתחושות את המקום

הכל עוד טרי

ואולי למסקנות מעשיות כדאי לחכות קצת

לנקודת מבט עם פחות ערבוב רגשי

לא כולם גרועים.

וגם אם נניח שכולם גרועים, מה האלטרנטיבה?

החיילים לא יכולים לעשות מה שירצו.

הם מונעים מפקודות שהממשלה מצווה להם, אי אפשר לברוח מזה.

למה זה עוזר?

שאתן מפנות את השאלות (הטובות) לאדם הלא נכון.

אני לא אומרת את זה בביקורת בכלל, אתא כהבנת מציאות.

ממה שאני מבינה, בעלה של שמן קוקוס היה מגוייס (או עדיין) תקופה לא מבוטלת במלחמה האחרונה, והיא כותבת מתוך קושי, כאב ותסכול.

בוודאי שצריך שאנשים יתגייסו, ובראייה כללית זה נכון מאוד.

אבל במלחמה כל כך ארוכה, שאנחנו חא יודעים כמה זמן היא תימשך, זה בסדר גמור להתכנס גם לראייה פרטית.

בעלי היה בעזה, שוחרר, ואחרי ממש מעט זמן קיבל שוב זימון למילואים.

אמרתי שבאופן משפחתי נעשה את המאמץ כדי שהוא ילך, אבל אם באופן אישי מסיבה כלשהי הוא מרגיש שזה לא מתאים לו, אני ממש ממש מבינה ואין בי גרם של ביקורת על החלטה כזו.

כי זה ארוך

זה גובה מחירים גבוהים

ועוד אלף ואחת סיבות.

נכון, אם כולם יגידו ככה אז נהיה בבעיה, ולכן הוא גם מכניס את זה גם לשיקולים.

אבל אחרי התמסרות למילואים כל כך ארוכים ומעייפים, יש גם עוד שיקולים שנכנסים וזה לגיטימי לגמרי בעיניי.

ולכן השאלות שלכן (את ו @באורות ) צודקות לחלוטין, אבל הן לא צריכות להיות מופנות לחייל הפרטי אלא למערכת.

למערכת הצבאית שלא יודעת לנהל את כוח האדם שלה

לאנשים שמעיזים בזמן מלחמה להתבטא בצורה כל כך מנותקת

לממשלה שצריכה לנהל את כל הדבר הזה (וייתכן ולא עושה זאת כראוי).

הכל צריך להיות מופנה למנהלי המדינה והצבא, לאלו שלא תורמים את חלקם כפי יכולתם, ולעומת זאת אלו שכבר התמסרו בחודשים האחרונים בשביל המלחמה הזו, צריכים לקבל חיבוק הערכה גדול מכולנו, והבנה שלא כולם מצליחים להמשיך.

אלא דווקא באופן כללי.

הרי כל אחד מהחיילים ששירתו עכשיו שירת המון. אז כולם בבת אחת יגידו שלא מתאים להם.

מה נעשה במצב כזה? אני שולחת את בעלי (והמצב המשפחתי כרגע סופר מאתגר) מתוך הבנה שאם לא הוא, אז אין מישהו אחר. אין מי שיחליף. זה הרגשת חוסר אונים נוראית. אבל אין לנו ברירה...

זה ממש בסדר להגיד לא מתאים לי. פשוט אני חושבת על סיטואציה בה כולם יגידו את זה. מה נעשה אז? ה' יודע. 

באמת.

לא כתבתי כביקורת

פשוט יצא שהיא שיתפה ושתיכן שאלתן אותה ביחד כמה שאלות (חשובות), אבל שקצת הסיתו את העניין מהמסר שהיא רצתה להעביר. שלצד מה שאתן אומרות, גם המסר שהיא רצתה להעביר חשוב מאוד בעיניי, ורציתי לחדד את זה.

מאז שהתחילה המלחמה.

מותר לי גם לחשוב על עצמי וזו אפילו חובה, כי מה שגיליתי זה שאף אחד לא ממש חושב עליי.

במקום לעשות איזו שהיא תחלופה בין חיילים רק ממשיכים לשחוק אותם.

רק 3% עושים מילואים, זה פשוט לא הגיוני.

הדברים שלי לא נאמרו חס וחלילה בביקורת, מצטערת אם הרגשת ככה..  

אני גם כועסת על זה שלא מספיק אנשים פה חולקים בנטל.

פשוט מנסה להבין מה האלטרנטיבה במציאות *הנוכחית* עם הממשלה הזו, עם זה שציבור שלם לא מתגייס, עם זה שצמצמו את המילואים.

אין ספק שלחלק שנושא בנטל, ההרגשה היא שזה פשוט לא הוגן. אבל אם לא אנחנו, מי כן יחזיק פה את המדינה?

שולחת לך חיבוק על מסירות הנפש וההקרבה, אני איתך.💗

הבנתי שאת מדברת על מילואים בכללי בעתיד-

סבב ב' עכשיו הוא באמת סוג של הזיה בעיני

אני מכירה כמה וכמה שלא גוייסומשום מה .. ורצו כל כך ..ואת מי ששירת 80-120 יום משחררים לחודש ושוב..זה הזוי ולא מובן מאליו בכלל..

וגם בכללי יש לבחור את הבחירה האישית שלנו כמשפחה

ויש לומר בכללי שאין טעם שכולם יתגייסו כי הממשלה גפוקה

זה שונה

כי גם בסבב הראשון הם הוקפצו לא כשירים ותוך שבועיים -שלוש עברו הכשרה

לגמרי אפשר גם לגייס מימשלא גוייס בזמן מספיק כדי להתאמן ולהיות כשירים

זה יכול להעלות ביותר חיי אדם

וכן... יכול להיות שגם הכשירות של הכשירים יורדת בגלל שחיקה או מצב נפשי והתמודדויות שהתמודדו

זה החלטות מאוד מאוד קשות ומורכבות

זה מסוג ההחלטות שמאוד קל לתת יעוץ מבחוץ

שמחה שאני לא צריכה לקבל אותם

ב5 חודשים אפשר להכשיר אנשים בכיף

בעלי שניםםםם לא עשה מילואים וגןייס על ההתחלה והתאמן והוכשר.

אני חושבת שברור שאין מספיק אנשים כדי לשחרר את כולם מסבב ב' כמובן

אבל לפחות חלק

אני לא מסכימה.

צריך להרחיב את מי שמתגייס, אבל זה פתרון לטווח הרחוק.

בעלי במלחמה הזו הבין כמה ההכשרה שלו כחייל בסדיר הייתה משמעותית, גם דברים שבעבר הוא לא הבין למה עושים אותם. בסוף הכשרה של חייל היא ארוכה, וקיצור ההכשרה בסוף פוגע במקצועיות. (ולא אפרט כאן על מקרים של חוסר מקצועיות של חיילים בלחימה האחרונה, אבל ההכשרה עצמה מאוד מאוד משמעותית)

אבל מסתכלת מתוך הקושי האישי שלך- וזה מובן לחלוטין

אבל הייתי נזהרת מלהגיד שב5 חודשים אפשר להכשיר חייל מילואים למלחמה שמאוד מאוד מאוד מורכבת

(לא היתה מלחמה כזו בעולם מעולם... יש פה יכולות של חיילים וכן, גם השגים שצבאות זרים כבר עומדים בתור ללמוד) 

בטח שלא "בכיף", ובטח שלא בשעת מלחמה

לי אין הבנה בהכשרה של חייל למלחמה

לרובנו אין כזו

מאוד קל להגיד מבחוץ מה לא עובד

מאוד קשה לתת אלטרנטיבה למה כן- ואלטרנטיבה שמבוססת על ידע מקצועי וניסיון בשטח... לא ססמאות ומשאלות לב

לא מדברת על חיילים בסדיר

מדברת על מילואים

דברתי על מה היה - גייסו מילואים בשמחת תורה

אימנו אותם עד הכניסה לעזה

אז באותה מידה ולא משנה 'כמה' זמן

כמה שצריך

לגייס במקביל מילואימניקים שטרם גוייסו ולאמן אותם כמה שצריך

או לקחת אותם לתפוס קו במקום מי שכבר מגוייס משמחת תורה

לא הבנתי על איזה קיצור הכשרה וכו את מדברת

לא לזה התכוונתי בכלל

התכוונתי שכמו שיכלו לגייס בשמחת תורה ולאמן עד לתחילת הלחימה  כנ''ל גם בהמשך

וחיילים סדירים בוודאי מתאמנים ועוברים הכשרה רגיל לא עליהם דברתי

והיא מבוססת על ההכשרה שעברו בסדיר

והאימונים שעברו במהלך כל השנים

מילואימניקים שאין לו את הבסיס הנכון- לא יכול לעבור הכשרה עכשיו כמו שצריך.

ולא כזה פשוט להחזיר לכשירות מילואימניק שיצא מכשירות

רוצה לענות מכיוון קצת אחר

בעלי פטור משירות מילואים כי נפצע במהלך השירות הצבאי שלו. עד המלחמה, ממש שמחתי בזה.

אמרתי לו שמצידי ילך לטיול של שבוע עם חברים רק שזה יהיה בזמן שנוח לנו ולא בזמן שהצבא מחליט. אפילו שהיו פה ושם כמה הזדמנויות להתנדב לשירות מילואים בדברים שהוא יכול לעשות (קרבי הוא לא יכול בגלל הפציעה) הייתי קצת נגד ההתנדבות הזאת (מטעמים אגואיסטים מאד)

ודווקא במלחמה גם כשהייתי צריכה כל הזמן 'להתנצל' על זה שהוא לא מגוייס, וגם כשראיתי כמה קשה לו המצב הזה שכולם מגינים על המדינה והוא לא, אני בגישה עכשיו של אם יציעו לו איזשהי התנדבות משמעותית למילואים אז שילך על זה.

כי אני מבינה היום יותר באמת את החשיבות של חיילי מילואים בעיתות משבר, וברור שצריך להתאמן בשגרה בשביל הזמנים האלה.

אבל כרגע זה רק תיאורטי אצלי, אני לא יודעת להגיד איך אתמודד בפועל

מרפרוף פה נראה שכולכן פה לוחמות (זאת אומרת נשים של לוחמים)

אז בעלי לא לוחם, יחסית מנותק קשר כשהוא במילואים, אבל לפחות נחסכת ממני הדאגה…

עד למלחמה מבחינתנו מילואים היה סוג של ״שובר שגרה״ ולקחנו בקליל..

מהמלחמה שזה באמת נהיה אינטנסיבי, פתאום מרגישה מחוברת יותר לאידיאל.

מניחה שגם כאשר זה לא יהיה חובה, הוא יעשה מילואים.

ומה שעוזר לשרוד זה הרבה עזרה ופינוקים כמי שכבר אמרו רבות וטובות…

לבעלי יש פטור מכל מיני סיבות, מאוד מאוד מוצדקות.

הוא לא יעשה מילואים לעולם..

קשה לי נורא מתחילת המלחמה התחושה שקיבלנו מכל הכיוונים, שיש לנו על מה להתנצל, שאנחנו משתמטים, שאנחנו לא נושאים בנטל.

איייף

אף אחד לא יודע מה אנשים עוברים בחיים, ואין שום סיבה שבעולם שמישהו ירגיש לא נעים שהוא לא משרת, אם יש לו סיבה לזה.

אולי יש כאלה שלא משרתים סתם מטעמי עצלות ואגואיסטיות, אבל אנחנו כחברה לא יכולים לתת לכל מי שלא מתגייס את התחושה שהוא לא נושא בנטל, כי פשוט אין לנו דרך לדעת מה הסיבה. וכל אחד יודע את נפשו וסיבותיו שלו..

סליחה אם התלבשתי לך על השרשור

אני לרוב רק קוראת פה ולא מגיבה, ובחודשים האחרונים מתחילת המלחמה קראתי כמה פעמים תגובות שפשוט הרתיחו אותי ותסכלו אותי בנושא הזה, וגרמו לי להרגיש רע על משהו שאני לא אשמה בו..

זה באמת לא קל להרגיש מן ביקורת סמויה או פחות סמויה על דבר שהוא אפילו לא מבחירה..

וגם מבחירה אף אחד לא יודע מה ואיפה השני מונח

על עצמי אני יכולה להעיד שזה באמת הדבר שהכי קשה לי בעולם

יש לי מלהיות לבד ממש חרדות וסיוט נפשי..פשוט מסתובבת כל היום דרוכה ומכווצת ומדוכאת ובלילות בקושי ישנה

מעבר לחבורה שלמה וצפופה של קטנים לטפל

וה3 חודשים עכשיו היו מבחינתי טראומה

ואילמלא בעלי שזה ממש צורך נפשי ממש חשוב לו..מעבר לערכי אפילו

אז לא חושבת שהיתי מסכימה..זה מעבר לכוחות שלי++

ומהצד בלי לדעת זה יכל להראות משתמט..

ורק בגלל שזה חיוני לו ..אז אני כן מנסה להיות מסוגלת ..ולהבין איך לעבור את זה בלי הסיוט הנפשי לפחות

וממש מחזקת אותך

שאנחנו עומדות באמת מול הקב''ה והוא יודע ומכיר מבפנים באמת

ולבחוץ תמיד יהיה מה לומר אבל זה כל כך חיצוני

(אצלי פחות קיבלתי הערות כי התשובה שהוא נכה צהל מזמינה שאלות קצת יותר "מרחמות" ופחות ביקורתיות אבל כן מבינה את תחושת ההתנצלות.)

אין לי שום בעיה שבעלי לא היה עושה מילואים בכלל

וממש לא מעניין אותי מה הסביבה אומרת.

עכשיו במלחמה שהלך קרסתי… תודה לאל מאחורינו

אבל באוגוסט קיבל שוב ומה הלאה?

כל אלה שיש להם דעה שלא ממש מעניינת אותי מוזמנים לבוא לעזור לי. 

כן, ממש קשה.

האמת הייתי קורסת אם הוא היה הולך, אבל לא בגלל זה הוא לא התגייס.

ולאט לאט פיתחתי את השריר של לא אכפת לי מה התגובות מסביב.. (רוב התגובות ממש לא שופטות, כן נתקלתי גם פה וגם בחיים האמיתיים כמה פעמים בתחושה שיש מה להתנצל..)

יחסית צעירים

אז עוד לא הספקתי להבין מה עמדתי לגבי כל זה

בפעמים שהלך לפני המלחמה הייתי בסדר עם זה

אבל עכשיו אני מרגישה שאנחנו ממש במלחמת קיום

בעלי השתחרר ממהמילואים רק לא מזמן, וכבר קיבל שוב צו.

אמרתי לו שאני חושבת שנכון שנעשה מאמץ כמשפחה כדי שהוא יוכל ללכת, כי זו ממש מלחמת קיום.

1. בד"כ ולא במצב מטורף כמו עכשיו , רואה בזה זכות גדולה להיות שותפה בתרומה לעמ"י. כרגע זה טרלול ממש ולמזלי, השתחרר לא מזמן.

2. מוכנה להתאמץ מאד

3. יש כבר והתשובה לא משתנה

4.כיום, הילדים ברובם גדולים, יש חבירות ביישוב שבאותה סירה וזה מאד עזר. הנוער התנדב, המועצה סייעה והיה סביר

ממש קשה

.תסבירו לי את ההבדל

רק האורך שלהם?

או משהו אחר?

תאירו קצת את עיני מה שונה מלבד המשך זמן

כי אף פעם הוא לא היה חודש אפילו במילואים( פשוט לא קראו לו כל השנים בגלל תקלה טכנית כנראה שלהם אז הטבילת אש שלי היתה ישר למלחמה ולשרות הארוךךךך הזה)

פשוט כל כך רוצה לדמיין חוויה שונה

(עזרה חיצונית ממפשחה או חברות אין ...אז פחות בעיוון ההז)

יש לה התחלה וסוף ובד"כ באמצע חופש

וגם הרבה פחות חרדה 

125 יום מילואים,

פחד פחדים

אנשים מתים ונפצעים, זו לא פעילות רגילה...

האורך

התקשורת הלקויה

הלחץ- יש מלחמה עכשיו ושלי היה בעזה

והיו אצלינו אזעקות - אומנם רק בהתחלה ובקטנה, אבל עדיין הידיעה שזה יכול לקרות

השגרה בבית- שבהתחלה לא היתה בכלל כי לא היו מסגרות

הילדים וההתמודדות שלהם- הם לא חיים בללהלנד..  הם יודעים שיש משהו גדול שקורה וזה משפיע עליהם גם

החוסר ידיעה- שלא ברור כמה זמן, מתי היציאה, איפה הוא הכל גמיש וארעי

בלי קשר למילואים, כולנו עברנו אירוע טראמותי.

זו מלחמה נוראית שקרו בה דברים מזעזעים. לכולם התערער הביטחון

ובנוסף להתמודדות עם זה, גם נשארנו לבד.

הייתי לבד בבחירה איך לספר על מה שקורה לילדים

ובבחירה עד כמה לשקוע או כמה להחזיק ראש

והייתי לבד בהחלטה לאן לרשום את הילד לכיתה א

ומה לעשות עם הילד שמציק לאח שלו בלי הפסקה

נשארנו לבד עם דאגה ועם פחד

אולי אני אשאר אלמנה?

אולי הילדים שלי יהיו יתומים?

האם להראות לו שקשה לי? או לנסות להחזיק כדי לתת לו כוח?

האם כשהוא חוזר הביתה הוא רוצה שקט, או שהוא דווקא רוצה להשלים איתנו פערים?

אבל אין זמן לדבר ולברר, כי עד שהוא מגיע הוא כבר חוזר.

והחוסר וודאות לכמה זמן ממש מקשה

וזה שאי אפשר לדבר

בקיצור, זה לא דומה בכלל

שהפעם יש נופלים רבים לצערנו, והתחושה קשה וחרדת המוות נוכחת,

ובולט על רקע זה חוסר השותפות של רבים כל כך. בין השאר הכשל של הפטור שניתן בקום המדינה, ההתרחבות שלו, והאמירות של רבנים ופוליטיקאים מסויימים שאם אני מאחדת אותן הן אומרות שהכל טוב הממשלה מתפקדת ומקסימום נרד מהארץ. עצוב ומייאש מאד.

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

גם אני בשירות לאומי (רווחה) למדתי מעו"ס שתמיד צריך לפרסם את מה שעושים... אז לכן אני משאירה ערמות כביסה מקופלת (כשזה כן קורה...) עד שבעלי יגיע.

להשאיר ערימות כביסה..

פיזורים זה צטלה בפני עצמה אצלינו...

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

אני עומדת מטגנת לביבות לקראת יציאה מהבית. בעלי חוזר מתפילת ערבית, מבקשת ממנו לארגן תיק לנסיעה עם טיטולים, מגבונים, בגדי החלפה ובקבוקים לבנות.

אחרי חמש דקות בערך אני רואה אותו יושב על הספה, שואלת אותו "ארגנת את התיק?" תשובתו המופלאה: "ביקשתי ממני לפני דקה, מתי הייתי אמור להספיק לארגן?" מממ.. בדקה (חמש כאמור) הזו במקום לשבת על הספה?

כמובן שווידאתי לפני היציאה שיש בתיק מה שביקשתי ולא היו מגבונים..

חח יצאה לי חצי פריקה.. פשוט היה לי אחהצ עמוס ומלא במשימות והפרופורציות ביני לבינו הדהימו..

עכשיו שלא תבינו לא נכון, הוא עושה מלא בבית. אבל היכולת המופלאה הזו פשוט להתיישב לנוח מדהימה אותי😅

אני מתיישבת להניק וכל ההנקה אני על קוצים במחשבה על כמה דברים יכולתי להספיק עכשיו במקום זה

בעלי הלביש לפוצון ציצית 

ושר: 

"בוקר טוב עולם... (במנגינת פינוקיו)

אני מסדר את החוטים

אני כבר ילד יהודי"

רציתי להעלות לפורום אז הנה הזדמנות. 

באה לשים פסולת בפח ואין שקית

רואה צלחת עם פסולת על השיש ומוסיפה את שלי

באה אחרי 5 דקות שוב לפח

עדיין אין שקית

אבל הצלחת עם הפסולת נעלמה

(הוא שם אותה בשקית שהוא הוציא החוצה ועוד לא שֹם בצפרדע)

נכנעתי ושמתי שקית בפח

לק"י

אני פותחת עוד שקית ומניחה איפושהו.

עד שהוא מוציא את המלאה מהפח, ושם חדשה....

בדרך כלל בלידות בעלי נמצא איתי והילדים אצל ההורים שלו.

אחרי שנגמרת הלידה, במקום לנסוע להורים שלו להיות עם הילדים ולעזור להם, הוא חוזר הביתה לבד.

מפיל את הילדים על ההורים שלו, ונהנה מבית ריק.

בעיניי לגיטימי. ווין ווין סיטואיישן

בכנות בעלי עושה את רב תחזוקת הבית

אז מי אני שארד עליו

אבל כן יש כמה דברים שאני נושכת שפתיים

הוא מטאטא (יסודי ומעולה, משהו נדיר!)

ומשאיר את הערימה באמצע החדר

אני מתפחלצת כי תכף יבואו הילדים וידרכו והוא מבחינתו זה 2 משימות נפרדות לחלוטין

יש לטאטא

יש ליעות

יום יבוא והוא יאסוף

(ברגיל אני לא מתאפקת ותמיד מרימה אלב עכשיו בסוף הריון אז מוותרת)

הוא שוטף כלים מנקה את הכיור מנקה את השיש

ואז תולש את מגבת הידיים מהמתלה

ומנגב איתה את השיש המקורצף

נשמע לו ממש מיותר גם לנגב בסמרטוט רטוב וגם לנגב ביבש

וזה מגרדדדדדדדד לי בעיניים.

משתדלת פשוט לא לראות.

מה עוד?

קבוע, קבוע

הוא מקלח את הילדים

ומוציא אותם במגבות שלנו.

למהההה בשביל מה לכל ילד בבית יש מגבת אחרת?

כדי שלא אצטרך כל היום לכבס

אבל לו זה לא מפריע וקשה לו להבין שזה מפריע לי...

רצף אירועים ממש מרגיזים ועוד מלווים בהרגשה של חוסר התחשבות

חיבוק

או לשאול, או להגיע מראש שבעים...

אבל זה אחד המבאסים גם להיות באירוע ולא לאכול וגם הקטע שלא מתחשבים...

אמרה שהוא ידאג לנו.

היא גם הרשתה לעצמה לאכול משהו בטענה שזה טבעוני, אני לא חושבת שהיתה אוכלת אם היתה יודעת שהוא אוכל טרף

בסוף הוא יודע הכל

מבינה שציפיתי יותר מידי

נשמע סופר קשוח, ובפרט שכשארחת כל כך טרחת והתחשבת..

אני בסיטואציות כאלו דואגת להביא איתי משהו- סלט/ פשטידה/ עוגה שאני אוהבת (אפילו קנוי...) ואז יודעת שבכל מצב יהיה לנו משהו לנשנש...

האמת אני חושבת שצריך לדבר איתו ברחל בתל הקטנה. בסוף הוא גדל כדתי והוא מכיר את ההלכות. אז נראה לי בסיסי שאם הוא מארח את המשפחה הדתית שלו הוא יתחשב.

(אצלינו במשפחה גם יש דתל"ש שמארח ודואגים שהכל יהיה כשר... אולי ההבדל הוא שהוא דתל"ש כבר מעל 30 שנה ועבר מזמן את הקטע של לעשות דווקא.)

וזה בלי לדבר על הקטע של להתארח אצל זוג לא נשוי אבל זה כבר עניין שלכם...

קיצור, אני חושבת שאפשר לדבר איתו כאדם בוגר בתקוה להבנה

בסוף כשבעלי אמר לו שיש בעיה עם זה שהוא מחמם בתנור הוא נעצר, אבל זה היה מאוחר מידי.

אני לא חושבת שזה היה דווקא כמו פשוט חוסר מחשבה עלינו.

ולגבי זה שהם זוג לא נשוי- יש דברים מורכבים בין משפחות...

יש צפרדעים שבולעים

בואי, גם זה שהיא קונסרבטיבית זה לא מציאה, אפילו שהיא חמודה ממש

וזה שהיא מסיתה אותו שמאלה שמאלה שמאלה

מצב קשוח.

ומנסים לאזן, די למען כיבוד הורים/חמים

לק"י

למשפחה קרובה מן הראוי לדאוג.

זה גם לא מישהו בודד ששומר כשרות. מן הסתם שהיו לא מעט.

לק"י

לי יש אחות טבעונית, אז הכי הגיוני שאני אדאג לה לאוכל באירועים. לא חייבים שיהיה לה הכל, אבל שיהיה מה.

היא משפחה קרובה, לא איזה סבתא של הבת דודה מהצד השני.

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

או לעשות במסעדה שיש בה אופציה

או להזמין מגשי אירוח שיש בהרבה קייטרינגים, ואז לעשות בופה יפה ומכובד

או מסעדה שעושה משלוחים

ולפעמים יש גם קייטרינג שעושים דברים קטנים, בעיקר מתחילים וכאלה.

מזל טוב!!!

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

לא בדיוק סיטואציות כאלה. אבל כן כשבאנו למפגש משפחתי הוא לא הסכים להכנס ולקח לו הרבה זמן להפשיר (חוץ מזה שבחוץ היה קפוא אז באמת היה צריך להפשיר חחח)

אם היינו מגיעים לאירוע המוני אפילו בחוץ - הוא רצה לחזור הביתה.

בכלל היה לוקח לו זמן להתרגל.

וגם לחלק מהאחיות שלו לקח זמן להתרגל כשנפגשים עם משפחה. בסוף לאט לאט זה עבר והם גדלו ועכשיו זה פחות משמעותי.

כן יכולה להגיד שהוא רגיש. וכנראה זה בגלל זה התגובה שלו. 

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!! 

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

יומיים כאבים חזקים ממש בעיניים.

אח''כ ללא כאבים אבל ראיה מטושטשת שהלכה והתייצבה עם הזמן, כל הזמן היה שיפור.

חושבת שחודשיים-שלושה אחרי ראיתי 6/6 ב"ה.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

היה מספר ממש גבוה, עשיתי לפני החתונה ומלכתחילה נשארה מידה נמוכה. אני חושבת שעלה לי עוד קצת אחרי, אבל אני עדיין לא משתמשת במשקפיים

מבחינת ההחלמה היה לי כמה ימים קשים. אני חושבת שאי אפשר לדעת מראש איך יהיה אז כדאי להיערך מראש לכמה ימים- שבוע של תפקוד נמוך יותר ועזרה בבית עם הילדים.

עכשיו יש 1-2.

אגב רואה ששאלת לגבי ניתוח נוסף, אני עשיתי בקייר לייזר והם מתחייבים שאם המידה עולה ומבחינה רפואית אפשר לעשות עוד ניתוח הם עושים ניתוח חוזר חינם...

עשיתי לפני החתונה בגיל 19, אחרי לידה רביעית חזר לי למספר הקודם. 

באסותא טוענים שהמחקרים מראים שאין קשר ללידות (קשה לי להסכים איתם)

בכל מקרה עכשיו מחכה לפני שאעשה ניתוח נוסף.

חייבת לציין שלא מתחרטת. היה שווה להיות בלי משקפיים 11 שנה...

וכבר לקחתי...

השאלה שלי בעיקר מה מצפה לי מבחינת דימומים ומחזור

זה מה שיש לצערי. מתפללת...

אם יש לך טיפים נוספים, אשמח לשמוע

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

הלבשתי ביגוד ראשוני ארוך דק של נקסט ומעליו אוברול חם. יש בכל החנויות... קרטרס, שילב, פוקס, נקסט - פליז/פוטר.

היו לי אני חושבת בערך 8 בגדים לתקופה הראשונה, זה גיל שפחות מתלכלך, אז זה שאלה של כמה את מתכננת לכבס.

לק"י

אגב, הבן שלי בן חודש וחצי ושוקל בערך 3.5, ויש אוברולים 3-6 שדי טובים עליו.

תחשבי שיש מתחת גם גטקס, וגם אוברול חייב להיות מספיק גדול, שיהיה לתינוק מקום. זה לא כמו חולצה ומכנסיים.

המלצה שלי מהאחרון שלי גרביונים יותר נוחים מרגליות.זה גמיש ומחמם.

ביגוד במידה 0-3 הייתי קונה לכזה משקל. אולי בגד 2 קטנים יותר...

ובגיל כזה לי נח בעיקר אוברולים ולא מכנס וחולצה...

יש פרוותי כזה אני הכי אוהבת! בעיני משו כמו 7 אם את מכבסת הרבה לגמרי מספיק. הם גדלים מהר...

וכובעים!

אז מסכמת לי

0-3

בערך 8 בגדים חמים זה בסיסי.

מישהי ראתה מבצעים/הנחות ויודעת להגיד לי איפה כדאי עכשיו?

קרטרס לדעתי 2+4 שזה הכי טוב שלהם והם איכותיים

פוקס 50 אחוז (אמור להיות 70 בהמשך)

שילב יש מצב שגם יש לא זוכרת

נקסט בלי מבצעים אבל מחירים סבבה ביחס לאיכות