1.איפה זה פוגש אתכן?
איך אתן מרגישות כשזה קורה?
2.עד כמה אתן מוכנות להתאמץ על זה?
בהנחה שלבעל זה מאוד חשוב
3.ומה יהיה כשיהיו לכן כבר מעל 6-7 ילדים נגיד ?
4.ובפועל- מה עוזר לכם להתמודד?
בעיקר נפשית..עם הלבד..
מדברת על מילואים רגילים- לא קשור למלחמה עכשיו.
וכשאין עזרה ממשפחה בכללאו קהילה תומכת.
(ובעלי היה מגוייס מתחילת המלחמה עד לאחרונה אז שלא ישמע שאני מחפשת להשתמט .. )
שולחת אותו בלי שיש יותר מדי ברירה. זה מאוד חשוב לו. להגיד שלא סבלתי מזה?. היום זה נראה לי מגוחך ביחס למה שעברתי/אעבור. מה זה כבר מילואים של חודש😏
כן בקו ארוך במיוחד שהוא עשה במילואים ביקשנו שהוא יצא לשבוע כי היה לנו משהו משפחתי. אבל זה היה קו של חודש.
וכשיצא לסבב ב' עכשיו..
אז גיליתי ששוכחים מהר את הטרוף לש כל החודשים האלה
וגם זמן קצר הרגיש לי קשה מנשוא
ולו מאוד חשוב לשרת גם בהמשך
ולי זה פשוט סיוט נפשי וגם פיזי
ומנסה ממש לקבל כוחות בנפש להתמודד
וגם להאמין שאפשר לעבור את זה אחרת
ממש אשמח לשמוע מה עוזר לך להתמודד..
כי במלחמה זה היה כזה כאוס כללי וכזה פתאומי ולא שגרתי בהכל אז האין ברירה הזה פשוט גרם לי לעושת אץ כל המאמץ לצלוח אץ זה..
ופיזית דוקא תפקדתי מעולה
ובנפש ממש היה סיוט
וממש רוצה לאפשר לו
אבל לעבור את זה אחרת
מנסה להבין איך
אני עוד לפני סבב ב של המילואים הנוכחיים.
אבל לפני המלחמה מה שעזר לי היה לקבל כמה שיותר עזרה😅
הבאתי נערה שתהיה איתי לפעמים אחהצ ותעזור עם כביסות סדר ארוחת ערב שתעסיק אותם.
קניתי אוכל או לקחתי מההורים.. לא בישלתי כמעט.
לצערי עכשיו במלחמה פחות התאפשר. ניסיתי כשיכולתי אבל כולם היו ככ בעומס שהייתה הרבה פחות פניות לעזור. יכול להיות שעכשיו אנשים יוכלו יותר לעזור.
בנפשי אין מה להגיד, זה מדכא. ניסיתי להזמין חברות כשיכולתי ולקבוע לי דברים נחמדים. לקנות לי מתנה שווה לסיום המילואים.
הבעיה שלי זה הלבד
גם חברות אין פה כל כך
ומי שכן נורא איתגרו אותי
אחת לא הסכימה לבעלה להתגייס כי קשה לה
וכל הזמן רק אמרה לי על זה שמה לעשות היא לא יכולה וקשה לה וכמה היא משכנעת אותו כל הזמן שאם קשה לה אז התפקיד שלו הז ללמוד תורה ולא להתגייס
ושיש אחרות שמסוגלות אז שהבעלים שלהן יתגייסו
( אני מבינה הכי בעולם. את הקושי שלה אבל.. כמה יכלתי כבר לשמוע את זה ..כי בואי למה נראה לך שאני מסוגלת?מעבר לזה שיש לי 3 ילדים יותר ממנה..אני לא.. רק שהאין ברירה וגם החי'בות של המצווה הזאת זה פשוט מציב אותי מול מציאות שצריכה להתמודד איתה ..וכששומעים מכל המסביב כולל המשפחה שלי שרק מנסה לשכנע אותי שבשביל מה הרי יש לכם פטור..
ואני דווקא ערכית לא מסכימה להז.. באמת חושבת שזה זכות וחובה של כולנו להתמסר לעמ''י שצריך אותו.. ועדיין אני בן אדם..הז מחליש כל הזמן לשמוע מהצד 'אבל בשביל מה
מעבר לזה שזוגית לבעלי הז ממממש צורך פנימי אז זה לא כזה אופציה לוותר לעצמי..
סליחה שקצת פורקת
מחפשת את הכח הפנימי להתמודד עם הז שוב
במיוחד שעם אופציית המלחמה סצפון זה לגמרי על הפרק גם לסבב ג'..בתוך חצי שנה וזה קשוחחחח
אני גם פגשתי אנשים שלא מבינים למה אני "פשוט" לא מבקשת ממנו להשתחרר.
מי אתם חושבים שילחם פה אם כולם יבקשו שחרור? מישהו צריך לחסל את המחבלים הארורים האלו.. חיים בסרט, סליחה.
זה באמת זכות לשמור על עם ישראל ולהחזיר לחמאס על כל מה שהם עשו לנו. להלחם על העתיד של הילדים שלנו שזה לא יקרה שוב.
זה בא לצערי עם מחירים ככ כבדים.
לא תמיד אני מצליחה לראות את האידיאל, אבל בסוף זה מה שמחזיק אותי, ההבנה שזכינו שהוא יכול לשמור עלינו ועל עם ישראל. שהוא במלחמת מצווה. ושאני מקווה שנשמרות לנו קצת זכויות שם למעלה בזכות זה...
עזר לי קצת קבוצות שונות שפתחו לנשות מגויסים. ב פייסבוק, בווצפ. לראות את השיתופים של נשים וגם לשתף בעצמי.
וגם באמת לדבר עם חברות לא בהכרח מאיפה שאני גרה אבל שהבעל אצלן גם מגויס.. לשמוע כמה כולן מרגישות אותו דבר, לחזק אחת את השנייה.
את מוזמנת תמיד לפרוק פה או בפרטי💗
באמת הז נראה לי הפתרון
רק שאני לא ניידת ,ואחן משפחה או חברות באזור..
ובחופשת לידה כרכע וגם בכללי עובדת מהבית בעיקר ואין לי משהו אחר שממלא אותי
אז השאיר לי רק להיות בדכאון..
לא מוצאת עבודה כלבבי באזור בינתיים..וגם במילא עם התינוק בבית כרגע
קיצר..
תקופה מטורפת השנה הזאת
מקווה שנה הבאה נעבור דירה ויפתח יותר אופציות..כרגע חיינו בשליחות במקום מסוים..בשביל בעלי בעיקר..וזה החסרונות שלו..
וממש מבינה אותך! מקווה שישתחרר בקרוב ותוכלי להרפות קצת באמת
תגידי להן- תקשיבו קשה לי. ממש אשמח אם תוכלו לבוא להיות איתי, אני צריכה עידוד.. בואו נעשה ביחד איזה בוקר כיפי. אני חושבת שתוכלי להיות מופתעת מזה שאנשים כשכותבים להם ככה ממש רוצים לעזור.
יש מלא הרצאות וסדנאות מעניינו. בחינם לנשות מגויסים.. תנסי לחפש. בכללי לעשות דברים שממלאים אותך, לחפש אם יש בישוב חוג ספורט למשל- זה ממש עוזר למצב רוח. או אם יש לך באזור קבוצה של נשים לחפש מישהי שתרצה לצאת איתך בבקרים לה לחכות או לחפש איזה מעגל של נשים בחופשת לידה, ברוב הערים/יישובים יש כזה וזה ממש עוזר. גם אם לא מכירים אף אחת בהתחלה וזה קצת מביך, לאט לאט מכירים ולפחות זה מוציא קצת מהבית ולדבר עם נשים במצבך.
בהרבה מקומות יש וגם המון פעילויות לנשים...
יש לך חברות או קרובות משפחה שיכולות להגיע? אני גרה באיזור מתוח, אז אצלי לא רלוונטי, אבל אני בטוחה שיש כאלה ישמחו להגיע אלייך, אולי אפילו כאלה שגם הבעל שלהן מגויס אבל יותר ניידות...
רק שעד עכשיו הצלחנו להסתדר איתן פחות או יותר.
גם מילואים רגילים ובפרט עכשיו במלחמה שזה מוגזם לאין שיעור.
ככה אני מרגישה...
לפני כמה שנים כשבעלי יצא למילואים של חודש קרסתי פיזית, נתפס לי משהו בגב ולא יכולתי לתפקד. ואז הבנתי שבחיי השגרה שלי אני בעומס כבד מדי ובקושי מחזיקה ראש מעל המים, שכשמגיע משהו שדורש עוד טיפה אני כבר לא עומדת בזה. אז בעקבות המילואים (ביקשתי עזרה אז, ממשפחה ומשכנים) שיניתי את השגרה שלי והוספתי לה יותר דברים שאני אוהבת וממלאים אותי. המשימות לא פחתו (עבדתי חמישה ימים ולמדתי יום אחד) אבל היו לי יותר משאבים פנימיים להתמודד ולשאת את המשימות שאני חייבת לעשות.
נשמע שאין לך מספיק דברים שממלאים אותך בחיי השגרה הרגילים, ועכשיו במילואים זה צף במלוא הדרו...
תנסי לחשוב: מה היית רוצה יותר בחייך? מה את רוצה לפתח? מה בכלל ממלא אותך ונותן לך סיפוק, קורת רוח ומשמעות?
קחי את הקושי הגדול כהזדמנות.
זה אמנם לא שינוי שעושים תוך רגע אבל יכול להיות שזה מה שהמצב קורא לך לשנות...
לאו דוקא באופן פרטי, אלא ברעיון, איך הנשים הכי מופלאות בעולם צריכות לשאת גם בנטל הזה, פתאום הבעל לחודש מילואים והן נשארות עם ה1/2/3/4 קטנים שלהם להתמודד לבד.
אני הטלתי וטו אחרי שנולד השישי, למרות שהוא רצה להמשיך להתנדב (הם *אוהבים* את זה כל כך!!), לקחנו על עצמנו כל מיני משימות בחיי היום יום שיש בהן הרבה אידאלים לפיתוח העם והארץ (מקום מגורים, עבודה, גודל משפחה) ואי אפשר הכל, בפרט שהחלוקה בזה מאוד לא "הוגנת", הבעל יוצא לקייטנה שהוא אוהב, האשה נשארת להתמודד עם כל השאר.
דוקא המלחמה שינתה לי מאוד את היחס, כי פתאום מבינים כמה קריטי שיהיו כוחות מילואים שמתמחים ומכירים טוב גיזרה מסוימת, אז כן, טוב שהם יגיעו פעם בשנה לפעילות של חודש.
ספציפית במלחמה הוא גויס, סבב שני עדיין יחסית רחוק, ודוקא הרגשתי שזו המשימה שלי עכשיו וזו החזית הלא פחות חשובה, אם כבר היותר חשובה (כלומר, אין פה הצלת חיים, נכון, אבל כדי שאנחנו, כל עם ישראל, נוכל לשבת בשלוה בארץ ולחיות את חיינו ולגדל את הדור הבא, בשביל זה הם יוצאים להילחם. אז מה חשוב מזה??)
אין לי טיפים. אני רגועה ומסתדרת באופיי, ומאוד רציונלית. אז לא שזה לא אתגר, אבל כל כך ברור היה לי שזה התפקיד של כולנו עכשיו, שזה לא חנק אותי בשום צורה.
חיבוק, לא משנה מה כבר עשית ואיך יצאת מזה, את לביאה ואת עושה את תפקידך בנאמנות- שומרת על הבית שלך.❤️
זה חשוב לו (הוא מעל 40... אז אפילו לא חייב)
בשגרה זה פעם ב... אימון ככה לשבוע
עכשיו במלחמה היינו 120 יום.. ולקראת סבב שני אחרי פורים
מה עוזר לי להתמודד?
ההכרח
אבא שלי תמיד אמר לנו "שההכרח הוא אבי כל ההמצאות" (זה משפט שמיוחס לאפלטון)
כשאין לי ברירה- אני מגלה שאני ממציאה את עצמי מחדש ומוצאת בעצמי יכוחות שלא ידעתי שיש לי
בזמן אמת- זה סיוט
בדיעבד זה זמן שאני צומחת ממנו למקום יותר טוב
השתניתי מאוד ואני כבר הרבה פחות רואה בזה אידיאל.
הרבה פחות מאמינה במדינה, במנהיגים, בביטחון בלחיות ולתרום כאן.
אם הייתי יכולה לעשות משהו (חוקי) כדי שבעלי לא יילך למילואים, הייתי עושה את זה.
אני עד המלחמה לא היתי בעניין כי באמת יש לנו פטור רשמי..וזה מאמץ מטורףףף ומפחדת קשות מלהיות לבד
ודוקא המלחמה הראתה לי כמה זה קריטי
ומה הינו עושים עכשיו בלי המילואים??
הז לא קשור בעיני למחדל שהיה או לפוליטיקה
לא התכוונתי להיות ביקורתית או להתווכח
מממש לא
באמת עניין אותי
כי אצלי זה פשוט השתנה דווקא עכשיו לכיוון השני
אז התפלאתי
אבל זכותך להרגיש מה שאת מרגישה ולא התכוונתי לחקור או להגיד כנגד
תודה רבה 💖
הרגשה שהמדינה פשוט מזלזלת בחיילים שלה. שולחת למילואים בלי ציוד מתאים, בלי אפשרות לישון ולאכול בתנאים הכי בסיסיים, תחושה שכל אחד לעצמו.
אין הצדקה לכל הגיוס הזה אם בכלל מראש התוכנית לא היתה לנצח והניתוק בין העם שיש לו (או לפחות היתה לו...) מוטיבציה בשיא, לבין הממשלה הוא פשוט מכמיר לב. לא פחות.
כמה מוטיבציה היתה לחיילים, כמה סרטונים של עזרה הדדית ושירים וכתובות על טילים וכו, אנשים שעזבו את כל החיים שלהם!!!!! והתייצבו, שחזרו מחו"ל למרות שלא היו חייבים, שהשאירו בבית הורים וילדים ואישה בהריון ועוד ועוד ועוד.
הניתוק פשוט נוראי...
אי אפשר להכיל את זה.
בנוסף זה שיש ניתוק מאוד גדול בין הלוחמים בשטח לבין הרבנים שקוראים לחרדים לרדת מהארץ ולא להתגייס.
כואב מאוד וגם מכעיס.
מה אני אגיד, השם יעזור.
עצוב לי שזה כך
כי אנחנו בחוויה אחרת
אבל בהנחה שמה שאת מתארת באמת מייצג את המציאות... מה האלטרנטיבה מבחינתך?
לא ברמה האישית
ברמה הציבורית, הלאומית
בסופו של דבר מילואים פוגשים כל אחד באופן אישי
אבל המערך והצורך הוא הרבה יותר גדול מהרמה האישית
הוא אפילו יותר גדול מאיזה ממשלה מוציאה את הצווים
או איזה מג"ד מקבל החלטות
ולכן - בהנחה שמה שאת כותבת מייצג באמת את המציאות הכוללת ולא רק את התחושה האישית שלך- מה האלטרנטיבה שלנו כציבור? לא כבודדים
בפועל צריכים אותנו
ואם בגלל הכעס כולם לא יתגייסו מה יקרה?
זה לא שהממשלה תקבל שכל
פשוט לא נהיה...
אבל שמן קוקוס- חושבת שזה ממש מותר להרגיש
לתת לתחושות את המקום
הכל עוד טרי
ואולי למסקנות מעשיות כדאי לחכות קצת
לנקודת מבט עם פחות ערבוב רגשי
לא כולם גרועים.
וגם אם נניח שכולם גרועים, מה האלטרנטיבה?
החיילים לא יכולים לעשות מה שירצו.
הם מונעים מפקודות שהממשלה מצווה להם, אי אפשר לברוח מזה.
למה זה עוזר?
שאתן מפנות את השאלות (הטובות) לאדם הלא נכון.
אני לא אומרת את זה בביקורת בכלל, אתא כהבנת מציאות.
ממה שאני מבינה, בעלה של שמן קוקוס היה מגוייס (או עדיין) תקופה לא מבוטלת במלחמה האחרונה, והיא כותבת מתוך קושי, כאב ותסכול.
בוודאי שצריך שאנשים יתגייסו, ובראייה כללית זה נכון מאוד.
אבל במלחמה כל כך ארוכה, שאנחנו חא יודעים כמה זמן היא תימשך, זה בסדר גמור להתכנס גם לראייה פרטית.
בעלי היה בעזה, שוחרר, ואחרי ממש מעט זמן קיבל שוב זימון למילואים.
אמרתי שבאופן משפחתי נעשה את המאמץ כדי שהוא ילך, אבל אם באופן אישי מסיבה כלשהי הוא מרגיש שזה לא מתאים לו, אני ממש ממש מבינה ואין בי גרם של ביקורת על החלטה כזו.
כי זה ארוך
זה גובה מחירים גבוהים
ועוד אלף ואחת סיבות.
נכון, אם כולם יגידו ככה אז נהיה בבעיה, ולכן הוא גם מכניס את זה גם לשיקולים.
אבל אחרי התמסרות למילואים כל כך ארוכים ומעייפים, יש גם עוד שיקולים שנכנסים וזה לגיטימי לגמרי בעיניי.
ולכן השאלות שלכן (את ו @באורות ) צודקות לחלוטין, אבל הן לא צריכות להיות מופנות לחייל הפרטי אלא למערכת.
למערכת הצבאית שלא יודעת לנהל את כוח האדם שלה
לאנשים שמעיזים בזמן מלחמה להתבטא בצורה כל כך מנותקת
לממשלה שצריכה לנהל את כל הדבר הזה (וייתכן ולא עושה זאת כראוי).
הכל צריך להיות מופנה למנהלי המדינה והצבא, לאלו שלא תורמים את חלקם כפי יכולתם, ולעומת זאת אלו שכבר התמסרו בחודשים האחרונים בשביל המלחמה הזו, צריכים לקבל חיבוק הערכה גדול מכולנו, והבנה שלא כולם מצליחים להמשיך.
אלא דווקא באופן כללי.
הרי כל אחד מהחיילים ששירתו עכשיו שירת המון. אז כולם בבת אחת יגידו שלא מתאים להם.
מה נעשה במצב כזה? אני שולחת את בעלי (והמצב המשפחתי כרגע סופר מאתגר) מתוך הבנה שאם לא הוא, אז אין מישהו אחר. אין מי שיחליף. זה הרגשת חוסר אונים נוראית. אבל אין לנו ברירה...
זה ממש בסדר להגיד לא מתאים לי. פשוט אני חושבת על סיטואציה בה כולם יגידו את זה. מה נעשה אז? ה' יודע.
באמת.
לא כתבתי כביקורת
פשוט יצא שהיא שיתפה ושתיכן שאלתן אותה ביחד כמה שאלות (חשובות), אבל שקצת הסיתו את העניין מהמסר שהיא רצתה להעביר. שלצד מה שאתן אומרות, גם המסר שהיא רצתה להעביר חשוב מאוד בעיניי, ורציתי לחדד את זה.
לנפש שלי ולילדים שלי שלא חזרו לעצמםשמן קוקוסמאז שהתחילה המלחמה.
מותר לי גם לחשוב על עצמי וזו אפילו חובה, כי מה שגיליתי זה שאף אחד לא ממש חושב עליי.
במקום לעשות איזו שהיא תחלופה בין חיילים רק ממשיכים לשחוק אותם.
רק 3% עושים מילואים, זה פשוט לא הגיוני.
הדברים שלי לא נאמרו חס וחלילה בביקורת, מצטערת אם הרגשת ככה..
אני גם כועסת על זה שלא מספיק אנשים פה חולקים בנטל.
פשוט מנסה להבין מה האלטרנטיבה במציאות *הנוכחית* עם הממשלה הזו, עם זה שציבור שלם לא מתגייס, עם זה שצמצמו את המילואים.
אין ספק שלחלק שנושא בנטל, ההרגשה היא שזה פשוט לא הוגן. אבל אם לא אנחנו, מי כן יחזיק פה את המדינה?
שולחת לך חיבוק על מסירות הנפש וההקרבה, אני איתך.💗
הבנתי שאת מדברת על מילואים בכללי בעתיד-
סבב ב' עכשיו הוא באמת סוג של הזיה בעיני
אני מכירה כמה וכמה שלא גוייסומשום מה .. ורצו כל כך ..ואת מי ששירת 80-120 יום משחררים לחודש ושוב..זה הזוי ולא מובן מאליו בכלל..
וגם בכללי יש לבחור את הבחירה האישית שלנו כמשפחה
ויש לומר בכללי שאין טעם שכולם יתגייסו כי הממשלה גפוקה
זה שונה
כי גם בסבב הראשון הם הוקפצו לא כשירים ותוך שבועיים -שלוש עברו הכשרה
לגמרי אפשר גם לגייס מימשלא גוייס בזמן מספיק כדי להתאמן ולהיות כשירים
זה יכול להעלות ביותר חיי אדם
וכן... יכול להיות שגם הכשירות של הכשירים יורדת בגלל שחיקה או מצב נפשי והתמודדויות שהתמודדו
זה החלטות מאוד מאוד קשות ומורכבות
זה מסוג ההחלטות שמאוד קל לתת יעוץ מבחוץ
שמחה שאני לא צריכה לקבל אותם
ב5 חודשים אפשר להכשיר אנשים בכיף
בעלי שניםםםם לא עשה מילואים וגןייס על ההתחלה והתאמן והוכשר.
אני חושבת שברור שאין מספיק אנשים כדי לשחרר את כולם מסבב ב' כמובן
אבל לפחות חלק
אני לא מסכימה.
צריך להרחיב את מי שמתגייס, אבל זה פתרון לטווח הרחוק.
בעלי במלחמה הזו הבין כמה ההכשרה שלו כחייל בסדיר הייתה משמעותית, גם דברים שבעבר הוא לא הבין למה עושים אותם. בסוף הכשרה של חייל היא ארוכה, וקיצור ההכשרה בסוף פוגע במקצועיות. (ולא אפרט כאן על מקרים של חוסר מקצועיות של חיילים בלחימה האחרונה, אבל ההכשרה עצמה מאוד מאוד משמעותית)
אבל מסתכלת מתוך הקושי האישי שלך- וזה מובן לחלוטין
אבל הייתי נזהרת מלהגיד שב5 חודשים אפשר להכשיר חייל מילואים למלחמה שמאוד מאוד מאוד מורכבת
(לא היתה מלחמה כזו בעולם מעולם... יש פה יכולות של חיילים וכן, גם השגים שצבאות זרים כבר עומדים בתור ללמוד)
בטח שלא "בכיף", ובטח שלא בשעת מלחמה
לי אין הבנה בהכשרה של חייל למלחמה
לרובנו אין כזו
מאוד קל להגיד מבחוץ מה לא עובד
מאוד קשה לתת אלטרנטיבה למה כן- ואלטרנטיבה שמבוססת על ידע מקצועי וניסיון בשטח... לא ססמאות ומשאלות לב
לא מדברת על חיילים בסדיר
מדברת על מילואים
דברתי על מה היה - גייסו מילואים בשמחת תורה
אימנו אותם עד הכניסה לעזה
אז באותה מידה ולא משנה 'כמה' זמן
כמה שצריך
לגייס במקביל מילואימניקים שטרם גוייסו ולאמן אותם כמה שצריך
או לקחת אותם לתפוס קו במקום מי שכבר מגוייס משמחת תורה
לא הבנתי על איזה קיצור הכשרה וכו את מדברת
לא לזה התכוונתי בכלל
התכוונתי שכמו שיכלו לגייס בשמחת תורה ולאמן עד לתחילת הלחימה כנ''ל גם בהמשך
וחיילים סדירים בוודאי מתאמנים ועוברים הכשרה רגיל לא עליהם דברתי
והיא מבוססת על ההכשרה שעברו בסדיר
והאימונים שעברו במהלך כל השנים
מילואימניקים שאין לו את הבסיס הנכון- לא יכול לעבור הכשרה עכשיו כמו שצריך.
ולא כזה פשוט להחזיר לכשירות מילואימניק שיצא מכשירות
רוצה לענות מכיוון קצת אחר
בעלי פטור משירות מילואים כי נפצע במהלך השירות הצבאי שלו. עד המלחמה, ממש שמחתי בזה.
אמרתי לו שמצידי ילך לטיול של שבוע עם חברים רק שזה יהיה בזמן שנוח לנו ולא בזמן שהצבא מחליט. אפילו שהיו פה ושם כמה הזדמנויות להתנדב לשירות מילואים בדברים שהוא יכול לעשות (קרבי הוא לא יכול בגלל הפציעה) הייתי קצת נגד ההתנדבות הזאת (מטעמים אגואיסטים מאד)
ודווקא במלחמה גם כשהייתי צריכה כל הזמן 'להתנצל' על זה שהוא לא מגוייס, וגם כשראיתי כמה קשה לו המצב הזה שכולם מגינים על המדינה והוא לא, אני בגישה עכשיו של אם יציעו לו איזשהי התנדבות משמעותית למילואים אז שילך על זה.
כי אני מבינה היום יותר באמת את החשיבות של חיילי מילואים בעיתות משבר, וברור שצריך להתאמן בשגרה בשביל הזמנים האלה.
אבל כרגע זה רק תיאורטי אצלי, אני לא יודעת להגיד איך אתמודד בפועל
מרפרוף פה נראה שכולכן פה לוחמות (זאת אומרת נשים של לוחמים)
אז בעלי לא לוחם, יחסית מנותק קשר כשהוא במילואים, אבל לפחות נחסכת ממני הדאגה…
עד למלחמה מבחינתנו מילואים היה סוג של ״שובר שגרה״ ולקחנו בקליל..
מהמלחמה שזה באמת נהיה אינטנסיבי, פתאום מרגישה מחוברת יותר לאידיאל.
מניחה שגם כאשר זה לא יהיה חובה, הוא יעשה מילואים.
ומה שעוזר לשרוד זה הרבה עזרה ופינוקים כמי שכבר אמרו רבות וטובות…
לבעלי יש פטור מכל מיני סיבות, מאוד מאוד מוצדקות.
הוא לא יעשה מילואים לעולם..
קשה לי נורא מתחילת המלחמה התחושה שקיבלנו מכל הכיוונים, שיש לנו על מה להתנצל, שאנחנו משתמטים, שאנחנו לא נושאים בנטל.
איייף
אף אחד לא יודע מה אנשים עוברים בחיים, ואין שום סיבה שבעולם שמישהו ירגיש לא נעים שהוא לא משרת, אם יש לו סיבה לזה.
אולי יש כאלה שלא משרתים סתם מטעמי עצלות ואגואיסטיות, אבל אנחנו כחברה לא יכולים לתת לכל מי שלא מתגייס את התחושה שהוא לא נושא בנטל, כי פשוט אין לנו דרך לדעת מה הסיבה. וכל אחד יודע את נפשו וסיבותיו שלו..
סליחה אם התלבשתי לך על השרשור
אני לרוב רק קוראת פה ולא מגיבה, ובחודשים האחרונים מתחילת המלחמה קראתי כמה פעמים תגובות שפשוט הרתיחו אותי ותסכלו אותי בנושא הזה, וגרמו לי להרגיש רע על משהו שאני לא אשמה בו..
זה באמת לא קל להרגיש מן ביקורת סמויה או פחות סמויה על דבר שהוא אפילו לא מבחירה..
וגם מבחירה אף אחד לא יודע מה ואיפה השני מונח
על עצמי אני יכולה להעיד שזה באמת הדבר שהכי קשה לי בעולם
יש לי מלהיות לבד ממש חרדות וסיוט נפשי..פשוט מסתובבת כל היום דרוכה ומכווצת ומדוכאת ובלילות בקושי ישנה
מעבר לחבורה שלמה וצפופה של קטנים לטפל
וה3 חודשים עכשיו היו מבחינתי טראומה
ואילמלא בעלי שזה ממש צורך נפשי ממש חשוב לו..מעבר לערכי אפילו
אז לא חושבת שהיתי מסכימה..זה מעבר לכוחות שלי++
ומהצד בלי לדעת זה יכל להראות משתמט..
ורק בגלל שזה חיוני לו ..אז אני כן מנסה להיות מסוגלת ..ולהבין איך לעבור את זה בלי הסיוט הנפשי לפחות
וממש מחזקת אותך
שאנחנו עומדות באמת מול הקב''ה והוא יודע ומכיר מבפנים באמת
ולבחוץ תמיד יהיה מה לומר אבל זה כל כך חיצוני
(אצלי פחות קיבלתי הערות כי התשובה שהוא נכה צהל מזמינה שאלות קצת יותר "מרחמות" ופחות ביקורתיות אבל כן מבינה את תחושת ההתנצלות.)
אין לי שום בעיה שבעלי לא היה עושה מילואים בכלל
וממש לא מעניין אותי מה הסביבה אומרת.
עכשיו במלחמה שהלך קרסתי… תודה לאל מאחורינו
אבל באוגוסט קיבל שוב ומה הלאה?
כל אלה שיש להם דעה שלא ממש מעניינת אותי מוזמנים לבוא לעזור לי.
כן, ממש קשה.
האמת הייתי קורסת אם הוא היה הולך, אבל לא בגלל זה הוא לא התגייס.
ולאט לאט פיתחתי את השריר של לא אכפת לי מה התגובות מסביב.. (רוב התגובות ממש לא שופטות, כן נתקלתי גם פה וגם בחיים האמיתיים כמה פעמים בתחושה שיש מה להתנצל..)
יחסית צעירים
אז עוד לא הספקתי להבין מה עמדתי לגבי כל זה 
בפעמים שהלך לפני המלחמה הייתי בסדר עם זה
אבל עכשיו אני מרגישה שאנחנו ממש במלחמת קיום
בעלי השתחרר ממהמילואים רק לא מזמן, וכבר קיבל שוב צו.
אמרתי לו שאני חושבת שנכון שנעשה מאמץ כמשפחה כדי שהוא יוכל ללכת, כי זו ממש מלחמת קיום.
1. בד"כ ולא במצב מטורף כמו עכשיו , רואה בזה זכות גדולה להיות שותפה בתרומה לעמ"י. כרגע זה טרלול ממש ולמזלי, השתחרר לא מזמן.
2. מוכנה להתאמץ מאד
3. יש כבר והתשובה לא משתנה
4.כיום, הילדים ברובם גדולים, יש חבירות ביישוב שבאותה סירה וזה מאד עזר. הנוער התנדב, המועצה סייעה והיה סביר
ממש קשה
.תסבירו לי את ההבדל
רק האורך שלהם?
או משהו אחר?
תאירו קצת את עיני מה שונה מלבד המשך זמן
כי אף פעם הוא לא היה חודש אפילו במילואים( פשוט לא קראו לו כל השנים בגלל תקלה טכנית כנראה שלהם אז הטבילת אש שלי היתה ישר למלחמה ולשרות הארוךךךך הזה)
פשוט כל כך רוצה לדמיין חוויה שונה
(עזרה חיצונית ממפשחה או חברות אין ...אז פחות בעיוון ההז)
יש לה התחלה וסוף ובד"כ באמצע חופש
וגם הרבה פחות חרדה
125 יום מילואים,
פחד פחדים
אנשים מתים ונפצעים, זו לא פעילות רגילה...
האורך
התקשורת הלקויה
הלחץ- יש מלחמה עכשיו ושלי היה בעזה
והיו אצלינו אזעקות - אומנם רק בהתחלה ובקטנה, אבל עדיין הידיעה שזה יכול לקרות
השגרה בבית- שבהתחלה לא היתה בכלל כי לא היו מסגרות
הילדים וההתמודדות שלהם- הם לא חיים בללהלנד.. הם יודעים שיש משהו גדול שקורה וזה משפיע עליהם גם
החוסר ידיעה- שלא ברור כמה זמן, מתי היציאה, איפה הוא הכל גמיש וארעי
בלי קשר למילואים, כולנו עברנו אירוע טראמותי.
זו מלחמה נוראית שקרו בה דברים מזעזעים. לכולם התערער הביטחון
ובנוסף להתמודדות עם זה, גם נשארנו לבד.
הייתי לבד בבחירה איך לספר על מה שקורה לילדים
ובבחירה עד כמה לשקוע או כמה להחזיק ראש
והייתי לבד בהחלטה לאן לרשום את הילד לכיתה א
ומה לעשות עם הילד שמציק לאח שלו בלי הפסקה
נשארנו לבד עם דאגה ועם פחד
אולי אני אשאר אלמנה?
אולי הילדים שלי יהיו יתומים?
האם להראות לו שקשה לי? או לנסות להחזיק כדי לתת לו כוח?
האם כשהוא חוזר הביתה הוא רוצה שקט, או שהוא דווקא רוצה להשלים איתנו פערים?
אבל אין זמן לדבר ולברר, כי עד שהוא מגיע הוא כבר חוזר.
והחוסר וודאות לכמה זמן ממש מקשה
וזה שאי אפשר לדבר
בקיצור, זה לא דומה בכלל
שהפעם יש נופלים רבים לצערנו, והתחושה קשה וחרדת המוות נוכחת,
ובולט על רקע זה חוסר השותפות של רבים כל כך. בין השאר הכשל של הפטור שניתן בקום המדינה, ההתרחבות שלו, והאמירות של רבנים ופוליטיקאים מסויימים שאם אני מאחדת אותן הן אומרות שהכל טוב הממשלה מתפקדת ומקסימום נרד מהארץ. עצוב ומייאש מאד.
1. בקרבה סבירה ליו''ש...אז נגיד לניאדו הכי צפון ובכללי במרכז.. ירושלים מרגיש לי קצת רחוק..
2. תומך בלידה טבעית ולא מכורים למוניטור ללא סיבה..ולא ממהר להתערב. ובכללי צוות נעים ונחמד.יודעת שבכל מקום יש ויש..
3. חדר פרטי הכי מושלם. או גג 2 נשים בחדר. זה תנאי סף מבחינתי..חשוב והכרחי לי שקט..אז לא בא בחשבון מקומות רק עם 3 נשים בחדר.
4. שיש תינוקיה שאפשר לשים לשעה-שעתיים אם אני על תת שינה קיצוני
לידה מתקדמת בעז''ה ובלי מלווה איתי.. עד כה תמיד היתי צמודה לתינוק ואפס הפרדה אבל זה עלה לי במחיר של כמעט חוסר שפיות..
5. שלא יהיה עמוס מדי- שלא אתקע בקבלה מליון שנה ..י ש לי לפעמים לידות 'מתפתחות מהר במפתיע וגם נסיעה מאחורי..
יש כזה דבר???😉
או שהגזמתי?
או מה הכי קרוב לפחות למה שמחפשת
אם אמקד
לידה טבעית
וחדר פרטי או עד 2 נשים+תינוקיה כאופציה
לא עמוס מדי
בהמשך לכל שרשורי השואב שוטף..
יש לנו שואב שוטף דרימי, היה מצויין מאד חודשיים וחצי בערך
ופשוט התחיל להסריח ברמות, קרצפנו את כל החלקים שלו עם אקונומיקה ועדיין כל פעם שמפעילים אותו עושה ריח סירחון בבית של מים יושבים מגעילים כאלה
מישהי מכירה?? יש פיתרון??
כבר חודש לא משתמשת בגלל זה
מגעיל אותי כל ההתעסקות ולא מרגיש לי נקי באותה רמה ואני גם רגישה לריחות..
חמותי נגיד אומרת שאין ריח ואני מריחה ועוד איך
בקיצור לא שווה לי
אני ממש לא אוהבת שמות של בנות
וב'ה יש עוד אחת בדרך
וגם זה חייב לעמוד בקריטריונים של בעלי (בגדול הולך לפי הרב שמואל)
אולי יהיו לכם רעיונות?
שמות כמו הודיה, מוריה, תהילה שירה וכו' ממש ממש לא רלוונטים מבחינתי
ושם אחד
ובעלי לא מרשה לקרוא בשמות של אחיות שלנו (אצלם יש שמות שאני לא אוהבת, אצלנו יש)
תמה, רות, אילת, תמר, אביטל
יעל, מיכל, אביגיל, נעה
בחורה מהממת! כנראה שלא הייתי קוראת ככה לבת שלי אבל אולי מישהי אחרת כן🤷♀️
@עם ישראל חי🇮🇱 מי שאנע מכירה היא דתייה לא חרדית
זה באמת יותר נשמע נעים לאוזן 🤗
בכל אופן אם רוצים לצוות על שמחה, אני חושבת ש-
רוני, צהלי, גילי נשמעים הרבה יותר.
לטעמי בכל אופן.
בהצלחה בבחירה
שנגמרים באות י'
תפארת, נהורא, מלכות, נעה, תרצה, תחיה,
לא יודעת אם הז הסגנון
ניסיתי כאלה שפחות נדושים כי אמרת שאת פחות אוהבת את הקלאסיים..
גם לי יש בת בדרך ב''ה ויש לי בעיה עם שמות של בנות.
אני אוהבת מאודדדד טליה וכנה אבל בעלי לא אוהב :/
נעמה, נעמי, מרים, יעל, תמר
וסתם שעולים לי
רותם, יובל, מעין, אור, שיר
השניה רק מעין ושיר יעברו אצל הרב שמואל והם סבירים בעיני
מנסה לחשוב על חברות של הבנות שלי
תהל, אודיה, שייה, רוני, ענהאל, הדר, הילה
כנראה רוב מה שכתוב כאן לא מתאים להגדרות של הרב אליהו..
גם אצלנו לקח זמן למצוא שמות לבנות.
בסוף פתאום מצאנו.
ואת השמות מצאנו אחרי הלידה. מה שחשבתי לפני לא היה רלוונטי מבחינתי.
שלא הוא אמר שהם בסדר גמור
לא אכתוב את שמות בנותי כי זה אאוטינג אבל מוזמנת לפנות באישי
בלתי נסבל.
מה עושים עם ילדה שפשוט לא הולכת לישון?
אני נשפכת בשבע וחצי (אולי קשור לזה שאני בהריון, אולי לא(
ועד עשר אני מנוטרלת כי בהשכבה.
וזה תמיד נגמר בבכי שלה ועצבים שלי
שונאת את עצמי אחר כך
ומרגישה האמא הכי דפוקה בעולם
ולא, זה לא רלוונטי להוציא מוקדם
נדיר שאני בבית בשעות האלו
אם כן פשוט לנשוך שפתיים ולעבור את השבוע- שבועיים שנשארו, פשוט להשכיב מאוחר ממש מלכתחילה ואז להפסיק שנצ.
אם לא אין לי פתרונות לצערי😐
אני פרשתי
היא ערה איתי בבית עד שהיא מעצמה הולכת לספה ונזרקת לישון
לא מתאים לי הערבים המגעילים האלה שהיו לנו עם הרדמה אין סופית בכי ועצבים
אני באופן קבוע הייתי יוצאת לגינה עם הבן שלי, פירות ארוחת ערב הכל שם, משחקת איתו המון והוא היה מתעייף מזה כל כך שבשמונה גג שמונה וחצי הוא היה הולך לישון. בתקופה של הקיץ הייתי עושה לו בריכה בחצר שלנו עם השכנים. אני יודעת שזה קשה יחד עם ההריון אבל אפילו לצאת עם עוד ילדים שיכולים להעסיק אותו בגינה יכול לעזור לך.
אבל אחרי שינה במעון הם לא ירדמו בשש או שבע. אני הייתי שמה בשמונה וחצי.
האמת, מבינה אותן.
מטפלת שעובדת משמונה בבוקר ועד ארבע, זקוקה לקצת מנוחה באמצע
הבן שלי במעון גם ויש לו עוד שנה הבאה
בינתיים הוא ממש צריך את השינה הזאת
חלק מהבנים גם בשנה השלישית עדיין היו צריכים את זה
ואחרים באמת היה סיוט כמו שאת מתארת..
אני יודעת שיש מעונות שאפשר לתאם עם המטפלת שחלק מהילדים ישארו ערים, אולי שווה אפילו לשלם על זה תוספת של כסף חודשי.
אצלי נס שהילדון נולד בסוף דצמבר
אחרת עוד שנה שלמה עם שנצ של שעתיים
מבינה שאצלך לא :/
אצלי נולד בינואר, הוא כבר בן 3 וחצי. לא הוא צריך דנצ, כשילדים שנולדו 3 שבועות לפניו לא ישנים שנצ בגן כבר כמעט שנה?
10-11 בלילה זה רגיל אצלו
קצת רקע- בן שבעה חודשים, הנקה מלאה, לאחרונה התחיל קצת מוצקים אבל לא ברמה שמחליף ארוחות מלאות. אני איתו בבית אז רק יונק, כשעבדתי הייתי שואבת אבל די מהר נשברה לי המשאבה (ילד שלישי, המשאבה עוד מהראשון) ואז עברתי לסחיטה. הייתי סוחטת לו די בדיוק כמה שהוא היה שותה ולקראת הסוף כבר יותר חיפפתי בזה ככה שהמאגר של החלב במקפיא נגמר, אבל לא כי לא היה חלב, פשוט כי סחיטה זה מתיש כי אי אפשר לעשות שום דבר במקביל וזה לוקח זמן וכל פעם רק צד אחד וכו'...
עכשיו כבר כמה ימים מרגישה שיש לי פחות חלב. אתמול יצאתי בערב אז ניסיתי לסחוט לו בקבוק שיהיה לו בלעדי. לא יצא כלום, ברמה של כלום. בהתחלה זרזיף דקיק, אחר כך טיפות, אחר כך כלום. הלכתי לשתות, עשיתי הפסקות, עיסויים, הכל. משני הצדדים יחד הצלחתי בחצי שעה של מאמצים להוציא פחות מ 20 מ"ל. בעלי הפשיר לו את החלב הכמעט אחרון שהיה במקפיא ואני הלכתי. גם בלילה, הוא התעורר פעמיים לינוק ובכל אחת מהן ינק חצי שעה, צד אחד צד שני, שוב ראשון, שוב שני ככה מלא זמן עד שנרדם שוב, גם בבוקר לא היה מלא, נתתי לו מוצקים ומים, הוא די רגוע היום, אבל אני לא מלאה בכלל בכלל, יש קצת חלב, אבל ממש קצת.
זה שינוי ממש של הימים האחרונים, אני בחופש איתו כבר שבועיים, ובשבוע האחרון זה ככה, אז לא מאשימה את הסחיטות (דווקא אז הייתי מלאה בהחלט), שותה בסדר, אוכלת בסדר, ישנה בסדר... אפשר לשפר את כל אלה, אבל זה לא פחות ממה שהיה לפני כן כשהיה לי חלב.
כי זה יעזור לתגבר גם אם לא בגלל זה יש ירידה בכמות
ולאכול דברים שמגבירים חלב- עכשיו עולה לי רק קוואקר אבל בטוח יש עוד
בעיקר בשביל תשעה באב כי קראתי איפה שהוא שלוקח לכליות שבוע עד שהן מטפלות בצורה יעילה בשתייה מספקת ועד אז פשוט הולכים הרבה לשירותים ולא באמת נספג בגוף מה שהוא צריך...
אוכל אני יכולה ממש לשפר וגם אני אנסה לאכול קוואקר. תוהה לעצמי אם לקנות חילבה במיוחד...
כי עדיין לא חזר לי המחזור (ואצל שני הגדולים חזר הרבה אחרי שבעה חודשים) ומפחדת שהחוסר חלב הזה ישפיע או שזה תוצאה של מצב הורמונלי כלשהו...
אבל כשקרה לי לקחתי מורינגה
כדורים טבעיים כאלה
ועזר לי ממש
כי זה יכול לגרום להתמעטות
סתם זורקת רעיון
כי אני מזהה את הביוץ שלי בעיקרון (גם כשאני לא עוקבת במיוחד) ולא זיהיתי ביוץ מאז הלידה, ואצל שני הגדולים עוד לא חזר המחזור בשלב הזה.
שוכבת במיטה עם בחילות מזעזעות כל היום, וכולה שבוע 10 ....
יש לי חסימה של אתרוג ולא מעונינת לפתוח את המחשב ליותר פתוח, אבל אני ממש משוועת לראות איזה משהו מענין (מתוך המיטה שאני מבלה בה 24 שעות)
אולי יש למישהו איזה משהו מענין (אולי סדרת בייבי בום) להעלות בדרייב כדי שאוכל לצפות לפחות לברוח קצת מהסבל שלי,
אם למישהו יש לעלות גם סרטי פנטזיות אשמח מאוד, או דיסני חדשים יחסית כמו אנאקנט או דברים כאלו.
זה סרטים ישנים, לא כולם צנועים מאד אבל אולי תחפשי אם את מכירה פה משהו ומתחשק לך לראות שוב...יש פה מכל הסוגים
אני בדרך כלל משתדלת לא לראות סרטים, ראיתי המון שהייתי בחורה אבל אני מאמינה שזה לא מאוד עושה טוב,
אבל היום אני פשוט טובעת, כל היום בוכה מרוב סבל ! לא יכולה לנשום מרוב בחילות.
וממש עזרת לי, יותר נכון הצלת אותי, עכשיו אני יכולה טיפ טיפה להשכיח את הסיוט שאני נמצאת בו..
ואל תחשבו, אני שמחה על ההריון ורוצה את הבייבי, אבל רק מי שעברה היפראמזיס יודעת על מה אני מדברת!
אבל יש לרבנית רות בנימין סדרה של סרטונים עם סיפורים שקשורים לטהרה. ממש ממש מרגשים ומעניינים.
אני יודעת שיש אופציה גם לראות אותם בדרייב
תודה רבה
שהיה לי בתחילת ההריון.
שולחת לך חיבוק גדול, מרחוק כמובן.
מקווה שאת מטופלת היטב. אם לא-
ללכת לרופא לקבל כדורים.
להקפיד לקבל עירויים אם צריך.
ממליצה ממש (מעבר לטיפול התרופתי) על מזגן- בחדר קר הריחות פחות חזקים.
להריח שמנים אתריים אם עוזר לך.
גם משחקים בפלאפון עזרו לי לא להקיא ולהסיח את הדעת.
מסתבר שהיפראמזיס יכול להיות מסכן חיים אם הוא ברמה חמורה ולא מטופל. אז להיזהר עם זה.
(כותבת כי כתבת שאת 24 שעות במיטה)
יש קישור למבדק עצמי על רמת ההיפראמזיס שלך. לי זה גרם להבין עד כמה המצב לא תקין ושאני באמת חייבת טיפול. (היה לי חמור או משהו כזה)
אגב, אם זה עוזר- לי אישית אישרו גמלה לשמירת הריון בגלל ההיפראמזיס. הבנתי שעושים עם זה בעיות. לי אישית לא עשו בכלל אבל אולי זה בגלל התיעוד הרפואי של כל הדברים שעברתי. (בי''ח, עירויים, מעקבים וכו')
מצרפת בהודעה הבאה את הקישור
אגב, אני רואה שכתבתי 'ההיפראמזיס שהיה לי בתחילת ההריון' אז כמובן שתחילת ההריון היא עד שבוע 20 לפחות (אח''כ הצלחתי להוריד כמעט את כל הטיפול התרופתי), ושהוא לא היה אלא עדיין כאן, אמנם ברמה נמוכה יותר, וכנראה שלא כדי להעלם.
אני לא בהריון כרגע אבל עניין אותי לראות לפי מה מגדירים..
אז מילאתי לפי ההריון האחרון אבל יצא רק ניקוד
יצא לי היפרמאזיס בדרגה בינונית
לא יודעת איך מרגישים בקשה, אם אני מרגישה בגהינום מדור שביעי.
לא יודעת מה את עוברת אבל יודעת שכמעט תמיד זה עוד יכול להחמיר😞 בהריון השני היה לי ממש קשה, שהוגדר בינוני
ואז בהריון השלישי הבנתי מה זה ממש קשה באמת🫣 שאכן גם הוגדר קשה מאד והייתי חלק ממנו בסכנת חיים..
חיבוק גדול מרחוק בכל אופן, זה קושי בל יתואר 🤍 ולהסיח את הדעת זה מעולה בכל מה שאפשר, מחזקת אותך! גם אני בדר"כ לא רואה סרטים סדרות וכו' וההריון ראיתי מלא מלא זה הדבר היחיד שעזר לי קצת להסיח את הדעת לכי על זה
יש כאלו שמסתכלים על זה כאילו את חולת נפש או מפונקת.
שימי פס על כולם אין להם מושגגגג
תודה, תודה, רק מי שעבר את זה מבין!
יש לנו קבוצת תמיכה בוואטסאפ
של נשים שעברו את זה לפריקות והתייעצויות לשאלות והכל ..
לי זה היה משמעותי בהריון קבוצה שמבינה באמת את מה שאני עוברת.
מוזמנת! אם את רוצה תכתבי לי מספר טלפון בפרטי אדאג שיצרפו אותך💓
תודה רבה בכל אופן
אני באמת מנסה לשמור על שפיות
אני עוברת ומתגלגלת המון בחיים .. לא באמת אצליח לספר כאן הכל 😔
באחת השיחות שבוע שעבר
הודעתי לבעלי שאני ממש עייפה לאחרונה ולא מרגישה טוב ואני צריכה כמה ימים + לילות לעצמי והלכתי לחברה שהיא ממש מרחק הליכה מאיתנו.. אין לי משפחה לנחות עליה .. כמה בינינים ושאם צריך משהו שיעדכן
זה הסתדר מעולה עם העבודה
רק שהאדון החליט לצאת בבוקר לעבודה ..
אומנם לכמה שעות בודדות ביקש שאחזור וקרא לאמא שלו שתהייה איתי שלא אהיה לבד .. זאת שתמיד מציעה עזרה ואני מסרבת בנימוס 😵💫
תמיד אמרתי שהיא אישה טובה לא מתערבבת לא חמה רעה.. קצת חסרת טאקט אבל לא רעה..
בקיצור הילדים ישנים היא בסלון מחזיקה את בת השנה +
אני בחדר נחה ברגע של שניה שאני לא מרגישה טוב
יוצאת מהחדר לכיון השירותים היא מתחילה להכות ולקלל אותי
תוך כדאי שהיא דוחפת לי את התינוקת לידיים שאחזיק אותה .. אני מנסה להסביר לה שתחכה רגע שאני לא מרגישה טוב
אני ממש כמה דק אחזיק אותה אבל היא לא נרגעת
וממשיכה לתקוף אותי פיזית ומילולית..
תוך כדאי שהיא מזמינה ניידת 🥴 מה היא אומרת
לשוטרים??? שאני הזנחתי את הילדים הבית ובעלי ויצאתי עם חברות שלי לכמה ימים הם כבר הזמינו אמבולנס ..
ולא הפסיקה לצרוח שאני חולת נפש ומסוכנת לסביבה 🫣
עכשיו אלוהים.. אני באמת שואלת מה קרה?
אז נחתי יום אחד ושבקשו לחזור חזרתי
עדיין זה לא מצדיק את ההתנהגות הזאת.. אם קשה לך אם את לא מסוגלת למה את
לא אומרת לבן שלך שאת לא מעונינת לעזור? למה להגיע למצב של קללות ואלימות? ועוד מול ילדים קטנים? בחופש הגדול?
נכון.. תמיד רגילים לראות אותי מתפקדת 100 מתוך 100 גם אחרי לידה גם במצב גסיסה אני לא נחה
לקחתי לעצמי הפסקה של יום!!!!!
ריבונו של עולם!!! את שתמיד מציעה עזרה ואני אעשה עבורכם ואני אשמור לכם ואני אביא לכם מה קרה??? ישבת עם ילדים ישנים במזגן אצלי שעה שאני בחדר לא מרגישה טוב!
מה קרה מאז? רווחה רודפת אחריי
בריאות הנפש רודפת אחריי
כל העו"ס והפסיכיאטרים של הקופת חולים
הייתי מאושפזת יומים בבית חולים עם טראומה
גם לבעלי יש חלק בזה .. בקשתי עזרה ממך! להיות איתם כי אני חלשה וזקוקה למנוחה
לא בקשתי שתקרא לה!
מה למדתי על בשרי??? שלא אעז יותר לבקש עזרה
כי ברגע שבקשתי מת העולם שלי ..
עד הפעם הבאה שאקרוס
ישבתי וסיפרתי להם את השתשלשלות העניינים
לא באמת השאירו לי ברירה
אני עייפה ותשושה פיזית ונפשית 😩
שום דבר פה לא תקין בשום צורה
אני מקווה שיש לך עם מי לדבר בחיים האמיתיים
ולא רק את הפורום
באמת שאין לי מילים
חיבוק ענק
אולי לבנות אחרות פה יהיה רעיון
לא הבנתי כלום
בעלך לא העיד לטובתך מול הגורמים הרלוונטיים??
לא הסביר שאמא שלו הוציאה מפרופורציה?
נשמע לי פסיכי מה שאת אומרת מה זה אמא משוגעים…
אבל עדיין הם מנסים לעשות את העבודה שלהם
ואכן בודקים שאני לא מסוכנת
לסביבה והילדים לא מוזנחים כמו שהיא טוענת .. זה שיחות על גבי שיחות שעות של אנרגיה ובירוקרטיה
עדיין זה מעשה מיותר גם אם עומד לצידי וגם אם לא
בתור סבתא לא עושים כזה דבר
אני כועסת על בעלי שבכלל קרא לה
אבל בעיניין אחר - הייתי מעריכה אותה פי אלף אם הייתה אומרת מההתחלה שהיא לא בנויה לעזור מאשר להגיע למצב קיצון שכזה
לגיטימי בטירוף לצאת לכמה לילות להתאוורר
מי קורא לזה הזנחה?!
ילדים שמחים לאמא שמחה
יואו איזה סאגה…
ממש ממש חשוב שתדאגי לעצמך לתמיכה נפשית משמעותית בתקופה הזו.
אני לא יודעת מה גרם לך להחליט לקחת הפסקה של כמה ימים, אבל מן הסתם גם לפני כן כבר התמודדת עם דברים מורכבים.
קיצור חוזרת לבקשה שלי לדאוג לעצמך למלוא התמיכה האפשרית, ולהתרחק מכל מי ומה שעלול לדרדר את העניינים
נשמע כל כך מוזר, כאילו תלוש מהחיים הנורמטיביים..
חמותך נשמעת לי אימפולסיבית מאוד. כל בן אדם נורמלי היה נוהג אחרת. להזמין משטרה זה מאוד מאוד חריג. מאוד.
את צריכה תמיכה. יש לך אותה? תעדכני אותנו איך את מרגישה. במקומך הייתי נפגעת קשות ועמוקות. זה לא נורמטיבי בכלל
הזוי ברמות להרביץ לקלל אותך? להזמין לך משטרה? מה??
מקווה שהסיפור הזה יהיה מאחורייך מהר מהר והכל בסדר את בסדר גמור בעלך היה איתם זה לא שהם היו לבד בימים האלה.. חיבוקק
לפי הסקת המסקנות שלך את צריכה טיפול דחוף
סליחה על הישירות, אבל ניכר שאת במצוקה ואני רוצה שיהיה לך טוב
אישה במצב רגשי תקין בחיים לא הייתה כותבת שחמתה אישה טובה, וגם לא הייתה מוכנה בחיים שהיא תתקרב אליה יותר. גם לא לילדים.
ואת הכי צריכה עזרה בעולם. הכי.
ואם הבעל לא תומך - אז גם אותו דואגת לנער טוב טוב או להעיף לכל הרוחות
לפגוע בך בצורה כזו זה לפגוע גם בילדים שלו
יש ככ הרבה דברים אחרים לעשות שהם לא לתקוף אותך פיזית או להזמין לך משטרה. הםוך אם כבר אותה צריכים לעצור על תקיפה.
בבקשה תדאגי לטיפול טוב
לא הפוגה
לא יום יומיים אצל חברה
טיפול מקצועי טוב
שולחת חיבוק ענק ומקווה שתצאי מזה חזקה יותר♥️
כתבת נכון כל מילה מדויקת.
וגם
את ובעלך מדברים בבית, לא?
הוא לא הבין שזה לא הגיוני להזמין את אמא שלו לאור היחסים בינכן והתפקוד שלה?
(כותבת מבלי לזכור פרקים קודמים)
שהיא לא רעה. ולא למציאות הנוכחית....
מסכימה עם כל היתר.
בהרגשה שלי צריך להפוך את חובת ההוכחה עליה. להגיד לרשויות, אותה שמעתם צועקת, היא הזמינה משטרה (מעשה כוחני! גם אם זה משהו שצריך לעשות במקרים מסוימים, ולכן גם אם יש נוהל שבודק אותך כדי לוודא שהילדים בטוחים, צריך במקביל לבדוק עדויות עליה ועל שפיותה כי יש דבר כזה תלונת שוא.)
את ידעת שאת צריכה מנוחה ודאגת למעטפת, היא באה לסייע ותוך כדי פירקה את הבית..
בקיצור, הלואי שטחנות הצדק טוחנות בכיוון הנכון וזה אפשרי, אבל אם לא- חיבוק גדול שאת בסדר ואת שפויה ואת קשובה לצרכים.
ובעניין התקשורת עם הבעל, זה לא נשמע לי בריא הגישה הזו של 'למדתי לא לבקש עזרה'. למרות שזה הכי מקומם שיש, איך שהכל התפתח, ומותר לך לכעוס, ומסתבר שלא היה מספיק ברור לו שזה הזמן לוותר על עבודה לטובת המנוחה שלך..
עדיין, אני כן חושבת שהקשר צריך להיות כזה שדבר ראשון הוא בצד 'שלכם'- רואה איתך עין בעין מה נגרם מהדרך שבה הוא התנהל ולמה ברור שפעם הבאה שתצטרכי מנוחה זה יקרה, *ולא ככה!*.
קשר שבו את מרגישה שאת צריכה לקבור את עצמך ואת רצונותייך במקום עמוק כי הדברים עלולים להתפתח עקום, בעיני דורש טיפול ועבודה על תקשורת, וכדאי להשקיע על זה בטיפול זוגי. סליחה שאני מתפרצת לדלת סגורה בלי שביקשת 🙏
מה שעבר עלייך.
מה שלומך עכשיו? את כבר בבית?
לא מגיע לך.
נורא נורא מעצבן וכואב ומה לא.. אפשר לתלוש את השערות. את יודעת כמה אמהות יש בבתי חולים פסיכיאטריים שפשוט לא יכלו להתמודד עם הלחץ והעומס? וליבי איתן. אבל את כן הרמת דגל אדום ואין בזה שום בעיה להפך.
אולי בעלך הוא הבעיה שבעצמו לא ידע להתמודד עם הילדים ? למה לא בודקים את הבעל??? למה אוטומטית האמא???
סליחה שאני חדה אבל זה נורא מעצבן.
חיבוק על האירוע המורכב.
ממש מחבקת אותך את לא לבד
מקווה שהרוב מול הרשויות מאחוריך.
נשמע לי בכללי להתחיל עם רופאת משפחה לבקש בדיקות להבין מה לא טוב פיזית.
טיפול רגשי חובה כמו שכתבו. אפשר דרך הרווחה או הקופה אם הם כבר בסיפור.
שיחת איפוס לבעל, את או מטפל. את לא אמורה להגיע לקריסה ברמה שצריכה לצאת מהבית כדי לנוח. אתם אמורים להיות יחד באירוע.
ולפחות לתקופה הקרובה לא להתקרב לחמות הזאת. לפחות לא את והילדים. ושזה יהיה ברור גם לבעל.
חיבוק ענק! שולחת כוחות.
אלוקים אדירים!!!!!
זה כ"כ לא תקין בכ"כ הרבה רמות.
ברגע שהכל נגמר הייתי מעיפה אותה מהחיים שלי לצמיתות.
אני בהלם מוחלט
מגיע לך חופש ומגיעה לך הפסקה מתי שאת רוצה וצריכה.
בלי התחשבנות כמה את עושה וכמה את לא עושה.
את ראויה לטוב ולשלווה.
אני פשוט המומה.
🩷
מזל שהקבוצה הזאת קיימת! רק כאן יבינו אותי
שכתבתי שהיא חמה טובה בסהכ
התכוונתי שהיא חמה טובה עד המקרה הזה
באמת שהיא הייתה בסדר לעומת סיפורים אחרים שבנות כותבות היא לא אובסיסיסית לבן שלה ולא לילדים היא לא מהחופרות והמתעלקות
הולכים אליה מידי פעם בשישי ורוב הזמן שיחות טלפון מאוד שיטחיות .. היא של פעם פשוט חסר לה טאקט.
היא לגמרי השאירה אותי בהלם 😵💫
הצעתי לרווחה לבדוק אותם
אולי הם הבעיה הם התרגלו לראות אמא מתפקדת
ואם אמא נחה או לא מרגישה טוב
זה מגיע לאלימות ומשטרות אז זה אומר דרשני
אני אחרי .. אני בבית
בסופו של דבר אין לי באמת לאן ללכת
אני בקשר עם כל המעורבים ומנסה לנקות את השם שלי
בסהכ .. אני אמא טובה עד כמה שאפשר
שמתפקדת ורק הייתה צריכה לילה לשים ראש וקצת מנוחה
מסוג הרגעים שלא הייתי מתנגדת שיטפלו בי
כמו שאני מטפלת בילדים והבית 😔
לא יודעת איך קרה שבקשתי עזרה כי אני עייפה
עכשיו הנפש שלי עייפה פי 100 😔
וטוב שאת כבר בבית.. את מלווה בטיפול יקרה?
איך בעלך הגיב לזה?
עובדת בתחום ההייטק
נכנסתי לעבודה חדשה בתחילת פברואר
לפני זה הייתי בעבודה אחרת שהייתי בה ממש לא מרוצה בערך מכלום, פשוט הייתי ג'וניורית אז הלכתי למקום הראשון שקיבל אותי וזה כן היווה מקפצה, אבל בגלל דלא היה לי טוב ולא היו נחמדים אליי לא חישבנתי יותר מידי- מחלה חופש וכזה והעבידה היתה שעתית אז ברגע שמלאתי את חובי לחברה- ביי תתפוצצו…
מאז שעברתי קודם כל מקום ממש טוב ברוך ה' אז חשוב לי להיות טובה ולהראות שאני טובה ושווה את המשרה (זה גם שוק טריקי אז זה מלחיץ אז יותר חשוב לי להיות יעילה)
אבל מאז שנכנסתי לשם (כאמור, פברואר) באמת פתאום קורים דברים
נכנסתי להריון בערך באותו שבוע
והיה פורים (כולם חילוניים אז רק אני ועוד כמה היו בחופש)
והיה פסח
וחתונה לגיסה
ובין לבין ימים של מחלה בגלל ההריון (בדרך כלל לא לוקחת יום שלם, אני מתחילה ואם רואה שלא מסוגלת- פורשת)
וימים שביקשתי מהבית בנוסף כי בדיקות נגיד (בעקרון רק יומיים מהמשרד אבל יצא שגם אותם לא תמיד אני מגיעה)
ואז חודש שעבר כל החודש הייתי בלי יום אחד מוזר, וגם היה לי פרוייקט גדול אז היו הרבה ימים שעבדתי עד שמונה בערב או הייתי זמינה בשישי באמת השקעתי
ואז שבוע שעבר מוקד- המלצה לנוח, שני הימי משרד עשיתי מהבית, והיום הגעתי למשרד והודיעו לי לפני שעה שמישו שהוא כמו דוד שלי נפטר מדום לב ולא הפסקתי לבכות אז פשוט חזרתי לעבוד מהבית (כי אני לא יכולה ללכת ללוויה גם ככה)
ואני כל הזמן מפחדת שחושבים שאני לא מספיק נוכחת
או לא מספיק יעילה
או שאני מאמתת את סטיגמת ה'דתיים שרק מביאים ילדים ומתעלקים על החברה'
זה ממש רובץ עליי
תכלס זה באמת כלום ימים שאת מחסירה, אפילו לפעמים רק חצאי ימים.
זכותך לנצל שעות הריון, מחלה, חופשה וכו'..
לכן לדעתי כל עוד לא רומזים לך, או ממש מעירים- הכל בסדר.
חוץ מזה שבמילא אסור לפטר אותך בהריון, לכן כרגע את מוגנת.
כמה סטרס.
יש באמת תקופות כאלה שהכל פשוט קורה וזה הכי לא מתאים.
אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי בהייטק - אם כשאת שם את משקיעה וזמינה הכל בסדר. מותר לך להיות בהריון, מותר לדודים למות, מותר ללכת לבדיקות.
הבעיה זה אם את מגיעה ועושה הפסקת קפה שעה ואז א.צהריים שעה וב4 גם הפסת קפה של שעה.
לא צריך לעבוד כמו רובוט, צריך יחסי אנוש (זה חשוב לא פחות ממקצועיות) אבל פשוט צריך להראות רצינות, לנסות למצוא פתרונות (כמו שאת עושה, במקום לבטל יום בגלל בדיקה כן לעבוד מהבית) וזהו.
Haters gonna hate, אז אם זה הפחד שלך אפשר באמת לנשום ולזכור שזה שלהם ולא שלך, שאת עושה את המקסימוםועומדת בדרישות המצופות. שהיתה לא תקופה מאתגרת ועדיין את טובה.
כשאני הייתי חצי שנה בעבודה הרגשתי קצת כמוך לקחתי את הבוס שלי לשיחה ואמרתי לו "תשמע, עברה חצי שנה זה מבחינתי זמן להסתכל אחורה ולחשוב קדימה. היתה לי תקופה ממש מאתגרת, הגעתי מתחום אחר בתוכנה שהיה לי קל יותר וכאן קשה לי מאד. אני משתפרת אבל זה עדיין מאמץ ולא אינטואיטיבי וציפיתי מעצמי ללמוד יותר מהר. הייתי שמחה להבין איך אתה רואה את הדברים ולחשוב מה נכון הלאה."
במקרה שלי הוא אמר שהוא חווה את זה אחרת ודווקא הם מרוצים, אז המשכתי להרגיש אותו דבר ולהתאמץ אבל ידעתי שזה בראש שלי ואני כן עומדת בציפיות ייש בזה קצת משהו מרגיע.
הפידבק שהבוס שלך יתן לך יכול מאד לעזור, גם כדי לשפר את 3 החודשים שנשארו לך ללידה, וגם להבין מה הסטטוס שלך שם. לפי התגובה שלו תעשי הערכת מצב ותביני איך כדאי להתנהל הלאה. במיוחד שאצלך נשמע שזה דברים יותר חיצוניים שהקשו עלייך ולא מהותיים שהיו חלק מהעבודה
שאלתי קולגה מה חושב על השתלבות שלי והכל.
ואחרי זה גם שאלתי את הבוס. הכי דוגרי אבל הכי מרגיע.
עברה חצי שנה, אשמח לדעת איך אתה רואה את זה...
בהצלחה!!
הצוות כרגע קצת מוזר
לא רוצה לפרט אבל אני לא אין לי מישו בצוות ש'מבין שיחה'
לא בצורה מתנשאת, בצורה טכנית.
