שולחת אותו בלי שיש יותר מדי ברירה. זה מאוד חשוב לו. להגיד שלא סבלתי מזה?. היום זה נראה לי מגוחך ביחס למה שעברתי/אעבור. מה זה כבר מילואים של חודש😏

כן בקו ארוך במיוחד שהוא עשה במילואים ביקשנו שהוא יצא לשבוע כי היה לנו משהו משפחתי. אבל זה היה קו של חודש. 

וכשיצא לסבב ב' עכשיו..

אז גיליתי ששוכחים מהר את הטרוף לש כל החודשים האלה

וגם זמן קצר הרגיש לי קשה מנשוא

ולו מאוד חשוב לשרת גם בהמשך

ולי זה פשוט סיוט נפשי וגם פיזי

ומנסה ממש לקבל כוחות בנפש להתמודד

וגם להאמין שאפשר לעבור את זה אחרת

ממש אשמח לשמוע מה עוזר לך להתמודד..

כי במלחמה זה היה כזה כאוס כללי וכזה פתאומי ולא שגרתי בהכל אז האין ברירה הזה פשוט גרם לי לעושת אץ כל המאמץ לצלוח אץ זה..

ופיזית דוקא תפקדתי מעולה

ובנפש ממש היה סיוט

וממש רוצה לאפשר לו

אבל לעבור את זה אחרת

מנסה להבין איך

אני עוד לפני סבב ב של המילואים הנוכחיים.

אבל לפני המלחמה מה שעזר לי היה לקבל כמה שיותר עזרה😅

הבאתי נערה שתהיה איתי לפעמים אחהצ ותעזור עם כביסות סדר ארוחת ערב שתעסיק אותם.  

קניתי אוכל או לקחתי מההורים.. לא בישלתי כמעט.

לצערי עכשיו במלחמה פחות התאפשר. ניסיתי כשיכולתי אבל כולם היו ככ בעומס שהייתה הרבה פחות פניות לעזור. יכול להיות שעכשיו אנשים יוכלו יותר לעזור.

בנפשי אין מה להגיד, זה מדכא. ניסיתי להזמין חברות כשיכולתי ולקבוע לי דברים נחמדים. לקנות לי מתנה שווה לסיום המילואים. 

הבעיה שלי זה הלבד

גם חברות אין פה כל כך

ומי שכן נורא איתגרו אותי

אחת לא הסכימה לבעלה להתגייס כי קשה לה

וכל הזמן רק אמרה לי על זה שמה לעשות היא לא יכולה וקשה לה וכמה היא משכנעת אותו כל הזמן שאם קשה לה אז התפקיד שלו הז ללמוד תורה ולא להתגייס

ושיש אחרות שמסוגלות אז שהבעלים שלהן יתגייסו

( אני מבינה הכי בעולם. את הקושי שלה אבל.. כמה יכלתי כבר לשמוע את זה ..כי בואי למה נראה לך שאני מסוגלת?מעבר לזה שיש לי 3 ילדים יותר ממנה..אני לא.. רק שהאין ברירה וגם החי'בות של המצווה הזאת זה פשוט מציב אותי מול מציאות שצריכה להתמודד איתה ..וכששומעים מכל המסביב כולל המשפחה שלי שרק מנסה לשכנע אותי שבשביל מה הרי יש לכם פטור..

ואני דווקא ערכית לא מסכימה להז.. באמת חושבת שזה זכות וחובה של כולנו להתמסר לעמ''י שצריך אותו.. ועדיין אני בן אדם..הז מחליש כל הזמן לשמוע מהצד 'אבל בשביל מה

מעבר לזה שזוגית לבעלי הז ממממש צורך פנימי אז זה לא כזה אופציה לוותר לעצמי..

סליחה שקצת פורקת

מחפשת את הכח הפנימי להתמודד עם הז שוב

במיוחד שעם אופציית המלחמה סצפון זה לגמרי על הפרק  גם לסבב ג'..בתוך חצי שנה וזה קשוחחחח 

אני גם פגשתי אנשים שלא מבינים למה אני "פשוט" לא מבקשת ממנו להשתחרר.

מי אתם חושבים שילחם פה אם כולם יבקשו שחרור? מישהו צריך לחסל את המחבלים הארורים האלו..  חיים בסרט, סליחה.

זה באמת זכות לשמור על עם ישראל ולהחזיר לחמאס על כל מה שהם עשו לנו. להלחם על העתיד של הילדים שלנו שזה לא יקרה שוב.

זה בא לצערי עם מחירים ככ כבדים.

לא תמיד אני מצליחה לראות את האידיאל, אבל בסוף זה מה שמחזיק אותי, ההבנה שזכינו שהוא יכול לשמור עלינו ועל עם ישראל. שהוא במלחמת מצווה. ושאני מקווה שנשמרות לנו קצת זכויות שם למעלה בזכות זה...

עזר לי קצת קבוצות שונות שפתחו לנשות מגויסים. ב פייסבוק, בווצפ. לראות את השיתופים של נשים וגם לשתף בעצמי.

וגם באמת לדבר עם חברות לא בהכרח מאיפה שאני גרה אבל שהבעל אצלן גם מגויס.. לשמוע כמה כולן מרגישות אותו דבר, לחזק אחת את השנייה.

את מוזמנת תמיד לפרוק פה או בפרטי💗

באמת הז נראה לי הפתרון

רק שאני לא ניידת ,ואחן משפחה או חברות באזור..

ובחופשת לידה כרכע וגם בכללי עובדת מהבית בעיקר ואין לי משהו אחר שממלא אותי

אז השאיר לי רק להיות בדכאון..

לא מוצאת עבודה כלבבי באזור בינתיים..וגם במילא עם התינוק בבית כרגע

קיצר..

תקופה מטורפת השנה הזאת

מקווה שנה הבאה נעבור דירה ויפתח יותר אופציות..כרגע חיינו בשליחות  במקום מסוים..בשביל בעלי בעיקר..וזה החסרונות שלו..

וממש מבינה אותך! מקווה שישתחרר בקרוב ותוכלי להרפות קצת באמת

תגידי להן- תקשיבו קשה לי. ממש אשמח אם תוכלו לבוא להיות איתי, אני צריכה עידוד.. בואו נעשה ביחד איזה בוקר כיפי. אני חושבת שתוכלי להיות מופתעת מזה שאנשים כשכותבים להם ככה ממש רוצים לעזור.

יש מלא הרצאות וסדנאות מעניינו. בחינם לנשות מגויסים.. תנסי לחפש. בכללי לעשות דברים שממלאים אותך, לחפש אם יש בישוב חוג ספורט למשל- זה ממש עוזר למצב רוח. או אם יש לך באזור קבוצה של נשים לחפש מישהי שתרצה לצאת איתך בבקרים לה לחכות או לחפש איזה מעגל של נשים בחופשת לידה, ברוב הערים/יישובים יש  כזה וזה ממש עוזר. גם אם לא מכירים אף אחת בהתחלה וזה קצת מביך, לאט לאט מכירים ולפחות זה מוציא קצת מהבית ולדבר עם נשים במצבך.

בהרבה מקומות יש וגם המון פעילויות לנשים...

יש לך חברות או קרובות משפחה שיכולות להגיע? אני גרה באיזור מתוח, אז אצלי לא רלוונטי, אבל אני בטוחה שיש כאלה ישמחו להגיע אלייך, אולי אפילו כאלה שגם הבעל שלהן מגויס אבל יותר ניידות...

רק שעד עכשיו הצלחנו להסתדר איתן פחות או יותר.

גם מילואים רגילים ובפרט עכשיו במלחמה שזה מוגזם לאין שיעור.

ככה אני מרגישה...

לפני כמה שנים כשבעלי יצא למילואים של חודש קרסתי פיזית, נתפס לי משהו בגב ולא יכולתי לתפקד. ואז הבנתי שבחיי השגרה שלי אני בעומס כבד מדי ובקושי מחזיקה ראש מעל המים, שכשמגיע משהו שדורש עוד טיפה אני כבר לא עומדת בזה. אז בעקבות המילואים (ביקשתי עזרה אז, ממשפחה ומשכנים) שיניתי את השגרה שלי והוספתי לה יותר דברים שאני אוהבת וממלאים אותי. המשימות לא פחתו (עבדתי חמישה ימים ולמדתי יום אחד) אבל היו לי יותר משאבים פנימיים להתמודד ולשאת את המשימות שאני חייבת לעשות.

נשמע שאין לך מספיק דברים שממלאים אותך בחיי השגרה הרגילים, ועכשיו במילואים זה צף במלוא הדרו...

תנסי לחשוב: מה היית רוצה יותר בחייך? מה את רוצה לפתח? מה בכלל ממלא אותך ונותן לך סיפוק, קורת רוח ומשמעות?

קחי את הקושי הגדול כהזדמנות.

זה אמנם לא שינוי שעושים תוך רגע אבל יכול להיות שזה מה שהמצב קורא לך לשנות... 

לאו דוקא באופן פרטי, אלא ברעיון, איך הנשים הכי מופלאות בעולם צריכות לשאת גם בנטל הזה, פתאום הבעל לחודש מילואים והן נשארות עם ה1/2/3/4 קטנים שלהם להתמודד לבד.

אני הטלתי וטו אחרי שנולד השישי, למרות שהוא רצה להמשיך להתנדב (הם *אוהבים* את זה כל כך!!), לקחנו על עצמנו כל מיני משימות בחיי היום יום שיש בהן הרבה אידאלים לפיתוח העם והארץ (מקום מגורים, עבודה, גודל משפחה) ואי אפשר הכל, בפרט שהחלוקה בזה מאוד לא "הוגנת", הבעל יוצא לקייטנה שהוא אוהב, האשה נשארת להתמודד עם כל השאר.

דוקא המלחמה שינתה לי מאוד את היחס, כי פתאום מבינים כמה קריטי שיהיו כוחות מילואים שמתמחים ומכירים טוב גיזרה מסוימת, אז כן, טוב שהם יגיעו פעם בשנה לפעילות של חודש.

ספציפית במלחמה הוא גויס, סבב שני עדיין יחסית רחוק, ודוקא הרגשתי שזו המשימה שלי עכשיו וזו החזית הלא פחות חשובה, אם כבר היותר חשובה (כלומר, אין פה הצלת חיים, נכון, אבל כדי שאנחנו, כל עם ישראל, נוכל לשבת בשלוה בארץ ולחיות את חיינו ולגדל את הדור הבא, בשביל זה הם יוצאים להילחם. אז מה חשוב מזה??)

אין לי טיפים. אני רגועה ומסתדרת באופיי, ומאוד רציונלית. אז לא שזה לא אתגר, אבל כל כך ברור היה לי שזה התפקיד של כולנו עכשיו, שזה לא חנק אותי בשום צורה.

חיבוק, לא משנה מה כבר עשית ואיך יצאת מזה, את לביאה ואת עושה את תפקידך בנאמנות- שומרת על הבית שלך.❤️

זה חשוב לו (הוא מעל 40... אז אפילו לא חייב)

בשגרה זה פעם ב... אימון ככה לשבוע

עכשיו במלחמה היינו 120 יום..  ולקראת סבב שני אחרי פורים

מה עוזר לי להתמודד?

ההכרח

אבא שלי תמיד אמר לנו "שההכרח הוא אבי כל ההמצאות" (זה משפט שמיוחס לאפלטון)

כשאין לי ברירה- אני מגלה שאני ממציאה את עצמי מחדש ומוצאת בעצמי יכוחות שלא ידעתי שיש לי

בזמן אמת- זה סיוט

בדיעבד זה זמן שאני צומחת ממנו למקום יותר טוב

השתניתי מאוד ואני כבר הרבה פחות רואה בזה אידיאל.

הרבה פחות מאמינה במדינה, במנהיגים, בביטחון בלחיות ולתרום כאן.

אם הייתי יכולה לעשות משהו (חוקי) כדי שבעלי לא יילך למילואים, הייתי עושה את זה.

אני עד המלחמה לא היתי בעניין כי באמת יש לנו פטור רשמי..וזה מאמץ מטורףףף ומפחדת קשות מלהיות לבד

ודוקא המלחמה הראתה לי כמה זה קריטי

ומה הינו עושים עכשיו בלי המילואים??

הז לא קשור בעיני למחדל שהיה או לפוליטיקה 

לא התכוונתי להיות ביקורתית או להתווכח

מממש לא

באמת עניין אותי

כי אצלי זה פשוט השתנה דווקא עכשיו לכיוון השני

אז התפלאתי

אבל זכותך להרגיש מה שאת מרגישה ולא התכוונתי לחקור או להגיד כנגד

תודה רבה 💖

הרגשה שהמדינה פשוט מזלזלת בחיילים שלה. שולחת למילואים בלי ציוד מתאים, בלי אפשרות לישון ולאכול בתנאים הכי בסיסיים, תחושה שכל אחד לעצמו.

אין הצדקה לכל הגיוס הזה אם בכלל מראש התוכנית לא היתה לנצח והניתוק בין העם שיש לו (או לפחות היתה לו...) מוטיבציה בשיא, לבין הממשלה הוא פשוט מכמיר לב. לא פחות.

כמה מוטיבציה היתה לחיילים, כמה סרטונים של עזרה הדדית ושירים וכתובות על טילים וכו, אנשים שעזבו את כל החיים שלהם!!!!! והתייצבו, שחזרו מחו"ל למרות שלא היו חייבים, שהשאירו בבית הורים וילדים ואישה בהריון ועוד ועוד ועוד.

הניתוק פשוט נוראי...

אי אפשר להכיל את זה.

בנוסף זה שיש ניתוק מאוד גדול בין הלוחמים בשטח לבין הרבנים שקוראים לחרדים לרדת מהארץ ולא להתגייס.

כואב מאוד וגם מכעיס.

מה אני אגיד, השם יעזור.

עצוב לי שזה כך

כי אנחנו בחוויה אחרת

אבל בהנחה שמה שאת מתארת באמת מייצג את המציאות... מה האלטרנטיבה מבחינתך?

לא ברמה האישית

ברמה הציבורית, הלאומית

בסופו של דבר מילואים פוגשים כל אחד באופן אישי

אבל המערך והצורך הוא הרבה יותר גדול מהרמה האישית

הוא אפילו יותר גדול מאיזה ממשלה מוציאה את הצווים

או איזה מג"ד מקבל החלטות

ולכן - בהנחה שמה שאת כותבת מייצג באמת את המציאות הכוללת ולא רק את התחושה האישית שלך- מה האלטרנטיבה שלנו כציבור? לא כבודדים

בפועל צריכים אותנו

ואם בגלל הכעס כולם לא יתגייסו מה יקרה?

זה לא שהממשלה תקבל שכל

פשוט לא נהיה...

אבל שמן קוקוס- חושבת שזה ממש מותר להרגיש

לתת לתחושות את המקום

הכל עוד טרי

ואולי למסקנות מעשיות כדאי לחכות קצת

לנקודת מבט עם פחות ערבוב רגשי

לא כולם גרועים.

וגם אם נניח שכולם גרועים, מה האלטרנטיבה?

החיילים לא יכולים לעשות מה שירצו.

הם מונעים מפקודות שהממשלה מצווה להם, אי אפשר לברוח מזה.

למה זה עוזר?

שאתן מפנות את השאלות (הטובות) לאדם הלא נכון.

אני לא אומרת את זה בביקורת בכלל, אתא כהבנת מציאות.

ממה שאני מבינה, בעלה של שמן קוקוס היה מגוייס (או עדיין) תקופה לא מבוטלת במלחמה האחרונה, והיא כותבת מתוך קושי, כאב ותסכול.

בוודאי שצריך שאנשים יתגייסו, ובראייה כללית זה נכון מאוד.

אבל במלחמה כל כך ארוכה, שאנחנו חא יודעים כמה זמן היא תימשך, זה בסדר גמור להתכנס גם לראייה פרטית.

בעלי היה בעזה, שוחרר, ואחרי ממש מעט זמן קיבל שוב זימון למילואים.

אמרתי שבאופן משפחתי נעשה את המאמץ כדי שהוא ילך, אבל אם באופן אישי מסיבה כלשהי הוא מרגיש שזה לא מתאים לו, אני ממש ממש מבינה ואין בי גרם של ביקורת על החלטה כזו.

כי זה ארוך

זה גובה מחירים גבוהים

ועוד אלף ואחת סיבות.

נכון, אם כולם יגידו ככה אז נהיה בבעיה, ולכן הוא גם מכניס את זה גם לשיקולים.

אבל אחרי התמסרות למילואים כל כך ארוכים ומעייפים, יש גם עוד שיקולים שנכנסים וזה לגיטימי לגמרי בעיניי.

ולכן השאלות שלכן (את ו @באורות ) צודקות לחלוטין, אבל הן לא צריכות להיות מופנות לחייל הפרטי אלא למערכת.

למערכת הצבאית שלא יודעת לנהל את כוח האדם שלה

לאנשים שמעיזים בזמן מלחמה להתבטא בצורה כל כך מנותקת

לממשלה שצריכה לנהל את כל הדבר הזה (וייתכן ולא עושה זאת כראוי).

הכל צריך להיות מופנה למנהלי המדינה והצבא, לאלו שלא תורמים את חלקם כפי יכולתם, ולעומת זאת אלו שכבר התמסרו בחודשים האחרונים בשביל המלחמה הזו, צריכים לקבל חיבוק הערכה גדול מכולנו, והבנה שלא כולם מצליחים להמשיך.

אלא דווקא באופן כללי.

הרי כל אחד מהחיילים ששירתו עכשיו שירת המון. אז כולם בבת אחת יגידו שלא מתאים להם.

מה נעשה במצב כזה? אני שולחת את בעלי (והמצב המשפחתי כרגע סופר מאתגר) מתוך הבנה שאם לא הוא, אז אין מישהו אחר. אין מי שיחליף. זה הרגשת חוסר אונים נוראית. אבל אין לנו ברירה...

זה ממש בסדר להגיד לא מתאים לי. פשוט אני חושבת על סיטואציה בה כולם יגידו את זה. מה נעשה אז? ה' יודע. 

באמת.

לא כתבתי כביקורת

פשוט יצא שהיא שיתפה ושתיכן שאלתן אותה ביחד כמה שאלות (חשובות), אבל שקצת הסיתו את העניין מהמסר שהיא רצתה להעביר. שלצד מה שאתן אומרות, גם המסר שהיא רצתה להעביר חשוב מאוד בעיניי, ורציתי לחדד את זה.

מאז שהתחילה המלחמה.

מותר לי גם לחשוב על עצמי וזו אפילו חובה, כי מה שגיליתי זה שאף אחד לא ממש חושב עליי.

במקום לעשות איזו שהיא תחלופה בין חיילים רק ממשיכים לשחוק אותם.

רק 3% עושים מילואים, זה פשוט לא הגיוני.

הדברים שלי לא נאמרו חס וחלילה בביקורת, מצטערת אם הרגשת ככה..  

אני גם כועסת על זה שלא מספיק אנשים פה חולקים בנטל.

פשוט מנסה להבין מה האלטרנטיבה במציאות *הנוכחית* עם הממשלה הזו, עם זה שציבור שלם לא מתגייס, עם זה שצמצמו את המילואים.

אין ספק שלחלק שנושא בנטל, ההרגשה היא שזה פשוט לא הוגן. אבל אם לא אנחנו, מי כן יחזיק פה את המדינה?

שולחת לך חיבוק על מסירות הנפש וההקרבה, אני איתך.💗

הבנתי שאת מדברת על מילואים בכללי בעתיד-

סבב ב' עכשיו הוא באמת סוג של הזיה בעיני

אני מכירה כמה וכמה שלא גוייסומשום מה .. ורצו כל כך ..ואת מי ששירת 80-120 יום משחררים לחודש ושוב..זה הזוי ולא מובן מאליו בכלל..

וגם בכללי יש לבחור את הבחירה האישית שלנו כמשפחה

ויש לומר בכללי שאין טעם שכולם יתגייסו כי הממשלה גפוקה

זה שונה

כי גם בסבב הראשון הם הוקפצו לא כשירים ותוך שבועיים -שלוש עברו הכשרה

לגמרי אפשר גם לגייס מימשלא גוייס בזמן מספיק כדי להתאמן ולהיות כשירים

זה יכול להעלות ביותר חיי אדם

וכן... יכול להיות שגם הכשירות של הכשירים יורדת בגלל שחיקה או מצב נפשי והתמודדויות שהתמודדו

זה החלטות מאוד מאוד קשות ומורכבות

זה מסוג ההחלטות שמאוד קל לתת יעוץ מבחוץ

שמחה שאני לא צריכה לקבל אותם

ב5 חודשים אפשר להכשיר אנשים בכיף

בעלי שניםםםם לא עשה מילואים וגןייס על ההתחלה והתאמן והוכשר.

אני חושבת שברור שאין מספיק אנשים כדי לשחרר את כולם מסבב ב' כמובן

אבל לפחות חלק

אני לא מסכימה.

צריך להרחיב את מי שמתגייס, אבל זה פתרון לטווח הרחוק.

בעלי במלחמה הזו הבין כמה ההכשרה שלו כחייל בסדיר הייתה משמעותית, גם דברים שבעבר הוא לא הבין למה עושים אותם. בסוף הכשרה של חייל היא ארוכה, וקיצור ההכשרה בסוף פוגע במקצועיות. (ולא אפרט כאן על מקרים של חוסר מקצועיות של חיילים בלחימה האחרונה, אבל ההכשרה עצמה מאוד מאוד משמעותית)

אבל מסתכלת מתוך הקושי האישי שלך- וזה מובן לחלוטין

אבל הייתי נזהרת מלהגיד שב5 חודשים אפשר להכשיר חייל מילואים למלחמה שמאוד מאוד מאוד מורכבת

(לא היתה מלחמה כזו בעולם מעולם... יש פה יכולות של חיילים וכן, גם השגים שצבאות זרים כבר עומדים בתור ללמוד) 

בטח שלא "בכיף", ובטח שלא בשעת מלחמה

לי אין הבנה בהכשרה של חייל למלחמה

לרובנו אין כזו

מאוד קל להגיד מבחוץ מה לא עובד

מאוד קשה לתת אלטרנטיבה למה כן- ואלטרנטיבה שמבוססת על ידע מקצועי וניסיון בשטח... לא ססמאות ומשאלות לב

לא מדברת על חיילים בסדיר

מדברת על מילואים

דברתי על מה היה - גייסו מילואים בשמחת תורה

אימנו אותם עד הכניסה לעזה

אז באותה מידה ולא משנה 'כמה' זמן

כמה שצריך

לגייס במקביל מילואימניקים שטרם גוייסו ולאמן אותם כמה שצריך

או לקחת אותם לתפוס קו במקום מי שכבר מגוייס משמחת תורה

לא הבנתי על איזה קיצור הכשרה וכו את מדברת

לא לזה התכוונתי בכלל

התכוונתי שכמו שיכלו לגייס בשמחת תורה ולאמן עד לתחילת הלחימה  כנ''ל גם בהמשך

וחיילים סדירים בוודאי מתאמנים ועוברים הכשרה רגיל לא עליהם דברתי

והיא מבוססת על ההכשרה שעברו בסדיר

והאימונים שעברו במהלך כל השנים

מילואימניקים שאין לו את הבסיס הנכון- לא יכול לעבור הכשרה עכשיו כמו שצריך.

ולא כזה פשוט להחזיר לכשירות מילואימניק שיצא מכשירות

רוצה לענות מכיוון קצת אחר

בעלי פטור משירות מילואים כי נפצע במהלך השירות הצבאי שלו. עד המלחמה, ממש שמחתי בזה.

אמרתי לו שמצידי ילך לטיול של שבוע עם חברים רק שזה יהיה בזמן שנוח לנו ולא בזמן שהצבא מחליט. אפילו שהיו פה ושם כמה הזדמנויות להתנדב לשירות מילואים בדברים שהוא יכול לעשות (קרבי הוא לא יכול בגלל הפציעה) הייתי קצת נגד ההתנדבות הזאת (מטעמים אגואיסטים מאד)

ודווקא במלחמה גם כשהייתי צריכה כל הזמן 'להתנצל' על זה שהוא לא מגוייס, וגם כשראיתי כמה קשה לו המצב הזה שכולם מגינים על המדינה והוא לא, אני בגישה עכשיו של אם יציעו לו איזשהי התנדבות משמעותית למילואים אז שילך על זה.

כי אני מבינה היום יותר באמת את החשיבות של חיילי מילואים בעיתות משבר, וברור שצריך להתאמן בשגרה בשביל הזמנים האלה.

אבל כרגע זה רק תיאורטי אצלי, אני לא יודעת להגיד איך אתמודד בפועל

מרפרוף פה נראה שכולכן פה לוחמות (זאת אומרת נשים של לוחמים)

אז בעלי לא לוחם, יחסית מנותק קשר כשהוא במילואים, אבל לפחות נחסכת ממני הדאגה…

עד למלחמה מבחינתנו מילואים היה סוג של ״שובר שגרה״ ולקחנו בקליל..

מהמלחמה שזה באמת נהיה אינטנסיבי, פתאום מרגישה מחוברת יותר לאידיאל.

מניחה שגם כאשר זה לא יהיה חובה, הוא יעשה מילואים.

ומה שעוזר לשרוד זה הרבה עזרה ופינוקים כמי שכבר אמרו רבות וטובות…

לבעלי יש פטור מכל מיני סיבות, מאוד מאוד מוצדקות.

הוא לא יעשה מילואים לעולם..

קשה לי נורא מתחילת המלחמה התחושה שקיבלנו מכל הכיוונים, שיש לנו על מה להתנצל, שאנחנו משתמטים, שאנחנו לא נושאים בנטל.

איייף

אף אחד לא יודע מה אנשים עוברים בחיים, ואין שום סיבה שבעולם שמישהו ירגיש לא נעים שהוא לא משרת, אם יש לו סיבה לזה.

אולי יש כאלה שלא משרתים סתם מטעמי עצלות ואגואיסטיות, אבל אנחנו כחברה לא יכולים לתת לכל מי שלא מתגייס את התחושה שהוא לא נושא בנטל, כי פשוט אין לנו דרך לדעת מה הסיבה. וכל אחד יודע את נפשו וסיבותיו שלו..

סליחה אם התלבשתי לך על השרשור

אני לרוב רק קוראת פה ולא מגיבה, ובחודשים האחרונים מתחילת המלחמה קראתי כמה פעמים תגובות שפשוט הרתיחו אותי ותסכלו אותי בנושא הזה, וגרמו לי להרגיש רע על משהו שאני לא אשמה בו..

זה באמת לא קל להרגיש מן ביקורת סמויה או פחות סמויה על דבר שהוא אפילו לא מבחירה..

וגם מבחירה אף אחד לא יודע מה ואיפה השני מונח

על עצמי אני יכולה להעיד שזה באמת הדבר שהכי קשה לי בעולם

יש לי מלהיות לבד ממש חרדות וסיוט נפשי..פשוט מסתובבת כל היום דרוכה ומכווצת ומדוכאת ובלילות בקושי ישנה

מעבר לחבורה שלמה וצפופה של קטנים לטפל

וה3 חודשים עכשיו היו מבחינתי טראומה

ואילמלא בעלי שזה ממש צורך נפשי ממש חשוב לו..מעבר לערכי אפילו

אז לא חושבת שהיתי מסכימה..זה מעבר לכוחות שלי++

ומהצד בלי לדעת זה יכל להראות משתמט..

ורק בגלל שזה חיוני לו ..אז אני כן מנסה להיות מסוגלת ..ולהבין איך לעבור את זה בלי הסיוט הנפשי לפחות

וממש מחזקת אותך

שאנחנו עומדות באמת מול הקב''ה והוא יודע ומכיר מבפנים באמת

ולבחוץ תמיד יהיה מה לומר אבל זה כל כך חיצוני

(אצלי פחות קיבלתי הערות כי התשובה שהוא נכה צהל מזמינה שאלות קצת יותר "מרחמות" ופחות ביקורתיות אבל כן מבינה את תחושת ההתנצלות.)

אין לי שום בעיה שבעלי לא היה עושה מילואים בכלל

וממש לא מעניין אותי מה הסביבה אומרת.

עכשיו במלחמה שהלך קרסתי… תודה לאל מאחורינו

אבל באוגוסט קיבל שוב ומה הלאה?

כל אלה שיש להם דעה שלא ממש מעניינת אותי מוזמנים לבוא לעזור לי. 

כן, ממש קשה.

האמת הייתי קורסת אם הוא היה הולך, אבל לא בגלל זה הוא לא התגייס.

ולאט לאט פיתחתי את השריר של לא אכפת לי מה התגובות מסביב.. (רוב התגובות ממש לא שופטות, כן נתקלתי גם פה וגם בחיים האמיתיים כמה פעמים בתחושה שיש מה להתנצל..)

יחסית צעירים

אז עוד לא הספקתי להבין מה עמדתי לגבי כל זה

בפעמים שהלך לפני המלחמה הייתי בסדר עם זה

אבל עכשיו אני מרגישה שאנחנו ממש במלחמת קיום

בעלי השתחרר ממהמילואים רק לא מזמן, וכבר קיבל שוב צו.

אמרתי לו שאני חושבת שנכון שנעשה מאמץ כמשפחה כדי שהוא יוכל ללכת, כי זו ממש מלחמת קיום.

1. בד"כ ולא במצב מטורף כמו עכשיו , רואה בזה זכות גדולה להיות שותפה בתרומה לעמ"י. כרגע זה טרלול ממש ולמזלי, השתחרר לא מזמן.

2. מוכנה להתאמץ מאד

3. יש כבר והתשובה לא משתנה

4.כיום, הילדים ברובם גדולים, יש חבירות ביישוב שבאותה סירה וזה מאד עזר. הנוער התנדב, המועצה סייעה והיה סביר

ממש קשה

.תסבירו לי את ההבדל

רק האורך שלהם?

או משהו אחר?

תאירו קצת את עיני מה שונה מלבד המשך זמן

כי אף פעם הוא לא היה חודש אפילו במילואים( פשוט לא קראו לו כל השנים בגלל תקלה טכנית כנראה שלהם אז הטבילת אש שלי היתה ישר למלחמה ולשרות הארוךךךך הזה)

פשוט כל כך רוצה לדמיין חוויה שונה

(עזרה חיצונית ממפשחה או חברות אין ...אז פחות בעיוון ההז)

יש לה התחלה וסוף ובד"כ באמצע חופש

וגם הרבה פחות חרדה 

125 יום מילואים,

פחד פחדים

אנשים מתים ונפצעים, זו לא פעילות רגילה...

האורך

התקשורת הלקויה

הלחץ- יש מלחמה עכשיו ושלי היה בעזה

והיו אצלינו אזעקות - אומנם רק בהתחלה ובקטנה, אבל עדיין הידיעה שזה יכול לקרות

השגרה בבית- שבהתחלה לא היתה בכלל כי לא היו מסגרות

הילדים וההתמודדות שלהם- הם לא חיים בללהלנד..  הם יודעים שיש משהו גדול שקורה וזה משפיע עליהם גם

החוסר ידיעה- שלא ברור כמה זמן, מתי היציאה, איפה הוא הכל גמיש וארעי

בלי קשר למילואים, כולנו עברנו אירוע טראמותי.

זו מלחמה נוראית שקרו בה דברים מזעזעים. לכולם התערער הביטחון

ובנוסף להתמודדות עם זה, גם נשארנו לבד.

הייתי לבד בבחירה איך לספר על מה שקורה לילדים

ובבחירה עד כמה לשקוע או כמה להחזיק ראש

והייתי לבד בהחלטה לאן לרשום את הילד לכיתה א

ומה לעשות עם הילד שמציק לאח שלו בלי הפסקה

נשארנו לבד עם דאגה ועם פחד

אולי אני אשאר אלמנה?

אולי הילדים שלי יהיו יתומים?

האם להראות לו שקשה לי? או לנסות להחזיק כדי לתת לו כוח?

האם כשהוא חוזר הביתה הוא רוצה שקט, או שהוא דווקא רוצה להשלים איתנו פערים?

אבל אין זמן לדבר ולברר, כי עד שהוא מגיע הוא כבר חוזר.

והחוסר וודאות לכמה זמן ממש מקשה

וזה שאי אפשר לדבר

בקיצור, זה לא דומה בכלל

שהפעם יש נופלים רבים לצערנו, והתחושה קשה וחרדת המוות נוכחת,

ובולט על רקע זה חוסר השותפות של רבים כל כך. בין השאר הכשל של הפטור שניתן בקום המדינה, ההתרחבות שלו, והאמירות של רבנים ופוליטיקאים מסויימים שאם אני מאחדת אותן הן אומרות שהכל טוב הממשלה מתפקדת ומקסימום נרד מהארץ. עצוב ומייאש מאד.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק