נתחיל בסיפורון, לאחרונה ב"ה אמרנו להורים של בעלי על ההריון (4 ב"ה) והרי התגובה:
'אז מתי את צריכה ללדת?'
... 'יופי'. שלום. לא חיבוק, לא מזל טוב, לא התרגשות.
הייתי בשוק. עכשיו, זה לא פעם ראשונה, והם תמיד מייבשים אותנו. אבל עד כדי כך טרם היה..
בגדול אנחנו בקשר מעולה. הם אנשים טובים, אנחנו מעריכים אותם ומבקרים הרבה. הם גם מגיעים אלינו, מדברים ביום יום. עוזרים. הכל.
פשוט מנטליות כזו, קרה ומאופקת. הם גם זכו לילדים כל שנה בערך ב"ה, אז יש מצב ש'עוד נכד' לא ככ מלהיב אותם. מאז אגב, גם כשנפגשנו, אף מילה. אף איזכור.
ההריון הזה צריך תפילות. הוא לא קל לי. וכשהגענו הביתה בעלי זכה ל'מקלחונת' שאנחנו בחיים לא נהייה כאלה. חייבתי אותו לתרגל 'קולולולולו' לרגע שהילדים יודיעו לנו😄 כשהתחלנו לדבר על זה ברצינות ממש התחלתי לבכות. כי ציפיתי שישמחו איתנו, ומרגיש לי שהריונות שהם כבר לא 1-2 הם בנאליים כביכול..
לא מתרגשים ככ, וזה כואב לי כי לנו זה חידוש, ואנחנו צריכים את העידוד הזה והתפילות (אפילו לא אמרנו להם בסוף שזה הריון מורכב מרוב שזה היה מכאיב היחס)
התלבטתי האם לומר לחמותי משהו על זה שחשוב לנו שישמחו איתנו, ויהיו חלק מההריון, שתפללו, שיעזרו.. (חצי שמירה כזה) מה אתן אומרות??
חוץ מזה, גם הרגיש לי שזה פוגש אותי במקום שאני כלפי עצמי מרגישה שאני רוצה להתרגש בהריון, לשמוח. ןלא קל בגלל החוסר וודאות.
אני גם רוצה שלנו, כזוג, תהיה התלהבות של פעם ראשונה. שלא יהיה מצב שאנחנו זוכים בכזו מתנה וזה רק -הילד ה4... הוא פלא! אני רוצה שנהיה בהודיה על הפלא הזה ואני מלכה על ההריון!
איך עושים את זה? איך מייצרים לנו סביבה שמחה אחרי הלידה ובהריון למרות החששות, והתחושה מהסביבה?
