ברור שעם הזמן, מדור לדור, נוספו מנהגים וחומרות.  

זה גם הטבע האנושי.  יותר חומרה = יותר קדושה, לכאורה.  

ועם הזמן הרב שחלף, כבר קשה מאוד להפריד בין ההלכה הבסיסית לחומרות ומנהגים.  

לכן גם חוזרים ואומרים ״זה תלוי פסיקה״ בהרבה שאלות, בפרט בטהרת המשפחה.

אפשר גם לראות את התפתחות היחס להפרשת חלה.

בעבר, עניין שגרתי של תרומות ומעשרות.  

כמו שאף אחד לא עושה עניין מיוחד ואירוע מהפרשת תרומות ומעשרות על ירקות מהשוק, כך היה עם הפרשת חלה בבית, כשמכינים כמות בצק מעל השיעור.  

מתי שהוא, הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר.

מעניין אם באמת יש דרך אחרת להגיע לקדושה שהיא לא חומרות.

החיים הבינונים שלי (עושה רק מה שצריך בגדול בלי שום חומרה) לא מביאים אותי לקדושה. יש בי חוסר סיפוק שגדל מיום ליום. וריקנות.

מצד שני חומרות גם עושות לי רע, כי אם את הכי בסיס שיש, קשה לי בטירוף לקיים אז עכשיו גם חומרות?

זה יצור אצלי עוד יותר אנטי.  

קדושה זה לחבור למציאות שלמעחה ממני..

יש כל כך הרבה דרכים.

יש מי שבתפילה אם מוצאת זמן,

יש מי שבהודיה במילים שלך אפילו כמה שניות על כל משהו לא מובן מאליו שפתאום קורה כמו לא לפספס אוטובוס,

יש מי שבשירי קודש,

שבריקודי קודש,

שבהכנת משהו חגיגי לשבת,

שבלימוד אישי של ספר מודרני על פילוסופיה יהודית (בדגש על העשרה, לא על מסקנות),

או האזנה לשיעור (יש סדרות מצויינות באתר של "תורת הר עציון" שלט ראיתי שהמליצו כאן),

אפילו פודאקסטים (מועשרת מאד מזה של הרב חיים נבון),

או אפילו חברותא בספר בסיסי יותר, קדום ולרוב גם קשה יותר (יש חופשי לקריאה ספרים שלמים שהם ספרי יסוד במחשבה יהודית החל מרס"ג, באתר "דעת").

בטח לבנות רוחניות יותר יש רעיונות נוספים. אני אדם יותר שכלח וההמחצות בהתאם. זה לא הופך את עבודת השם שלי לפחות טובה (וגם אני כמוך מחפשת קולות היכן שרק אפשר. בעיני זה חלק מ"תורת חיים" שניתנה לנו על מנת לחיות בה, בכל דור וגם בדור שלנו).

זה כתוב, וזה כנראה נכון לאנשים מסוימים ולזמנים מסוימים.

אבל זה לא בדיוק הבסיס בתורה

הבסיס הוא לקיים את ההלכה, ולהאמין בקב"ה.

אני חושבת שיש פה מקום גם ללמידה רחבה- לא לקבל את הפסיקה בשורה תחתונה מרבנים בני דורנו

אלא ללמוד כמה שאפשר את מבנה התורה וההלכה, את השתלשלות הפסיקה, את הגישות השונות

זה נותן הרבה יותר אחריות ושליטה אצלך ופחות להרגיש כאילו "עבדו עליך" איפשהו

והדבר השני הוא התבוננות- מה עושה לך תחושה של קרבה לקב"ה? תחושה של התעלות, של רוחניות?

ולהפנים שלא רק ההלכה חשובה, אלא באמת שהחוויה שלך בתוך עבודת ה' היא גם חשובה. לא *במקום* ההלכה חלילה, אבל זה בהחלט גם חשוב מאוד. ובוודאי שיותר חשוב מחומרות

בעיני עצם ההתערערות הוא יפה ומבורך- זה מקום להתפתחות אישית   ולא להמשיך ברוטינה של החיים. זה מהמם

שיש לנו תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. אנחנו מחוייבים לשניהם

זאת אומרת, להסתכל רק על תורה שבכתב כ"תורה" ועל השאר כתוספת, זה לא מדוייק בעיני.

מה כן?

ניתנו לנו גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. ולשתיהם אנחנו מחוייבים באותה מידה.

אבל, בעוד שמאוד ברור לנו מה זו תורה שבכתב, קצת יותר קשה להגדיר מהי תורה שבעל פה. האם זו משנה, גמרא, מדרש? או האם זה כולל את כל מה שיכתוב מישהו על התורה שבכתב לאורך כל הדורות?

כי אם ההגדרה של תורה שבעל פה היא "כל מה שנכתב או נאמר על תורה שבכתב", זה באמת מאוד מבלבל.

אבל מהבנתי הקטנה זה לא ככה.

אני מרגישה שקטונתי לענות על השאלה, כי היא דורשת המון ידע. אבל אנסה ממעט הידע שיש לי להסביר למה אני מתכוונת כי זה חשוב בעיניי.

יש ממש דרך, איך לומדים את התורה שניתנה למשה בסיני. יש כללים, יש דרך לדרוש, יש היררכיה בין מקורות שונים בהתאם לתקופה ולמי שאמר את הדברים. אני חושבת שנשים לא מספיק מכירות את זה, כי רוב הנשים לא לומדות גמרא. ואז גם קצת מתפספסת ההבנה של השתשלשלות תורה שבעל פה, דרך הלימוד, איך פוסקים הלכה. מה הוא ממש חלק מההלכה, ומה נחשב מנהג. ועוד כל מיני דקויות שאני לא מצליחה להסביר, אבל הם בעצם אלו שמעצבות לנו את ההלכה כפי שאנחנו מכירות אותה.

אבל בלי ההבנה של בניית תורה שבעל פה, באמת קשה להבחין בין ההוראה לצחצח תותים במברשת שיניים, לבין בדיקות שבעה נקיים. ויש פער גדול ביניהם.

אני חושבת שנכון להתחיל מהבירור והלימוד הזה. מה זו תורה שבכתב? מה זו תורה שבעל פה? מה זו הלכה? איך היא נפסקת? איך מכריעים?

כשיש סדר בדברים האלו, אני חושבת שגם יותר קל להבחין בין "לא תוסיף", לבין ההתפתחות של תורה שבעל פה

זה באמת משהו שאני מנסה לברר.

זה שאין לי רב שנעים לי לפנות אליו זה תכלס בעיה. 

שכל עוד אנחנו לא מונחות בהן בצורה מלאה מבחינת ההבנה, לא נכון לנו להתעסק בהם

כי חצי אמת היא בטוח מעוותת

ולכן, אם את רוצה ללמוד על ההתפחות של הפסיקה לעומת מה היה וכו - צריך לפנות לזה הרבה זמן וכח ומח ולהתייעץ עם אנשים שמבינים כדי שיסבירו לך בצורה ישרה וללמוד. 

אבל אני לא חושבת שאת נדרשת לכך בכלל. זו האמת בעיניי. 

כתוב במסכת סוטה שבדור של עקבתא דמישחא האמת תהא נעדרת - נעדרת הכוונה עדרים עדרים, כל אחד עם פסיקה אחרת ודעה אחרת. הרב אהרון לוי אומר שזה כשלעצמו הגלות. גלות הדעת. כי בעבר היו לנו סנהדרין שיחליטו ויפסקו וכולם הולכים על פיהם, והיום זה ממש לא ככה. 

אני לא רואה את הדברים כמוך כי הפסיקות הן לא ברמה של שמיים וארץ לדעתי. יש הבדל בדרך לקיום המצווה, אבל מדובר באותה מצווה בסופו של דבר. רק בצורת קיום אחרת, לפי הפסיקה המדוברת שנסמכת על ראשונים ואחרונים. ודברי חכמים זה גם דאורייתא כי כתוב 'ועשית ככל אשר יורוך'

מה שמחייב אותך - זה ללכת אחרי בעלך בפסיקה. זה קודם כל. אבל יש כאלה שזה לא מתאים להן, לעצום עיניים ולקבל את זה ולהתבטל לזה ורוצות לשאול ולחקור בעצמן. זכותך. המשימה שלך כיהודייה פה היא לעשות את רצון השם ורצון השם הוא די ברור ומקובל בפי כל הפוסקים של ימינו כמעט אותו דבר. צריך להטהר אחרי ווסת ושבעה נקיים. לא אוכלים חרקים, זה 5 לאוין. חמץ בפסח -  זה עניין של מנהגים (מודה שאנחנו ביטלנו את כל המנהגים מבית הורינו והנהגנו דברים חדשים שמותרים כמובן אבל לפי מה שהיה נראה לנו) .

 יש כמה דרכים לעשות את רצונו, ואני מאמינה שכולן מקובלות כל עוד הן באו לעולם באמצעות צינור קדוש וטהור. ותבחרי לך.

אבל יש הבדל בין פסיקה לבין מנהג. ואני מאמינה שאם תלמדי את זה יהיה לך יותר קל להבין. למרות שבעיניי זה גם בסדר שלא להבין ככ, אבל אם זה ממש מפריע לך - אז לכי על זה. זה מספיק חשוב ומהותי כדי להשקיע בזה בעיניי

זה לא שאני יכולה פשוט ללכת אחרי בעלי כי הוא גם אחד כזה שאין לו רב מסוים או דרך מסוימת.  

אנחנו שנינו כאילו מנסים לעשות בגדול את מה שה' מבקש ואין לנו איזה הסתמכות עוורת על רב מסוים או פסיקה מסוימת.

מי המקורות שלך? 

הם הרבנים שהכי מקלים.

כל דבר שמרגיש לי קשה אני ישר מחפשת רב/ ספר שמתיר. אין רב אחד או פסיקה אחת.  מישהו אחד מתיר? מבחינתי מותר.

כל דבר שמריח לי ריח של חומרה עושה לי בחילה.

רק שאם עד עכשיו היה לי קשה עם החומרות אז הלכתי על הבסיסי בסיסי.

עכשיו גם הבסיסי מתערער לי.

האמונה המוחלטת בחז"ל מתערערת לי.

הם חיו בתקופה כל כך אחרת, הם לא הכירו עד הסוף את נפש האישה.

פתאום מלא פסיקות נראות לי הזויות.

אוף.. לא יודעת.  

משבר גיל ה30 כנראה.

ולא משנה כמה התרים שמצאתי לעצמי הכי הכי פחות מחמיר שיש..

עדיין בבסיס אני מקריבה כל כך הרבה בשביל המצווה הזו והיא גורמת לי ולבעלי שבועיים של ריחוק מטורף שאחרי זה צריך שבוע כדי לחזור לעצמנו. ואז אחרי שבוע מקבלת שוב.

זה כל כך משליך על החיים שלי שאם יצא מצב שאני עושה את ההלכות האלו ובאמת בסוף נניח כל זה היה לחינם כי לא לזה התכוון המשורר (ה' )

אז אכלתי אותה בגדול.

מפה זה הנקודת שבירה שהתחלתי לנסות להבין עד כמה אני סומכת על חז"ל שככה אני מקריבה בגללם?

ואז זה נפתח לעוד כוונים..  

מעניין אותי לדעת

אם הריחוק היה רק שבוע נגיד, או רק בימי הווסת,, זה היה הופך טת זה ליותר קל..? או שעצם הריחוק הוא זה שמקשה..?

כי אם עצם הריחוק הוא שמקשה, פחות ימים לא בטוח יקלו עלייך.. כי זה יותר פסיכולוגי/ מנטלי/ תודעתי.

וגם, את מנסה להיקלט..? אם לא, מה מונע ממך לקחת מניעה הורמונלית ארוכת טווח וליפטר מהקושי?

משהו שצריך לתת עליו את הדעת הוא מהמ קורה ביניכם בימי הנידה שמקשה עלייך ככ. איך אתם מתקשרים, כמה מסוגלות נפשית יש להתמודדות הזו לעומת תלותיות , איך בעצם הימים האלה מצטיירים ונראים אצלכם ובהתאם לכך ההשפעה ועוד

כי שבוע לחזור לעצמכם מעיד על ריחוק גדול שאולי, רוב הסיכויים, הוא פתיר. רק עם כלים שלא הכרתם

זה בהחלט היה משמעותי.. שבוע בחודש זה רבע חיים לעומת שבועיים שזה חצי חיים (בגדול ממש כן?)

זה אולי לא היה פותר הכל אבל יכל מאוד מאוד מאוד להקל.

וכן..  מנסה להיקלט, וגם בתקופות שלא ניסיתי להקלט ההורמונים שיבשו אותי יותר ממה שאפשר לדמיין אז זה גם לא אופציה.

השאלות שאת מעלה חשובות, אני צריכה לחשוב עליהן יותר בעומק.

ורוצה להוסיף נק שמתחברת לי ששמעתי את ול בשיעור של הרב שניאור אשכנזי על זוגיות ( שיעור מהמם שהוא חלק מסדרה בת 3 פרקים) - הוא מביא שם מסקנה שבעומק אנחנו צריכים מבן הזוג שלנו מענה. וכשאין לו מענה, אנחנו מתענים בעצם ובן הזוג הופך למענה (מלשון עינוי)

אם אני מחברת את זה רגע למצוות עונה שגם על זה התורה אומרת שמי שלא מקיים עם אשתו יחסי אישות הרי הוא מענה אותה חלילה, אז אולי כדאי לך לדייק לעצמך את המענה שאת מקבלת מבעלך בזמן שאתם מותרים, ולמצוא לו פתרון מותאם בזמן האיסור ולהתחיל לפתח אותו. זה לא יכול להחליף מגע, אבל אולי לא תסבלי ככ ותראי את התקופה הזו כעינוי עבורך, אלא ההפך - מקפצה להעמקת הקשר בצורה קצת אחרת, שמאפשרת געגוע שמרים את היחסים שלכם ונותן לה עוד רובד

(והאמת שזה מסתדר לי הקטנה, עם מה שאת מספרת על העלאת הילוך וריחוק בזמן הנידה וגם לאחריה. מקווה שדבריי יהיו לך לתועלת )
 

❤️

זה קשה ומשליך על כל החיים, ממש על הכל.

וכיף לך שאת יכולה הכי להקל בעולם.

מאמינה שנקבל על זה שכר בשמים (זה לא לחינם) וגם בעולם הזה, אנחנו מרוויחות אהבה טהורה וכיפית גם אחרי הרבה שנות נישואים. 

עד כמה שהסבירו לנו במדרשות. בתורה שבכתב כתוב עיקר הדבר בצורה תמציתית, הסבר מפורט ניתן בעל פה , אחר כך בימי משנה התחילו לרשום אותו.

נגיד כתוב כבד אביך ואמך . אבל מזה זה אומר בפועל? מה כן , מה לא, איפה הגבול? אין את זה בתורה שבכתב .

חכמים דנו הרבה, התווכחו והיו להם כללים לפי מה הייתה פסיקה. לגבי שבע נקיים , לא נראה לי שיש גבר שנהנה לחכות עוד שבוע , כך שלא נראה לי שיש פה עניין היו גברים או לא היו גברים. דווקא כל העניין הזה מעביר שליטה לאישה, היא סופרת ימים, אומרת מתי כן , מתי לא , הולכת למקווה. גבר צריך לזרום איתה. בעצם גם עם אמצעי מניעה , אם היא לא מונעת , אין לו הרבה ברירה , או שהוא זורם או שהוא הולך....

בספרי הלכה טובים תמיד כתוב מאיפה הלכה , האם יש דעה מקלה ומתי אפשר לסמוך , מה הלכה מקובלת ולפי מי...

ויש גם מנהג המקום , יכול להיות שבמקום מסוים נהוג כל מיני דברים מסיבות מסוימות , אם מישהו רוצה דווקא מקום הזה , כנראה הוא צריך ללכת על זה. או לבחור מקום אחר.

זה בהחלט הביא אותי לרצות לבעוט בהכל, היחס המגזרי וההלכתי לאישה.

עשיתי תהליך של הבנה שהאמונה והתורה אינה מגזרית ואינה שיכת לדעות ופסיקות מסוימות. יש הרבה היבטים ודיעות ואפשר לבחור מה שמתאים.

אני לא מרגישה שמשהו מחייב אותי, אלא שיש לי בחירה איך לקיים את התורה ובמה להאמין.

אני חושבת שנגיד 7 נקיים הייתי מוותרת לגמרי.

גם כשרות.

למה אני לא עושה את זה בפועל?

כי אני כן מחויבת בסוף להלכה.

איך אפשר להרגיש ששום דבר לא מחייב אותך?

מצוות ויש איסורים

ויש גם את אפשרות הבחירה,

אני מקיימת ושומרת מתוך בחירה.

יש דברים שפחות מתאים לי ואני לא מתחברת, אפשר למצוא קולות, היתרים ודיעות אחרות. אפשר גם לבחור שלא לשמור משהו. ככה בעיניי עדיף מאשר הרגשת המחויבות שהביאה אותי לרצות לנטוש הכל.

אם שווה להיות מחויבת בהרגשה של חנק או אולי באמת להניח לזה לפחות תקופה.

אבל זה הרהורי כפירה שעולים בי וזה ספקות שהורגים אותי.

שמאוד יעזור לך ללמוד את העניין של ההלכה ואיך היא נפסקת.

בניגוד למה שנאמר כאן בשרשור, אני דווקא חושבת שזה די בסיסי כאישה יהודיה להבין את זה.

לא אומרת עכשיו ללמוד דף יומי, אבל כן להבין באופן בסיסי איך נפסקת הלכה. מה זה אומר שיש על זה דיון בגמרא, לפי מה פוסקים ועוד.

כי אחרת באמת מאוד קשה להבדיל בין חומרה, מנהג או הלכה ממש.

ואז גם הכל מאוד מעיק, כי אם לפי הגישה שלך צחצוח תותים, שבעה נקיים ולבוש צנוע הם באותה דרגה, זה באמת יוצר מתח מאוד גבוה שבעיניי קשה להחזיק אותו.

אבל ברגע שמבינים מה הבסיס, מה חובה ואין התגמשות כי זו ההלכה ומה זו תוספת, זה מה שמאפשר את מרחב הבחירה *בתוך* ההלכה. 

לבחור בתוך ההלכה.

היום השקפה משפיעה. גם אם אפשר הלכתית לבחור אחרת, כשחיים בתוך קהילה, או כשהילדים מצטרפים למוסדות כאלה ואחרים. ואז יכולת הבחירה מצטמצמת כי צריך לבחור מה יותר חשוב. חא תמיד, אבל בהחלט יכול לקרות . בצניעות זה ממש בולט. לא כמו בדברים אחרים 

אבל זה כבר לא מול ההלכה, אלא מול החברה.

(יש לנו גם בחירה לאיזו חברה להשתייך).

וכן, אני מתלבשת בצורה מסויימת, בוודאי שזה קשור גם לאיך החברה סביבי מתלבשת. ובנושא הזה ספציפית, כשביררתי בעבר לגבי הלכות צניעות, יש באמת משקל גם למה נהוג מסביב. אז זה כבר הופך ךמשהו שהוא הלכתי ממש ולא חברתי.

ולמרות כל זה, אני חושבת שחלק משמעותי מעבודת ה' שלי היא הבחירה, אבל זה מגיע אצלי לא רק כי נולדתי למשפחה דתיה, אלא כי לימדו אותי כלים דרכם אני יכולה "להבין את המערכת". זה לא אומר שאני מבינה הכל, אבל אני כן מרגישה שלמדתי וקיבלתי כלים שמאפשרים לי להסתכל ולהבין האם מה שאומרים לי עכשיו זו הלכה? מנהג? חומרה?

עלי, זה מאוד מקל.

אבל כן חשוב לי לדייק אותך.

אי אפשר להשוות בין שבע נקיים לאיך והאם לבדוק תותים...

שבעה נקיים פסקו האמוראים/תנאים בגמרא (לא יודעת מי בדיוק, אבל העיקרון) לעומת רבנים בני דורנו (שנגיד לגבי התותים זה לא התקבל אצל כולם).

לא שחלילה אני רוצה לגרום לך לזלזל ברבנים, אבל כשיש קושי מסוים כדי לשים לב לאבחנה בין הדברים ולא להכליל את כולם.

מי שקבעו לנו את הכללים של נידה הם גם אלו שקבעו לנו את חנוכה ופורים.

הייתי מציעה לך לנסות לעשות אבחנה בין מה שהתקבל אצל כולם לבין מה שבמחלוקת.

כמו נגיד - אצל כולם אסור לאכול חמץ בפסח, אבל אצל חב''ד מחמירים בעוד דברים.

הבעיה בזה, שבדור שלנו אנשים מרשים לעצמם להקל בהלכות בסיסיות. כמו כיסוי ראש, צניעות ועוד.

צריך באמת למצוא רב, כזה שיודע גם לדבר ללב ולעבור וללמוד איתו את הדברים שקשים לך.

לעשות הפרדה בין חומרה להלכה ממש.

אבל אין לי מישהו להציע לך (הרב שמואל אליהו מדבר מאוד מאוד ללב, אבל יחסית מחמיר הכל מיני דברים וגם פוסק לפי ההלכה. אולי כדאי לך לשאול אותו בשידור ברדיו ביום שישי ולקבל תשובה רעיונית כללית אבל לא משהו שיחייב אותך להלכה)

מכירה מישהי שהיה לה מאוד קשה כל ההתארגנות למקווה ודיברה עם הרב שלה וביחד הן הגיעו למינימום של מה שהיא חייבת לעשות וזה הפך לה את כל החוויה הזו להרבה יותר קלה ופחות מעיקה.

בהצלחה אחות!

התכוונתי לכתוב על הרב שמואל שהוא פסוק לפי הקבלה.

שזה תכלס סוג של הקפדה יותר/חומרה.

נגיד לא לבשל עם שום ובצל ביחד.

שחובה חובה חובה לשמור על ההלכה על פי השולחן ערוך לספרדים או משנה ברורה לאשכנזים.

אין בזה חולק. (לדעתי)

זה היסוד, זה הבסיס.

הם אחרונים שסיכמו לנו את כלל המצוות שבכתב ושבעל פה.

נכון, צריך לחפש רב שיכוון אותי בתוך המשנה ברורה, זה כן.

לפעמים יש לי קושי לקיים מצוות מסויימות (גרביים) אבל אני משתדלת מאוד כי מבחינתי זו חובה.

צריך לזכור שאומנם הם בני אדם, אבל הם שליחי ה'.

הקב"ה שולח להם סייעתא דשמיא ורוח הקודש להדריך את הדור.

שחובה לשמור על ההלכה.

אבל ההלכה כפי שאני למדתי אותה, היא לא כפי שאת למדת אותה.

למשל הדוגמה הספציפית שאת הבאת, זו לא פסיקה שמקובלת אצלנו.

אני לא מרגישה שאני פחות דתייה ממי שכן הולכת עם גרביים, אבל דווקא בגלל הפערים האלו חשוב בעיניי ללמוד ולהבין איך נפסקת הלכה.

אני למשל לא אעלה על דעתי להגיד על שבעה נקיים שיש מקום להקל בזה, כי מבחינת פסיקת ההלכה ברור לי שיש לזה בסיס חזק מאוד ואני מקיימת את זה בדיוק כמו שאני שומרת שבת. גרביים לעומת זאת, זה משהו אחר. ברור לי שזה לא חד וחלק כמו שבעה נקיים, ולכן יש בזה גם גישות שונות.

יש דברים שרבנים אחרים בני ימנו מתירים (כמו סתם נניח דוגמא קטנה כתוב בשולחן ערוך במפורש שאסור לשמוע קול שירה של אישתו נידה.. ) ויש בוודאות רבנים שמתירים.

או דברים אחרים שרבנים בני ימינו אוסרים.

לכן זה מערער..

ונניח גרביים אם כבר הבאת את הדוגמא, החפץ חיים שהוא רב מאוד גדול התיר ללכת בלי גרביים עם חצאית עוקפת ברך.

אז כל מי שהולכת לפי דבריו זה נקרא שהיא לא מקיימת הלכות?

הלוואי שזה היה כזה פשוט.

מבחינתי זו בשורה מאוד משמעותית.

את יכולה לכוון אותי למקור? 

מזכירה שלא פוסקים הלכה מהפורום, אבל את המקור הבאתי לבקשתך (גם המשנ"ב כותב שזה תלוי במנהג המקום. מהברך ומעלה אסור בכל מקרה, אבל מתחת לברך זה תלוי במנהג המקום, לפי פסיקתו).

שהרב צבי יהודה מאד חלק על הפסק הזה של המשנה ברורה,

זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה...

אני מנסה להעלות צילום מסך ללא הצלחה.

תסתכלי במשנה ברורה חלק אורח חיים ע'ה,ב

יש מגוון רחב של גישות פסיקה וממש לא כולם שמים את הקו במשנה ברורה או שולחן ערוך

למיטב ידיעתי הגמרא היא נקודת הציון האחרונה שבאמת מוסכמת על כולם (עם כל המורכבות שלה ושהיא לא בדיוק בדיוק להלכה)

יש רבנים שפוסקים על בסיס טקסטים ייחודיים של גאונים (למשל הרב זייני)....

לא יודעת מה מהם ידבר אלייך. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך… (וכמובן אפשר להמשיך לדבר ולברר יותר את הכיוונים שאני פותחת, פה או בפרטי - איך שתרצי).

קודם כל, אני ממש מעריכה אותך על עצם הבירור שלך. לפעמים יותר קל להמשיך את החיים שלנו איך שהם היו ואיך שהתרגלנו. וכשמרגישים קושי - ההחלטה לברר ולשאול בקול את השאלות שעולות בנו דורשת אומץ…

דבר אחד שרציתי להתייחס אליו זה הקושי שלך מול פסיקת חכמים, ובפרט בהלכות טהרת המשפחה, שנפסקה בדור אחר ודווקא על ידי גברים, ורחוקה ממה שנכתב בתורה.

האמת שדווקא על זה יש לי הרבה מאוד לכתוב. אבל אני לא יודעת עד כמה את באמת מחפשת תשובות לשאלות האלו כרגע.

אני אכתוב בינתיים בקצרה את כיוון הדברים, ואם תרצי, אני אשמח לכתוב יותר בהרחבה (יחסית בקצרה, כן? אני לא יודעת לכתוב באמת קצר…🤭).

(הדברים שאני כותבת מבוססים על דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון על מצוות טהרת המשפחה, 'מעיין גנים', בשילוב עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. אולי את כבר מכירה חלק מהדברים כי כתבתי על זה כבר בעבר בפורום…).

אז כותבת את עיקרי הדברים -

טהרה לא קשורה ל'מותר' או 'אסור'. מותר להיות טמאים, ומותר גם לעסוק בדברים של קודש כשאנחנו טמאים.

לטומאה/טהרה יש משמעות בשני מקומות בלבד - קרבה בין עמ"י למקדש, וקרבה בין איש לאשתו.

וזה לא סתם. הקשר בין איש לאשתו נמשל לקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. ובית המקדש הוא המקום של החיבור הממשי, זה המקום שבו אנחנו כביכול 'נוגעים' בקב"ה ומתחברים אליו פיזית, זהו הבית המשותף שלנו.

והקשר בין איש ואשתו הוא ענף שמשתלשל מהשורש הזה של הקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. יש פה קשר רוחני שיש בו השפעה דו כיוונית (בין הקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה לבין הקשר של איש ואשתו).

כשחרב בית המקדש, השכינה גלתה, הבית שלנו חרב, ויצאנו לגלות, המכונה גם נידה בכמה מקומות בפסוקים ("חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה").

וזה בערך השלב שבו התחילו ה'החמרות' בענייני טהרת המשפחה.

כך גם כותב השו"ע, כשהוא כותב על כך שצריך לחכות שבעה נקיים כחומרת ר' זירא - "משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת… וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה" (טור יורה דעה קפ"ג)

הקושי להבחין בין דמים ובין נידה לזבה הוא לא 'פשלה', או איזו טעות בפסיקה, שנשות ישראל צריכות לשלם עליה לאורך דורות. הקב"ה לא היה נותן ל'פשלות' כאלו לקרות.

השינוי הזה הוא חלק מהביטוי לגלות. כשהקשר בין עמ"י לקב"ה נפגע, גם הקשר בין איש לאשתו נפגע. זה מתבטא גם בעוד דברים ("כאשר חרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה"), וגם בהלכות טהרת המשפחה שהשתנו, ומצריכים אותנו לעבור מסלול ארוך יותר עד שנוכל להיטהר.

כי זה חלק מהתיקון שלנו. כמו שהשורש משפיע על הענף, והיציאה לגלות השפיעה על הקשר בין איש לאשתו, כך גם הענף משפיע על השורש, ועל ידי העבודה שלנו בהיטהרות לבעל שלנו, נוכל לקרב את הטהרה של כנסת ישראל כולה בהתקרבות לקב"ה לקראת גאולה שלמה, בעז"ה.

(ידעתי שייצא לי ארוך בכל זאת… אבל באמת יש עוד כך כך הרבה להעמיק בזה. לא יודעת אם זה כיוון שמדבר אלייך, מוזמנת לכתוב לי אם תרצי עוד, או אם יש לך שאלות שיכוונו אותי לאיזה כיוון עוד להרחיב…)

כיוון נוסף שרציתי לכתוב לך זה על מה שכתבת שאת מרגישה שכרגע את רחוקה מקדושה, ומרגישה בעיקר חוסר סיפוק וריקנות.

אני חושבת שעצם התשומת לב למקום הזה שאת נמצאת בו יכול לאפשר שינוי.

באחד השיעורים של הרב ראובן ששון ששמעתי, הוא דיבר (בשם מישהו אחר, אבל לא זוכרת מי) שיש שני סוגים של קרבה לה'. סוג אחר הוא קרבה של 'יש' - שהאדם מרגיש את הקרבה לקב"ה ואת הדבקות בו. והסוג השני הוא קרבה של 'אַיִן' - שהאדם מרגיש ריחוק מהקב"ה ומצטער מזה. עצם הצער על הריחוק - זה בעצמו מבטא קרבה, זה מבטא את השייכות שיש לאדם לקב"ה, ואת הרצון הפנימי שלו להגיע לקרבה.

אני לא יודעת מה תהיה הדרך שלך להגיע לקרבה יותר גדולה לקב"ה. אבל עצם העמידה מול השאלה הזו זה כבר צעד גדול. והלוואי שתצליחי למצוא שליחים טובים ולפגוש דברים שיעזרו לך לזוז מהמקום בו את נמצאת למקום של קרבה וסיפוק ושמחה בעבודת ה' שלך.

אני יכולה להגיד שהלימוד מהרב ראובן ששון ממש נתן לי הסתכלות עמוקה ואחרת על המציאות ועל עצמי, וזה שינה הרבה בעבודת ה' שלי.

אבל 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ', אז אני לא יודעת אם מה שהתאים לי יתאים גם לך.

מה שבטוח תמיד שייך זה להתפלל לקב"ה על זה. ממש לפנות זמן (אפשר גם תוך כדי הליכה, או אפילו שטיפת כלים או משהו), ולדבר עם ה' במילים שלך, לספר לו על הקשיים והשאלות, וגם לבקש שיכוון אותך למקום נכון ומתאים, לתשובות שיתיישבו על הלב שלך, ולחיבור גדול יותר למצוות שאת מקיימת וכו'.

בהצלחה רבה!❤️❤️

אני רואה שלא מגיעה לכתוב את השאלה שלי באופן מסודר, אז אשאל אותה איך שזה, ובטח ייצא ארוך, מחילה:

אני לא מצליחה להבין איך ה"תיקון" כמו שקורא לזה הרב ראובן ששון לפי דברייך (שכתבת שהוא תיקון שהתחיל בגלל הגלות) מסתדר עם העובדה שחזרנו לארץ ישראל: למרות הטבח הנורא בשמחתורה, עדיין איך שלא מסתכלים על זה, הקב"ה נתן לנו בתש"ח את מפתחות הקוממיות והחירות הלאומית. יש כל כך הרבה הקשרים הלכתיים שבהם השיבה לא"י וקוממיות העם בארצו כן משנים פרטים מסויימים בהלכה (או לפחות מתקיים על זה דיון) (וסתם זורקת דוגמאות מהשיח הציוני-דתי: צומות חורבן, אופני לימוד תורה, מצוות התלויות בארץ) - כך שלא הגיוני לי שבנושא הקריטי הזה, שבו נשים (וגברים) משלמים כפרטים מחירים כל כך כבדים, נושא שמשפיע באופן ישיר על כל כך הרבה היבטים בחיים של הפרט – שבנושא הזה לא יהיה ביטוי לתקומה הלאומית ולשיבת ציון. פשוט לא הגיוני לי ההסבר הזה... נשמע לי "אוטומטי מדי". זה מזכיר לי שמצטטים "נשלמה פרים שפתנו" על תפילה במקום הקרבת קורבנות בבית המקדש, אז זה כאילו "קלף תפוס" בתחושה שלי... מבינה?

מקבלת שאולי יש בנקודה הזו איזו הרחבה אצל הרב ראובן ששון, אבל אם אין (לא מכירה את הרב) אני שואלת האם זה לא משהו שעובר לך בראש כאישה ציונית דתית שנתקלת בזה.

ואם כבר מתייחסים להלכה הזו במבט הסטורי (תקופת גלות), אז דווקא בימינו גם עולה במלוא החריפות הצורך האקוטי בקולות בנושא הזה: בניגוד לדורות קודמים, ב"ה זכינו לחיות בדור שבו גורמי מקצוע מבינים את החשיבות של האינטימיות הזוגית לרווחה הנפשית (לאו דווקא יחסים), והיא תופסת בין בני הזוג חשיבות רבה יותר, וגם בפועל מקום רב יותר, בחיי הפנאי שלנו (פנאי שגם ממנו יש ב"ה יותר בזכות הטכנולוגיה שחוסכת נגיד ירידה לכבס בנהר), שלא לדבר על הבלגן המנטלי שמספקים לנו הרחוב והמדיה (שיתרונותיהם בצידם). מנגד יש גם יותר עומסים קטנים ולחצים בחיי היומיום, המוח עובד כל הזמן, אבות שותפים מלאים בגידול הילדים ב"ה, ואנשים עובדים לצערנו עוברים המון כל יום, החל בתחב"צ ועבור בעבודה וכלה בבית המרקחת ובסופר, ופוגשים כל כך הרבה אנשים, ובהתאמה - הצורך בהרפיה, ובעיקר הצורך בחיזוק המקום של הבית האישי שלי, גוברים. זה לא חייב להיות ליטוף, זה יכול להיות סתם הגברת הטבעיות סביב העניין. נניח לא טבעי שלא להעביר מיד ליד, ומעריצה את הציבור שלנו שמקיים את ההלכה הזו, אבל ברור לי שבעבר לעומת ימינו כל ערב היה יחסית דומה בכל בית, ובאמת היה רומנטי ליצור מובחנות ונבדלות כזו ע"י אי-העברת חפץ, ולמצוא נתיב חדש עם אשתך בימים הללו – בעוד שעם העומסים של היום והתזזיתיות והמשימות ממש לא כל ערב נראה אותו דבר וההלכה הזו מייצרת פשוט עוד תסכול ואובססיה (אם בכלל זוכרים לקיים אותה בזמן ולא קרוב כבר להיטהרות חחח). באופן אישי אני תמיד נבוכה למראה זוגות שלא מצליחים להעביר תינוק קטנטן ביניהם...

יצא לי ארוך... מקווה שאני מובנת...

לא יודעת אם התשובה שלי תניח את דעתך, ואני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף (מוזמנת להמשיך לדייק אותי ולשאול עוד אם תרצי...), אבל מנסה בינתיים לענות ממה שעולה לי.

לגבי השאלה הראשונה -

קודם כל, הדברים שכתבתי הם שילוב של דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון יחד עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. בספר 'מעיין גנים' פחות מדובר על השינוי שחל בקיום מצוות הטהרה אחרי החורבן, זה החלק שהתחדש לי מליאון קנדיל, אבל זה מתכתב ומתחבר ללימוד בספר.

ולגבי השאלה שלך - בספר הרב מקביל בין שלבי הטהרה של האישה לבין שלבי גאולת עם ישראל, על פי פרק ל"ו בספר יחזקאל.

אז הגלות מקבילה כמובן לתקופת הדימום. זה מפורש ממש במילות הפסוקים בנבואה - "בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז), והגלות היא התוצאה הישירה - כשעם ישראל הוא 'נידה' אז יש התרחקות - "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים".

[רק הבהרה - הפסוקים פה עלולים לעשות קונוטציה ופרשנות שלילית למציאות ה'נידה' שלנו. כמובן שלא זו הכוונה. אישה שהיא נידה - זה תהליך פיזיולוגי תקין ובריא שלא מעיד כלום על המעשים שלה, ובוודאי שלא אומר עליה שום דבר רע. אבל הנביא מדמה את החטאים של עם ישראל והגלות לנידה - כי בקשר הזוגי של כנסת ישראל והקב"ה, הדוד והרעיה, זה הריחוק. ובקשר הזוגי שלנו - כל פעם שיש מציאות של נידה, יש לנו הזדמנות לעבור את התהליך הזה בקטן, ולהיות שותפים בתיקון החטא הגדול של עם ישראל, להיות שותפים בתהליך הגאולה].

ואחר כך מגיעים שלבי הטהרה -

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת" - זה השלב שמקביל להפסק טהרה. קודם כל עצירת הדם, עצירת הפיזור, והתחלה של קיבוץ חזרה לארץ.

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" - יש עוד המשך לשלב הקודם. עוד לא מגיעים מיד לטהרה. יש עוד שלב של הביאה לארץ, שמקביל לשלב שבעת הנקיים. השלב הזה מקביל לימי ספירת העומר - כמו שאחרי היציאה ממצרים היה צורך לעבור עוד תהליך של הסרת הטומאה והגדלת הקדושה לפני מתן תורה, כך גם אצלנו (בטהרה האישית, ובגאולה הלאומית), יש עוד של של הסרת הטומאה והעלאת השכינה.

ואז מגיע שלב הטהרה - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" שממש מקביל לשלב המקווה.

השלב הזה מביא גם לנאמנות מחודשת, לחיבור עמוק יותר ממה שהיה פעם - "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ובסוף מגיע החיבור - "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם…"

(בספר כל חלק מקבל כמה פרקים של ביאור והרחבה, פה אני ממש בקושי נוגעת, אבל לפחות נותנת מבט כללי).

בכל מקרה, לפי ההקבלה הזו, בעצם עמ"י נמצא עכשיו בשלב ה'שבעה נקיים', השלב של ההכנה לקראת הטהרה השלמה, טהרת הלב.

אז לי זה דווקא מסביר למה דווקא בתקופה שלנו יש משמעות אדירה לקיום שבעה נקיים, ואולי לכן גם יש כל כך הרבה קושי עם השלב הזה, קושי שלא הרגישו באותה עוצמה בדורות עברו, כי איפה שיש קושי יש תיקון יותר עמוק. ונראה לי שדווקא מי שבוחרת ומקפידה על שבעה נקיים, למרות הקושי, פועלת בזה יותר מאשר מי שמקיימת בלי שזה מפריע לה יותר מידי...

(אני לא בטוחה שהבנתי את מה שכתבת על 'ונשלמה פרים שפתינו', אז פחות יכולה להתייחס לזה...).

לגבי הנקודה השניה שכתבת, אני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף.

בכל מקרה, נקודת המוצא שלי היא שהמצוות הן מדוייקות לנפש שלנו, גם אם אנחנו לא מבינים אותן. זה שיש לנו יכולת להבין חלק מהמצוות, או להבין איך פעם זה כן היה יכול להתאים, לא אומר שפעולת המצוות תמיד צריכה להיות מובנת לנו, וברגע שנראה לנו שמשהו לא מתאים, זה אומר שצריך לשנות. אני מאמינה שאין לנו יכולת להבין את מחשבתו של הקב"ה, והוא יודע ומבין יותר מאיתנו, ואם זו ההלכה שהוא גלגל שנצטרך לקיים, אז זה מה שמדוייק לנו.

באופן אישי אני גם לא מרגישה את הקושי שאת מתארת. אז יכול להיות שלכן גם יותר קשה לי לענות לך על זה...

שאנחנו דווקא בשלב ה"שבעה נקיים" של התיקון ההסטורי?

אולי, נגיד, אנחנו בשלב האחד קדימה (עוד לפני שלב החיבור) - השלב של "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה... והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"?

(את בטח מבינה שגם זה יכול בדיוק להתפרש לתקופתנו גם כן...)

אני דווקא מאד אוהבת כשיש להלכות פרשנויות כמו אלה, שמבוססות על מה שנקרא לו לצורך העניין מבט הסטורי (כלומר שמסתכלים על מצווה בהקשר הסטורי, נניח: קודם היתה גלות, עכשיו יש דרך לתיקון. זה מבט הסטורי), אני רק לא יכולה להתעלם מזה שיש בהן הרבה פעמים בעייתיות מהסוג שתיארתי. לכן באופן אישי, כשאני כבר כן מצמידה להלכה מבט הסטורי, הרבה פעמים זה מבט שבוחן את הטעמים להלכה לפי הזמן שבו נקבעה. זה לא אומר בהכרח שאקל בה, אבל זה אומר שאקח אותה בפרופורציות, ובמקרה הצורך אדע שיש לי אופציה לפעמים לחפש קולות. מכאן הגעתי לתאר את קשיי דורנו🤷‍♀️

אבל בהחלט הבנתי יותר כעת מה את אומרת.

שוב תודה!

שאנחנו לא אמורים 'לדעת' באיזה שלב אנחנו, ועל פי זה 'לקבוע' איך תיראה ההלכה.

ההלכה מתפתחת בכלים שלה. גם בתקופת הגלות חכמים לא 'החליטו' שבגלל שהשכינה גלתה צריך גם 'להפריד' יותר בין איש לאשתו ולהוסיף תקנות שמאריכות את תקופת ההרחקות.

לפסיקת הלכה יש כללים, ומעל הכל יש את הקב"ה שנתן לנו את התורה ומכוון אותנו ללמוד ולכוון לאמיתה של תורה.

וההשפעה של התורה עלינו ועל המציאות היא הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להבין. יש פה עולמות רוחניים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס ולהבין, ובטח שלא לדמיין, כי אנחנו שקועים בחומר, ואטומים מראייה רוחנית (זה גם חלק מהשפעות גלות השכינה, שמרחיקה אותנו מראייה של הרבדים הרוחניים של המציאות).

למעשה, החיפוש של טעמי תורה והבנה של מה שעומד מאחורי המצוות זה חלק מהביטוי של חזרת השכינה, של דור הגאולה שרוצה להבין ולהתחבר למשמעות הדברים שאנחנו עושים.

אבל יש בחיפוש הזה סכנה, כי אם אנחנו נחשוב שאנחנו מסוגלים לדעת ולהבין את טעמי המצוות באמת, אנחנו נחשוב שאנחנו יכולים גם לשנות לפי דעתנו מה שכבר לא מתאים לנו. וזו טעות גדולה, כי התורה היא אלוקית, ונצחית, ומדוייקת לנו, וגם אם אנחנו מבינים משהו, זה רק מעט מזעיר מהעומק האמיתי של הדברים.

אז כך גם לגבי ההסבר שכתבתי, הוא עוזר להבין את המשמעות העמוקה של השינויים ההלכתיים שקרו סביב מצוות טהרת המשפחה. הוא יכול לתת גם משמעות לקושי שיש לנו עם ה'שבעה נקיים'.

אבל אף פוסק לא יכול לקחת את ההסבר הזה ולהגיד מתוכו - 'אני חושב שאנחנו כבר בשלב הבא של הגאולה ולכן אפשר כבר לשנות את ההלכה'. לא אלו הכלים של פסיקת הלכות. זה לא אותה שפה בכלל.

בעז"ה אנחנו ממשיכים להתקדם לשלבים הבאים של הגאולה, ועם הזמן אנחנו עוד נראה את ההשפעות של הגאולה על המציאות שלנו בכל מיני רבדים ודרכים.

אני בטוחה שכשייבנה בית המקדש, המציאות של מצוות הטהרה תשתנה, וכבר לא נהיה מחוייבות בשבעה נקיים על כל דימום. חלק מהביטוי של הגאולה יהיה גם שתהיה לנו סנהדרין, ויהיה להם כוח הלכתי לשנות דברים שחכמים בימינו לא באמת יכולים לשנות.

ובגאולה הממש שלמה שבה כל המציאות תגיע לדרגת גן עדן, גם הטבע הגופני שלנו ישתנה, כי חטא חווה יתוקן. יש על זה הרבה מדרשים ואמרות בחז"ל, אבל עד שזה לא יקרה אנחנו לא באמת נבין איך זה יהיה.

כל הכבוד על הפירוט בכתיבה!

כתבת מקסים!

צריכה לקרוא עוד כמה פעמים כדי להפנים.

תודה רבה 

עלינו להיזהר מלהכפיש ציבור שלם, ולקבוע הנחות יסוד שהם עזבו בגלל החומרות.

יצא לי להכיר מהמגזר הזה אנשים טובים ומאושרים עם נפש בריאה.

ויצא לי להכיר לצערי בשנים האחרונות הרבה משפחות שעזבו את הדת והחברה שלהם מכל המגזרים - דתי לאומי, חרדים - ליטאים, חרדים -ספרדים. זה תופעה שקיימת, לא הייתי מסיקה מסיפור כזה מסקנות על ציבור מסויים ( הגם שאני חולקת עליו בהרבה דברים) .

לגבי חומרות- אני חושבת שבכל ציבור מחמירים בדברים אחרים- יש לי כמה שכנים לא דתיים שהכיבוד הורים שלהם הוא משהו לא רגיל,הם ממש מחמירים בזה!

יש לי שכנים גם דתיים וגם לא דתיים המחמירים במצוות הגנה על עם ישראל והתנדבו למלחמה עכשיו,והחמירו על עצמם לצאת למלחמת מצווה למרות שהם לא קיבלו בכלל צו 8.

האם החומרות האלו עושות להם רע? ממש לא!

כמו שגם חומרות בהלכה לא בהכרח עושות רע לנפש האדם.

אין רע בלהחמיר.

סליחה שכתבתי למרות שאני רואה שהשרשור הלך לכוון אחר... שתהיה לך הצלחה רבה בברור החשוב שאת עושה!

כאשר יודעים שזו חומרה.

הבעיה בקבוצה הנל שהם מתייחסים לכל החומרות שלהם כהלכות לכל דבר.

אם האדמות אמר שמצוות עונה מקיימים רק ביום שישי בערב אז אם מישהו מקיים ביום אחר אחר כך הוא מרגיש חוטא גמור.

ואם אישה רוצה בבית לא להיות לבושה בדיוק בדיוק כמו בחוץ והאדמות אוסר, והיא לא מצליחה אז שוב.  היא מרגישה חוטאת.

כשאדם מרגיש חוטא זה כבר פתח לאם כבר אז כבר ולזרוק הכל.

כשההחמרות נהפכות להלכה זה בעיני ממש כמו "לא תוסיף". וזה רע. מאוד.

זה שיצא לך להכיר אנשים פה ואנשים שם אחרים זה בטוח. אני לא מדברת על בודדים אני מדברת על דרך חיים של הרוב.

אני מבינה מה את מתכוונת,

יש לי גם מה לענות לך ספציפית על הדוגמא שהבאת,אבל נראה לי זה לא מתאים להכנס לדיון על אחרים,

אני עדיין חושבת שבכל הציבורים יש מחמירים ויש שלא, יש שזה עושה להם טוב ויש שלא,

אנחנו צריכים לחשוב לעצמנו על עצמנו,ולא לקטלג ציבורים שלמים ולא לדון על אחרים.

לכן אסיים כאן.

אבל למה לא נותנים לה הקלדה במתמטיקה?

יש דרכים לכתוב משוואות עם המקלדת, צריך ללמוד את זה, אבל אפשרי טכנית.

לא יודעת מה הסיבה, אבל אין התאמה בכתיבה במקצועות דלי מלל

במבחנים חיצוניים אין לה?

הייתי מנסה לברר את זה יותר עם בית הספר.

אני יודעת שיש מקרים שבהם נותנים בוודאי.

השאלה בית הספר אומר את זה כי היא לא זכאית, או כי הוא מתקשה להביא מישהו שיעשה את זה.

פסיכודידקטי?

צריך אבחון פסיכודידקטי

כנראה תלוי איזה התאמות או שהיה שינוי בנהלים.

אכן לצורך הקלדה מספיק אבחון דידקטי.

האם בי"ס הגיש אותה לוועדת התאמות? מה הייתה התשובה של הוועדה?

אז באמת שאין אפשרות לקבל התאמות, רק וועדת ההתאמות יכולה לאשר את ההתאמות ולא בית הספר

מקווה שהוועדה תאשר

אין התאמה של הקלדת תשובות הבחינה במקצועות דלי מלל.

זה ציטוט מחוזר מנכל, זה לא ספציפי עבורה.

הדבר היחיד שמצאתי שכולל התאמות במתמטיקה זה התאמות ברמה 3 שאכן כוללת התאמות במתמטיקה, ודורשות אבחון פסיכודידקטי.

השאלה אם שווה לך לעשות הרחבה של החלק הפסיכולוגי לצורך זה

ובעצם, זה לא יקנה לה התאמות בכתיבה אלא התאמות אחרות ממה שזכור לי...

לדעתי המקרה הזה היה שבוע שעבר, והם הצליחו לאפשר לאותה בחורה לגשת למבחן בהקלדה (לא מתמטיקה, כי היא פספסה כבר)

תבררי איתם, אולי יוכלו לעזור

יהיה בסדר בגלצ

זה לוקח מלא זמן

בגלל זה אין את ההקלה הזאת

להגיד לתלמידה שתשקיע בלכתוב לאט ומסודר עלול להפעיל עליה לחץ במבחן

וגם ככה הבגרות במתמטיקה מאוד ארוכה ולחוצה

לדעתי עדיף לכוון לשעתוק

דבר ראשון? באיזה כיתה היא? 

אם היא עדיין בכיתה י' (כך נשמע ממך) אין עדיין מה להחלץ כי רק שנה הבאה יהיו הבגרויות 

לצערך, אין הקלדה במקצועות דלי מלל (מתמטיקה, פיזיקה, מדמ"ח וכו')

ולכן אין על מה לנסות להתבאס, זה מה שיש, ועם זה מנצחים

ההתאמה שמחליפה את ההקלדה היא שעתוק (ובהחלט עדיף מאשר לנסות להקליד במתמטיקה, תנסי ותראי שזה סיוט)

ההקלה של שעתוק היא שהבת שלך כותבת את המבחן כמו כולם כולל תוספת זמן אם צריך

ולאחר סיום המבחן היא יושבת עם מורה אחרת מבית הספר (שהיא לא המורה הישירה שלה) 

והן ביחד מעתיקות את הכתוב במחברת למחברת חדשה

שתי המחברות נשלחו לסריקה ובדיקה, הבוחן מוודא שכתוב בהן אותו דבר, אבל הוא תכלס בודק את הכתב המסודר

אז איך מוציאים התאמת שעתוק?

פונים לרכזת התאמות בבית הספר, מבקשים ממנה שתבנה "תיק" מבחנים לבת שלך, 

ואת התיק הזה שולחים למשרד החינוך ובדרך כלל אם יש באמת כתב גרוע 

מקבלים את ההתאמה הזאת

במתכונת ובמבחנים בדרך כלל לא עושים את השעתוק כי המורה מצליחה לקרוא את כתב היד, ואם משהו לא ברור היא יכולה לפנות תמיד לתלמידה

למיטב ידעתי אין צורך בשום אבחון לשעתוק

אלא המורה/מחנכת מדווחים שיש לה כתב לא קריא ומתחילים תהליך של בניית התיק

תודה רבה!

יש התאמה של שעתוק אבל מאוד קשה לקבל אותה.

אם לא מצליחים לקבל משהו לכתיבה אז הארכת זמן תעזור לאפשר לה לכתוב יותר לאט ואולי קצת יותר קריא, וגם מבחן מותאם יאפשר לה לבחור שאלות שדורשות פחות כתיבה.

מלמדת הרבה שנים מתמטיקה בתיכון וזוכרת אולי מקרה אחד שאישרו שיעתוק.

בעוד שנה ושנתים עלול להיות מאוחר מידי. רכזת ההתאמות אמורה לדעת את כל הנהלים והניואנסים. לועדת התאמות בשביל הקלדה מגישים במהלך כיתה י ואז מקבלים אישור לבגרויות שאמורות להתקיים ב יא- יב. אם מגישים בכיתה יא זה מאוחר מידי לבגרויות של יא. 

התאמות.

אחכ זה כבר יותר מסובך

ששעתוק זה משהו שמקבלים בקושי ...

זה מה שהתלמידה צריכה.

לאיזה מקרים יוצאי דופן התכוונו אם לא לכזה מקרה של תלמידה שאי אפשר לבדוק את המבחן שלה במתמטיקה בגלל הכתב?

אבל תמיד חשבתי שאם ירצה ויכתוב לאט יותר כן יבינו מה כותב.

כל מבחן שלו כתוב שצריך לשפר את הכתב.

מתי החלטתם שזה דורש אבחון? 

כתב יד לא קריא זו סיבה להקלות

לא יודעת איך הלך האבחון ומול מי האמת.. אבל כדאי לבקש

כמה פעמים בהרדמות, זה כמה שניות, ואז יצאתי

בשניהם היינו איתו עד שהוא נרדם

בחלק של ההרדמה רק אחד ההורים יכול להיכנס

בניתוח השני הייתי בהריון אז אמרו שעדיף שבעלי ייכנס כי יש שם כל מיני מכשירים וחומרים ולא יודעת מה..

כיפית לראות שמרדימים את הילד שלה.....

לקח לי כמה דקות טובות להתאפס

מצד שני לא הסכמתי לוותר לבעלי שהוא יכנס

הייתי חייבת להיות שם ברגע הזה.....

לצערי קראו לי כשהוא כבר היה ער, בוכה ומבולבל😔

למרות שחיכיתי בלחץ בחדר המתנה.

תדגיש להם מראש שייקראו לך מהר.

בהצלחה!!!

מסכה (כמו של אינהלציה) זה רק לקטנים,

לגדולים ההרדמה בעירוי.

אבל אצל הבת שלי בניתוחים של גיל 11, ו12 היה בהרדמה בעירוי.

(לקטנים שמים עירוי למטרות אחרות אבל החומר הרדמה עצמו לדעתי זה רק דרך המסיכה)

אבל יש חומר שמוזרם לאורך הניתוח בעירוי

בשאיפה גם בגיל 14.

אבל אם אני זוכרת נכון, אמרו שזה רק להתחלה, ואחר כך מכניסים ישר לווריד.

האמת שאני לא זוכרת כל כך.

הבת שלי עברה ניתוח בגיל 6 והייתה עם מסכה. בגיל 15 כמובן היה לה עירוי.

עכשיו בת אחרת שלי, בת 7.5, גם אמורה לעבור ניתוח... מניחה שכן תהיה מסכה, היא די קטנה בסופו של דבר, ומחט של עירוי זה מפחיד...

והרדמה בעירוי...

הסבירו לו בכל שלב מה עושים. נהניתי מזה מאד.

כי הבת שלי בגיל 11 כבר הייתה מפותחת יחסית,

סביר להניח שזה הטווח פחות או יותר.

בכל אופן בגלל שכולם לפני כתבו על המסיכה, והפותחת לא ציינה את גיל הילד, אז כתבתי שלא תופתע.

לו את הבחירה אם להרדים בעירוי או במסיכה

זה קצת אכזב אותו שאכן לא שאלו אותו ותוך כדי ששמו לו את המסיכה כבר תקעו לו את העירוי ביד.

הוא אמר לי: אבל הבטיחו שישאלו אותי.... צודק 🤷‍♀️

למזלי בגלל שזו היתה מרדימה מיומנת הכנסת העירוי לקחה לה חלקיק שניה.....

חוויה לא נעימה, גם ככה הכל מלחיץ. 😏

אם הרופא נתן לו אפשרות לבחור, כנראה שהוא על הגבול, אז מצאנו את שלב המעבר פחות או יותר (שמבוסס על מבנה גוף, ובכל זאת הגיל מהווה אינדיקציה מסויימת)

@טארקו לשאלתך.

הרבה פעמים מסכימים שיכנסו עד שמתחילים להרדים כדי שהילד יראה

את ההורים עד שנרדם ולהוריד לחץ (גם להורים)

ויוצאים כשהוא לכאורה נרדם.

האמת שלא תמיד זה נראה שהוא נרדם - הוא עדיין יכול להיות בעיניים פקוחות - אבל לטענת הצוות הוא כבר רדום... (ככה היה לי כשהייתי עם הבת שלי בניתוח. בשאר הפעמים בעלי היה, ולא זוכרת אם הוא תיאר אותו דבר)

של ארבעה ניתוחים.

נותנים להיכנס עד שהילד ישן, ברגע שישן מוציאים את ההורים.

חוויה לא נעימה, במיוחד בילד מתנגד..

לקראת עוד ניתוח 😑

אני מצפה מבעלי שיבין את הסיטואציה

זה לא נעים בכלל

להיות במיטה כל השבת וכל הזמן דואגים לי. זה לא המשפחה שלי, זה מּמש ממש מצב לא נעים 

איך זה עובד? חייבים ללכת תמיד למשפחה שלו כשהם מזמינים?

בעיני החלטה של התארחות צריכה להיות החלטה משותפת. ואם לצד אחד זה לא מתאים אז לא בכוח."על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כפשוטו לשני הצדדים. אתם הכי חשובים!

ולכן מלכתחילה מזמינים אחת לחודשיים בערך, או בחגים שזה תורות.

אבל מצידכם מותר להגיד שלא מתאים.

רק כדי לנרמל- אנחנו לא היינו בשבת אצל חמי וחמותי כבר למעלה משנה וחצי, והם מזמינים לאחרונה כמעט כל שבת. אז מה? אנחנו נחמדים ומנומסים וגם כנים במידה שמתאים לנו לשתף את הסיבות. אבל בעיקר בעיקר חושבים על עצמינו, ואני חושבת גם על הילדים שלי, ועל זה שהדבר האחרון שהייתי רוצה זה שהם יבואו אליי בלי שמתשחק להם ועל חשבון שלום הבית שלהם

ובכל מקרה, כדאי לנהל את כל הנושא הזה בהידברות.

אם את לא יכולה להתארח,

ואת מתארחת ונאלצת לשדר עסקים כרגיל  זה לא תקין.

לא מהבחינה הזוגית ואולי גם לא מבחינה רפואית. הכי נכון שתחליטו יחד ויהיה לך מקום גם להגיד לא. 

אבל הברכה שורה על הנסתר

במיוחד שאני יודעת שהמשפחה לא ששה מזה כי ההריונות שלי קשים ומאתגרים את כל המשפחה

לא אמור להיות להם say בנושאים של כן או לא הריון.

ואם ההריונות שלך מעמיסים עליהם (או שהם טוענים שזה מעמיס עליהם) אתם צריכים לקבל עזרה בתשלום ממקור חיצוני.

אם אתם תלויים בעזרה שלהם, הם מרגישים בנוח להביע דעתם, אם אתם מסתדרים לבד אתם יכולים להגיד להם בפה מלא- וככה אני עושה לפעמים, למרות שיש לי אהבה גדולה להורים שלי ולחמים שלי- שזה לא עניינים/לא על חשבונם/משהו בסגנון.

אני מבטיחה לך שהקשרים שלנו יפים וטובים למרות שנאמרות מילים לא פשוטות, כיוון שהן נאמרות בכנות, בחיוך ובכבוד.

כדאי אולי למתוח להם גבולות.

שלכם כזוג כלפיהם. 

הילדים, הבעל

מהם אני לא דורשת ולא מבקשת

והם לא אומרים לי אם להביא או לא, אבל מספיק לראות את הפרצוף או בכללי שהם לא מרוצים מהסיטואציה, זה מספיק בשביל לרצות למנוע לספר

שהייתי בהריון בהתחלה היה לי מאוד קשה להתארח שאני על הפנים וגם רציתי למשוך עוד קצת ולא לספר עדיין..

אני חושבת שזה תלוי בהרגשה שלך ומה יעשה לך טוב הייתי נשארת שבת בבית ונניח ללכת עוד חודש חודשיים שכבר תרצו לספר

ושתרגישי יותר טוב 

אני חושבת שבעניין הזה נדרש שיח שהוא מעבר לרגיל אצלכם.

בעלך כבר לא רק הילד של ההורים שלו, ואם הוא לא מצליח להבין אותך ואת צריכה ללכת בכל מחיר, זה קצת בעייתי בעיניי האמת ואומר יותר בעדינות - בסוף זה לרעתכם כי ריצוי יכול ליצור בסוף תסיסה קשה של כעס ורגשות קשים. גם את מולו וגם את מול עצמך.

הייתי חושבת שוב אם להשאיר את זה ככה או לפתוח את זה בטיפול. לא יכול להיות שמספיק שמזמינים וחייב להגיע בכל מחיר. יש לכם חיים וחוסר ההתחשבות בך פה הוא קצת בעייתי בעיניי.

מקווה שאת קוראת בטוב♥️ ומקווה שאני מבינה את הסיטואציה נכון. הכל בדרכי נועם כמובן ולא ממקום של פתיחת חזית אבל מותר לך להרגיש לא בנח לנסוע ולכל הפחות צריך להיות פה שיח ענייני שרואה את התחושות שלך ונותן לך מקום

זה דפוס התנהגות שדורש שינוי

ומי שמבין שותק בנימוס

לא מפריע לי שיבינו ויסתמו

מפריע לי שישאלו וידברו על זה

אז אם אנחנו שותקים סימן שאנחנו לא רוצים עדיין לדבר על זה

כשנרצה נספר

בכל מקרה אני לא חושבת שזה נכון להתארח בכל פעם שהם מזמינים

אלא לפי מה שמתאים ומסתדר לכם ולהם

את יכולה לנסות לעשות הפסק ביום שבו שבוע אח"כ אין לך משהו מסויים.

כמובן, שהכל יכול להיות, ויש דברים שיכולים לשבש. אבל אפשר לנסות.

שזה לחכות עד יום ראשון

וזה מבאס

כי החתונה חמישי הבא אז אני לא אעשה היום

ואז שבת חתן

ואני צריכה לברר גם אם בראשון יש שבע ברכות של הצד שלנו 

ואז זה לחכות לשני

אוף

ופשוט מנסה לעשות הםסק

אח"כ תראו מה לעשות...

ומה שלומכם??

ביום של ארוע? או בשבת חתן?

מלחיץ אותי מידי

אנחנו בסדר ב"ה

חוזרים לשגרה לאט לאט

תודה💕

על שניכם

הרב שלנו דוקא אמר שאחרי לידה לעשות הפסק ברגע שאפשר

לבדוק שביעי

ואז אפשר גם לטבול יום אחרי

ועוד משו

האם יש איזשני בדיקה מאתמול שיכולה להחשב כהפסק?

או אחרי החתונה למצוא מקווה בסביבה שפתוח עד מאוחר

הייתי עושה מאמץ כדי לא להיות אסורים בשבת... לא כיף

(ומתי חופה? אולי אפשר להספיק לפני?)

לא ידעתי מה עדיף, לדחות את ההפסק או את הטבילה אחרי ההפסק

אני אשאל רב באמת

אתמול שכחתי לצערי הרב לעשות הפסק כי לא הייתי בבית

מלחיץ אותי מקווה ביום של החתונה

זה אחות של בעלי

זה אומר שאנחנו שם מוקדם לצילומי משפחה

עם איפור של ערב

ויוצאים אחרונים מהחתונה....

ונשמע לי מטורף אחרי האירוע להתחיל הכנות

גם ככה אף אחד לא מבטיח שה-7 נקיים ילכו חלק (בעז"ה שכן).

אחכ הייתי שוברת את הראש מה לעשות אם זה יוצא ביום פחות טוב.

לפעמים השכבתי את הגדולים יותר כשהתינוק היה במנשא.

היה שלב שהתינוק היה נרדם לפני, ואז הייתי פנויה להשכיב את הגדולים. אבל הרבה פעמים הוא בדיוק התעורר, ואז הייתי באה אליו, והם היו נשארים לבד.

כיום הקטן שלי ישן צהריים במעון, והולך לישון יותר מאוחר.

כשאני משכיבה את הגדולים יותר, הוא מסתובב. לפעמים הגדולה מעסיקה אותו, לפעמים הוא קצת יושב עלי.

יעזור לקבוע מראש עם הגדולים, שיהיו פנויים בזמן הזה? אולי שתהיה איזו תורנות ביניהם, כל אחד ביום אחר?

לפעמים עוזרים נקודתית פה ושם אבל ההשכבה באמת ארוכה ככה שרוב הזמן אני לבד

אני משתמשת הרבה במנשא ובאמת לא חשבתי להשתמש בו בהשכבות.

אז איך זה בדיוק הולך, היית שמה את התינוק מקדימה? כי אז זה נראה לי מפריע קצת להיות פנויה לילדים, זה גם ידרוש ממני לעמוד ולא לשבת לידם (משום מה הוא לא רגוע עם המנשא כשאני יושבת יותר מכמה רגעים)

והקטן שבמעון- אין אפשרות להשאיר אותו להסתובב בבית. הוא ממש שובר וחייב השגחה צמודה 

אבל הם יכולים להעסיק אותו בזמן שאת משכיבה את הילדה, או שהם לא יכולים לעזור בכלל בזמן הזה גם לא בלהעסיק אותו?

אולי אם תמקדי את העזרה רק לזמן שאת מרדימה את הגדולה ולא את התינוק הם יצליחו להחזיק מעמד?

הקטן שבמעון עולה לגן או ממשיך במעון?

השלב הזה שהם ישנים יותר מדי במעון ממש קשוח.

הייתי מציעה לצאת עם התינוק והפעוט לסיבוב בחוץ אחרי שהילדה נרדמת במקום לרדוף אחריו בבית. או שהתינוק יירדם בדרך, או שהוא יתעניין בחוץ.

כך או כך יכול להיות שיהיה לך יותר קל כשהם רגועים בחוץ.

אולי גם תצליחי לאכול משהו כשאת איתם בחוץ. איזה סנדוויץ לפחות.

אולי לשמוע סיפור באוזניות?

לא הייתי מנסה להשכיב אותו, זה רק גומר אותך והופך את ההרדמה למתישה.

תחשבי איך אפשר לגרום לו להיות לידך בשקט בלי לישון.

אם הוא עולה לגן עירייה זו בעיה ממוקדת ליודשים הקרובים ואז זה ייפתר מאליו.

אז שווה גם לתאם עם בייביסיטר או שבעלך יגיע יותר מוקדם בימים מסויימים לחודשיים הקרובים.

אם שנה הבאה הוא עדיין במעון זה רק ילך ויחמיר

אז תצטרכו לחפש פתרון מובנה.

תנסי להפריד את השינה שלהם, לדעתי יש סיכוי טוב שהגדולה תירדם לך מהר בלי בעיות ואז הכל יהיה פשוט יותר.

ויש לו עוד שנה במעון, בגלל זה רוצה לפתור את העניין

(והוא גם יחסית מהקטנים, עוד לא בין שנתיים. לא יודעת למה השינה הזאת כל כך מעכבת את שנת הלילה)

אני מבחינה באמת אין לי ברירה אלא להפריד אבל מנסה לחשוב איך באמת לעשות את זה

כמו טרמפולינה, ערסל חיבוק...

ואז הוא גם יוציא מרץ שזה יכול לעזור להרדמה רגועה יותר אחכ

ויעסיק אותו שתוכלי להתפנות להרדים את הגדולה יותר

ואת הגדולה אולי יעזור שתהיי איתה כמה דקות ואז לשים לה שירים/סיפור ברמקול בלוטוס? אצלנו זה ממש עזר לשחרר אותנו בגיל גן..

אנסה אולי לשים לה סיפור

הלוואי ויעבוד

שהיא גדולה

אז תשבי איתה איקס זמן

ואז את מפעילה לה סיפור ויוצאת..

ותשמעי איך היא מרגישה עם זה

לק"י

את התינוק להרדים בידיים/ עגלה או מה שנוח בישיבה ליד המיטה של הגדולה.

בהצלחה!

אין ספק שזה מאתגר.