ברור שעם הזמן, מדור לדור, נוספו מנהגים וחומרות.  

זה גם הטבע האנושי.  יותר חומרה = יותר קדושה, לכאורה.  

ועם הזמן הרב שחלף, כבר קשה מאוד להפריד בין ההלכה הבסיסית לחומרות ומנהגים.  

לכן גם חוזרים ואומרים ״זה תלוי פסיקה״ בהרבה שאלות, בפרט בטהרת המשפחה.

אפשר גם לראות את התפתחות היחס להפרשת חלה.

בעבר, עניין שגרתי של תרומות ומעשרות.  

כמו שאף אחד לא עושה עניין מיוחד ואירוע מהפרשת תרומות ומעשרות על ירקות מהשוק, כך היה עם הפרשת חלה בבית, כשמכינים כמות בצק מעל השיעור.  

מתי שהוא, הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר.

מעניין אם באמת יש דרך אחרת להגיע לקדושה שהיא לא חומרות.

החיים הבינונים שלי (עושה רק מה שצריך בגדול בלי שום חומרה) לא מביאים אותי לקדושה. יש בי חוסר סיפוק שגדל מיום ליום. וריקנות.

מצד שני חומרות גם עושות לי רע, כי אם את הכי בסיס שיש, קשה לי בטירוף לקיים אז עכשיו גם חומרות?

זה יצור אצלי עוד יותר אנטי.  

קדושה זה לחבור למציאות שלמעחה ממני..

יש כל כך הרבה דרכים.

יש מי שבתפילה אם מוצאת זמן,

יש מי שבהודיה במילים שלך אפילו כמה שניות על כל משהו לא מובן מאליו שפתאום קורה כמו לא לפספס אוטובוס,

יש מי שבשירי קודש,

שבריקודי קודש,

שבהכנת משהו חגיגי לשבת,

שבלימוד אישי של ספר מודרני על פילוסופיה יהודית (בדגש על העשרה, לא על מסקנות),

או האזנה לשיעור (יש סדרות מצויינות באתר של "תורת הר עציון" שלט ראיתי שהמליצו כאן),

אפילו פודאקסטים (מועשרת מאד מזה של הרב חיים נבון),

או אפילו חברותא בספר בסיסי יותר, קדום ולרוב גם קשה יותר (יש חופשי לקריאה ספרים שלמים שהם ספרי יסוד במחשבה יהודית החל מרס"ג, באתר "דעת").

בטח לבנות רוחניות יותר יש רעיונות נוספים. אני אדם יותר שכלח וההמחצות בהתאם. זה לא הופך את עבודת השם שלי לפחות טובה (וגם אני כמוך מחפשת קולות היכן שרק אפשר. בעיני זה חלק מ"תורת חיים" שניתנה לנו על מנת לחיות בה, בכל דור וגם בדור שלנו).

זה כתוב, וזה כנראה נכון לאנשים מסוימים ולזמנים מסוימים.

אבל זה לא בדיוק הבסיס בתורה

הבסיס הוא לקיים את ההלכה, ולהאמין בקב"ה.

אני חושבת שיש פה מקום גם ללמידה רחבה- לא לקבל את הפסיקה בשורה תחתונה מרבנים בני דורנו

אלא ללמוד כמה שאפשר את מבנה התורה וההלכה, את השתלשלות הפסיקה, את הגישות השונות

זה נותן הרבה יותר אחריות ושליטה אצלך ופחות להרגיש כאילו "עבדו עליך" איפשהו

והדבר השני הוא התבוננות- מה עושה לך תחושה של קרבה לקב"ה? תחושה של התעלות, של רוחניות?

ולהפנים שלא רק ההלכה חשובה, אלא באמת שהחוויה שלך בתוך עבודת ה' היא גם חשובה. לא *במקום* ההלכה חלילה, אבל זה בהחלט גם חשוב מאוד. ובוודאי שיותר חשוב מחומרות

בעיני עצם ההתערערות הוא יפה ומבורך- זה מקום להתפתחות אישית   ולא להמשיך ברוטינה של החיים. זה מהמם

שיש לנו תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. אנחנו מחוייבים לשניהם

זאת אומרת, להסתכל רק על תורה שבכתב כ"תורה" ועל השאר כתוספת, זה לא מדוייק בעיני.

מה כן?

ניתנו לנו גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. ולשתיהם אנחנו מחוייבים באותה מידה.

אבל, בעוד שמאוד ברור לנו מה זו תורה שבכתב, קצת יותר קשה להגדיר מהי תורה שבעל פה. האם זו משנה, גמרא, מדרש? או האם זה כולל את כל מה שיכתוב מישהו על התורה שבכתב לאורך כל הדורות?

כי אם ההגדרה של תורה שבעל פה היא "כל מה שנכתב או נאמר על תורה שבכתב", זה באמת מאוד מבלבל.

אבל מהבנתי הקטנה זה לא ככה.

אני מרגישה שקטונתי לענות על השאלה, כי היא דורשת המון ידע. אבל אנסה ממעט הידע שיש לי להסביר למה אני מתכוונת כי זה חשוב בעיניי.

יש ממש דרך, איך לומדים את התורה שניתנה למשה בסיני. יש כללים, יש דרך לדרוש, יש היררכיה בין מקורות שונים בהתאם לתקופה ולמי שאמר את הדברים. אני חושבת שנשים לא מספיק מכירות את זה, כי רוב הנשים לא לומדות גמרא. ואז גם קצת מתפספסת ההבנה של השתשלשלות תורה שבעל פה, דרך הלימוד, איך פוסקים הלכה. מה הוא ממש חלק מההלכה, ומה נחשב מנהג. ועוד כל מיני דקויות שאני לא מצליחה להסביר, אבל הם בעצם אלו שמעצבות לנו את ההלכה כפי שאנחנו מכירות אותה.

אבל בלי ההבנה של בניית תורה שבעל פה, באמת קשה להבחין בין ההוראה לצחצח תותים במברשת שיניים, לבין בדיקות שבעה נקיים. ויש פער גדול ביניהם.

אני חושבת שנכון להתחיל מהבירור והלימוד הזה. מה זו תורה שבכתב? מה זו תורה שבעל פה? מה זו הלכה? איך היא נפסקת? איך מכריעים?

כשיש סדר בדברים האלו, אני חושבת שגם יותר קל להבחין בין "לא תוסיף", לבין ההתפתחות של תורה שבעל פה

זה באמת משהו שאני מנסה לברר.

זה שאין לי רב שנעים לי לפנות אליו זה תכלס בעיה. 

שכל עוד אנחנו לא מונחות בהן בצורה מלאה מבחינת ההבנה, לא נכון לנו להתעסק בהם

כי חצי אמת היא בטוח מעוותת

ולכן, אם את רוצה ללמוד על ההתפחות של הפסיקה לעומת מה היה וכו - צריך לפנות לזה הרבה זמן וכח ומח ולהתייעץ עם אנשים שמבינים כדי שיסבירו לך בצורה ישרה וללמוד. 

אבל אני לא חושבת שאת נדרשת לכך בכלל. זו האמת בעיניי. 

כתוב במסכת סוטה שבדור של עקבתא דמישחא האמת תהא נעדרת - נעדרת הכוונה עדרים עדרים, כל אחד עם פסיקה אחרת ודעה אחרת. הרב אהרון לוי אומר שזה כשלעצמו הגלות. גלות הדעת. כי בעבר היו לנו סנהדרין שיחליטו ויפסקו וכולם הולכים על פיהם, והיום זה ממש לא ככה. 

אני לא רואה את הדברים כמוך כי הפסיקות הן לא ברמה של שמיים וארץ לדעתי. יש הבדל בדרך לקיום המצווה, אבל מדובר באותה מצווה בסופו של דבר. רק בצורת קיום אחרת, לפי הפסיקה המדוברת שנסמכת על ראשונים ואחרונים. ודברי חכמים זה גם דאורייתא כי כתוב 'ועשית ככל אשר יורוך'

מה שמחייב אותך - זה ללכת אחרי בעלך בפסיקה. זה קודם כל. אבל יש כאלה שזה לא מתאים להן, לעצום עיניים ולקבל את זה ולהתבטל לזה ורוצות לשאול ולחקור בעצמן. זכותך. המשימה שלך כיהודייה פה היא לעשות את רצון השם ורצון השם הוא די ברור ומקובל בפי כל הפוסקים של ימינו כמעט אותו דבר. צריך להטהר אחרי ווסת ושבעה נקיים. לא אוכלים חרקים, זה 5 לאוין. חמץ בפסח -  זה עניין של מנהגים (מודה שאנחנו ביטלנו את כל המנהגים מבית הורינו והנהגנו דברים חדשים שמותרים כמובן אבל לפי מה שהיה נראה לנו) .

 יש כמה דרכים לעשות את רצונו, ואני מאמינה שכולן מקובלות כל עוד הן באו לעולם באמצעות צינור קדוש וטהור. ותבחרי לך.

אבל יש הבדל בין פסיקה לבין מנהג. ואני מאמינה שאם תלמדי את זה יהיה לך יותר קל להבין. למרות שבעיניי זה גם בסדר שלא להבין ככ, אבל אם זה ממש מפריע לך - אז לכי על זה. זה מספיק חשוב ומהותי כדי להשקיע בזה בעיניי

זה לא שאני יכולה פשוט ללכת אחרי בעלי כי הוא גם אחד כזה שאין לו רב מסוים או דרך מסוימת.  

אנחנו שנינו כאילו מנסים לעשות בגדול את מה שה' מבקש ואין לנו איזה הסתמכות עוורת על רב מסוים או פסיקה מסוימת.

מי המקורות שלך? 

הם הרבנים שהכי מקלים.

כל דבר שמרגיש לי קשה אני ישר מחפשת רב/ ספר שמתיר. אין רב אחד או פסיקה אחת.  מישהו אחד מתיר? מבחינתי מותר.

כל דבר שמריח לי ריח של חומרה עושה לי בחילה.

רק שאם עד עכשיו היה לי קשה עם החומרות אז הלכתי על הבסיסי בסיסי.

עכשיו גם הבסיסי מתערער לי.

האמונה המוחלטת בחז"ל מתערערת לי.

הם חיו בתקופה כל כך אחרת, הם לא הכירו עד הסוף את נפש האישה.

פתאום מלא פסיקות נראות לי הזויות.

אוף.. לא יודעת.  

משבר גיל ה30 כנראה.

ולא משנה כמה התרים שמצאתי לעצמי הכי הכי פחות מחמיר שיש..

עדיין בבסיס אני מקריבה כל כך הרבה בשביל המצווה הזו והיא גורמת לי ולבעלי שבועיים של ריחוק מטורף שאחרי זה צריך שבוע כדי לחזור לעצמנו. ואז אחרי שבוע מקבלת שוב.

זה כל כך משליך על החיים שלי שאם יצא מצב שאני עושה את ההלכות האלו ובאמת בסוף נניח כל זה היה לחינם כי לא לזה התכוון המשורר (ה' )

אז אכלתי אותה בגדול.

מפה זה הנקודת שבירה שהתחלתי לנסות להבין עד כמה אני סומכת על חז"ל שככה אני מקריבה בגללם?

ואז זה נפתח לעוד כוונים..  

מעניין אותי לדעת

אם הריחוק היה רק שבוע נגיד, או רק בימי הווסת,, זה היה הופך טת זה ליותר קל..? או שעצם הריחוק הוא זה שמקשה..?

כי אם עצם הריחוק הוא שמקשה, פחות ימים לא בטוח יקלו עלייך.. כי זה יותר פסיכולוגי/ מנטלי/ תודעתי.

וגם, את מנסה להיקלט..? אם לא, מה מונע ממך לקחת מניעה הורמונלית ארוכת טווח וליפטר מהקושי?

משהו שצריך לתת עליו את הדעת הוא מהמ קורה ביניכם בימי הנידה שמקשה עלייך ככ. איך אתם מתקשרים, כמה מסוגלות נפשית יש להתמודדות הזו לעומת תלותיות , איך בעצם הימים האלה מצטיירים ונראים אצלכם ובהתאם לכך ההשפעה ועוד

כי שבוע לחזור לעצמכם מעיד על ריחוק גדול שאולי, רוב הסיכויים, הוא פתיר. רק עם כלים שלא הכרתם

זה בהחלט היה משמעותי.. שבוע בחודש זה רבע חיים לעומת שבועיים שזה חצי חיים (בגדול ממש כן?)

זה אולי לא היה פותר הכל אבל יכל מאוד מאוד מאוד להקל.

וכן..  מנסה להיקלט, וגם בתקופות שלא ניסיתי להקלט ההורמונים שיבשו אותי יותר ממה שאפשר לדמיין אז זה גם לא אופציה.

השאלות שאת מעלה חשובות, אני צריכה לחשוב עליהן יותר בעומק.

ורוצה להוסיף נק שמתחברת לי ששמעתי את ול בשיעור של הרב שניאור אשכנזי על זוגיות ( שיעור מהמם שהוא חלק מסדרה בת 3 פרקים) - הוא מביא שם מסקנה שבעומק אנחנו צריכים מבן הזוג שלנו מענה. וכשאין לו מענה, אנחנו מתענים בעצם ובן הזוג הופך למענה (מלשון עינוי)

אם אני מחברת את זה רגע למצוות עונה שגם על זה התורה אומרת שמי שלא מקיים עם אשתו יחסי אישות הרי הוא מענה אותה חלילה, אז אולי כדאי לך לדייק לעצמך את המענה שאת מקבלת מבעלך בזמן שאתם מותרים, ולמצוא לו פתרון מותאם בזמן האיסור ולהתחיל לפתח אותו. זה לא יכול להחליף מגע, אבל אולי לא תסבלי ככ ותראי את התקופה הזו כעינוי עבורך, אלא ההפך - מקפצה להעמקת הקשר בצורה קצת אחרת, שמאפשרת געגוע שמרים את היחסים שלכם ונותן לה עוד רובד

(והאמת שזה מסתדר לי הקטנה, עם מה שאת מספרת על העלאת הילוך וריחוק בזמן הנידה וגם לאחריה. מקווה שדבריי יהיו לך לתועלת )
 

❤️

זה קשה ומשליך על כל החיים, ממש על הכל.

וכיף לך שאת יכולה הכי להקל בעולם.

מאמינה שנקבל על זה שכר בשמים (זה לא לחינם) וגם בעולם הזה, אנחנו מרוויחות אהבה טהורה וכיפית גם אחרי הרבה שנות נישואים. 

עד כמה שהסבירו לנו במדרשות. בתורה שבכתב כתוב עיקר הדבר בצורה תמציתית, הסבר מפורט ניתן בעל פה , אחר כך בימי משנה התחילו לרשום אותו.

נגיד כתוב כבד אביך ואמך . אבל מזה זה אומר בפועל? מה כן , מה לא, איפה הגבול? אין את זה בתורה שבכתב .

חכמים דנו הרבה, התווכחו והיו להם כללים לפי מה הייתה פסיקה. לגבי שבע נקיים , לא נראה לי שיש גבר שנהנה לחכות עוד שבוע , כך שלא נראה לי שיש פה עניין היו גברים או לא היו גברים. דווקא כל העניין הזה מעביר שליטה לאישה, היא סופרת ימים, אומרת מתי כן , מתי לא , הולכת למקווה. גבר צריך לזרום איתה. בעצם גם עם אמצעי מניעה , אם היא לא מונעת , אין לו הרבה ברירה , או שהוא זורם או שהוא הולך....

בספרי הלכה טובים תמיד כתוב מאיפה הלכה , האם יש דעה מקלה ומתי אפשר לסמוך , מה הלכה מקובלת ולפי מי...

ויש גם מנהג המקום , יכול להיות שבמקום מסוים נהוג כל מיני דברים מסיבות מסוימות , אם מישהו רוצה דווקא מקום הזה , כנראה הוא צריך ללכת על זה. או לבחור מקום אחר.

זה בהחלט הביא אותי לרצות לבעוט בהכל, היחס המגזרי וההלכתי לאישה.

עשיתי תהליך של הבנה שהאמונה והתורה אינה מגזרית ואינה שיכת לדעות ופסיקות מסוימות. יש הרבה היבטים ודיעות ואפשר לבחור מה שמתאים.

אני לא מרגישה שמשהו מחייב אותי, אלא שיש לי בחירה איך לקיים את התורה ובמה להאמין.

אני חושבת שנגיד 7 נקיים הייתי מוותרת לגמרי.

גם כשרות.

למה אני לא עושה את זה בפועל?

כי אני כן מחויבת בסוף להלכה.

איך אפשר להרגיש ששום דבר לא מחייב אותך?

מצוות ויש איסורים

ויש גם את אפשרות הבחירה,

אני מקיימת ושומרת מתוך בחירה.

יש דברים שפחות מתאים לי ואני לא מתחברת, אפשר למצוא קולות, היתרים ודיעות אחרות. אפשר גם לבחור שלא לשמור משהו. ככה בעיניי עדיף מאשר הרגשת המחויבות שהביאה אותי לרצות לנטוש הכל.

אם שווה להיות מחויבת בהרגשה של חנק או אולי באמת להניח לזה לפחות תקופה.

אבל זה הרהורי כפירה שעולים בי וזה ספקות שהורגים אותי.

שמאוד יעזור לך ללמוד את העניין של ההלכה ואיך היא נפסקת.

בניגוד למה שנאמר כאן בשרשור, אני דווקא חושבת שזה די בסיסי כאישה יהודיה להבין את זה.

לא אומרת עכשיו ללמוד דף יומי, אבל כן להבין באופן בסיסי איך נפסקת הלכה. מה זה אומר שיש על זה דיון בגמרא, לפי מה פוסקים ועוד.

כי אחרת באמת מאוד קשה להבדיל בין חומרה, מנהג או הלכה ממש.

ואז גם הכל מאוד מעיק, כי אם לפי הגישה שלך צחצוח תותים, שבעה נקיים ולבוש צנוע הם באותה דרגה, זה באמת יוצר מתח מאוד גבוה שבעיניי קשה להחזיק אותו.

אבל ברגע שמבינים מה הבסיס, מה חובה ואין התגמשות כי זו ההלכה ומה זו תוספת, זה מה שמאפשר את מרחב הבחירה *בתוך* ההלכה. 

לבחור בתוך ההלכה.

היום השקפה משפיעה. גם אם אפשר הלכתית לבחור אחרת, כשחיים בתוך קהילה, או כשהילדים מצטרפים למוסדות כאלה ואחרים. ואז יכולת הבחירה מצטמצמת כי צריך לבחור מה יותר חשוב. חא תמיד, אבל בהחלט יכול לקרות . בצניעות זה ממש בולט. לא כמו בדברים אחרים 

אבל זה כבר לא מול ההלכה, אלא מול החברה.

(יש לנו גם בחירה לאיזו חברה להשתייך).

וכן, אני מתלבשת בצורה מסויימת, בוודאי שזה קשור גם לאיך החברה סביבי מתלבשת. ובנושא הזה ספציפית, כשביררתי בעבר לגבי הלכות צניעות, יש באמת משקל גם למה נהוג מסביב. אז זה כבר הופך ךמשהו שהוא הלכתי ממש ולא חברתי.

ולמרות כל זה, אני חושבת שחלק משמעותי מעבודת ה' שלי היא הבחירה, אבל זה מגיע אצלי לא רק כי נולדתי למשפחה דתיה, אלא כי לימדו אותי כלים דרכם אני יכולה "להבין את המערכת". זה לא אומר שאני מבינה הכל, אבל אני כן מרגישה שלמדתי וקיבלתי כלים שמאפשרים לי להסתכל ולהבין האם מה שאומרים לי עכשיו זו הלכה? מנהג? חומרה?

עלי, זה מאוד מקל.

אבל כן חשוב לי לדייק אותך.

אי אפשר להשוות בין שבע נקיים לאיך והאם לבדוק תותים...

שבעה נקיים פסקו האמוראים/תנאים בגמרא (לא יודעת מי בדיוק, אבל העיקרון) לעומת רבנים בני דורנו (שנגיד לגבי התותים זה לא התקבל אצל כולם).

לא שחלילה אני רוצה לגרום לך לזלזל ברבנים, אבל כשיש קושי מסוים כדי לשים לב לאבחנה בין הדברים ולא להכליל את כולם.

מי שקבעו לנו את הכללים של נידה הם גם אלו שקבעו לנו את חנוכה ופורים.

הייתי מציעה לך לנסות לעשות אבחנה בין מה שהתקבל אצל כולם לבין מה שבמחלוקת.

כמו נגיד - אצל כולם אסור לאכול חמץ בפסח, אבל אצל חב''ד מחמירים בעוד דברים.

הבעיה בזה, שבדור שלנו אנשים מרשים לעצמם להקל בהלכות בסיסיות. כמו כיסוי ראש, צניעות ועוד.

צריך באמת למצוא רב, כזה שיודע גם לדבר ללב ולעבור וללמוד איתו את הדברים שקשים לך.

לעשות הפרדה בין חומרה להלכה ממש.

אבל אין לי מישהו להציע לך (הרב שמואל אליהו מדבר מאוד מאוד ללב, אבל יחסית מחמיר הכל מיני דברים וגם פוסק לפי ההלכה. אולי כדאי לך לשאול אותו בשידור ברדיו ביום שישי ולקבל תשובה רעיונית כללית אבל לא משהו שיחייב אותך להלכה)

מכירה מישהי שהיה לה מאוד קשה כל ההתארגנות למקווה ודיברה עם הרב שלה וביחד הן הגיעו למינימום של מה שהיא חייבת לעשות וזה הפך לה את כל החוויה הזו להרבה יותר קלה ופחות מעיקה.

בהצלחה אחות!

התכוונתי לכתוב על הרב שמואל שהוא פסוק לפי הקבלה.

שזה תכלס סוג של הקפדה יותר/חומרה.

נגיד לא לבשל עם שום ובצל ביחד.

שחובה חובה חובה לשמור על ההלכה על פי השולחן ערוך לספרדים או משנה ברורה לאשכנזים.

אין בזה חולק. (לדעתי)

זה היסוד, זה הבסיס.

הם אחרונים שסיכמו לנו את כלל המצוות שבכתב ושבעל פה.

נכון, צריך לחפש רב שיכוון אותי בתוך המשנה ברורה, זה כן.

לפעמים יש לי קושי לקיים מצוות מסויימות (גרביים) אבל אני משתדלת מאוד כי מבחינתי זו חובה.

צריך לזכור שאומנם הם בני אדם, אבל הם שליחי ה'.

הקב"ה שולח להם סייעתא דשמיא ורוח הקודש להדריך את הדור.

שחובה לשמור על ההלכה.

אבל ההלכה כפי שאני למדתי אותה, היא לא כפי שאת למדת אותה.

למשל הדוגמה הספציפית שאת הבאת, זו לא פסיקה שמקובלת אצלנו.

אני לא מרגישה שאני פחות דתייה ממי שכן הולכת עם גרביים, אבל דווקא בגלל הפערים האלו חשוב בעיניי ללמוד ולהבין איך נפסקת הלכה.

אני למשל לא אעלה על דעתי להגיד על שבעה נקיים שיש מקום להקל בזה, כי מבחינת פסיקת ההלכה ברור לי שיש לזה בסיס חזק מאוד ואני מקיימת את זה בדיוק כמו שאני שומרת שבת. גרביים לעומת זאת, זה משהו אחר. ברור לי שזה לא חד וחלק כמו שבעה נקיים, ולכן יש בזה גם גישות שונות.

יש דברים שרבנים אחרים בני ימנו מתירים (כמו סתם נניח דוגמא קטנה כתוב בשולחן ערוך במפורש שאסור לשמוע קול שירה של אישתו נידה.. ) ויש בוודאות רבנים שמתירים.

או דברים אחרים שרבנים בני ימינו אוסרים.

לכן זה מערער..

ונניח גרביים אם כבר הבאת את הדוגמא, החפץ חיים שהוא רב מאוד גדול התיר ללכת בלי גרביים עם חצאית עוקפת ברך.

אז כל מי שהולכת לפי דבריו זה נקרא שהיא לא מקיימת הלכות?

הלוואי שזה היה כזה פשוט.

מבחינתי זו בשורה מאוד משמעותית.

את יכולה לכוון אותי למקור? 

מזכירה שלא פוסקים הלכה מהפורום, אבל את המקור הבאתי לבקשתך (גם המשנ"ב כותב שזה תלוי במנהג המקום. מהברך ומעלה אסור בכל מקרה, אבל מתחת לברך זה תלוי במנהג המקום, לפי פסיקתו).

שהרב צבי יהודה מאד חלק על הפסק הזה של המשנה ברורה,

זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה...

אני מנסה להעלות צילום מסך ללא הצלחה.

תסתכלי במשנה ברורה חלק אורח חיים ע'ה,ב

יש מגוון רחב של גישות פסיקה וממש לא כולם שמים את הקו במשנה ברורה או שולחן ערוך

למיטב ידיעתי הגמרא היא נקודת הציון האחרונה שבאמת מוסכמת על כולם (עם כל המורכבות שלה ושהיא לא בדיוק בדיוק להלכה)

יש רבנים שפוסקים על בסיס טקסטים ייחודיים של גאונים (למשל הרב זייני)....

לא יודעת מה מהם ידבר אלייך. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך… (וכמובן אפשר להמשיך לדבר ולברר יותר את הכיוונים שאני פותחת, פה או בפרטי - איך שתרצי).

קודם כל, אני ממש מעריכה אותך על עצם הבירור שלך. לפעמים יותר קל להמשיך את החיים שלנו איך שהם היו ואיך שהתרגלנו. וכשמרגישים קושי - ההחלטה לברר ולשאול בקול את השאלות שעולות בנו דורשת אומץ…

דבר אחד שרציתי להתייחס אליו זה הקושי שלך מול פסיקת חכמים, ובפרט בהלכות טהרת המשפחה, שנפסקה בדור אחר ודווקא על ידי גברים, ורחוקה ממה שנכתב בתורה.

האמת שדווקא על זה יש לי הרבה מאוד לכתוב. אבל אני לא יודעת עד כמה את באמת מחפשת תשובות לשאלות האלו כרגע.

אני אכתוב בינתיים בקצרה את כיוון הדברים, ואם תרצי, אני אשמח לכתוב יותר בהרחבה (יחסית בקצרה, כן? אני לא יודעת לכתוב באמת קצר…🤭).

(הדברים שאני כותבת מבוססים על דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון על מצוות טהרת המשפחה, 'מעיין גנים', בשילוב עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. אולי את כבר מכירה חלק מהדברים כי כתבתי על זה כבר בעבר בפורום…).

אז כותבת את עיקרי הדברים -

טהרה לא קשורה ל'מותר' או 'אסור'. מותר להיות טמאים, ומותר גם לעסוק בדברים של קודש כשאנחנו טמאים.

לטומאה/טהרה יש משמעות בשני מקומות בלבד - קרבה בין עמ"י למקדש, וקרבה בין איש לאשתו.

וזה לא סתם. הקשר בין איש לאשתו נמשל לקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. ובית המקדש הוא המקום של החיבור הממשי, זה המקום שבו אנחנו כביכול 'נוגעים' בקב"ה ומתחברים אליו פיזית, זהו הבית המשותף שלנו.

והקשר בין איש ואשתו הוא ענף שמשתלשל מהשורש הזה של הקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. יש פה קשר רוחני שיש בו השפעה דו כיוונית (בין הקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה לבין הקשר של איש ואשתו).

כשחרב בית המקדש, השכינה גלתה, הבית שלנו חרב, ויצאנו לגלות, המכונה גם נידה בכמה מקומות בפסוקים ("חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה").

וזה בערך השלב שבו התחילו ה'החמרות' בענייני טהרת המשפחה.

כך גם כותב השו"ע, כשהוא כותב על כך שצריך לחכות שבעה נקיים כחומרת ר' זירא - "משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת… וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה" (טור יורה דעה קפ"ג)

הקושי להבחין בין דמים ובין נידה לזבה הוא לא 'פשלה', או איזו טעות בפסיקה, שנשות ישראל צריכות לשלם עליה לאורך דורות. הקב"ה לא היה נותן ל'פשלות' כאלו לקרות.

השינוי הזה הוא חלק מהביטוי לגלות. כשהקשר בין עמ"י לקב"ה נפגע, גם הקשר בין איש לאשתו נפגע. זה מתבטא גם בעוד דברים ("כאשר חרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה"), וגם בהלכות טהרת המשפחה שהשתנו, ומצריכים אותנו לעבור מסלול ארוך יותר עד שנוכל להיטהר.

כי זה חלק מהתיקון שלנו. כמו שהשורש משפיע על הענף, והיציאה לגלות השפיעה על הקשר בין איש לאשתו, כך גם הענף משפיע על השורש, ועל ידי העבודה שלנו בהיטהרות לבעל שלנו, נוכל לקרב את הטהרה של כנסת ישראל כולה בהתקרבות לקב"ה לקראת גאולה שלמה, בעז"ה.

(ידעתי שייצא לי ארוך בכל זאת… אבל באמת יש עוד כך כך הרבה להעמיק בזה. לא יודעת אם זה כיוון שמדבר אלייך, מוזמנת לכתוב לי אם תרצי עוד, או אם יש לך שאלות שיכוונו אותי לאיזה כיוון עוד להרחיב…)

כיוון נוסף שרציתי לכתוב לך זה על מה שכתבת שאת מרגישה שכרגע את רחוקה מקדושה, ומרגישה בעיקר חוסר סיפוק וריקנות.

אני חושבת שעצם התשומת לב למקום הזה שאת נמצאת בו יכול לאפשר שינוי.

באחד השיעורים של הרב ראובן ששון ששמעתי, הוא דיבר (בשם מישהו אחר, אבל לא זוכרת מי) שיש שני סוגים של קרבה לה'. סוג אחר הוא קרבה של 'יש' - שהאדם מרגיש את הקרבה לקב"ה ואת הדבקות בו. והסוג השני הוא קרבה של 'אַיִן' - שהאדם מרגיש ריחוק מהקב"ה ומצטער מזה. עצם הצער על הריחוק - זה בעצמו מבטא קרבה, זה מבטא את השייכות שיש לאדם לקב"ה, ואת הרצון הפנימי שלו להגיע לקרבה.

אני לא יודעת מה תהיה הדרך שלך להגיע לקרבה יותר גדולה לקב"ה. אבל עצם העמידה מול השאלה הזו זה כבר צעד גדול. והלוואי שתצליחי למצוא שליחים טובים ולפגוש דברים שיעזרו לך לזוז מהמקום בו את נמצאת למקום של קרבה וסיפוק ושמחה בעבודת ה' שלך.

אני יכולה להגיד שהלימוד מהרב ראובן ששון ממש נתן לי הסתכלות עמוקה ואחרת על המציאות ועל עצמי, וזה שינה הרבה בעבודת ה' שלי.

אבל 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ', אז אני לא יודעת אם מה שהתאים לי יתאים גם לך.

מה שבטוח תמיד שייך זה להתפלל לקב"ה על זה. ממש לפנות זמן (אפשר גם תוך כדי הליכה, או אפילו שטיפת כלים או משהו), ולדבר עם ה' במילים שלך, לספר לו על הקשיים והשאלות, וגם לבקש שיכוון אותך למקום נכון ומתאים, לתשובות שיתיישבו על הלב שלך, ולחיבור גדול יותר למצוות שאת מקיימת וכו'.

בהצלחה רבה!❤️❤️

אני רואה שלא מגיעה לכתוב את השאלה שלי באופן מסודר, אז אשאל אותה איך שזה, ובטח ייצא ארוך, מחילה:

אני לא מצליחה להבין איך ה"תיקון" כמו שקורא לזה הרב ראובן ששון לפי דברייך (שכתבת שהוא תיקון שהתחיל בגלל הגלות) מסתדר עם העובדה שחזרנו לארץ ישראל: למרות הטבח הנורא בשמחתורה, עדיין איך שלא מסתכלים על זה, הקב"ה נתן לנו בתש"ח את מפתחות הקוממיות והחירות הלאומית. יש כל כך הרבה הקשרים הלכתיים שבהם השיבה לא"י וקוממיות העם בארצו כן משנים פרטים מסויימים בהלכה (או לפחות מתקיים על זה דיון) (וסתם זורקת דוגמאות מהשיח הציוני-דתי: צומות חורבן, אופני לימוד תורה, מצוות התלויות בארץ) - כך שלא הגיוני לי שבנושא הקריטי הזה, שבו נשים (וגברים) משלמים כפרטים מחירים כל כך כבדים, נושא שמשפיע באופן ישיר על כל כך הרבה היבטים בחיים של הפרט – שבנושא הזה לא יהיה ביטוי לתקומה הלאומית ולשיבת ציון. פשוט לא הגיוני לי ההסבר הזה... נשמע לי "אוטומטי מדי". זה מזכיר לי שמצטטים "נשלמה פרים שפתנו" על תפילה במקום הקרבת קורבנות בבית המקדש, אז זה כאילו "קלף תפוס" בתחושה שלי... מבינה?

מקבלת שאולי יש בנקודה הזו איזו הרחבה אצל הרב ראובן ששון, אבל אם אין (לא מכירה את הרב) אני שואלת האם זה לא משהו שעובר לך בראש כאישה ציונית דתית שנתקלת בזה.

ואם כבר מתייחסים להלכה הזו במבט הסטורי (תקופת גלות), אז דווקא בימינו גם עולה במלוא החריפות הצורך האקוטי בקולות בנושא הזה: בניגוד לדורות קודמים, ב"ה זכינו לחיות בדור שבו גורמי מקצוע מבינים את החשיבות של האינטימיות הזוגית לרווחה הנפשית (לאו דווקא יחסים), והיא תופסת בין בני הזוג חשיבות רבה יותר, וגם בפועל מקום רב יותר, בחיי הפנאי שלנו (פנאי שגם ממנו יש ב"ה יותר בזכות הטכנולוגיה שחוסכת נגיד ירידה לכבס בנהר), שלא לדבר על הבלגן המנטלי שמספקים לנו הרחוב והמדיה (שיתרונותיהם בצידם). מנגד יש גם יותר עומסים קטנים ולחצים בחיי היומיום, המוח עובד כל הזמן, אבות שותפים מלאים בגידול הילדים ב"ה, ואנשים עובדים לצערנו עוברים המון כל יום, החל בתחב"צ ועבור בעבודה וכלה בבית המרקחת ובסופר, ופוגשים כל כך הרבה אנשים, ובהתאמה - הצורך בהרפיה, ובעיקר הצורך בחיזוק המקום של הבית האישי שלי, גוברים. זה לא חייב להיות ליטוף, זה יכול להיות סתם הגברת הטבעיות סביב העניין. נניח לא טבעי שלא להעביר מיד ליד, ומעריצה את הציבור שלנו שמקיים את ההלכה הזו, אבל ברור לי שבעבר לעומת ימינו כל ערב היה יחסית דומה בכל בית, ובאמת היה רומנטי ליצור מובחנות ונבדלות כזו ע"י אי-העברת חפץ, ולמצוא נתיב חדש עם אשתך בימים הללו – בעוד שעם העומסים של היום והתזזיתיות והמשימות ממש לא כל ערב נראה אותו דבר וההלכה הזו מייצרת פשוט עוד תסכול ואובססיה (אם בכלל זוכרים לקיים אותה בזמן ולא קרוב כבר להיטהרות חחח). באופן אישי אני תמיד נבוכה למראה זוגות שלא מצליחים להעביר תינוק קטנטן ביניהם...

יצא לי ארוך... מקווה שאני מובנת...

לא יודעת אם התשובה שלי תניח את דעתך, ואני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף (מוזמנת להמשיך לדייק אותי ולשאול עוד אם תרצי...), אבל מנסה בינתיים לענות ממה שעולה לי.

לגבי השאלה הראשונה -

קודם כל, הדברים שכתבתי הם שילוב של דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון יחד עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. בספר 'מעיין גנים' פחות מדובר על השינוי שחל בקיום מצוות הטהרה אחרי החורבן, זה החלק שהתחדש לי מליאון קנדיל, אבל זה מתכתב ומתחבר ללימוד בספר.

ולגבי השאלה שלך - בספר הרב מקביל בין שלבי הטהרה של האישה לבין שלבי גאולת עם ישראל, על פי פרק ל"ו בספר יחזקאל.

אז הגלות מקבילה כמובן לתקופת הדימום. זה מפורש ממש במילות הפסוקים בנבואה - "בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז), והגלות היא התוצאה הישירה - כשעם ישראל הוא 'נידה' אז יש התרחקות - "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים".

[רק הבהרה - הפסוקים פה עלולים לעשות קונוטציה ופרשנות שלילית למציאות ה'נידה' שלנו. כמובן שלא זו הכוונה. אישה שהיא נידה - זה תהליך פיזיולוגי תקין ובריא שלא מעיד כלום על המעשים שלה, ובוודאי שלא אומר עליה שום דבר רע. אבל הנביא מדמה את החטאים של עם ישראל והגלות לנידה - כי בקשר הזוגי של כנסת ישראל והקב"ה, הדוד והרעיה, זה הריחוק. ובקשר הזוגי שלנו - כל פעם שיש מציאות של נידה, יש לנו הזדמנות לעבור את התהליך הזה בקטן, ולהיות שותפים בתיקון החטא הגדול של עם ישראל, להיות שותפים בתהליך הגאולה].

ואחר כך מגיעים שלבי הטהרה -

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת" - זה השלב שמקביל להפסק טהרה. קודם כל עצירת הדם, עצירת הפיזור, והתחלה של קיבוץ חזרה לארץ.

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" - יש עוד המשך לשלב הקודם. עוד לא מגיעים מיד לטהרה. יש עוד שלב של הביאה לארץ, שמקביל לשלב שבעת הנקיים. השלב הזה מקביל לימי ספירת העומר - כמו שאחרי היציאה ממצרים היה צורך לעבור עוד תהליך של הסרת הטומאה והגדלת הקדושה לפני מתן תורה, כך גם אצלנו (בטהרה האישית, ובגאולה הלאומית), יש עוד של של הסרת הטומאה והעלאת השכינה.

ואז מגיע שלב הטהרה - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" שממש מקביל לשלב המקווה.

השלב הזה מביא גם לנאמנות מחודשת, לחיבור עמוק יותר ממה שהיה פעם - "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ובסוף מגיע החיבור - "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם…"

(בספר כל חלק מקבל כמה פרקים של ביאור והרחבה, פה אני ממש בקושי נוגעת, אבל לפחות נותנת מבט כללי).

בכל מקרה, לפי ההקבלה הזו, בעצם עמ"י נמצא עכשיו בשלב ה'שבעה נקיים', השלב של ההכנה לקראת הטהרה השלמה, טהרת הלב.

אז לי זה דווקא מסביר למה דווקא בתקופה שלנו יש משמעות אדירה לקיום שבעה נקיים, ואולי לכן גם יש כל כך הרבה קושי עם השלב הזה, קושי שלא הרגישו באותה עוצמה בדורות עברו, כי איפה שיש קושי יש תיקון יותר עמוק. ונראה לי שדווקא מי שבוחרת ומקפידה על שבעה נקיים, למרות הקושי, פועלת בזה יותר מאשר מי שמקיימת בלי שזה מפריע לה יותר מידי...

(אני לא בטוחה שהבנתי את מה שכתבת על 'ונשלמה פרים שפתינו', אז פחות יכולה להתייחס לזה...).

לגבי הנקודה השניה שכתבת, אני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף.

בכל מקרה, נקודת המוצא שלי היא שהמצוות הן מדוייקות לנפש שלנו, גם אם אנחנו לא מבינים אותן. זה שיש לנו יכולת להבין חלק מהמצוות, או להבין איך פעם זה כן היה יכול להתאים, לא אומר שפעולת המצוות תמיד צריכה להיות מובנת לנו, וברגע שנראה לנו שמשהו לא מתאים, זה אומר שצריך לשנות. אני מאמינה שאין לנו יכולת להבין את מחשבתו של הקב"ה, והוא יודע ומבין יותר מאיתנו, ואם זו ההלכה שהוא גלגל שנצטרך לקיים, אז זה מה שמדוייק לנו.

באופן אישי אני גם לא מרגישה את הקושי שאת מתארת. אז יכול להיות שלכן גם יותר קשה לי לענות לך על זה...

שאנחנו דווקא בשלב ה"שבעה נקיים" של התיקון ההסטורי?

אולי, נגיד, אנחנו בשלב האחד קדימה (עוד לפני שלב החיבור) - השלב של "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה... והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"?

(את בטח מבינה שגם זה יכול בדיוק להתפרש לתקופתנו גם כן...)

אני דווקא מאד אוהבת כשיש להלכות פרשנויות כמו אלה, שמבוססות על מה שנקרא לו לצורך העניין מבט הסטורי (כלומר שמסתכלים על מצווה בהקשר הסטורי, נניח: קודם היתה גלות, עכשיו יש דרך לתיקון. זה מבט הסטורי), אני רק לא יכולה להתעלם מזה שיש בהן הרבה פעמים בעייתיות מהסוג שתיארתי. לכן באופן אישי, כשאני כבר כן מצמידה להלכה מבט הסטורי, הרבה פעמים זה מבט שבוחן את הטעמים להלכה לפי הזמן שבו נקבעה. זה לא אומר בהכרח שאקל בה, אבל זה אומר שאקח אותה בפרופורציות, ובמקרה הצורך אדע שיש לי אופציה לפעמים לחפש קולות. מכאן הגעתי לתאר את קשיי דורנו🤷‍♀️

אבל בהחלט הבנתי יותר כעת מה את אומרת.

שוב תודה!

שאנחנו לא אמורים 'לדעת' באיזה שלב אנחנו, ועל פי זה 'לקבוע' איך תיראה ההלכה.

ההלכה מתפתחת בכלים שלה. גם בתקופת הגלות חכמים לא 'החליטו' שבגלל שהשכינה גלתה צריך גם 'להפריד' יותר בין איש לאשתו ולהוסיף תקנות שמאריכות את תקופת ההרחקות.

לפסיקת הלכה יש כללים, ומעל הכל יש את הקב"ה שנתן לנו את התורה ומכוון אותנו ללמוד ולכוון לאמיתה של תורה.

וההשפעה של התורה עלינו ועל המציאות היא הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להבין. יש פה עולמות רוחניים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס ולהבין, ובטח שלא לדמיין, כי אנחנו שקועים בחומר, ואטומים מראייה רוחנית (זה גם חלק מהשפעות גלות השכינה, שמרחיקה אותנו מראייה של הרבדים הרוחניים של המציאות).

למעשה, החיפוש של טעמי תורה והבנה של מה שעומד מאחורי המצוות זה חלק מהביטוי של חזרת השכינה, של דור הגאולה שרוצה להבין ולהתחבר למשמעות הדברים שאנחנו עושים.

אבל יש בחיפוש הזה סכנה, כי אם אנחנו נחשוב שאנחנו מסוגלים לדעת ולהבין את טעמי המצוות באמת, אנחנו נחשוב שאנחנו יכולים גם לשנות לפי דעתנו מה שכבר לא מתאים לנו. וזו טעות גדולה, כי התורה היא אלוקית, ונצחית, ומדוייקת לנו, וגם אם אנחנו מבינים משהו, זה רק מעט מזעיר מהעומק האמיתי של הדברים.

אז כך גם לגבי ההסבר שכתבתי, הוא עוזר להבין את המשמעות העמוקה של השינויים ההלכתיים שקרו סביב מצוות טהרת המשפחה. הוא יכול לתת גם משמעות לקושי שיש לנו עם ה'שבעה נקיים'.

אבל אף פוסק לא יכול לקחת את ההסבר הזה ולהגיד מתוכו - 'אני חושב שאנחנו כבר בשלב הבא של הגאולה ולכן אפשר כבר לשנות את ההלכה'. לא אלו הכלים של פסיקת הלכות. זה לא אותה שפה בכלל.

בעז"ה אנחנו ממשיכים להתקדם לשלבים הבאים של הגאולה, ועם הזמן אנחנו עוד נראה את ההשפעות של הגאולה על המציאות שלנו בכל מיני רבדים ודרכים.

אני בטוחה שכשייבנה בית המקדש, המציאות של מצוות הטהרה תשתנה, וכבר לא נהיה מחוייבות בשבעה נקיים על כל דימום. חלק מהביטוי של הגאולה יהיה גם שתהיה לנו סנהדרין, ויהיה להם כוח הלכתי לשנות דברים שחכמים בימינו לא באמת יכולים לשנות.

ובגאולה הממש שלמה שבה כל המציאות תגיע לדרגת גן עדן, גם הטבע הגופני שלנו ישתנה, כי חטא חווה יתוקן. יש על זה הרבה מדרשים ואמרות בחז"ל, אבל עד שזה לא יקרה אנחנו לא באמת נבין איך זה יהיה.

כל הכבוד על הפירוט בכתיבה!

כתבת מקסים!

צריכה לקרוא עוד כמה פעמים כדי להפנים.

תודה רבה 

עלינו להיזהר מלהכפיש ציבור שלם, ולקבוע הנחות יסוד שהם עזבו בגלל החומרות.

יצא לי להכיר מהמגזר הזה אנשים טובים ומאושרים עם נפש בריאה.

ויצא לי להכיר לצערי בשנים האחרונות הרבה משפחות שעזבו את הדת והחברה שלהם מכל המגזרים - דתי לאומי, חרדים - ליטאים, חרדים -ספרדים. זה תופעה שקיימת, לא הייתי מסיקה מסיפור כזה מסקנות על ציבור מסויים ( הגם שאני חולקת עליו בהרבה דברים) .

לגבי חומרות- אני חושבת שבכל ציבור מחמירים בדברים אחרים- יש לי כמה שכנים לא דתיים שהכיבוד הורים שלהם הוא משהו לא רגיל,הם ממש מחמירים בזה!

יש לי שכנים גם דתיים וגם לא דתיים המחמירים במצוות הגנה על עם ישראל והתנדבו למלחמה עכשיו,והחמירו על עצמם לצאת למלחמת מצווה למרות שהם לא קיבלו בכלל צו 8.

האם החומרות האלו עושות להם רע? ממש לא!

כמו שגם חומרות בהלכה לא בהכרח עושות רע לנפש האדם.

אין רע בלהחמיר.

סליחה שכתבתי למרות שאני רואה שהשרשור הלך לכוון אחר... שתהיה לך הצלחה רבה בברור החשוב שאת עושה!

כאשר יודעים שזו חומרה.

הבעיה בקבוצה הנל שהם מתייחסים לכל החומרות שלהם כהלכות לכל דבר.

אם האדמות אמר שמצוות עונה מקיימים רק ביום שישי בערב אז אם מישהו מקיים ביום אחר אחר כך הוא מרגיש חוטא גמור.

ואם אישה רוצה בבית לא להיות לבושה בדיוק בדיוק כמו בחוץ והאדמות אוסר, והיא לא מצליחה אז שוב.  היא מרגישה חוטאת.

כשאדם מרגיש חוטא זה כבר פתח לאם כבר אז כבר ולזרוק הכל.

כשההחמרות נהפכות להלכה זה בעיני ממש כמו "לא תוסיף". וזה רע. מאוד.

זה שיצא לך להכיר אנשים פה ואנשים שם אחרים זה בטוח. אני לא מדברת על בודדים אני מדברת על דרך חיים של הרוב.

אני מבינה מה את מתכוונת,

יש לי גם מה לענות לך ספציפית על הדוגמא שהבאת,אבל נראה לי זה לא מתאים להכנס לדיון על אחרים,

אני עדיין חושבת שבכל הציבורים יש מחמירים ויש שלא, יש שזה עושה להם טוב ויש שלא,

אנחנו צריכים לחשוב לעצמנו על עצמנו,ולא לקטלג ציבורים שלמים ולא לדון על אחרים.

לכן אסיים כאן.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק