ברור שעם הזמן, מדור לדור, נוספו מנהגים וחומרות.  

זה גם הטבע האנושי.  יותר חומרה = יותר קדושה, לכאורה.  

ועם הזמן הרב שחלף, כבר קשה מאוד להפריד בין ההלכה הבסיסית לחומרות ומנהגים.  

לכן גם חוזרים ואומרים ״זה תלוי פסיקה״ בהרבה שאלות, בפרט בטהרת המשפחה.

אפשר גם לראות את התפתחות היחס להפרשת חלה.

בעבר, עניין שגרתי של תרומות ומעשרות.  

כמו שאף אחד לא עושה עניין מיוחד ואירוע מהפרשת תרומות ומעשרות על ירקות מהשוק, כך היה עם הפרשת חלה בבית, כשמכינים כמות בצק מעל השיעור.  

מתי שהוא, הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר.

מעניין אם באמת יש דרך אחרת להגיע לקדושה שהיא לא חומרות.

החיים הבינונים שלי (עושה רק מה שצריך בגדול בלי שום חומרה) לא מביאים אותי לקדושה. יש בי חוסר סיפוק שגדל מיום ליום. וריקנות.

מצד שני חומרות גם עושות לי רע, כי אם את הכי בסיס שיש, קשה לי בטירוף לקיים אז עכשיו גם חומרות?

זה יצור אצלי עוד יותר אנטי.  

קדושה זה לחבור למציאות שלמעחה ממני..

יש כל כך הרבה דרכים.

יש מי שבתפילה אם מוצאת זמן,

יש מי שבהודיה במילים שלך אפילו כמה שניות על כל משהו לא מובן מאליו שפתאום קורה כמו לא לפספס אוטובוס,

יש מי שבשירי קודש,

שבריקודי קודש,

שבהכנת משהו חגיגי לשבת,

שבלימוד אישי של ספר מודרני על פילוסופיה יהודית (בדגש על העשרה, לא על מסקנות),

או האזנה לשיעור (יש סדרות מצויינות באתר של "תורת הר עציון" שלט ראיתי שהמליצו כאן),

אפילו פודאקסטים (מועשרת מאד מזה של הרב חיים נבון),

או אפילו חברותא בספר בסיסי יותר, קדום ולרוב גם קשה יותר (יש חופשי לקריאה ספרים שלמים שהם ספרי יסוד במחשבה יהודית החל מרס"ג, באתר "דעת").

בטח לבנות רוחניות יותר יש רעיונות נוספים. אני אדם יותר שכלח וההמחצות בהתאם. זה לא הופך את עבודת השם שלי לפחות טובה (וגם אני כמוך מחפשת קולות היכן שרק אפשר. בעיני זה חלק מ"תורת חיים" שניתנה לנו על מנת לחיות בה, בכל דור וגם בדור שלנו).

זה כתוב, וזה כנראה נכון לאנשים מסוימים ולזמנים מסוימים.

אבל זה לא בדיוק הבסיס בתורה

הבסיס הוא לקיים את ההלכה, ולהאמין בקב"ה.

אני חושבת שיש פה מקום גם ללמידה רחבה- לא לקבל את הפסיקה בשורה תחתונה מרבנים בני דורנו

אלא ללמוד כמה שאפשר את מבנה התורה וההלכה, את השתלשלות הפסיקה, את הגישות השונות

זה נותן הרבה יותר אחריות ושליטה אצלך ופחות להרגיש כאילו "עבדו עליך" איפשהו

והדבר השני הוא התבוננות- מה עושה לך תחושה של קרבה לקב"ה? תחושה של התעלות, של רוחניות?

ולהפנים שלא רק ההלכה חשובה, אלא באמת שהחוויה שלך בתוך עבודת ה' היא גם חשובה. לא *במקום* ההלכה חלילה, אבל זה בהחלט גם חשוב מאוד. ובוודאי שיותר חשוב מחומרות

בעיני עצם ההתערערות הוא יפה ומבורך- זה מקום להתפתחות אישית   ולא להמשיך ברוטינה של החיים. זה מהמם

שיש לנו תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. אנחנו מחוייבים לשניהם

זאת אומרת, להסתכל רק על תורה שבכתב כ"תורה" ועל השאר כתוספת, זה לא מדוייק בעיני.

מה כן?

ניתנו לנו גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה. ולשתיהם אנחנו מחוייבים באותה מידה.

אבל, בעוד שמאוד ברור לנו מה זו תורה שבכתב, קצת יותר קשה להגדיר מהי תורה שבעל פה. האם זו משנה, גמרא, מדרש? או האם זה כולל את כל מה שיכתוב מישהו על התורה שבכתב לאורך כל הדורות?

כי אם ההגדרה של תורה שבעל פה היא "כל מה שנכתב או נאמר על תורה שבכתב", זה באמת מאוד מבלבל.

אבל מהבנתי הקטנה זה לא ככה.

אני מרגישה שקטונתי לענות על השאלה, כי היא דורשת המון ידע. אבל אנסה ממעט הידע שיש לי להסביר למה אני מתכוונת כי זה חשוב בעיניי.

יש ממש דרך, איך לומדים את התורה שניתנה למשה בסיני. יש כללים, יש דרך לדרוש, יש היררכיה בין מקורות שונים בהתאם לתקופה ולמי שאמר את הדברים. אני חושבת שנשים לא מספיק מכירות את זה, כי רוב הנשים לא לומדות גמרא. ואז גם קצת מתפספסת ההבנה של השתשלשלות תורה שבעל פה, דרך הלימוד, איך פוסקים הלכה. מה הוא ממש חלק מההלכה, ומה נחשב מנהג. ועוד כל מיני דקויות שאני לא מצליחה להסביר, אבל הם בעצם אלו שמעצבות לנו את ההלכה כפי שאנחנו מכירות אותה.

אבל בלי ההבנה של בניית תורה שבעל פה, באמת קשה להבחין בין ההוראה לצחצח תותים במברשת שיניים, לבין בדיקות שבעה נקיים. ויש פער גדול ביניהם.

אני חושבת שנכון להתחיל מהבירור והלימוד הזה. מה זו תורה שבכתב? מה זו תורה שבעל פה? מה זו הלכה? איך היא נפסקת? איך מכריעים?

כשיש סדר בדברים האלו, אני חושבת שגם יותר קל להבחין בין "לא תוסיף", לבין ההתפתחות של תורה שבעל פה

זה באמת משהו שאני מנסה לברר.

זה שאין לי רב שנעים לי לפנות אליו זה תכלס בעיה. 

שכל עוד אנחנו לא מונחות בהן בצורה מלאה מבחינת ההבנה, לא נכון לנו להתעסק בהם

כי חצי אמת היא בטוח מעוותת

ולכן, אם את רוצה ללמוד על ההתפחות של הפסיקה לעומת מה היה וכו - צריך לפנות לזה הרבה זמן וכח ומח ולהתייעץ עם אנשים שמבינים כדי שיסבירו לך בצורה ישרה וללמוד. 

אבל אני לא חושבת שאת נדרשת לכך בכלל. זו האמת בעיניי. 

כתוב במסכת סוטה שבדור של עקבתא דמישחא האמת תהא נעדרת - נעדרת הכוונה עדרים עדרים, כל אחד עם פסיקה אחרת ודעה אחרת. הרב אהרון לוי אומר שזה כשלעצמו הגלות. גלות הדעת. כי בעבר היו לנו סנהדרין שיחליטו ויפסקו וכולם הולכים על פיהם, והיום זה ממש לא ככה. 

אני לא רואה את הדברים כמוך כי הפסיקות הן לא ברמה של שמיים וארץ לדעתי. יש הבדל בדרך לקיום המצווה, אבל מדובר באותה מצווה בסופו של דבר. רק בצורת קיום אחרת, לפי הפסיקה המדוברת שנסמכת על ראשונים ואחרונים. ודברי חכמים זה גם דאורייתא כי כתוב 'ועשית ככל אשר יורוך'

מה שמחייב אותך - זה ללכת אחרי בעלך בפסיקה. זה קודם כל. אבל יש כאלה שזה לא מתאים להן, לעצום עיניים ולקבל את זה ולהתבטל לזה ורוצות לשאול ולחקור בעצמן. זכותך. המשימה שלך כיהודייה פה היא לעשות את רצון השם ורצון השם הוא די ברור ומקובל בפי כל הפוסקים של ימינו כמעט אותו דבר. צריך להטהר אחרי ווסת ושבעה נקיים. לא אוכלים חרקים, זה 5 לאוין. חמץ בפסח -  זה עניין של מנהגים (מודה שאנחנו ביטלנו את כל המנהגים מבית הורינו והנהגנו דברים חדשים שמותרים כמובן אבל לפי מה שהיה נראה לנו) .

 יש כמה דרכים לעשות את רצונו, ואני מאמינה שכולן מקובלות כל עוד הן באו לעולם באמצעות צינור קדוש וטהור. ותבחרי לך.

אבל יש הבדל בין פסיקה לבין מנהג. ואני מאמינה שאם תלמדי את זה יהיה לך יותר קל להבין. למרות שבעיניי זה גם בסדר שלא להבין ככ, אבל אם זה ממש מפריע לך - אז לכי על זה. זה מספיק חשוב ומהותי כדי להשקיע בזה בעיניי

זה לא שאני יכולה פשוט ללכת אחרי בעלי כי הוא גם אחד כזה שאין לו רב מסוים או דרך מסוימת.  

אנחנו שנינו כאילו מנסים לעשות בגדול את מה שה' מבקש ואין לנו איזה הסתמכות עוורת על רב מסוים או פסיקה מסוימת.

מי המקורות שלך? 

הם הרבנים שהכי מקלים.

כל דבר שמרגיש לי קשה אני ישר מחפשת רב/ ספר שמתיר. אין רב אחד או פסיקה אחת.  מישהו אחד מתיר? מבחינתי מותר.

כל דבר שמריח לי ריח של חומרה עושה לי בחילה.

רק שאם עד עכשיו היה לי קשה עם החומרות אז הלכתי על הבסיסי בסיסי.

עכשיו גם הבסיסי מתערער לי.

האמונה המוחלטת בחז"ל מתערערת לי.

הם חיו בתקופה כל כך אחרת, הם לא הכירו עד הסוף את נפש האישה.

פתאום מלא פסיקות נראות לי הזויות.

אוף.. לא יודעת.  

משבר גיל ה30 כנראה.

ולא משנה כמה התרים שמצאתי לעצמי הכי הכי פחות מחמיר שיש..

עדיין בבסיס אני מקריבה כל כך הרבה בשביל המצווה הזו והיא גורמת לי ולבעלי שבועיים של ריחוק מטורף שאחרי זה צריך שבוע כדי לחזור לעצמנו. ואז אחרי שבוע מקבלת שוב.

זה כל כך משליך על החיים שלי שאם יצא מצב שאני עושה את ההלכות האלו ובאמת בסוף נניח כל זה היה לחינם כי לא לזה התכוון המשורר (ה' )

אז אכלתי אותה בגדול.

מפה זה הנקודת שבירה שהתחלתי לנסות להבין עד כמה אני סומכת על חז"ל שככה אני מקריבה בגללם?

ואז זה נפתח לעוד כוונים..  

מעניין אותי לדעת

אם הריחוק היה רק שבוע נגיד, או רק בימי הווסת,, זה היה הופך טת זה ליותר קל..? או שעצם הריחוק הוא זה שמקשה..?

כי אם עצם הריחוק הוא שמקשה, פחות ימים לא בטוח יקלו עלייך.. כי זה יותר פסיכולוגי/ מנטלי/ תודעתי.

וגם, את מנסה להיקלט..? אם לא, מה מונע ממך לקחת מניעה הורמונלית ארוכת טווח וליפטר מהקושי?

משהו שצריך לתת עליו את הדעת הוא מהמ קורה ביניכם בימי הנידה שמקשה עלייך ככ. איך אתם מתקשרים, כמה מסוגלות נפשית יש להתמודדות הזו לעומת תלותיות , איך בעצם הימים האלה מצטיירים ונראים אצלכם ובהתאם לכך ההשפעה ועוד

כי שבוע לחזור לעצמכם מעיד על ריחוק גדול שאולי, רוב הסיכויים, הוא פתיר. רק עם כלים שלא הכרתם

זה בהחלט היה משמעותי.. שבוע בחודש זה רבע חיים לעומת שבועיים שזה חצי חיים (בגדול ממש כן?)

זה אולי לא היה פותר הכל אבל יכל מאוד מאוד מאוד להקל.

וכן..  מנסה להיקלט, וגם בתקופות שלא ניסיתי להקלט ההורמונים שיבשו אותי יותר ממה שאפשר לדמיין אז זה גם לא אופציה.

השאלות שאת מעלה חשובות, אני צריכה לחשוב עליהן יותר בעומק.

ורוצה להוסיף נק שמתחברת לי ששמעתי את ול בשיעור של הרב שניאור אשכנזי על זוגיות ( שיעור מהמם שהוא חלק מסדרה בת 3 פרקים) - הוא מביא שם מסקנה שבעומק אנחנו צריכים מבן הזוג שלנו מענה. וכשאין לו מענה, אנחנו מתענים בעצם ובן הזוג הופך למענה (מלשון עינוי)

אם אני מחברת את זה רגע למצוות עונה שגם על זה התורה אומרת שמי שלא מקיים עם אשתו יחסי אישות הרי הוא מענה אותה חלילה, אז אולי כדאי לך לדייק לעצמך את המענה שאת מקבלת מבעלך בזמן שאתם מותרים, ולמצוא לו פתרון מותאם בזמן האיסור ולהתחיל לפתח אותו. זה לא יכול להחליף מגע, אבל אולי לא תסבלי ככ ותראי את התקופה הזו כעינוי עבורך, אלא ההפך - מקפצה להעמקת הקשר בצורה קצת אחרת, שמאפשרת געגוע שמרים את היחסים שלכם ונותן לה עוד רובד

(והאמת שזה מסתדר לי הקטנה, עם מה שאת מספרת על העלאת הילוך וריחוק בזמן הנידה וגם לאחריה. מקווה שדבריי יהיו לך לתועלת )
 

❤️

זה קשה ומשליך על כל החיים, ממש על הכל.

וכיף לך שאת יכולה הכי להקל בעולם.

מאמינה שנקבל על זה שכר בשמים (זה לא לחינם) וגם בעולם הזה, אנחנו מרוויחות אהבה טהורה וכיפית גם אחרי הרבה שנות נישואים. 

עד כמה שהסבירו לנו במדרשות. בתורה שבכתב כתוב עיקר הדבר בצורה תמציתית, הסבר מפורט ניתן בעל פה , אחר כך בימי משנה התחילו לרשום אותו.

נגיד כתוב כבד אביך ואמך . אבל מזה זה אומר בפועל? מה כן , מה לא, איפה הגבול? אין את זה בתורה שבכתב .

חכמים דנו הרבה, התווכחו והיו להם כללים לפי מה הייתה פסיקה. לגבי שבע נקיים , לא נראה לי שיש גבר שנהנה לחכות עוד שבוע , כך שלא נראה לי שיש פה עניין היו גברים או לא היו גברים. דווקא כל העניין הזה מעביר שליטה לאישה, היא סופרת ימים, אומרת מתי כן , מתי לא , הולכת למקווה. גבר צריך לזרום איתה. בעצם גם עם אמצעי מניעה , אם היא לא מונעת , אין לו הרבה ברירה , או שהוא זורם או שהוא הולך....

בספרי הלכה טובים תמיד כתוב מאיפה הלכה , האם יש דעה מקלה ומתי אפשר לסמוך , מה הלכה מקובלת ולפי מי...

ויש גם מנהג המקום , יכול להיות שבמקום מסוים נהוג כל מיני דברים מסיבות מסוימות , אם מישהו רוצה דווקא מקום הזה , כנראה הוא צריך ללכת על זה. או לבחור מקום אחר.

זה בהחלט הביא אותי לרצות לבעוט בהכל, היחס המגזרי וההלכתי לאישה.

עשיתי תהליך של הבנה שהאמונה והתורה אינה מגזרית ואינה שיכת לדעות ופסיקות מסוימות. יש הרבה היבטים ודיעות ואפשר לבחור מה שמתאים.

אני לא מרגישה שמשהו מחייב אותי, אלא שיש לי בחירה איך לקיים את התורה ובמה להאמין.

אני חושבת שנגיד 7 נקיים הייתי מוותרת לגמרי.

גם כשרות.

למה אני לא עושה את זה בפועל?

כי אני כן מחויבת בסוף להלכה.

איך אפשר להרגיש ששום דבר לא מחייב אותך?

מצוות ויש איסורים

ויש גם את אפשרות הבחירה,

אני מקיימת ושומרת מתוך בחירה.

יש דברים שפחות מתאים לי ואני לא מתחברת, אפשר למצוא קולות, היתרים ודיעות אחרות. אפשר גם לבחור שלא לשמור משהו. ככה בעיניי עדיף מאשר הרגשת המחויבות שהביאה אותי לרצות לנטוש הכל.

אם שווה להיות מחויבת בהרגשה של חנק או אולי באמת להניח לזה לפחות תקופה.

אבל זה הרהורי כפירה שעולים בי וזה ספקות שהורגים אותי.

שמאוד יעזור לך ללמוד את העניין של ההלכה ואיך היא נפסקת.

בניגוד למה שנאמר כאן בשרשור, אני דווקא חושבת שזה די בסיסי כאישה יהודיה להבין את זה.

לא אומרת עכשיו ללמוד דף יומי, אבל כן להבין באופן בסיסי איך נפסקת הלכה. מה זה אומר שיש על זה דיון בגמרא, לפי מה פוסקים ועוד.

כי אחרת באמת מאוד קשה להבדיל בין חומרה, מנהג או הלכה ממש.

ואז גם הכל מאוד מעיק, כי אם לפי הגישה שלך צחצוח תותים, שבעה נקיים ולבוש צנוע הם באותה דרגה, זה באמת יוצר מתח מאוד גבוה שבעיניי קשה להחזיק אותו.

אבל ברגע שמבינים מה הבסיס, מה חובה ואין התגמשות כי זו ההלכה ומה זו תוספת, זה מה שמאפשר את מרחב הבחירה *בתוך* ההלכה. 

לבחור בתוך ההלכה.

היום השקפה משפיעה. גם אם אפשר הלכתית לבחור אחרת, כשחיים בתוך קהילה, או כשהילדים מצטרפים למוסדות כאלה ואחרים. ואז יכולת הבחירה מצטמצמת כי צריך לבחור מה יותר חשוב. חא תמיד, אבל בהחלט יכול לקרות . בצניעות זה ממש בולט. לא כמו בדברים אחרים 

אבל זה כבר לא מול ההלכה, אלא מול החברה.

(יש לנו גם בחירה לאיזו חברה להשתייך).

וכן, אני מתלבשת בצורה מסויימת, בוודאי שזה קשור גם לאיך החברה סביבי מתלבשת. ובנושא הזה ספציפית, כשביררתי בעבר לגבי הלכות צניעות, יש באמת משקל גם למה נהוג מסביב. אז זה כבר הופך ךמשהו שהוא הלכתי ממש ולא חברתי.

ולמרות כל זה, אני חושבת שחלק משמעותי מעבודת ה' שלי היא הבחירה, אבל זה מגיע אצלי לא רק כי נולדתי למשפחה דתיה, אלא כי לימדו אותי כלים דרכם אני יכולה "להבין את המערכת". זה לא אומר שאני מבינה הכל, אבל אני כן מרגישה שלמדתי וקיבלתי כלים שמאפשרים לי להסתכל ולהבין האם מה שאומרים לי עכשיו זו הלכה? מנהג? חומרה?

עלי, זה מאוד מקל.

אבל כן חשוב לי לדייק אותך.

אי אפשר להשוות בין שבע נקיים לאיך והאם לבדוק תותים...

שבעה נקיים פסקו האמוראים/תנאים בגמרא (לא יודעת מי בדיוק, אבל העיקרון) לעומת רבנים בני דורנו (שנגיד לגבי התותים זה לא התקבל אצל כולם).

לא שחלילה אני רוצה לגרום לך לזלזל ברבנים, אבל כשיש קושי מסוים כדי לשים לב לאבחנה בין הדברים ולא להכליל את כולם.

מי שקבעו לנו את הכללים של נידה הם גם אלו שקבעו לנו את חנוכה ופורים.

הייתי מציעה לך לנסות לעשות אבחנה בין מה שהתקבל אצל כולם לבין מה שבמחלוקת.

כמו נגיד - אצל כולם אסור לאכול חמץ בפסח, אבל אצל חב''ד מחמירים בעוד דברים.

הבעיה בזה, שבדור שלנו אנשים מרשים לעצמם להקל בהלכות בסיסיות. כמו כיסוי ראש, צניעות ועוד.

צריך באמת למצוא רב, כזה שיודע גם לדבר ללב ולעבור וללמוד איתו את הדברים שקשים לך.

לעשות הפרדה בין חומרה להלכה ממש.

אבל אין לי מישהו להציע לך (הרב שמואל אליהו מדבר מאוד מאוד ללב, אבל יחסית מחמיר הכל מיני דברים וגם פוסק לפי ההלכה. אולי כדאי לך לשאול אותו בשידור ברדיו ביום שישי ולקבל תשובה רעיונית כללית אבל לא משהו שיחייב אותך להלכה)

מכירה מישהי שהיה לה מאוד קשה כל ההתארגנות למקווה ודיברה עם הרב שלה וביחד הן הגיעו למינימום של מה שהיא חייבת לעשות וזה הפך לה את כל החוויה הזו להרבה יותר קלה ופחות מעיקה.

בהצלחה אחות!

התכוונתי לכתוב על הרב שמואל שהוא פסוק לפי הקבלה.

שזה תכלס סוג של הקפדה יותר/חומרה.

נגיד לא לבשל עם שום ובצל ביחד.

שחובה חובה חובה לשמור על ההלכה על פי השולחן ערוך לספרדים או משנה ברורה לאשכנזים.

אין בזה חולק. (לדעתי)

זה היסוד, זה הבסיס.

הם אחרונים שסיכמו לנו את כלל המצוות שבכתב ושבעל פה.

נכון, צריך לחפש רב שיכוון אותי בתוך המשנה ברורה, זה כן.

לפעמים יש לי קושי לקיים מצוות מסויימות (גרביים) אבל אני משתדלת מאוד כי מבחינתי זו חובה.

צריך לזכור שאומנם הם בני אדם, אבל הם שליחי ה'.

הקב"ה שולח להם סייעתא דשמיא ורוח הקודש להדריך את הדור.

שחובה לשמור על ההלכה.

אבל ההלכה כפי שאני למדתי אותה, היא לא כפי שאת למדת אותה.

למשל הדוגמה הספציפית שאת הבאת, זו לא פסיקה שמקובלת אצלנו.

אני לא מרגישה שאני פחות דתייה ממי שכן הולכת עם גרביים, אבל דווקא בגלל הפערים האלו חשוב בעיניי ללמוד ולהבין איך נפסקת הלכה.

אני למשל לא אעלה על דעתי להגיד על שבעה נקיים שיש מקום להקל בזה, כי מבחינת פסיקת ההלכה ברור לי שיש לזה בסיס חזק מאוד ואני מקיימת את זה בדיוק כמו שאני שומרת שבת. גרביים לעומת זאת, זה משהו אחר. ברור לי שזה לא חד וחלק כמו שבעה נקיים, ולכן יש בזה גם גישות שונות.

יש דברים שרבנים אחרים בני ימנו מתירים (כמו סתם נניח דוגמא קטנה כתוב בשולחן ערוך במפורש שאסור לשמוע קול שירה של אישתו נידה.. ) ויש בוודאות רבנים שמתירים.

או דברים אחרים שרבנים בני ימינו אוסרים.

לכן זה מערער..

ונניח גרביים אם כבר הבאת את הדוגמא, החפץ חיים שהוא רב מאוד גדול התיר ללכת בלי גרביים עם חצאית עוקפת ברך.

אז כל מי שהולכת לפי דבריו זה נקרא שהיא לא מקיימת הלכות?

הלוואי שזה היה כזה פשוט.

מבחינתי זו בשורה מאוד משמעותית.

את יכולה לכוון אותי למקור? 

מזכירה שלא פוסקים הלכה מהפורום, אבל את המקור הבאתי לבקשתך (גם המשנ"ב כותב שזה תלוי במנהג המקום. מהברך ומעלה אסור בכל מקרה, אבל מתחת לברך זה תלוי במנהג המקום, לפי פסיקתו).

שהרב צבי יהודה מאד חלק על הפסק הזה של המשנה ברורה,

זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה...

אני מנסה להעלות צילום מסך ללא הצלחה.

תסתכלי במשנה ברורה חלק אורח חיים ע'ה,ב

יש מגוון רחב של גישות פסיקה וממש לא כולם שמים את הקו במשנה ברורה או שולחן ערוך

למיטב ידיעתי הגמרא היא נקודת הציון האחרונה שבאמת מוסכמת על כולם (עם כל המורכבות שלה ושהיא לא בדיוק בדיוק להלכה)

יש רבנים שפוסקים על בסיס טקסטים ייחודיים של גאונים (למשל הרב זייני)....

לא יודעת מה מהם ידבר אלייך. מוזמנת לקחת מה שמתאים לך… (וכמובן אפשר להמשיך לדבר ולברר יותר את הכיוונים שאני פותחת, פה או בפרטי - איך שתרצי).

קודם כל, אני ממש מעריכה אותך על עצם הבירור שלך. לפעמים יותר קל להמשיך את החיים שלנו איך שהם היו ואיך שהתרגלנו. וכשמרגישים קושי - ההחלטה לברר ולשאול בקול את השאלות שעולות בנו דורשת אומץ…

דבר אחד שרציתי להתייחס אליו זה הקושי שלך מול פסיקת חכמים, ובפרט בהלכות טהרת המשפחה, שנפסקה בדור אחר ודווקא על ידי גברים, ורחוקה ממה שנכתב בתורה.

האמת שדווקא על זה יש לי הרבה מאוד לכתוב. אבל אני לא יודעת עד כמה את באמת מחפשת תשובות לשאלות האלו כרגע.

אני אכתוב בינתיים בקצרה את כיוון הדברים, ואם תרצי, אני אשמח לכתוב יותר בהרחבה (יחסית בקצרה, כן? אני לא יודעת לכתוב באמת קצר…🤭).

(הדברים שאני כותבת מבוססים על דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון על מצוות טהרת המשפחה, 'מעיין גנים', בשילוב עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. אולי את כבר מכירה חלק מהדברים כי כתבתי על זה כבר בעבר בפורום…).

אז כותבת את עיקרי הדברים -

טהרה לא קשורה ל'מותר' או 'אסור'. מותר להיות טמאים, ומותר גם לעסוק בדברים של קודש כשאנחנו טמאים.

לטומאה/טהרה יש משמעות בשני מקומות בלבד - קרבה בין עמ"י למקדש, וקרבה בין איש לאשתו.

וזה לא סתם. הקשר בין איש לאשתו נמשל לקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. ובית המקדש הוא המקום של החיבור הממשי, זה המקום שבו אנחנו כביכול 'נוגעים' בקב"ה ומתחברים אליו פיזית, זהו הבית המשותף שלנו.

והקשר בין איש ואשתו הוא ענף שמשתלשל מהשורש הזה של הקשר בין כנסת ישראל והקב"ה. יש פה קשר רוחני שיש בו השפעה דו כיוונית (בין הקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה לבין הקשר של איש ואשתו).

כשחרב בית המקדש, השכינה גלתה, הבית שלנו חרב, ויצאנו לגלות, המכונה גם נידה בכמה מקומות בפסוקים ("חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה").

וזה בערך השלב שבו התחילו ה'החמרות' בענייני טהרת המשפחה.

כך גם כותב השו"ע, כשהוא כותב על כך שצריך לחכות שבעה נקיים כחומרת ר' זירא - "משרבו הגלויות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת… וכדי שלא יבואו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה, הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל, תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה" (טור יורה דעה קפ"ג)

הקושי להבחין בין דמים ובין נידה לזבה הוא לא 'פשלה', או איזו טעות בפסיקה, שנשות ישראל צריכות לשלם עליה לאורך דורות. הקב"ה לא היה נותן ל'פשלות' כאלו לקרות.

השינוי הזה הוא חלק מהביטוי לגלות. כשהקשר בין עמ"י לקב"ה נפגע, גם הקשר בין איש לאשתו נפגע. זה מתבטא גם בעוד דברים ("כאשר חרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה"), וגם בהלכות טהרת המשפחה שהשתנו, ומצריכים אותנו לעבור מסלול ארוך יותר עד שנוכל להיטהר.

כי זה חלק מהתיקון שלנו. כמו שהשורש משפיע על הענף, והיציאה לגלות השפיעה על הקשר בין איש לאשתו, כך גם הענף משפיע על השורש, ועל ידי העבודה שלנו בהיטהרות לבעל שלנו, נוכל לקרב את הטהרה של כנסת ישראל כולה בהתקרבות לקב"ה לקראת גאולה שלמה, בעז"ה.

(ידעתי שייצא לי ארוך בכל זאת… אבל באמת יש עוד כך כך הרבה להעמיק בזה. לא יודעת אם זה כיוון שמדבר אלייך, מוזמנת לכתוב לי אם תרצי עוד, או אם יש לך שאלות שיכוונו אותי לאיזה כיוון עוד להרחיב…)

כיוון נוסף שרציתי לכתוב לך זה על מה שכתבת שאת מרגישה שכרגע את רחוקה מקדושה, ומרגישה בעיקר חוסר סיפוק וריקנות.

אני חושבת שעצם התשומת לב למקום הזה שאת נמצאת בו יכול לאפשר שינוי.

באחד השיעורים של הרב ראובן ששון ששמעתי, הוא דיבר (בשם מישהו אחר, אבל לא זוכרת מי) שיש שני סוגים של קרבה לה'. סוג אחר הוא קרבה של 'יש' - שהאדם מרגיש את הקרבה לקב"ה ואת הדבקות בו. והסוג השני הוא קרבה של 'אַיִן' - שהאדם מרגיש ריחוק מהקב"ה ומצטער מזה. עצם הצער על הריחוק - זה בעצמו מבטא קרבה, זה מבטא את השייכות שיש לאדם לקב"ה, ואת הרצון הפנימי שלו להגיע לקרבה.

אני לא יודעת מה תהיה הדרך שלך להגיע לקרבה יותר גדולה לקב"ה. אבל עצם העמידה מול השאלה הזו זה כבר צעד גדול. והלוואי שתצליחי למצוא שליחים טובים ולפגוש דברים שיעזרו לך לזוז מהמקום בו את נמצאת למקום של קרבה וסיפוק ושמחה בעבודת ה' שלך.

אני יכולה להגיד שהלימוד מהרב ראובן ששון ממש נתן לי הסתכלות עמוקה ואחרת על המציאות ועל עצמי, וזה שינה הרבה בעבודת ה' שלי.

אבל 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ', אז אני לא יודעת אם מה שהתאים לי יתאים גם לך.

מה שבטוח תמיד שייך זה להתפלל לקב"ה על זה. ממש לפנות זמן (אפשר גם תוך כדי הליכה, או אפילו שטיפת כלים או משהו), ולדבר עם ה' במילים שלך, לספר לו על הקשיים והשאלות, וגם לבקש שיכוון אותך למקום נכון ומתאים, לתשובות שיתיישבו על הלב שלך, ולחיבור גדול יותר למצוות שאת מקיימת וכו'.

בהצלחה רבה!❤️❤️

אני רואה שלא מגיעה לכתוב את השאלה שלי באופן מסודר, אז אשאל אותה איך שזה, ובטח ייצא ארוך, מחילה:

אני לא מצליחה להבין איך ה"תיקון" כמו שקורא לזה הרב ראובן ששון לפי דברייך (שכתבת שהוא תיקון שהתחיל בגלל הגלות) מסתדר עם העובדה שחזרנו לארץ ישראל: למרות הטבח הנורא בשמחתורה, עדיין איך שלא מסתכלים על זה, הקב"ה נתן לנו בתש"ח את מפתחות הקוממיות והחירות הלאומית. יש כל כך הרבה הקשרים הלכתיים שבהם השיבה לא"י וקוממיות העם בארצו כן משנים פרטים מסויימים בהלכה (או לפחות מתקיים על זה דיון) (וסתם זורקת דוגמאות מהשיח הציוני-דתי: צומות חורבן, אופני לימוד תורה, מצוות התלויות בארץ) - כך שלא הגיוני לי שבנושא הקריטי הזה, שבו נשים (וגברים) משלמים כפרטים מחירים כל כך כבדים, נושא שמשפיע באופן ישיר על כל כך הרבה היבטים בחיים של הפרט – שבנושא הזה לא יהיה ביטוי לתקומה הלאומית ולשיבת ציון. פשוט לא הגיוני לי ההסבר הזה... נשמע לי "אוטומטי מדי". זה מזכיר לי שמצטטים "נשלמה פרים שפתנו" על תפילה במקום הקרבת קורבנות בבית המקדש, אז זה כאילו "קלף תפוס" בתחושה שלי... מבינה?

מקבלת שאולי יש בנקודה הזו איזו הרחבה אצל הרב ראובן ששון, אבל אם אין (לא מכירה את הרב) אני שואלת האם זה לא משהו שעובר לך בראש כאישה ציונית דתית שנתקלת בזה.

ואם כבר מתייחסים להלכה הזו במבט הסטורי (תקופת גלות), אז דווקא בימינו גם עולה במלוא החריפות הצורך האקוטי בקולות בנושא הזה: בניגוד לדורות קודמים, ב"ה זכינו לחיות בדור שבו גורמי מקצוע מבינים את החשיבות של האינטימיות הזוגית לרווחה הנפשית (לאו דווקא יחסים), והיא תופסת בין בני הזוג חשיבות רבה יותר, וגם בפועל מקום רב יותר, בחיי הפנאי שלנו (פנאי שגם ממנו יש ב"ה יותר בזכות הטכנולוגיה שחוסכת נגיד ירידה לכבס בנהר), שלא לדבר על הבלגן המנטלי שמספקים לנו הרחוב והמדיה (שיתרונותיהם בצידם). מנגד יש גם יותר עומסים קטנים ולחצים בחיי היומיום, המוח עובד כל הזמן, אבות שותפים מלאים בגידול הילדים ב"ה, ואנשים עובדים לצערנו עוברים המון כל יום, החל בתחב"צ ועבור בעבודה וכלה בבית המרקחת ובסופר, ופוגשים כל כך הרבה אנשים, ובהתאמה - הצורך בהרפיה, ובעיקר הצורך בחיזוק המקום של הבית האישי שלי, גוברים. זה לא חייב להיות ליטוף, זה יכול להיות סתם הגברת הטבעיות סביב העניין. נניח לא טבעי שלא להעביר מיד ליד, ומעריצה את הציבור שלנו שמקיים את ההלכה הזו, אבל ברור לי שבעבר לעומת ימינו כל ערב היה יחסית דומה בכל בית, ובאמת היה רומנטי ליצור מובחנות ונבדלות כזו ע"י אי-העברת חפץ, ולמצוא נתיב חדש עם אשתך בימים הללו – בעוד שעם העומסים של היום והתזזיתיות והמשימות ממש לא כל ערב נראה אותו דבר וההלכה הזו מייצרת פשוט עוד תסכול ואובססיה (אם בכלל זוכרים לקיים אותה בזמן ולא קרוב כבר להיטהרות חחח). באופן אישי אני תמיד נבוכה למראה זוגות שלא מצליחים להעביר תינוק קטנטן ביניהם...

יצא לי ארוך... מקווה שאני מובנת...

לא יודעת אם התשובה שלי תניח את דעתך, ואני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף (מוזמנת להמשיך לדייק אותי ולשאול עוד אם תרצי...), אבל מנסה בינתיים לענות ממה שעולה לי.

לגבי השאלה הראשונה -

קודם כל, הדברים שכתבתי הם שילוב של דברים שקראתי בספר של הרב ראובן ששון יחד עם דברים שלמדתי מליאון קנדיל. בספר 'מעיין גנים' פחות מדובר על השינוי שחל בקיום מצוות הטהרה אחרי החורבן, זה החלק שהתחדש לי מליאון קנדיל, אבל זה מתכתב ומתחבר ללימוד בספר.

ולגבי השאלה שלך - בספר הרב מקביל בין שלבי הטהרה של האישה לבין שלבי גאולת עם ישראל, על פי פרק ל"ו בספר יחזקאל.

אז הגלות מקבילה כמובן לתקופת הדימום. זה מפורש ממש במילות הפסוקים בנבואה - "בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יחזקאל ל"ו, י"ז), והגלות היא התוצאה הישירה - כשעם ישראל הוא 'נידה' אז יש התרחקות - "וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים".

[רק הבהרה - הפסוקים פה עלולים לעשות קונוטציה ופרשנות שלילית למציאות ה'נידה' שלנו. כמובן שלא זו הכוונה. אישה שהיא נידה - זה תהליך פיזיולוגי תקין ובריא שלא מעיד כלום על המעשים שלה, ובוודאי שלא אומר עליה שום דבר רע. אבל הנביא מדמה את החטאים של עם ישראל והגלות לנידה - כי בקשר הזוגי של כנסת ישראל והקב"ה, הדוד והרעיה, זה הריחוק. ובקשר הזוגי שלנו - כל פעם שיש מציאות של נידה, יש לנו הזדמנות לעבור את התהליך הזה בקטן, ולהיות שותפים בתיקון החטא הגדול של עם ישראל, להיות שותפים בתהליך הגאולה].

ואחר כך מגיעים שלבי הטהרה -

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת" - זה השלב שמקביל להפסק טהרה. קודם כל עצירת הדם, עצירת הפיזור, והתחלה של קיבוץ חזרה לארץ.

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" - יש עוד המשך לשלב הקודם. עוד לא מגיעים מיד לטהרה. יש עוד שלב של הביאה לארץ, שמקביל לשלב שבעת הנקיים. השלב הזה מקביל לימי ספירת העומר - כמו שאחרי היציאה ממצרים היה צורך לעבור עוד תהליך של הסרת הטומאה והגדלת הקדושה לפני מתן תורה, כך גם אצלנו (בטהרה האישית, ובגאולה הלאומית), יש עוד של של הסרת הטומאה והעלאת השכינה.

ואז מגיע שלב הטהרה - "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" שממש מקביל לשלב המקווה.

השלב הזה מביא גם לנאמנות מחודשת, לחיבור עמוק יותר ממה שהיה פעם - "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".

ובסוף מגיע החיבור - "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם…"

(בספר כל חלק מקבל כמה פרקים של ביאור והרחבה, פה אני ממש בקושי נוגעת, אבל לפחות נותנת מבט כללי).

בכל מקרה, לפי ההקבלה הזו, בעצם עמ"י נמצא עכשיו בשלב ה'שבעה נקיים', השלב של ההכנה לקראת הטהרה השלמה, טהרת הלב.

אז לי זה דווקא מסביר למה דווקא בתקופה שלנו יש משמעות אדירה לקיום שבעה נקיים, ואולי לכן גם יש כל כך הרבה קושי עם השלב הזה, קושי שלא הרגישו באותה עוצמה בדורות עברו, כי איפה שיש קושי יש תיקון יותר עמוק. ונראה לי שדווקא מי שבוחרת ומקפידה על שבעה נקיים, למרות הקושי, פועלת בזה יותר מאשר מי שמקיימת בלי שזה מפריע לה יותר מידי...

(אני לא בטוחה שהבנתי את מה שכתבת על 'ונשלמה פרים שפתינו', אז פחות יכולה להתייחס לזה...).

לגבי הנקודה השניה שכתבת, אני גם לא בטוחה שהבנתי אותך עד הסוף.

בכל מקרה, נקודת המוצא שלי היא שהמצוות הן מדוייקות לנפש שלנו, גם אם אנחנו לא מבינים אותן. זה שיש לנו יכולת להבין חלק מהמצוות, או להבין איך פעם זה כן היה יכול להתאים, לא אומר שפעולת המצוות תמיד צריכה להיות מובנת לנו, וברגע שנראה לנו שמשהו לא מתאים, זה אומר שצריך לשנות. אני מאמינה שאין לנו יכולת להבין את מחשבתו של הקב"ה, והוא יודע ומבין יותר מאיתנו, ואם זו ההלכה שהוא גלגל שנצטרך לקיים, אז זה מה שמדוייק לנו.

באופן אישי אני גם לא מרגישה את הקושי שאת מתארת. אז יכול להיות שלכן גם יותר קשה לי לענות לך על זה...

שאנחנו דווקא בשלב ה"שבעה נקיים" של התיקון ההסטורי?

אולי, נגיד, אנחנו בשלב האחד קדימה (עוד לפני שלב החיבור) - השלב של "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה... והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"?

(את בטח מבינה שגם זה יכול בדיוק להתפרש לתקופתנו גם כן...)

אני דווקא מאד אוהבת כשיש להלכות פרשנויות כמו אלה, שמבוססות על מה שנקרא לו לצורך העניין מבט הסטורי (כלומר שמסתכלים על מצווה בהקשר הסטורי, נניח: קודם היתה גלות, עכשיו יש דרך לתיקון. זה מבט הסטורי), אני רק לא יכולה להתעלם מזה שיש בהן הרבה פעמים בעייתיות מהסוג שתיארתי. לכן באופן אישי, כשאני כבר כן מצמידה להלכה מבט הסטורי, הרבה פעמים זה מבט שבוחן את הטעמים להלכה לפי הזמן שבו נקבעה. זה לא אומר בהכרח שאקל בה, אבל זה אומר שאקח אותה בפרופורציות, ובמקרה הצורך אדע שיש לי אופציה לפעמים לחפש קולות. מכאן הגעתי לתאר את קשיי דורנו🤷‍♀️

אבל בהחלט הבנתי יותר כעת מה את אומרת.

שוב תודה!

שאנחנו לא אמורים 'לדעת' באיזה שלב אנחנו, ועל פי זה 'לקבוע' איך תיראה ההלכה.

ההלכה מתפתחת בכלים שלה. גם בתקופת הגלות חכמים לא 'החליטו' שבגלל שהשכינה גלתה צריך גם 'להפריד' יותר בין איש לאשתו ולהוסיף תקנות שמאריכות את תקופת ההרחקות.

לפסיקת הלכה יש כללים, ומעל הכל יש את הקב"ה שנתן לנו את התורה ומכוון אותנו ללמוד ולכוון לאמיתה של תורה.

וההשפעה של התורה עלינו ועל המציאות היא הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להבין. יש פה עולמות רוחניים שאנחנו לא מסוגלים לתפוס ולהבין, ובטח שלא לדמיין, כי אנחנו שקועים בחומר, ואטומים מראייה רוחנית (זה גם חלק מהשפעות גלות השכינה, שמרחיקה אותנו מראייה של הרבדים הרוחניים של המציאות).

למעשה, החיפוש של טעמי תורה והבנה של מה שעומד מאחורי המצוות זה חלק מהביטוי של חזרת השכינה, של דור הגאולה שרוצה להבין ולהתחבר למשמעות הדברים שאנחנו עושים.

אבל יש בחיפוש הזה סכנה, כי אם אנחנו נחשוב שאנחנו מסוגלים לדעת ולהבין את טעמי המצוות באמת, אנחנו נחשוב שאנחנו יכולים גם לשנות לפי דעתנו מה שכבר לא מתאים לנו. וזו טעות גדולה, כי התורה היא אלוקית, ונצחית, ומדוייקת לנו, וגם אם אנחנו מבינים משהו, זה רק מעט מזעיר מהעומק האמיתי של הדברים.

אז כך גם לגבי ההסבר שכתבתי, הוא עוזר להבין את המשמעות העמוקה של השינויים ההלכתיים שקרו סביב מצוות טהרת המשפחה. הוא יכול לתת גם משמעות לקושי שיש לנו עם ה'שבעה נקיים'.

אבל אף פוסק לא יכול לקחת את ההסבר הזה ולהגיד מתוכו - 'אני חושב שאנחנו כבר בשלב הבא של הגאולה ולכן אפשר כבר לשנות את ההלכה'. לא אלו הכלים של פסיקת הלכות. זה לא אותה שפה בכלל.

בעז"ה אנחנו ממשיכים להתקדם לשלבים הבאים של הגאולה, ועם הזמן אנחנו עוד נראה את ההשפעות של הגאולה על המציאות שלנו בכל מיני רבדים ודרכים.

אני בטוחה שכשייבנה בית המקדש, המציאות של מצוות הטהרה תשתנה, וכבר לא נהיה מחוייבות בשבעה נקיים על כל דימום. חלק מהביטוי של הגאולה יהיה גם שתהיה לנו סנהדרין, ויהיה להם כוח הלכתי לשנות דברים שחכמים בימינו לא באמת יכולים לשנות.

ובגאולה הממש שלמה שבה כל המציאות תגיע לדרגת גן עדן, גם הטבע הגופני שלנו ישתנה, כי חטא חווה יתוקן. יש על זה הרבה מדרשים ואמרות בחז"ל, אבל עד שזה לא יקרה אנחנו לא באמת נבין איך זה יהיה.

כל הכבוד על הפירוט בכתיבה!

כתבת מקסים!

צריכה לקרוא עוד כמה פעמים כדי להפנים.

תודה רבה 

עלינו להיזהר מלהכפיש ציבור שלם, ולקבוע הנחות יסוד שהם עזבו בגלל החומרות.

יצא לי להכיר מהמגזר הזה אנשים טובים ומאושרים עם נפש בריאה.

ויצא לי להכיר לצערי בשנים האחרונות הרבה משפחות שעזבו את הדת והחברה שלהם מכל המגזרים - דתי לאומי, חרדים - ליטאים, חרדים -ספרדים. זה תופעה שקיימת, לא הייתי מסיקה מסיפור כזה מסקנות על ציבור מסויים ( הגם שאני חולקת עליו בהרבה דברים) .

לגבי חומרות- אני חושבת שבכל ציבור מחמירים בדברים אחרים- יש לי כמה שכנים לא דתיים שהכיבוד הורים שלהם הוא משהו לא רגיל,הם ממש מחמירים בזה!

יש לי שכנים גם דתיים וגם לא דתיים המחמירים במצוות הגנה על עם ישראל והתנדבו למלחמה עכשיו,והחמירו על עצמם לצאת למלחמת מצווה למרות שהם לא קיבלו בכלל צו 8.

האם החומרות האלו עושות להם רע? ממש לא!

כמו שגם חומרות בהלכה לא בהכרח עושות רע לנפש האדם.

אין רע בלהחמיר.

סליחה שכתבתי למרות שאני רואה שהשרשור הלך לכוון אחר... שתהיה לך הצלחה רבה בברור החשוב שאת עושה!

כאשר יודעים שזו חומרה.

הבעיה בקבוצה הנל שהם מתייחסים לכל החומרות שלהם כהלכות לכל דבר.

אם האדמות אמר שמצוות עונה מקיימים רק ביום שישי בערב אז אם מישהו מקיים ביום אחר אחר כך הוא מרגיש חוטא גמור.

ואם אישה רוצה בבית לא להיות לבושה בדיוק בדיוק כמו בחוץ והאדמות אוסר, והיא לא מצליחה אז שוב.  היא מרגישה חוטאת.

כשאדם מרגיש חוטא זה כבר פתח לאם כבר אז כבר ולזרוק הכל.

כשההחמרות נהפכות להלכה זה בעיני ממש כמו "לא תוסיף". וזה רע. מאוד.

זה שיצא לך להכיר אנשים פה ואנשים שם אחרים זה בטוח. אני לא מדברת על בודדים אני מדברת על דרך חיים של הרוב.

אני מבינה מה את מתכוונת,

יש לי גם מה לענות לך ספציפית על הדוגמא שהבאת,אבל נראה לי זה לא מתאים להכנס לדיון על אחרים,

אני עדיין חושבת שבכל הציבורים יש מחמירים ויש שלא, יש שזה עושה להם טוב ויש שלא,

אנחנו צריכים לחשוב לעצמנו על עצמנו,ולא לקטלג ציבורים שלמים ולא לדון על אחרים.

לכן אסיים כאן.

אבל אני נתפסתי על משהו אחר -

את לא שנייה אחרי לידה? מה את מטאטאת בכלל?🤭

בכל אופן, בעלי אומר לי כל מיני דברים מצחיקים בסגנון, אבל לא זוכרת כרגע משהו ספציפי... (ואולי זה גם אישי מכדי לשתף🙈)

ובעלי לא יודע לטאטא..

כאילו יודע לטאטא אבל רק את המטר במעגל מסביבו...

מבחינתו זה המרחק מטאטא מגיע אליו...חחחחחח

אבל תודה על התזכורת!!

גם אם מישהו יגיע היא מאחורי הדלת..

רק לקוות שיצליח להיכנס כי הדלת לא כ"כ נפתחת😅🤭

יום למחרת ניסיתי שוב,  הרמצי כיסאות והוא בדיוק חזר הביתה, לרצפה שחורה כן? וישר אומר מה קרה את שוב שוטפת??

מבחינתו כיסאות למעלה זה אומרים שטפתי את הרצפה, לא משנה שהרצפה מחכה עוד מאתמול 

או רק סידרתי לקראת שטיפה.....

גם אני בשירות לאומי (רווחה) למדתי מעו"ס שתמיד צריך לפרסם את מה שעושים... אז לכן אני משאירה ערמות כביסה מקופלת (כשזה כן קורה...) עד שבעלי יגיע.

יש יציאות שהם רק של גברים נקודה!!!

איזה ילד רגיש ומהמם.

יצא לך לשאול אותו אם הוא רוצה שהם יגיעו? אולי להכין להם ציור או שיר? לדבר על זה ולהבין אם הוא חושש ממשהו או פשוט מתרגש?

יוצא לכם לראות אותם הרבה?

אמר שדווקא כן רוצה. אבל ביקש שסבתא לא תחייך אליו.

ביקשנו מכולם מראש לא להתייחס אליו על ההתחלה כדי שיהיה לו רגע זמן להפשיר.

הילד ישב רוב הזמן על הספה והסתכל, רק לקראת הסוף (אחרי שעה וחצי בערך הוא התקרב לשולחן (כמובן שכל הזמן הצענו לו לבוא וחלק מהזמן גם ישבנו איתו על הספה))

מהשיח איתו הבנו שהוא לא מפחד כמו שהוא ממש ממש מתרגש.

הוא פוגש אותם בערך פעם בחודש +- לסעודת ליל שבת. בכל מפגש כזה הוא אומר לנו שלא רוצה שיחייכו אליו אבל זה אף פעם לא הגיע לרמה של כאב וכו

לנכדים היא ממש אחלה, קונה מתנות מביאה ממתקים

לא מצליחה לחשוב על משהו

היה שיח כזה גם אתמול וגם היום ולא נשמע שהוא מאיימת או מפחידה אותו

היא כן אישה נורא מתלהבת ורועשת - בגלל זה גן ביקש שלא תחייך - תתייחס

מכאן ועד התקפי צרחות למשך 30 שעות נשמע לי הזוי.

אני פתאום שמתי לב שכשאנחנו עם הילדים אז חמותי ממש סבבה, מתנהגת בצורה שעוברת לנו, אבל כשהיא איתם לבד היא אומרת להם כל מיני דברים שממש מלחיצים אותם. לא מרוע חס וחלילה, אבל נגיד הם משתמשים באיזו מילה סתם ככה, נגיד אומרים כל הזמן את המילה שולחן (זה לא המילה באמת, אבל נגיד "אתה שולחן" לאנשים) סתם כי זה מצחיק אותם, ואז היא אמרה להם שאסור להגיד את זה. ויש לי בן כזה צייתן שהוא כל הזמן דואג להיות בסדר ולא לעשות דברים שאסור וכו, והוא ממש נלחץ מזה, עד שקלטנו ואמרנו לו שהכל טוב ושלא יגיד לה אבל בכללי הוא יכול. עכשיו אם היינו שם באותה שניה היינו אומרים לו שזה לא מילה רעה ושמותר להגיד רק לא לסבתא. אבל לא היינו ומבחינתו היא דמות סמכות אז הוא נלחץ.

או שהיא היתה עם הילדים כמה זמן והלכנו לנוח והבת ממש בכתה שרוצה לבוא אליי (הם רגילים שבאים גם אם אני נחה) וחמותי ממש צעקה עליה שאסור לבוא אלינו בשום אופן וכעסה והבת שלי נורא נורא נבהלה ולא רצתה להתקרב אליה לשארית הביקור. וברור שהיא רק רצתה שננוח ולעזור, אבל זה עבר ממש גרוע.

אז לפעמים סבא וסבתא עושים או אומרים דברים שלא נעימים לילד והוא לא יודע שאתם הייתם מוצאים פתרון אחר, או שמבחינתכם הדבר הזה לא סבבה, כי אתם השארתם אותו איתם, אז כביכול הכל לגיטימי. ויכול להיות שקרו דברים כאלה בעבר וזה פשוט השאיר לו חוויה קשה ממנה. במיוחד אם את אומרת שלוקח לו זמן להפשיר והיא טיפוס סוער.

ואם אני זוכרת נכון הבן שלך קטן אז לא הייתי מנסה לדובב אותו בנושא, כי יש מצב שהוא נשאר רק עם התחושה אבל לא זוכר את הסיטואציה בדיוק ו/או לא ידע להסביר.

פשוט כל פעם שהיא באה הייתי כן מבהירה שאתם איתו כל הביקור ואם משהו לא נעים שיבוא ללחוש לכם באוזן או משהו כזה. ולהיות יותר בפוקוס עליו כשנמצאים בסביבה  שלה

למרות שכן, ליד הסבתא הזאת צריך להלך על ביצים.

היא מקסימה ועדיין, תחושת תכנון מילים ומעשים. לא חשבתי על זה. עכשיו אני נזכרת

הרבה פעמים היא מעירה לו אם זה על הפעלתנות שלו - כי הוא באמת שובב

או על הסדר כי היא חולת ניקיון ברמת האובססיה (מסדרת את החליפה שלו, ניקוי פנים וכאלה - למרות שהוא לא מלוכלך. זה הבנאדם) 

לאחרונה, אני לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה זה קרה ככה שזה היה ממש מזמן. בטח לפני חצי שנה ויותר.

היא לא נמצאת עם הילד לבד מאז גיל שנה וחצי בערך שהייתה שומרת עליו אצלה בבית.

כשאנחנו מתארחים שם הילד איתנו דבוק אלינו רוב הזמן.

הפתרון הוא לא להפגיש בינה לבין הילד? נשמע לי הזוי.

מנסה לחשוב על דרך להתמודד עם זה.

פשוט להיות מודעים ולהיות בפוקוס עליו

להתמקד רק בו

זה כם יתן לך כוחות למפגש איתה כי תהיי אקטיבית להרים לו ולא פסיבית של לחטוף

אי אפשר לא להיות בפוקוס כי הוא פשוט איתנו, יושב עליי או על בעלי. עד שמפשיר והולך לשחק עם איזה משחק אנחנו כבר מתארגנים ליציאה.

איך אפשר ליצור יותר פוקוס מזה?

במיוחד שלאחרונה אני ממש לא מצליחה להיזכר בסיטואציה שבה היא העירה לו. 

יש לילד זיכרון מדהים אבל לא היה משהו שקרה בחצי שנה האחרונה.

אני פשוט באמת אובדת עיצות. קשה לי בקיצור

אבל אולי לנסות לא רק לספוג את הקושי שלו

אלא לעשות דברים אקטיביים שיקלו עליו

לחשוב מה יעזור לו להיפתח

אם מגיעים בני דודים להביא משחקים שהוא יוכל לשחק איתם

דברים כאלה...

יש משחקים, ממתק שהוא מביא כדי לחלק ומלא תיווך

קשה לו להפשיר יש מקומות שזה בא לו יותר בקלות ויש מקומות שפחות.

יש לנו את הספרים של מקשיבים ללב ובאופן כללי הילד מבטא את עצמו מצוין.

הייתה גם הכנה, דיברנו על מה שיהיה, הכנו איתו את השולחן והסברנו מה יהיה מי יישב איפה וכו

אולי הייתה יותר מידי הכנה חח לא מצליחה לחשוב על בעיה אחרת.

זו רגישות גבוהה מאוד, שאמנם לא קלה, אבל בהחלט יכולה להיות מתנה.

מציעה לך לקרוא קצת על "ילד רגיש מאוד" ועל "אדם רגיש מאוד". יכול להיות שתמצאי שם לא רק אותו אלא גם את עצמך... ויש דרכים להתמודד עם זה, אבל ההיכרות עם העניין היא צעד ראשון🙂

וואו, גדול עליי.

מרגישה מוצפת מכל כיוון.

רק התחלנו קלת, מחכים לתור לרבע

רק קצת קשיי קשב ובעיות התנהגות

ילד בן שנתיים עם קשיים כאלה, זה נורא מתוק

בגיל 4 קצת פחות.

אני רוצה להיות בת יענה.

רציתי לכתוב לך את זה מהפן החיובי... רגישות גבוהה זו מתנה! נכון, היא באה עם קשיים בצידה, אבל מדובר באנשים ובילדים בעלי מודעות גבוהה לסביבה, שיכולה להביא אותם גם להיות אנשי חסד, אנשים קשובים בצורה לא רגילה, אנשים אהובים על הסביבה...

אני כותבת לך את זה בתור רגישה בעצמי (גיליתי את ההגדרה רק בשנים האחרונות) ובתור אמא לילדה רגישה אחת לפחות. ברור שיש בזה גם קשיים, גם בתור בוגרת אני מתמודדת עם זה, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על הרגישות באופן כללי, לא שלי ולא של הבת שלי, ועל האיכויות והכישרונות שבאים עם זה...

(ואחרי שאני מכירה רגישות מסוג אחר, שנקראת בשם אוטיזם, אני לגמרי מודה על כך שהבת האחרת שלי היא אדם רגיש מאוד ושמשם נובעים הקשיים שלה... כי עם רגישות גבוהה אפשר לעבוד, עם אוטיזם זה קשה יותר...)

בכל אופן, אני לגמרי מבינה אותך❤️

גם קשיים חיוביים הם קשיים, וקשה כשהכול נופל בבת אחת...

אבל אתם בתהליך של טיפול כבר, וזיהיתם את זה בגיל צעיר, ובע"ה הוא ילמד כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים ולנצל את כל האיכויות שברגישות!

וואוו

לא ציפיתי

יש לך מושג למה זה כל כך מלחיץ אותו? איך הוא איתם?

מדהים איך הוא מרגיש כמוך מסתבר

ומדהים איך לפעמים אפשר לפתור בעיות רק על ידי דיבור

חיבוק ענק בטח את בשוק

יש לי ילדה שממש מתכווצ'צ'ת מהמון אנשים, גם אם כולם מוכרים. נכנסת לעגלה של אחותה וסוגרת על עצמה את הגגון. 

מכירה גם ילדון שהיה סובל מכאבי בטן קבוע כשהיו מגיעים אנשים.

נפהלתי לרגע שככה יהיה לו בכל אירוע..

למרות שאני מבינה אותו כי גם אני לא מבינה טוב לפני אירועים.

דווקא בגלל שאני מבינה אותו, תמיד הייתה לי תקווה קטנה בלב שהילד לא יירש את החסרונות שלי  

וואו, איזה רגישות יש לו.... כנראה הוא ממש חש סיטואציות.

חיבוק גדול.

תודה לה ' שזה לא משהו בריאותי, כי הבת שלי פעם היתה בת 3, כמו שתיארת (מידי פעם צרחות של כאב בטן, בא בגלים) וזה נגמר בניתוח.

ואני ממש זוכרת את השרשור הארוך על חמותך שלא מתארחת אצלכם וזה ממש משמח לשמוע שהיא באה והייתם בטוב!!! 

מניחה שהם לא יגבילו למינימום אנשים גדול מדי...

וצלם וקיר בלונים וכו'- לדעתי זאת החלטה שלכם אם ההוצאה שווה את זה. אחרים לא יכולים להגיד לך מה בזבוז כי זה שאלה של מה חשוב לך ומה ישמח אותך...

יצא לנו יותר זול מלקחת אולם וקייטרינג (מינימום הזמנה של 60 מנות שחלקם הלכו לפח)

צילומים - אם יש לאחד המשתתפים אייפון התמונות ממש איכותיות, לנו זה הספיק.

לא מוצאת מקום באיזור...

ובאיזו שעה עשיתם? ערב/בוקר?

אנחנו עשינו אירוע צהריים

כזה משעה 14 עד 16-17 בערך

יותר זול לעשות בצהריים מבערב

לא זוכרת כמה בדיוק

עלה לנו 150 למנה אם לא טועה + טיפ + בקבוק יין שווה..

הייתה ארוחה בשרית עם מנה ראשונה עיקרית והרבה מאוד תוספות וקינוח. חלק מהדברים ארזו לנו הביתה.

היינו 25 איש, בפועל הגיעו קרוב ל 30 ובעל המקום אמר שאכלנו ממש קצת ולכן לא מחייב על התוספת

אחות של בעלי רצתה לעשות שם כמה חודשים אחרינו והמחיר היה קצת גבוה יותר,

בגלל ענייני כשרות עשתה בסוף באנטריקוט (אנטירוקט עדהח רודריגז רובין)

וחצי מהמנות הלכו לפח כי אין לנו צורך בכמות כזאת..

זה זול ומרשים.

ואז לשלם קצת כסף למישהי שתנפח את על הבלונים ותתלה.

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

סט 109 יחידות שרשרת בלוני קונפטי כחול וזהב ו-2 יחידות אביזרי בלונים, ערכת קשת בלונים דקורטיבית מושלמת ליום הולדת, חתונה, מסיבת מקלחת תינוק, קיר רקע, ציוד לקישוט מסיבת חג משפחתית.

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

!בוא לבדוק אותם  SHEIN.com, - גיליתי מוצרים מדהימים ב

1 סט, מכתבים לתינוק קופסת נייר שקופה, קופסת בלונים לקישוט יום הולדת שמח, קישוט מקלחת לתינוק שנה אחת מסיבת יום הולדת 1 מסיבת יום הולדת (לא כולל בלונים) מתנות קישוטי מקלחת לתינוקות

אם רלוונטי תגידי לי ואחפש לך עוד

שמכינות מארזים (חלבי) מאוד יפים של סלטים, פשטידות, סנדוויצ'ים, מוקרם, קינוחים...

אם חלבי זה יתאים, תכתבי אזור אולי נוכל לעזור לך לאתר משהי. 

ושילב נראה לי גם מקבלים.

לנשים בהריון נותנים מועדון מתנה בשילב לכמה שנים, הגענו בשבוע של מבצעים וקיבלנו מועדון מתנה, וקנינו דברים שווים בממוצע של 35-40 לאחד.

גם לגולף יש לפעמים ספרים ואולי משחקים.

אפשר לשמור לפורים ולקנות תחפושות בפוקס.. 

חוץ מטויסאראס.

יש יותר חנויות של בגדי ילדים.

אפשר להשתמש בזה לאטרקציות, אם רלוונטי מבחינתך.

את יכולה לעבור על הרשימה של בתי עסק מכבדים, ואולי יהיה לך רעיון למשהו מתאים.

או בכל זאת להשתמש לחנות יותר יקרה, אם אין לך משהו אחר לעשות עם השובר.

יש לי הרבה שוברים של ביימי, שלא תמיד יש לי איך לנצל.

משתמשת בהם בעיקר בחנויות בגדים, שלרוב אני פחות קונה בהם, כמו פוקס וגולף. 

חח סליחה על החוסר קשר...

יש חנויות ביימי שאפשר למצוא בהם?

סליחה שאני חופרת 🤭

ילדתי שניים בינתיים ב"ה

הכל בסדר והמספר לא חזר ב"ה 

כמו הרבה דברים אחרים, זה עניין מאוד אישי.

אני עשיתי את הניתוח שנחשב קשה יותר (לא זוכרת עכשו את השם) ובגדול היתה לי החלמה קלה. מה זה אומר? שלא היו לי כאבים בכלל, אבל כן לקחתי בערך שבועיים וחצי חופש מהעבודה כי לא ראיתי טוב ולא רציתי לאמץ את העיניים (אני עובדת מול מחשב אז זה קריטי).

אחותי עשתה את אותו הניתוח כמה חודשים לפני - סבלה כמה ימים מכאבים מטורפים. ולדעתי חזרה לעבודה מהר יותר כי לא היתה לה גמישות כמו לי.

ככה שאני לא יודעת איך ניסיון של אחרים יכול להועיל פה... כי אין הבטחה מה יקרה.

מה שכן, כדאי להיערך ולבחור תקופה שבה יש יותר אפשרות לנוח, בטח כמה ימים, של חופש מהעבודה ועזרה בבית.

שעשתה קצת אחרי לידה שלישית.

בערך שנתיים אחרי הלידה השישית (יותר משבע שנים אחרי הניתוח) חזר לה מספר של חצי בשתי העיניים, שלםני זה היה לה יותר מ4

אחרי 3 לידות ב"ה כל פיקס

רואה 6/6

לים המידע שקיים בנושא, מאמרים ומחקרים.

זו באמת ובתמים שאלה קלאסית למנועי החיפוש באינטרנט, ולא לפורום בו התשובות לשאלות הן קצרות ותמציתיות.  

בגדול - מאוד תלוי גיל.  

0-2, 2-5, 6 ומעלה.  

כל טווח גילאים עם המלצות רלוונטיות גיל.  

בנוסף, לכל הגילאים:

1.ללא מסכים לפני השינה: יש להימנע ממסכים 60 דקות לפני השינה ולהרחיק אותם מחדר השינה.

2. ללא מסכים בארוחות: המסך לא צריך להיות מופעל בזמן ארוחות משפחתיות או אינטראקציות חברתיות.

3. תיווך ובחירת תוכן: כאשר צופים, ההורה צריך להיות מעורב, לבחור תוכן מתאים ולשוחח עליו עם הילד.

4. דוגמה אישית: ההורים צריכים לשמש דוגמה אישית טובה בהתנהלותם עם המסכים.

שהילדים שלי אחרי שרואים סרט הם לא רגועים.. זה מוציא אותם מאיזון ממש..

הם רואים פעם בשבוע לפני שבת. ולפעמים בעוד סיטואציות קצה שלי שזה עוזר לי שהם עסוקים בלי שאני צריכה להיות צמודה ותמיד מתחרטת על זה כי אחרי זה הם מחורפנים.. 

גם אצלי ככה

אחרי צפייה הילד מאבד את זה לגמרי.

של משרד הבריאות שמתכלל את הנושא

לא שאני מסכימה עם כל מה שכתוב שם

אני כן נתתי מסך מגיל צעיר ולא מגבילה זמנים ומסננת תוכן בצורה אחרת

אבל עדין המידע שם יותר טוב מסתם הפחדות

חשיפה למסכים ובריאות הילדים

20251216100211.pptx

רואה בסביבתי שילדים שיושבים מול מסך ממש קשה לנתק אותם

בעיניי זה ממכר ולכן לילדים קשה להתנתק מהמסך

אז אצלנו זה פשוט לא וזהו.

לא רואה שום יתרון למסך לילד

זה רק להורים שיהיה להם יותר קל (שזה לגיטימי)

אבל אני בשיקולי עלות מול תועלת מעדיפה שלא יהיה וזהו.

באופן כללי

שכן, מסכים זה ממכר.

ובאמת בגילאים צעירים, אני רואה שהרבה פעמים לילדים מאוד קשה להתנתק ואחרי צפייה במסך הם הפוכים.

אבל,

העולם שלנו הוא עולם עם מסכים.

ויש גם הרבה דברים טובים שאפשר ללמוד ממסכים

וההנחה שלי אומרת, שבמוקדם או במאוחר הילדים שלי ייחשפו למסכים, אז אני רוצה גם להכין אותם וללמד אותם לשלוט בזה ולהשתמש במסך בצורה נכונה.

ולכן, אנחנו כן נותנים ובכיף, עם גבולות ברורים. וראיתי שדווקא שמקפידים על גבולות, בסוף הילדים מפנימים יודעים גם לעזוב את המסך בנחת כשנגמר הזמן.

אז אני לא בעד כפלסטר, ואני דווקא מעדיפה יזום כפעילות נחמדה ולא ברגעי משבר, כי דווקא אז זה מאפשר ללמד להשתמש בצורה נכונה.

נגיד איך כן?

אצלנו מותר רק ביום שישי, אחרי הכנות ועזרה לשבת

הם יכולים או לראות סרט או לשחק. משחקים אנחנו משלמים לאפליקציה, כי מעדיפים תוכן איכותי.

הם לומדים ככה חשבון, אנגלית ועוד כל מיני דברים.

אגב, משחק עדיף בהרבה על צפייה, כי הם אקטיבים ולא מתנוונים מול המסך.

מאוד ברור אצלנו כמה זמן מותר לראות, ברור שיש תורות בין הילדים, ברור שכשאנחנו אומרים אז צריך לעצור.

בקיצור, בעיניי דווקא נכון לאפשר חשיפה מגיל כלשהו, ואפילו יחד איתנו ההורים.

אבל באמת זו סוגיה ביניכם.

אם תלכו את תרגישי רע ושמתייחסים אלייך לא יפה וזה טינה שכבר נצברה ותיצבר עוד.

אם לא תלכו אז בעלך יהיה זה שיצבור טינה.

אם תעשו פעם ככה פעם ככה מתוך שמחה - זה יכול להיות פתרון, אבל אם זה יבוא מתוך מרמור ותסכול ותחושת אין ברירה - בסוף שניכם תרגישו רע.

לדעתי כדאי לכם ללכת ליעוץ זוגי ממוקד על זה, גם כי זה פער שמתרחב ביניכם ביחס למצב, וגם אם יש דפוס של ריצוי שפוגע בזוגיות אז חשוב להאיר את זה ולראות מה ניתן לעשות.

הם ישמחו אם תבואו?

אתם תשמחו להגיע?

זה נשמע שגם אתם וגם הם לא ממש שמחים להיפגש, אז למה לטרוח?