לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אבל השנה יותר מתמיד אני לפחות מרגישה כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה,
ניצלנו מגזירת שמד נוראית,
מהצורר שחצי עולם היה תחת שלטונו!
כל נס ההצלה והנהופוכו והעד-לא-ידע,
לא היו כי נחסכה המלחמה,
כל הנס והכל... היה על עצם הזכות להגן על עצמנו.
כמה זה לא מובן מאליו! כמה הזכות לשאת נשק היא זכות!
כנראה שיש עוד מה להאריך ולכתוב אבל אולי לפני כל ההתעסקות בצלופנים ובמי נותן למי, אולי קודם נתרכז במהות ומתוך כך נוריד את זה למעשים בתכלס.
זה נכון תמיד, אבל השנה כמה וכמה.
להודות על עצם קיומנו.
שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.
הצורר הפרסי כמו בימים ההם גם בזמן הזה מכין תוכניות השמדה.
יש לנו את הזכות לחגוג את הצלתנו,
כל השאר זה בונוס.
שאף אחת לא תרגיש רע עם עצמה,
לא עם המשלוחים מנות, לא עם הסעודה, לא עם התחפושות, לא עם אירועי חודש אדר.
פורים מזמן לנו התמודדות עם המון טריגרים:
מצב כלכלי,
מצב חברתי,
רמת יצירתיות,
עומס בחיים,
התמודדות מול המושג שמחה,
בלאגן,
עומס אירועים,
חוסר בעומס באירועים,
מצב משפחתי מורכב,
מלחמה- משפחות מגוייסים, מפונים, פצועים, משפחות השכול וכל מתמודדי העורף,
נפצים ורעשים,
ועוד ועוד.
בואו לפני הכל ניזכר במהות. ומתוך כך נגייס כוחות מבפנים להיות נאמנים לעצמנו ולשמור על המהות ולעשות מה שנכון לנו.
ושנראה תמיד מעלת חברינו ולא חסרונם.
אם למישהי בא להרים את הכפפה בבירור עומק ומהות החג אני חושבת שזה יוכל לחזק את כולם, כל אחת מהמקום בו היא נמצאת.
