א. אצפה לאל עליון שיוצאני ממצרי, שיפתח את מוסרות חרדותיי ופחדיי.

ב. לאור באור החיים, לצעוד ברחבת פעמים.

ג. לשמוח ולגל באל הנותן תורה, להודות לפניו על שפעת אורה.

ד. משה רעיא מהימנא מלמדנו תורה, ישעיהו הנביא מבשר נחמה.

ה. נתת בי עוצמה וכח כביר, שאזכה להשתמש בו באופן תדיר.

ו. ללכת בדרכיך להסיר מוטות עשוקים, לצאת משעבוד וכפייה למנוחת עולמים.

הַדְּמַאי —

אֵין לוֹ חֹמֶשׁ,

וְאֵין לוֹ בִּעוּר,

וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן,

וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא,

וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים,

וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ;

וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף,

נְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת,

כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת,

וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יֵעָלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הר"ש כותב: "ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (דף נג דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי." זאת אומרת שבמעשר שני של דמאי לא גזרו מדרבנן שמחיצות ירושלים יקלטו.

אבל ברמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי ב, ט הוא כותב שאסור להוציא מעשר שני של דמאי: "מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות". הוא מפרש את המשנה שמדובר כאן בטבל של דמאי.

דברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי מעשר שני ג, ג: "אמר רבי זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה".

יש לעיין בר"ש שמפרש במשנה במעשר שני (ג, ג) כדברי הירושלמי והרמב"ם. אולי כי הוא הולך שם לפי הירושלמי על המשנה שם.

הסברא של הרמב"ם על פי הירושלמי שכל שם מעשר שני, גם אם זה של דמאי, המחיצות קולטות. ברגע שקראת לזה שם מעשר שני אתה חייב להביאו ולהשאירו לפני ה'.

התנחומא בפרשת ראה (יח) דורש: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך, אם תעשר דגנך, ואם לאו דגני שנאמר (הושע ב) לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו".

זאת אומרת שהמעשר שני ל-ה' הוא שיחול שם ה' על חלק מהתבואה, כי אם לא ה' ידרוש את כל התבואה.

הרמב"ם סובר ששם ה' חל על התבואה גם במעשר שני של דמאי.

א. אשא עיני אל אל במרום, מתי תתן לי הרחבה ומקום.

ב. תרחיב צעדיי תחתני, תגל את לבי תשמחני.

ג. אשיר לפניך בלב שלם, אשבח שמך אפאר ארומם.

ד. ה' תתן לי לב נכון לעבודתך, להיות בצורה מכוונת לתורתך.

ה. אודה עלי גשם ישועות, תשים בלבי ששון ודיצות.

הַלּוֹקֵחַ לַזֶּרַע וְלַבְּהֵמָה,

קֶמַח לָעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר,

שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

מִכְּזִיב וּלְהַלָּן—

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע,

וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,

וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת —

פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.

שֶׁמֶן עָרֵב —

בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין;

וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרע"ב מביא שתי אפשרויות לפרש 'שמן ערב': "שמן ערב - שמן אפרסמון. וי"מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:"

הר"ש מסביר שבית הלל פטרו שמן ערב בגלל שזה תערובת:

"שמן ערב. שיש עמו בשמים כגון פלייטון דאמרינן בפרק במה אשה (דף סב וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו) זה פלייטון ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כל כך פטרי בית הלל."

התפארת ישראל מסביר אחרת: "ובית הלל פוטרין: דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח לא גזרינן בדמאי:"

רואים מהתפארת ישראל שהוא מבין השמן ערב עשוי למשיחה. כך גם אומר הר"ש.

הר"ש כנראה סובר שגם לבית הלל משיחה כאכילה, רק פה פטרו בגלל תערובת.

לענין עשוי למשיחה, אם כוונת המשנה שמן אפרסמון אז זה עשוי למשיחה, כמו שמשחו מלכים מסויימים כמבואר במסכת הוריות.

אבל מה שהר"ש אומר שהפלייטון עשוי למשיחה זה חידוש, כי זה בעיקר לריח ולא ידוע לי שמצינו את זה כמשמש כדבר שמושח.

התפארת ישראל עצמו כותב: "שמן ערב- באלזאם". אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל מהקצת שהבנתי באינטרנט זה כן שמן שעשוי במיוחד למשחות, אז זה מסתדר שהוא מסביר את הפטור של בית הלל כי זה עשוי למשיחה.

הגר"א ב'שנות אליהו' מסביר את הפטור של בית הלל: "שמן ערב. שעשוי להריח לבד ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין".

זאת אומרת שבית הלל פוטרין כי זה עשוי לריח בלבד. שמן אפרסמון עיקר השימוש שלו היה הריח המיוחד במינו שלו כפי שנכתוב בהמשך, ולכן ההסבר הזה יכול להסתדר טוב עם שיטת הגר"א. גם "שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים", זה עשוי לריח.

החידוש בשיטת הגר"א שבית שמאי פוטרין בזה, על אף שזה בעיקר עשוי לריח. כנראה הם מחמירים בגלל שיש אפשרות למשוח איתו. לפי זה יותר יסתדר להגיד שזה שמן אפרסמון שיש יותר אפשרות למשוח, אם כי עיקרו עשוי לריח.

רבו של הגר"א ה'פני משה' הסביר כבר את המחלוקת כגר"א, ואולי הגר"א למד את זה ממנו.

על פי זה ה'פני משה' מסביר את המקרה בירושלמי שבית הלל מחייבים: "מחייבין היו ב"ה בשמן ורד ורדינון. ורדינון ג"כ מיני ורדי קטנים וטעמא דהני לסיכה עבידי".

כנראה הר"ש יסביר שהשמן בירושלמי שהוא גורס 'וורדיטן', אין בו תערובת ולכן בית הלל מחייבים.

אינני יודע איך התפארת ישראל יסביר את הירושלמי.

המקור בבלי ש'שמן ערב' הוא שמן אפרסמון זה ברכות מג ע"א שמברכים על ריחו 'בורא שמן ערב' וכך נפסק בשו"ע או"ח רט"ז, ד. הט"ז מסביר שם: "על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה".

יש להאריך מאוד על סגולתו הנפלא של שמן אפרסמון בריחו המבואר בחז"ל אבל אין כאן מקומו להאריך.

הַדְּמַאי —

מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ,

וּמְבָרְכִים עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו,

וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרֹם,

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

וְאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן —

אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו —

חַיָּב בַּדְּמַאי;

וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הגמרא בברכות מז ע"א מסבירה למה מותר להזמין: "הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי".

לכאורה ההוא אמינא שלא ניתן לזמן זה, כי "בוצע ברך ניאץ ה' ", לכן הגמרא צריכה לחדש שכן מזמנים, בגלל שאדם יכול להפקיר נכסיו.

הר"ש מביא פירוש על 'מברכים' במשנה: "ועוד י"ל דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה כגון ברכת המוציא". הרמב"ם כותב: "ומברכין עליו הוא שיברכו עליו ברכת המזון". השאלה גם אם זה איסור דרבנן איך אפשר לברך, הרי "בוצע ברך ניאץ"?

בזימון אז זה רק מדבר להצטרף, אבל מה עם עצם הברכה.

נראה שדמאי זה לא איסור חפצא, אלא יש דין שצריך להפריש. האיסור לא נובע ממשהו עצמאי כמו טבל, אלא רק יש איסור כדי לעודד שתפריש, לכן לא שייך בזה 'בוצע ברך ניאץ', כי הוא לא אוכל חפץ אסור.

החשש בזימון שאתה עושה דבר קבע בלי שהפרשת.

דמאי אולי רמוז בדברי רבן גמליאל אבות א, טז: "והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות". זאת אומרת שהדמאי זה כדי להסתלק מהספק, אבל לא איסור מהותי בחפצא.

א. אלוהי תעזור לי להתענג על שמך, בשמחת לימוד עומק תורתך.

ב. להתעלס לרנן לאהוב ולשמוח, את שמך הגדול שלו אתן כח.

ג. תנו עוז לאל אלהים נורא עליון, שיתקדש שמו הגדול בגלוי ובחביון.

ד. רוח ה' עלי ומלתו על לשוני, מתי יצא המילה לבחוץ להאיר מרחבי.

ה. ביטוי מצמצם, ביטוי מרומם.

ו. שפתיים ישק ויומתק, לשוננו יגביר ויבהק.

ז. שבח רינה הילול זמר ושירה, פה ממלל גבורות מעללי יה.

 וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:

הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים,

הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.

הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ —

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם בפיהמ"ש כותב: "ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו, אלא לחלק ידוע מאותו המין, שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבילת תאנים — ידועה בתכלית המתיקות. אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים, אלא בארץ ישראל. ומה שאמר והתמרים — רוצה לומר, מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים, אלא בארץ ישראל. והחרובין — מין ממיני החרוב, שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא בהם, אלא בארץ ישראל."

נראה ממנו שזה דין בכל העולם. נגיד אם הפירות האלו ימצאו במקום רחוק, עדיין חזקתם מארץ ישראל.

אמנם הרמב"ם בהלכות מעשרות יג, ד פוסק: "פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אף על פי שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו."

השאלה למה לא יתעשרו בכל העולם? למה משמע מהרמב"ם שרק מעשרים בארץ ישראל המורחבת כלול סוריא?

אפשר להגיד שהם יכולים להתקלקל אם מביאים למקום רחוק, ואם הם לא התקלקלו זה גורע בחזקה שזה מארץ ישראל, אבל זה דחוק כי יש מקומות קרובים שלא יתקלקל.

הרדב"ז מתרץ: "וי"ל דשאר א"י וסוריא שנוהג בהם מעשר גזרו שם על הפירות של א"י דמאי אבל שאר ארצות שאין מעשר נוהג בהן לא גזרו על הפירות של א"י דמילתא דלא שכיחא היא להוציא פירות מארץ ישראל אלא למקומות הסמוכים לא"י ולפיכך לא גזרו דמאי במקומות הרחוקים דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במשנה משמע בכל מקום".

הרדב"ז אומר שלא שכיחא, כי לפי דעתו מותר להוציא פירות לחוץ לארץ אם זה לא נמרח והגיע לשעת חיוב.

פשטות הספרי(במדבר  קי) שלפי רבי עקיבא אם מוציאים פירות לחו"ל הם נפטרו לגמרי מתרו"מ, גם אם הוציאם לפני מירוח:

"אשר אני מביא אתכם שמה, מיכן אתה אומר פירות ח"ל שנכנסו בארץ חייבים בחלה ובמעשר יצאו מיכן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר".

זאת אומרת שגם פעולת הפרשת התרומה ומעשרות צריכה להעשות בארץ ישראל.

לכן לפי הרמב"ם בחוץ לארץ האדם יהיה פטור מלהפריש.

זה מה שכותב כאן הכס"מ: "ומ"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח"ל לא כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות שפירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים".

הגר"א ב'שנות אליהו' לשיטתו שלא גורס בספרי את המילה 'מעשר' ואומר שהמחלוקת תנאים לגבי חלה שזה דין מיוחד בארץ, אבל לגבי תרומה: "ואלו דברים וכו'. פי' אפילו בחוץ לארץ. מחמת שמינים הללו רובן מובאים מא"י רק מיעוט גדילין בח"ל ועשו חכמים לא פלוג."

זה ברור שחלה יש לו יותר קשר לעצם הארץ מאשר תרומות ומעשרות. חלה נתחייבו מיד בכניסה לארץ, ואילו תרומות ומעשרות זה דין בנחלה. גם חלה זה דין מיוחד בדבר שבארץ שהוא מזין שנקרא בפרשת חלה: "לחם הארץ".

מבחינה השקפתית חלת הארץ היא במקום המן שהיה במדבר. זה אותה קדושה, לכן מיד שבאו לארץ נפסק המן.

א. לא ישן בלילות לא מצליח להירדם, לבי ער על עמי הקדוש לבי פועם.

ב. המלאכה מרובה ביום ובליל, אולי זה להשקיט את קול המילל.

ג. קול מילל על צרת בת עמי, הנתון למרמס בחוצות הנמצא בשבי.

ד. מתי משה יקום בעזרת האל ויושיע, אהרון יעלה על המזבח אור אש יופיע.

ה. כותב ברמזים על בשר מבשרי, השוכב בתרדמה מפצצת אויבי.

ו. אויבי המר השנוא המתועב, שטובח בעמינו כן זאת ערב.

ז. ישמעאל היורה חיצים עם רעל, פוגע בנו במארב כמלאכת שועל.

ח. האם הם חושבים שה' לא רואה דמעתינו, כאבנו העצום הפולח את כל מעמקי לבבינו.

ט. עמינו הגיבור נלחם ונוקם, אבל עוד מתעתד ארי נוהם.

י. האל יקום כגיבור וישכיר חיציו מדם, מדם התעלולים הפחדנים הנסים על נפשם.

יא. הלא הוא כמוס עמדו מיום השביעי, לכרות לכם כל ענף הנושא עוד פרי.

יב. למחוץ אתכם עד עפר תחתית, לשים אתכם כטיט חוצות ולריק.

יג. לא תקומו עוד להרשיע, קולכם ישפל מארץ מלהשמיע.

יד. כי יום נקם ושילם דמעות העשוקים, המלאים צער ותוגה מלוא מכאובים.

טו. האל ירטש אתכם עד כלה, לגדוע עם רשע מתנשא.

טז. מי אתם עם שפל ללא בינות, לקום כנגד עם הקודש להתחרות.

יג. יגיע השעה יגיע הרגע הנכון, כולכם תעלמו כעפר דק כליל אישון.

יד. לא תזכרו ליום אחרון, רק לעם הנבחר הניצחון.

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל,

וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ — נֶאֱמָן;

אָמְרוּ לוֹ:

עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן,

כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם בהלכות מעשרות (י, א) כותב: "המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ואינו מתארח אצל ע"ה. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן".

השאלה מה מקור דברי הרמב"ם לרבים ועדים.

הכסף משנה מציין: "המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב) . ומ"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס"פ עד כמה בכורות (דף ל' ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:"

לכאורה זה תמוה כי מהרמב"ם משמע שלא צריך בית דין וגם שם בגמרא בבכורות מדובר לענין חברות לענין טהרות?

כנראה שהוא הבין שהעדים באים לבית דין אבל זה דחוק.

הרדב"ז כותב: "וצריך שיקבל עליו וכו'. ברייתא בבכורות פרק עד כמה (דף ל) ופסק כאבא שאול דאמר אף ת"ח אינו צריך לקבל בפני ג' חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו ותניא נמי התם חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי בחזקתן עד שיחשדו:"

גם על הרדב"ז קשה ששם זה חברות לטהרות ולפי אבא שאול לא צריך בית דין, אבל משמע לפי דעתו שצריך דיין אחד, והרמב"ם משמע שלא צריך דיינים כלל?

באמת הרמב"ם פוסק בפירוש בהלכות מטמאי משכב מושב (י, ה) שצריך ג דיינים לקבלת חבר כדעת תנא קמא בבבלי ברכות והוא לא כותב כך פה.

הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כותב: "מי שירצה להיות נאמן על המעשרות, ושנאמין בו כשיאמר: 'זה מעושר, וזה אינו מעושר'; ולא יהיו פירותיו דמאי - ירגיל עצמו במעשים אלו, עד שיהיה נודע בהם, ויצא לו שם, ואז יהיה נאמן."

נראה שהרמב"ם מחדש כאן דין מסברא, שכדי שיהיה נאמן הוא צריך להרגיל במעשים של הפרשת תרו"מ ושיהיה נודע ברבים.

הסיבה שצריך עדים, ולא רק מספיק עד אחד נאמן באיסורים שהאדם מפריש, כי הדין פה בא ליצור חזקת שם נאמן, וליצור חזקה באדם צריך עדים.

הרמב"ם לא מתכוון שצריכים שיבואו העדים האלו לבית דין, בדיוק כמו להעיד ששניים התחתנו לא צריך שהעדים יבואו לבית דין.

פשוט שואלים את העדים אם הוא נאמן.

הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ב) כשהוא מדבר על דרכי הנהגתו של החכם, הוא כותב: "ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה". השו"ע פוסק באו"ח (קע, כ): "מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה".

כל המידת חסידות לא לאכול עם עם הארץ, זה דווקא כשאין חשש תרומות ומעשרות, כגון בחוץ לארץ, אבל כשיש זה ממש איסור כפי שרואים מהמשנה.

א. כל מטרת העולם זה להלל ולהודות, לאל אשר השפיע לנו טובות.

ב. לשיר לשמוח באל נורא עלילה, להתענג על טוב חסדו בבריאה.

ג. להתענג על אור ה' ורחמיו, שאדם יעבוד לפניו בכל כוחותיו.

ד. להתפלל למנוחת הראש והלב, להסיר מבני ישראל כאב.

ה. אב רחמן תשפיע לעמך ישועות, לחזקם ולשמחם בששון ודיצות.

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר—

אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ,

וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ,

וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה,

וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק,

וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אָמְרוּ לוֹ:

לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם מפרש: "חבר — נקרא תלמיד חכם. וכן יקראו לתלמידי חכמים 'חברים'. ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.

ומה שאמר בכאן: להיות חבר — רוצה לומר שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה".

הרמב"ם כותב על חברות לשם שמים ב: "וקנה לך חבר" (אבות א, ו). "ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר צווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב."

לפי הרמב"ם תלמידי חכמים יותר מצויים לקבל עליהם זהירות בטומאה וטהרה, בגלל דקדוק בתורה.

המלאכת שלמה מביא שזה עצמו הפשט ל'חבר' שמדקדק במצוות: "המקבל עליו להיות חבר: כתב הרש"ש ז"ל וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך. וזה מקבל עליו חומרת המצות כדי שלא להכשיל את הרבים קרוי חבר כלומר זהו חבר האמור בתורה ע"כ."

זה מבוסס על הפסוק בתהלים (קיט, סג):

"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ."

לפי הרמב"ם החברות מבוססת על יראה וכוונה לשם שמים, שמובילה לשמירת הפקודות. לפי המלאכת שלמה בשם הרש"ש זה יותר עצם הדקדוק במצוות.

ה'תפארת ישראל' מפרש: "המקבל עליו להיות חבר:  נ"ל דחבר נקרא אדם שרשאין הפרושים להתחבר אליו מדנזהר לענין טהרות. שלא יהיו בגדיו ומאכליו בחזקת טומאה".

הגמרא בחגיגה כו ע"א אומרת שבשעת הרגל כולם נאמנים: "ובשעת הרגל אף על התרומה, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים - הכתוב עשאן כולן חברים".

לפי ה'תוספות יום טוב' זה כפשוטו שכולם מתחברים לאכול טהרות.

לפי הרמב"ם והרש"ש העמי הארץ הם נידונים כחברים.

הַנַּחְתּוֹמִים—

לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,

אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה.

הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה—

רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה?

כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם כותב למה הקילו בנחתומים לא להפריש מעשר שני: "נחתומין - הן האופים. לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני, כדין הדמאי, על פי אשר בארנו. והקלו עליהם בדבר זה, מפני שהשוטרים הממונים עליהם, נוגשים אותם תמיד, ויתקנו משקליהם, וגזרו עליהם במכירתם קצב ידוע." זה על בסיס הגמרא ביומא ט ע"א.

הר"ש כותב: "לא חייבו אותם בנחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהוא דמאי ודוקא במוכר לחבר אבל במוכר לעם הארץ חייב להפריש".

ה'תוספת יום טוב' שואל שלכאורה אסור למכור לעם הארץ 'לח ויבש'. הוא עונה: "ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן."

יכול להיות שכל הדין של לא למכור טהרות לעם הארץ, זה דווקא באדם פרטי, אבל נחתום לא יכול למנוע מלמכור לעם הארץ.

ה'תפארת ישראל' אומר שעדיין צריך לקרוא שם למעשר שני: "אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו"

בשיר השירים רבה (א, יא) מופיע: "ר' אלעזר בן עזריה עבד לה מתלא לא' שהוליך סאה של חטים אצל הנחתום א"ל הוצא לי ממנה קמח סלת הוצא לי ממנה קלוסקיא קמח וסלת א', כך כל חכמתה דשלמה לא סולת אלא שיר השירים לישראל שיר השירים המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים".

א. אשיר ארונן מתוך מבוכה, שהנפש עמוק מתוכה.

ב. האם עבודה אומר להיות שעבוד, או אפשר למצוא בה גילה ותענוג.

ג. כסף חייבים לי מלינים לי שכר, אבל אבטח בך ללא הרף בלתי היות נמהר.

ד. אשים מבטחי בך בכל העניינים, אשליך עליך יהבי מתוך שמחה ועילוזים.

ה. תעניק לי סיוע ללכת בדרך ישרה ומכוונת, ללא מכשול והתעיה שנפשי מבלבלת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּגַסָּה, וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה —

טְפֵלָה דַּקָּה לַגַּסָּה;

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה, וּמְדָדוֹ בְּגַסָּה—

טְפֵלָה גַּסָּה לַדַּקָּה.

אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַּסָּה?

בַּיָּבֵשׁ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח דִּינָר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

סַלֵּי תְאֵנִים, וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק —

כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה, פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם מפרש: "מוכרן אכסרה - פירוש בלא שיעור ומידה, אלא כפי מה שיזדמן לו. רוצה לומר, שמוכר אכסרה, יהיה כמו המוכר בגסה." זאת אומרת באומד.

הר"ש מפרש: "אכסרה. לא במדה ולא במשקל ויש מפרשים שאין לו במכירתו לא הפסד ולא ריוח".

בערוך מובא פירוש המילה: "ובלשון ישמעאל קורין ההפסד כסאר"ה". זה יסתדר יותר טוב עם הפירוש השני.

ראיתי במילון שהכוונה 'אך' יותר. 'חסר'- פחות. זה יכול להיות באומד, או שהוא מוכר בלי 'אך' יותר רוח או פחות 'חסר' רווח.

אולי ניתן להגיד כערוך שהכוונה מלשון كسر, אבל בפירוש חדש מלשון התקלקל, זאת אומרת שהוא מוכר פירות מקולקלים קצת, כמו שאומרים היום סוג ב', ולכן פטרו אותו מדמאי.

לפי זה אפשר להבין את המשנה במעשר שני ד, ב, שלא פודים מעשר שני על דבר מקולקל או שבור.

השמות רבה (א, ו) דורשת ביציאת מצרים: "וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגיה". זאת אומרת שהתאנים האחרונות שמתבשלות, משולים לרשעים שצומחים באחרונה ומהרהרים בתשובה.

א. רוכב על עב צח ומאיר, רוצה להלבין עוונתי מהיר.

ב. להיות ענו ושפל בעיני עצמי, לזרום במציאות והמצב האלוהי.

ג. לא להתגאות ולשאוף גבוה יותר מדי, לדעת את מקומי בצעדת פעמיי.

ד. לשמוח ולהתעלס ולהשתעשע, לגיל כל היום להתנענע.

ה. לא להילחץ ממשימות ארוכות, לדעת להירגע לשמוח ולהנות.

ו. ה' תטריפני לחם חקי, בצורה רגועה למדי.

ז. קשה לעבוד וש-ילינו משכורתך, כאילו לא שווה עבודתך.

ח. לריק כוחות וזמן אוזלים, כי לי לא משלמים.

ט. ה' תשפיע עלי שפע שכרי ללא תרמית, רק כדי שאדע שאינני עובד ללא תכלית.

י. תעזרני תמיד להתחדש בתחומי להעמיק לחקור, לדעת שאין שווא בעולמך לא ליסוג אחור.

יא. להאמין בהשגחה פרטית המדוייקת, לבטוח בידך החזקה המרוממת.

 מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי.

גַּבָּאֵי צְדָקָה —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר,

וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לִמְעַשֵּׂר;

נִמְצְאוּ כָּל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם,

וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם מפרש את הסיבה לקולא להאכיל עניים דמאי: "מותר לעניים אכילת דמאי, כדי להקל עלינו הצדקה." בהלכות מעשרות י, יא הוא כותב: "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי".

זאת אומרת שזה היתר מצד הבעל הבית הנותן להקל עליו את הנתינה.

הרמב"ם ממשיך וכותב: "וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין."

רש"י בברכות מז ע"ב מסביר: "מאכילים את העניים דמאי - דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא".

בפשטות שני הטעמים יכולים ללכת יחדיו. הסיבה המהותית להלכה זה כדי להקל על בעלי בתים את נתינת הצדקה, והסיבה שמקילים דווקא בדמאי, כי זה רק חומרא דרבנן בעלמא.

אבל רש"י בשבת קכז ע"ב מביא בפירוש טעם בכיוון אחר מהרמב"ם: "מאכילין לעניים דמאי - לא אסרוהו עליהם, מפני שצריכים לחזר על פתח עם הארץ, וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין." זאת אומרת שזה לא קולא בנותן, אלא זה קולא לעני המקבל, שהוא נצרך גם לתבואת עם הארץ, ולכן הקילו בשבילו. בפשטות הקולא היא שהעני לא צריך להפריש בכלל, כי אם הוא כן צריך להפריש אז מה הקולא.

קשה על רש"י הירושלמי אצלנו בדמאי, שצריך להודיעו כדי שיתקן. משמע שהעני צריך להפריש.

נראה לפי רש"י שזה רשות להפריש, כמו שמשמע גם ברמב"ם. בעל הבית מודיעו, אם יש לו יכולת להפריש הוא מפריש ואם לא, אז הוא לא חייב, והוא סומך על הקולא שמותר להאכיל לעני דמאי.

לשון המשנה משמע יותר כמו הרמב"ם 'מאכילין' שזה דין בנותן, אבל רש"י גם יכול להסתדר.

המדרש תהלים-שוחר טוב (יח, כג) מביא:

כי אתה עם עני תושיע . אלו ישראל שהם עניים בגלות. ועינים רמות תשפיל. אלו אדום וישמעאל, שהולכים בגסות הרוח בעולם.

כמו ש-ה' דואג לעם ישראל כשהם עניים בגלות, כך בארץ ישראל הוא מקל לתת לעניים דמאי, בלי להחמיר עליהם חובת הפרשה.

הָרוֹצֶה לַחֲזוֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ—

לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר —

לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר,

שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן.

הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ, וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ —

מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

ברע"ב הוא כותב: "דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן". "היה עומד ולוקח - ולא נטלם בידו ולא 'הגביהם' ". משמע ממנו שקנייה זה בהגבהה, כמו שדייק ה'תוספת יום טוב', וזה סותר את לשון המשנה: "מפני שלא משך".

הגמרא בבבאת בתרא פו ע"א כותבת: "אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא". משמע שאין אפשרות למשוך.

היה אפשר לפרש את המשנה שדווקא מדובר במשיכה וזה על פי הדין שם בבא בתרא ונפסק בהלכות מכירה (ג, ב): "אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו. הרי זה נקנה במשיכה. שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה".

אז כנראה מדובר כאן במשנה על ירקות קטנים שקשה להפרידם ולהגביהם, ולכן נקנים במשיכה.

ה' מושך אותנו בעבותות אהבה כדברי האמור רבה (כז, א): "אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה' אמרו ישראל רבש"ע כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכין אחריך כבהמה הה"ד משכני אחריך נרוצה להיכן אנו נמשכין אחריך לג"ע- לגן עדן הה"ד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם".

א. החירות כבר התחילה משבת הגדול, לא לפחד לא ליפול לא לדאוג.

ב. אויבנו הממשיים ויצר הרע, האם כצל כנטותו הולך באפילה.

ג. פחד מ-ה' הוא הפחד האמתי, פחד שמתרחב לבבינו עד מיצוי.

ד. פחד שלא ממעט קומתינו ללכת שחוח, פחד שזוקף קומתנו ללכת באומץ וכוח.

ה. יציאה ממצרי החיים הכובלים, יציאה לחירות עולמי עולמים.

הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן,

וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ —

לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ —

פָּטוּר.

כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי —

לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

מהמשנה נראה שהאדם אין לו אפשרות, אלא להרים את הפרות, והוא לא יכול להשאיר אותם. השאלה למה?

משמע שזה הפקר והאדם יכול לקחת לעצמו, אז למה הוא לא יכול לבחור להשאיר במקום.

הירושלמי שואל את השאלה ועונה שזה כי: "אין מעבירין על האוכלין".

הירושלמי אומר שכיום מותר להעביר על האוכלים 'מפני הכשפים'.

ככה גם מובא בבלי עירובין סד ע"ב: "ואין מעבירין על האוכלין אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין".

נדמה לי שהשולחן ערוך לא מביא את ההלכה ואולי כי עדיין יש חשש כשפים.

המגן אברהם כותב באו"ח קעא ע"א: "כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד)".

לכאורה חמץ בטוח יהיה מותר להעביר עליו, גם אם אתה לא מתכוון לזכות בחמץ, כמו שכתוב בשו"ת הריב"ש ס' תא, ומובא בביאור הלכה ס' תמ"ו.

הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

לְטוֹחֵן נָכְרִי — דְּמַאי.

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

אֵצֶל הַנָּכְרִי — כְּפֵרוֹתָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הרמב"ם על המשנה מפרש: "ואם יוליכן לטוחן נכרי - הם דמאי. וזה לפי שהטוחן, יתקבצו אליו קופות של חיטה, ואפשר שיחליפם בפירות ישראל אחר, שהם מחויבות במעשרות, ועל כן יהיו דמאי".

הראב"ד (הלכות מעשר יא, יג) שואל על הטעם הזה שזה ספק ספיקא ומסביר הכסף משנה את הספק ספיקא: "טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחטים של ע"ה שמא אותו ע"ה עישר ותרם פירותיו".

התירוץ של הכסף משנה לרמב"ם: "דקי"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפי' למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא". זה חידוש גדול, כי פה זה רוב ביחד עם ספק ספיקא.

הראב"ד אומר בעצמו: "אלא שמא החליפן משלו ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן".

באוצר מדרשים (אייזנשטיין) משיח עמוד 393 כתוב שמשיח יעשה כמה נסים:

"הנס הששי טוחן כל הרי ישראל כקמה שנאמר אחריב הרים וגבעות"

נראה שבגירסה צריך להיות 'קמח', כמו שטוחן טוחן קמח.

הַנּוֹתֵן לַפֻּנְדָּקִית—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ,

וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לְחַלֵּף.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִין!

אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבַד.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

בירושלמי מבואר שגם אם מקבלים את טעמו של רבי יוסי שאין אנו אחראים לרמאים, עדיין יש סברא לחלוק כי חבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

נראה שרבי יוסי לא חולק על העיקרון הזה שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

אפשר להגיד שכאשר יש מצב כזה שהוא רק נותן לה כהחלפה, ולא בדרך מכירה או מתנה, אז לא אומרים את העיקרון שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר לא מתוקן.

או מכיוון שהוא לא רוצה או לא מתכוון שתחליף, זה לא אחריותו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן.

חכמים יכולים לחלוק על שתי הסברות האלו, או לשיטתם אחראים לרמאים, או שהפונדקית מתכוונת לטובה לפי חכמים והיא לא רמאית. עיין במפרשים.

הרד"ק ביהושע פרק ב על 'רחב' שנקראת זונה: "זונה - כמשמעה או מוכרת מזון כמו שת"י פונדקיתא והוא בשקל טובה והאמת דעת יונתן זונה ממש כי כן דרכו במקומות לתרג' זונה פונדקית וכן שתים נשים זונות פונדקן ואף על פי שתרג' מקצתן נפקת ברא ודעתו לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל".

נראה שהפונדקית נוהגת בהפקר במזון, כי הרבה אנשים באים ומתארחים ואוכלים אצלה, כך שהיא מורה לעצמה היתר להחליף.

א. אשיר וארונן לבוקר חסדך, איחל ליום מלא רחמיך.

ב. נשא לבבינו אל אל בשמים, נכווין את מעשינו לשם שמים.

ג. זיקוק הכוונה וטוהר המחשבה, זכות הלב ואור הנשמה.

ד. עזרני להתעלות לפאר את שמך במרומים, תן בי כח להתפלל אליך הרבה פעמים.

ה. להתפלל להודות בהלל וזמרה, לשבח לאל את הכל ברא הוא יוצרה.

הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ —

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְחַלֵּף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.

מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית,

שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף,

לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הירושלמי אומר שכל דברי המשנה הם דברי רבי יהודה. הרמב"ם פוסק בפיהמ"ש להלכה כדעת רבי יהודה. הסיבה, שרבי יהודה מובא כ'סתם' בהתחלה.

מה שקשה, שבירושלמי מובא ש'רבנן' חולקים ולכאורה יחיד ורבים הלכה הרבים. יכול להיות שהרמב"ם לא מבין את ה'רבנן' כחכמים שהם רבים.

אבל בהלכות מעשר (יא, יב) הרמב"ם חוזר בו ופוסק כחכמים. כנראה הוא אחר כך הבין ש'רבנן' זה כן רבים.

רבי יהודה טעמו עמו והשאלה מה יענו חכמים לטענתו, ונראה שחכמים הולכים אחרי רוב הפעמים שלא מתקלקל האוכל, וגם אם היא מחליפה זה יכול להיות מעושר.

זה מעניין שבתנ"ך הלשון 'חמיך' 'חמתך' מופיעים רק לגבי הכלה כלפי הורי בעלה ולא הפוך. חז"ל הרחיבו את הלשון גם לחתן מול הורי אשתו.

במקור בתורה המילה מסמלת את היחסים המתוחים בין כלה להורי בעלה, מלשון חימה, במיוחד כלה כלפי חמותה כבבלי שבת כו ע"א שכלה שרפה את חמותה: "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה". אבל בספר רות רואים קשר אידיאלי בין חמות לכלתה, נעמי ורות.

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת,

וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְּשַׁבָּת —

יֹאכַל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

לֹא מְצָאוֹ,

אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"מְעֻשָּׂרִין הֵן" —

אוֹכֵל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ,

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר:

אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

יש שני טעמים בירושלמי לרישא של המשנה: "חברייא בשם רבי יוחנן מפני כבוד שבת התירו... ר' ביבי בשם רבי חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת".

הטעם הראשון מתיר מפני עונג שבת. הטעם השני כי העם הארץ ירא לשקר בשבת.

הירושלמי מקשה על הטעם השני למה שיהיה אסור לאכול את הפירות במוצאי שבת, הרי העם הארץ נאמן בשבת, אז הוא לא שיקר שהפירות מעושרים, אז הם מותרים גם בחול? הירושלמי עונה: "מפני אחד/ר שאין אימת שבת עליו". השאלה מה התירוץ בזה?

מסביר ה'שנות אליהו': "פי' משום דחיישינן שמא הוא אינו ירא משבת. ודוקא משום כבוד שבת התירו לו נמצא למאן דאמר מפני אימת שבת. ס"ל ג"כ הטעם משום כבוד שבת אלא דכבוד שבת לבד לא מהני לדידיה." זאת אומרת שגם הטעם השני סובר כטעם הראשון רק שהוא לא מספיק.

ר' יוחנן מדגיש את הנקודה של עונג שבת שזה מדין המצוות העשה דרבנן, שנעשים בשבת מתוך עבודת ה' מאהבה, ולכן התירו לחבר לאכול. ר' חנינא מדגיש את ענין האימה שיש בשבת, שאז העם הארץ לא יעבור עבירה וישקר, שזה מצד עבודת ה' ביראה.

יכול להיות שהם חולקים מה יותר דומיננטי בשבת.

היה אפשר להגיד שאצל עם בארץ הפחד יותר דומיננטי, ואצל החבר האהבה יותר דומיננטי, ולכן לחבר מותר לאכול והעם הארץ נאמן. זה מחבר בין שני הטעמים כמו שהגר"א מסביר ברבי חנינא.

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,

וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת —

אוֹכֵל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה,

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת;

וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: "מְעֻשָּׂרִין הֵן".

וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הר"ש מביא את הירושלמי שמדובר על סעודת שבע ברכות: "שבת הראשונה. מפרש בירושלמי (הל' ב) ר' ינאי ברבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטגמא התירו משום איבה לסעודות בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטגמא בויקרא רבה פרוטגמא של צדיקים לעתיד לבא"

התפארת ישראל מוסיף לבאר: "אוכל עמו בשבת הראשונה:  של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה".

השאלה למה דווקא התירו משום איבה בסעודת נישואין?

אפשר להגיד שסעודת נישואין היה מקום שהיו מתכנסים הרבה אנשי העיר ביחד והיה מתרבה אהבה ורעות, ואם התלמיד חכם לא יבוא יהיה איבה.

לפי פירוש ה'פני משה' על הירושלמי, מותר לתלמיד חכם להשתתף בסעודה של מצוה, ולא בסעודה "שאין לה שם" שלפי פירושו זו סעודת הרשות.

הנפקא מינות: 1. לפי ההסבר הראשון התירו דווקא סעודת נישואין ולא שאר סעודת מצוה, ולפי ה'פני משה' התירו כל סעודת מצוה. 2. לפי הפירוש הראשון כל סעודה שמתאספים בו אנשי העיר מותר לאכול שם, ולפי ה'פני משה' יהיה אסור אם זה לא סעודת מצוה.

ה'פרקי דרבי אליעזר' פרק טז מביא את שכר הבא לשבע ברכות: "רבי יוסי אומר מנין אנו למדין שבעת ימי המשתה, מיעקב אבינו, כשנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה, שנאמר [בראשית כט, כז] מלא שבוע זאת. ונאספו כל אנשי המקום לגמל חסד עם יעקב, שנאמר [שם כב] ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אני אגמל ואתן שכרכם בעולם הזה, שלא יהא שכר לרשעים לעולם הבא, שנאמר [מ"ב ה, א] כי בו נתן ה' תשועה לארם, וקבל שכרו".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הגמרא במכות יז ע"א מביא את היסוד למחלוקת: "והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא בלא מפריש".

השאלה איזה טורח יש כאן, לכאורה צריך רק לקרוא שם והוא יכול לסמוך על המוציא מחברו עליו הראיה?

נראה שעמי הארץ לא יודעים את ההלכה הזאת, והם חושבים שצריך להפריש ממש ולתת לעני.

זה מעניין שלא מצינו במתנות עניים בשדה שעמי הארץ נחשדו, רק כאשר הם צריכים באופן אקטיבי להביא לעני, וזה טורח עליהם.

בפרשה שלנו הקדש מסדר לעני שהעריך, כדי שיוכל לתרום באופן נאות ולא יתרושש כמבואר בערכין כג ע"ב-כד ע"א: "מאי טעמא דאמר קרא (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך".

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,

וּלְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי —

לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ —

יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הר"ש כותב: "לא יטלם. לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנן לכהן ולעני שבחצר ושבמבוי סתמא כב"ש דביצה בפ"ק (דף יב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן כדמפרש בירושלמי (הלכה ב) ".

זאת אומרת שאם זה מופרש אסור לתת.

וככה משמע ברמב"ם בפיהמ"ש: "וביארו בתלמוד, שעניין מה שאמר לא יטלם - הוא לא יתנם, וכאילו אמר 'לא יטלם לנתינה', מפני שאסור לתת המתנות בשבת."

אבל ה'משנה ראשונה' טוען שלפי מסקנת הבבלי מותר להוליך להם רק אסור להפריש:

"למאי דמסקינן התם בגמ' דמתני' דחויה היא ומותר להוליך תרומה ומתנות וכמ"ש הר"ב שם, מתני' דהכא מתפרשת לענין הפרשה עצמה ולא מנתינה, וכן העתיקה הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת כלשונה דפשטא דלא יטלנה משמע הפרשה".

אפשר להסביר את המחלוקת מה עיקר מעשה מצוות התרומה והמעשר, לפי הר"ש העיקר זה הנתינה ולכן אסור בשבת, אבל מותר להפריש ואין בזה תיקון. לפי ה'משנה ראשונה' העיקר זאת ההפרשה ולכן היא אסורה בשבת כי זה מעשה תיקון, אבל הנתינה שהיא הוצאה לפועל של ההפרשה היא מותרת.

נראה שלפי ה'משנה ראשונה' שהעיקר היא הנתינה, קשה הדין "ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו", כי אין כאן נתינה, וקשה להגיד שרק ההודעה שזה תרומה ומעשר יש בזה קיום מצות הנתינה.

אפשר להגיד במשנה שהכהן והעני רגילים לאכול אצלו בשבת, ומכאן סמך למנהג להזמין אורחים בשבת. רואים את זה גם במשנה שבת יח, א.

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן" וּ"מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

"מֵאִישׁ פְּלוֹנִי" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ: "לֹא מְצָאתִיו,

וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

בירושלמי מובא שרבי יוסי חולק על המשנה:

"תני אמר רבי יוסי אפי' אמר לו מפלוני אינו נאמן עד איתמר לו קח ואני נותן מעות מה טעמא דרבי יוסי אני אומר אחד קרוב מצא ולוקח ממנו".

נראה שסברת רבי יוסי שגם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני ויש חשש שיתבאר שהשליח משקר, "מצי לאשתמוטי (לומר) בעיני היה נאמן".

אפשר להסביר את המחלוקת בצורה אחרת, אם הנאמנות על הגברא. לפי חכמים כשהוא מצביע על איש פלוני הוא מגדיר את הגברא כאיש נאמן, והשליח לא יכול להשתמט. לפי רבי יוסי, גם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני, הוא רק מראה מקום לאיש מסויים, ולא שהוא דווקא נאמן על המעשרות, לכן השליח יכול להשמט ולהגיד לא דקדקתי שהוא נאמן.

"מנאמן לנאמן, מהקדוש ברוך הוא שנקרא אל מלך נאמן למשה שנקרא נאמן דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא," (בראשית רבה א, יא)

הַנִּכְנָס לָעִיר, וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם,

אָמַר: "מִי כָּאן נֶאֱמָן?", "מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?",

אָמַר לוֹ אֶחָד: "אֲנִי" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אָמַר לוֹ: "אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ,

אָמַר לוֹ: "מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?"

אָמַר לוֹ: "מִי שֶׁשְּׁלָחָךְ אֶצְלִי",

אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה —

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הירושלמי אומר: "אמר רבי יוחנן קל הקילו באכסנאי מפני חיי נפש", וזה מדוייק מלשון המשנה: "ואינו מכיר אדם שם".

הרמב"ם בפיהמ"ש מוסיף: "העיקר אצלנו: 'אין אדם חוטא ולא לו'. ולפיכך לא ישלחהו לאיש שאינו נאמן, מפני שאין לו הנאה בזה, הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו, מפני שהוא גר, ואינו מכיר אנשי המדינה:"

נראה שזה מדין המשנה הקודמת (ג, א) שמאכילים את האכסנאי דמאי. רק שם לפי הרמב"ם כשאנחנו מאכילים אותם, זה כדי להקל עלינו את הצדקה. פה החידוש שהאכסנאי יכול להאמין לעם הארץ שאדם אחר נאמן, כשהוא קונה אצלו.

רואים מהמשנה שאסור לאכסנאי עצמו ללכת מיוזמתו ולקנות דמאי, רק אם אדם אומר לו שאדם אחר נאמן.

הרמב"ם פוסק בהלכות מעשר (יב, ח) ש: "בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה."

זאת אומרת אם מכיר אדם, אז יש לו דרך למצוא מומחה, ואם שהה שלושים יום אז כבר אין לו את הקולא של אכסנאי.

על משה שנתן לנו התורה, כתוב "בכל ביתי נאמן הוא" אומר על זה הספרי זוטא:

"נהגתי עם עבדי משה אלא בכל ביתי נאמן הוא כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו כל מה שבים וכל מה שבחרבה. ד"א בכל ביתי נאמן הוא אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן".

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד:

"שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן",

"שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן" —

אֵינָן נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא

הירושלמי מבאר את מחלוקת התנאים: "מה טעם דרבי יודה מפני חייהן של בני העיר מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת".

זה נראה שרבי יהודה מבודד כל עיר בפני עצמה לענין חיות ולכן מכיוון שהחיות שלה כעת תלויה ב'גומלין' מתירים, ואילו חכמים סוברים שמסתכלים על העיר ביחס למסחר בכלל באזור.

כל עיר הוא מקום מנהלי בפני עצמו כדרשת הספרי: "ומנין שממנים ב"ד לכל עיר ועיר? תלמוד לומר שופטים בכל שעריך . ומנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר? תלמוד לומר ושוטרים לשעריך?".

רק יש פה חידוש של רבי יהודה שלגבי חיות העיר מסתכלים עליה בפני עצמה, גם אם בפועל היא יכולה להחיות את עצמה מעיר אחרת.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.

כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.

החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.

לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.