משנה דמאי א, א- לחוס על ממון והפקרחסדי הים

הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי:

הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין, וְהָעֻזְרָדִין,

וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה,

וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה;

וּבִיהוּדָה:

הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין,

חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה;

כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין,

חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה;

כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת.

(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


 

השנות אליהו מסכם את הדעות בירושלמי:

"ירושלמי חד אמר משום שהמינים שהקילו אינם חשובין ובודאי עישר עם הארץ. וחד אמר מחמת שרובם באין מן ההפקר ופטורים ולא גזרו רבנן"


 

הרמב"ם אומר בדעה השנייה שזה ספק ספיקא: " וכבר ביארנו, שהפקר אינו מחוייב במעשרות. ונקבצו בהם שתי ספיקות: האחד – אם הם הפקר, אם לאו; ואם הם מן השמור שהוציאו ממנו המתנות, אם לאו. והעיקר אשר בידינו: 'תרי ספיקי, להקל'."


 

נראה מהדעה הראשונה שהגר"א מסכם בירושלמי שעמי הארץ נחשדו לא לעשר כשיש להם הפסד ממון, אבל כאן אין כל כך הפסד ממון. אולי לפי הדעה השנייה עמי הארץ חסים על כל סכום ממון ולכן לא אמר טעם זה.


 

נראה ששני הטעמים נחלקו בדין הפקר. לפי הטעם הראשון שלא אמר מדין הפקר, זה נקרא שמור מכיוון שבעל הבית רוצה להפיק תועלת מהפירות, גם אם הוא לא מקפיד שאחרים יקחו. לפי הטעם שזה הפקר, מכיוון שבעל הבית לא מקפיד שאחרים יקחו זה לא נקרא שמור וזה נקרא הפקר.


 

יכול להיות שהדמיון בין מסכת פאה לדמאי שכמו ש"ספק לקט לקט" וספר מתנות עניים לעניים, אז כך גם בספק נתינה ללוייה ולמעשר שני תיקנו דמאי, אפילו כשרוב עמי הארץ מעשרים.

תהלות הים- פרק צבחסדי הים

א. אצפה לאל עליון שיוצאני ממצרי, שיפתח את מוסרות חרדותיי ופחדיי.

ב. לאור באור החיים, לצעוד ברחבת פעמים.

ג. לשמוח ולגל באל הנותן תורה, להודות לפניו על שפעת אורה.

ד. משה רעיא מהימנא מלמדנו תורה, ישעיהו הנביא מבשר נחמה.

ה. נתת בי עוצמה וכח כביר, שאזכה להשתמש בו באופן תדיר.

ו. ללכת בדרכיך להסיר מוטות עשוקים, לצאת משעבוד וכפייה למנוחת עולמים.

משנה דמאי א, ב- מעשר שני של דמאי מחיצות קולטותחסדי הים

הַדְּמַאי —

אֵין לוֹ חֹמֶשׁ,

וְאֵין לוֹ בִּעוּר,

וְנֶאֱכָל לָאוֹנֵן,

וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא,

וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים,

וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ;

וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף,

נְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת,

כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת,

וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת;

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

יֵעָלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש כותב: "ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (דף נג דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי." זאת אומרת שבמעשר שני של דמאי לא גזרו מדרבנן שמחיצות ירושלים יקלטו.


אבל ברמב"ם בהלכות מעשר שני ונטע רבעי ב, ט הוא כותב שאסור להוציא מעשר שני של דמאי: "מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות". הוא מפרש את המשנה שמדובר כאן בטבל של דמאי.

דברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי מעשר שני ג, ג: "אמר רבי זעירא ובלבד בפירות שהן טבולין לדמאי הא דמאי עצמו כבר תפסתו מחיצה".


יש לעיין בר"ש שמפרש במשנה במעשר שני (ג, ג) כדברי הירושלמי והרמב"ם. אולי כי הוא הולך שם לפי הירושלמי על המשנה שם.


הסברא של הרמב"ם על פי הירושלמי שכל שם מעשר שני, גם אם זה של דמאי, המחיצות קולטות. ברגע שקראת לזה שם מעשר שני אתה חייב להביאו ולהשאירו לפני ה'.


התנחומא בפרשת ראה (יח) דורש: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך, אם תעשר דגנך, ואם לאו דגני שנאמר (הושע ב) לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו".

זאת אומרת שהמעשר שני ל-ה' הוא שיחול שם ה' על חלק מהתבואה, כי אם לא ה' ידרוש את כל התבואה.

הרמב"ם סובר ששם ה' חל על התבואה גם במעשר שני של דמאי.

תהלות הים- פרק צגחסדי הים

א. אשא עיני אל אל במרום, מתי תתן לי הרחבה ומקום.

ב. תרחיב צעדיי תחתני, תגל את לבי תשמחני.

ג. אשיר לפניך בלב שלם, אשבח שמך אפאר ארומם.

ד. ה' תתן לי לב נכון לעבודתך, להיות בצורה מכוונת לתורתך.

ה. אודה עלי גשם ישועות, תשים בלבי ששון ודיצות.

משנה דמאי א, ג- שמן ערבחסדי הים

הַלּוֹקֵחַ לַזֶּרַע וְלַבְּהֵמָה,

קֶמַח לָעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לַנֵּר,

שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

מִכְּזִיב וּלְהַלָּן—

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע,

וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,

וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת —

פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי.

שֶׁמֶן עָרֵב —

בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין;

וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרע"ב מביא שתי אפשרויות לפרש 'שמן ערב': "שמן ערב - שמן אפרסמון. וי"מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:"


הר"ש מסביר שבית הלל פטרו שמן ערב בגלל שזה תערובת:

"שמן ערב. שיש עמו בשמים כגון פלייטון דאמרינן בפרק במה אשה (דף סב וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו) זה פלייטון ומשום דנתערב עם בשמים ואינו בעין כל כך פטרי בית הלל."


התפארת ישראל מסביר אחרת: "ובית הלל פוטרין: דאף דסיכה כשתיה עכ"פ מדלא שכיח לא גזרינן בדמאי:"

רואים מהתפארת ישראל שהוא מבין השמן ערב עשוי למשיחה. כך גם אומר הר"ש.

הר"ש כנראה סובר שגם לבית הלל משיחה כאכילה, רק פה פטרו בגלל תערובת.


לענין עשוי למשיחה, אם כוונת המשנה שמן אפרסמון אז זה עשוי למשיחה, כמו שמשחו מלכים מסויימים כמבואר במסכת הוריות.

אבל מה שהר"ש אומר שהפלייטון עשוי למשיחה זה חידוש, כי זה בעיקר לריח ולא ידוע לי שמצינו את זה כמשמש כדבר שמושח.

התפארת ישראל עצמו כותב: "שמן ערב- באלזאם". אני לא יודע בדיוק למה הוא מתכוון אבל מהקצת שהבנתי באינטרנט זה כן שמן שעשוי במיוחד למשחות, אז זה מסתדר שהוא מסביר את הפטור של בית הלל כי זה עשוי למשיחה.


הגר"א ב'שנות אליהו' מסביר את הפטור של בית הלל: "שמן ערב. שעשוי להריח לבד ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין".

זאת אומרת שבית הלל פוטרין כי זה עשוי לריח בלבד. שמן אפרסמון עיקר השימוש שלו היה הריח המיוחד במינו שלו כפי שנכתוב בהמשך, ולכן ההסבר הזה יכול להסתדר טוב עם שיטת הגר"א. גם "שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים", זה עשוי לריח.

החידוש בשיטת הגר"א שבית שמאי פוטרין בזה, על אף שזה בעיקר עשוי לריח. כנראה הם מחמירים בגלל שיש אפשרות למשוח איתו. לפי זה יותר יסתדר להגיד שזה שמן אפרסמון שיש יותר אפשרות למשוח, אם כי עיקרו עשוי לריח.


רבו של הגר"א ה'פני משה' הסביר כבר את המחלוקת כגר"א, ואולי הגר"א למד את זה ממנו.

על פי זה ה'פני משה' מסביר את המקרה בירושלמי שבית הלל מחייבים: "מחייבין היו ב"ה בשמן ורד ורדינון. ורדינון ג"כ מיני ורדי קטנים וטעמא דהני לסיכה עבידי".

כנראה הר"ש יסביר שהשמן בירושלמי שהוא גורס 'וורדיטן', אין בו תערובת ולכן בית הלל מחייבים.

אינני יודע איך התפארת ישראל יסביר את הירושלמי.


המקור בבלי ש'שמן ערב' הוא שמן אפרסמון זה ברכות מג ע"א שמברכים על ריחו 'בורא שמן ערב' וכך נפסק בשו"ע או"ח רט"ז, ד. הט"ז מסביר שם: "על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה".

יש להאריך מאוד על סגולתו הנפלא של שמן אפרסמון בריחו המבואר בחז"ל אבל אין כאן מקומו להאריך.

משנה דמאי א, ד- ברכה וזימון על דמאיחסדי הים

הַדְּמַאי —

מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ,

וּמְבָרְכִים עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו,

וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרֹם,

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

וְאִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְרִאשׁוֹן —

אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו —

חַיָּב בַּדְּמַאי;

וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר —

פָּטוּר מִן הַדְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הגמרא בברכות מז ע"א מסבירה למה מותר להזמין: "הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי".


לכאורה ההוא אמינא שלא ניתן לזמן זה, כי "בוצע ברך ניאץ ה' ", לכן הגמרא צריכה לחדש שכן מזמנים, בגלל שאדם יכול להפקיר נכסיו.


הר"ש מביא פירוש על 'מברכים' במשנה: "ועוד י"ל דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה כגון ברכת המוציא". הרמב"ם כותב: "ומברכין עליו הוא שיברכו עליו ברכת המזון". השאלה גם אם זה איסור דרבנן איך אפשר לברך, הרי "בוצע ברך ניאץ"?

בזימון אז זה רק מדבר להצטרף, אבל מה עם עצם הברכה.


נראה שדמאי זה לא איסור חפצא, אלא יש דין שצריך להפריש. האיסור לא נובע ממשהו עצמאי כמו טבל, אלא רק יש איסור כדי לעודד שתפריש, לכן לא שייך בזה 'בוצע ברך ניאץ', כי הוא לא אוכל חפץ אסור.

החשש בזימון שאתה עושה דבר קבע בלי שהפרשת.


דמאי אולי רמוז בדברי רבן גמליאל אבות א, טז: "והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות". זאת אומרת שהדמאי זה כדי להסתלק מהספק, אבל לא איסור מהותי בחפצא.

תהלות הים- פרק צדחסדי הים

א. אלוהי תעזור לי להתענג על שמך, בשמחת לימוד עומק תורתך.

ב. להתעלס לרנן לאהוב ולשמוח, את שמך הגדול שלו אתן כח.

ג. תנו עוז לאל אלהים נורא עליון, שיתקדש שמו הגדול בגלוי ובחביון.

ד. רוח ה' עלי ומלתו על לשוני, מתי יצא המילה לבחוץ להאיר מרחבי.

ה. ביטוי מצמצם, ביטוי מרומם.

ו. שפתיים ישק ויומתק, לשוננו יגביר ויבהק.

ז. שבח רינה הילול זמר ושירה, פה ממלל גבורות מעללי יה.

משנה דמאי ב, א- הפרשת תרומה בחו"לחסדי הים

 וְאֵלּוּ דְּבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם:

הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים,

הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן.

הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ —

כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם בפיהמ"ש כותב: "ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו, אלא לחלק ידוע מאותו המין, שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד, ועל כן יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבילת תאנים — ידועה בתכלית המתיקות. אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים, אלא בארץ ישראל. ומה שאמר והתמרים — רוצה לומר, מין מהתמרים הגסים, לא ימצא כמותן בשום פנים, אלא בארץ ישראל. והחרובין — מין ממיני החרוב, שהם מיושרים ונאים מאד, לא ימצא בהם, אלא בארץ ישראל."

נראה ממנו שזה דין בכל העולם. נגיד אם הפירות האלו ימצאו במקום רחוק, עדיין חזקתם מארץ ישראל.


אמנם הרמב"ם בהלכות מעשרות יג, ד פוסק: "פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל אף על פי שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד הרי אלו חייבין בדמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו."

השאלה למה לא יתעשרו בכל העולם? למה משמע מהרמב"ם שרק מעשרים בארץ ישראל המורחבת כלול סוריא?


אפשר להגיד שהם יכולים להתקלקל אם מביאים למקום רחוק, ואם הם לא התקלקלו זה גורע בחזקה שזה מארץ ישראל, אבל זה דחוק כי יש מקומות קרובים שלא יתקלקל.


הרדב"ז מתרץ: "וי"ל דשאר א"י וסוריא שנוהג בהם מעשר גזרו שם על הפירות של א"י דמאי אבל שאר ארצות שאין מעשר נוהג בהן לא גזרו על הפירות של א"י דמילתא דלא שכיחא היא להוציא פירות מארץ ישראל אלא למקומות הסמוכים לא"י ולפיכך לא גזרו דמאי במקומות הרחוקים דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במשנה משמע בכל מקום".

הרדב"ז אומר שלא שכיחא, כי לפי דעתו מותר להוציא פירות לחוץ לארץ אם זה לא נמרח והגיע לשעת חיוב.


פשטות הספרי(במדבר  קי) שלפי רבי עקיבא אם מוציאים פירות לחו"ל הם נפטרו לגמרי מתרו"מ, גם אם הוציאם לפני מירוח:

"אשר אני מביא אתכם שמה, מיכן אתה אומר פירות ח"ל שנכנסו בארץ חייבים בחלה ובמעשר יצאו מיכן לשם ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר".

זאת אומרת שגם פעולת הפרשת התרומה ומעשרות צריכה להעשות בארץ ישראל.

לכן לפי הרמב"ם בחוץ לארץ האדם יהיה פטור מלהפריש.

זה מה שכותב כאן הכס"מ: "ומ"ש רבינו מתעשרים דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא כלומר דהיינו פי' בכל מקום דקתני מתניתין אבל בח"ל לא כמ"ש בפ"א מהלכות תרומות שפירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורים".


הגר"א ב'שנות אליהו' לשיטתו שלא גורס בספרי את המילה 'מעשר' ואומר שהמחלוקת תנאים לגבי חלה שזה דין מיוחד בארץ, אבל לגבי תרומה: "ואלו דברים וכו'. פי' אפילו בחוץ לארץ. מחמת שמינים הללו רובן מובאים מא"י רק מיעוט גדילין בח"ל ועשו חכמים לא פלוג."


זה ברור שחלה יש לו יותר קשר לעצם הארץ מאשר תרומות ומעשרות. חלה נתחייבו מיד בכניסה לארץ, ואילו תרומות ומעשרות זה דין בנחלה. גם חלה זה דין מיוחד בדבר שבארץ שהוא מזין שנקרא בפרשת חלה: "לחם הארץ".

מבחינה השקפתית חלת הארץ היא במקום המן שהיה במדבר. זה אותה קדושה, לכן מיד שבאו לארץ נפסק המן.


תהלות הים- פרק צהחסדי הים

א. לא ישן בלילות לא מצליח להירדם, לבי ער על עמי הקדוש לבי פועם.

ב. המלאכה מרובה ביום ובליל, אולי זה להשקיט את קול המילל.

ג. קול מילל על צרת בת עמי, הנתון למרמס בחוצות הנמצא בשבי.

ד. מתי משה יקום בעזרת האל ויושיע, אהרון יעלה על המזבח אור אש יופיע.

ה. כותב ברמזים על בשר מבשרי, השוכב בתרדמה מפצצת אויבי.

ו. אויבי המר השנוא המתועב, שטובח בעמינו כן זאת ערב.

ז. ישמעאל היורה חיצים עם רעל, פוגע בנו במארב כמלאכת שועל.

ח. האם הם חושבים שה' לא רואה דמעתינו, כאבנו העצום הפולח את כל מעמקי לבבינו.

ט. עמינו הגיבור נלחם ונוקם, אבל עוד מתעתד ארי נוהם.

י. האל יקום כגיבור וישכיר חיציו מדם, מדם התעלולים הפחדנים הנסים על נפשם.

יא. הלא הוא כמוס עמדו מיום השביעי, לכרות לכם כל ענף הנושא עוד פרי.

יב. למחוץ אתכם עד עפר תחתית, לשים אתכם כטיט חוצות ולריק.

יג. לא תקומו עוד להרשיע, קולכם ישפל מארץ מלהשמיע.

יד. כי יום נקם ושילם דמעות העשוקים, המלאים צער ותוגה מלוא מכאובים.

טו. האל ירטש אתכם עד כלה, לגדוע עם רשע מתנשא.

טז. מי אתם עם שפל ללא בינות, לקום כנגד עם הקודש להתחרות.

יג. יגיע השעה יגיע הרגע הנכון, כולכם תעלמו כעפר דק כליל אישון.

יד. לא תזכרו ליום אחרון, רק לעם הנבחר הניצחון.

משנה דמאי ב, ב- קבלת נאמנותחסדי הים

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל,

וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ — נֶאֱמָן;

אָמְרוּ לוֹ:

עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן,

כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם בהלכות מעשרות (י, א) כותב: "המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי צריך להיות מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ואינו מתארח אצל ע"ה. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן".


השאלה מה מקור דברי הרמב"ם לרבים ועדים.

הכסף משנה מציין: "המקבל עליו להיות נאמן וכו'. משנה בפרק ב' דדמאי (משנה ב) . ומ"ש וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים. בס"פ עד כמה בכורות (דף ל' ת"ר הבא לקבל דברי חבירות צריך לקבל בפני ג' חבירים:"

לכאורה זה תמוה כי מהרמב"ם משמע שלא צריך בית דין וגם שם בגמרא בבכורות מדובר לענין חברות לענין טהרות?

כנראה שהוא הבין שהעדים באים לבית דין אבל זה דחוק.


הרדב"ז כותב: "וצריך שיקבל עליו וכו'. ברייתא בבכורות פרק עד כמה (דף ל) ופסק כאבא שאול דאמר אף ת"ח אינו צריך לקבל בפני ג' חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו ותניא נמי התם חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי בחזקתן עד שיחשדו:"

גם על הרדב"ז קשה ששם זה חברות לטהרות ולפי אבא שאול לא צריך בית דין, אבל משמע לפי דעתו שצריך דיין אחד, והרמב"ם משמע שלא צריך דיינים כלל?


באמת הרמב"ם פוסק בפירוש בהלכות מטמאי משכב מושב (י, ה) שצריך ג דיינים לקבלת חבר כדעת תנא קמא בבבלי ברכות והוא לא כותב כך פה.


הרמב"ם בפירוש המשנה כאן כותב: "מי שירצה להיות נאמן על המעשרות, ושנאמין בו כשיאמר: 'זה מעושר, וזה אינו מעושר'; ולא יהיו פירותיו דמאי - ירגיל עצמו במעשים אלו, עד שיהיה נודע בהם, ויצא לו שם, ואז יהיה נאמן."

נראה שהרמב"ם מחדש כאן דין מסברא, שכדי שיהיה נאמן הוא צריך להרגיל במעשים של הפרשת תרו"מ ושיהיה נודע ברבים.

הסיבה שצריך עדים, ולא רק מספיק עד אחד נאמן באיסורים שהאדם מפריש, כי הדין פה בא ליצור חזקת שם נאמן, וליצור חזקה באדם צריך עדים.

הרמב"ם לא מתכוון שצריכים שיבואו העדים האלו לבית דין, בדיוק כמו להעיד ששניים התחתנו לא צריך שהעדים יבואו לבית דין.

פשוט שואלים את העדים אם הוא נאמן.


הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ב) כשהוא מדבר על דרכי הנהגתו של החכם, הוא כותב: "ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה". השו"ע פוסק באו"ח (קע, כ): "מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה".

כל המידת חסידות לא לאכול עם עם הארץ, זה דווקא כשאין חשש תרומות ומעשרות, כגון בחוץ לארץ, אבל כשיש זה ממש איסור כפי שרואים מהמשנה.

 

תהלות הים- פרק צוחסדי הים

א. כל מטרת העולם זה להלל ולהודות, לאל אשר השפיע לנו טובות.

ב. לשיר לשמוח באל נורא עלילה, להתענג על טוב חסדו בבריאה.

ג. להתענג על אור ה' ורחמיו, שאדם יעבוד לפניו בכל כוחותיו.

ד. להתפלל למנוחת הראש והלב, להסיר מבני ישראל כאב.

ה. אב רחמן תשפיע לעמך ישועות, לחזקם ולשמחם בששון ודיצות.

משנה דמאי ב, ג- לשון 'חבר'חסדי הים

הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר—

אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ,

וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח,

וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ,

וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה,

וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק,

וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אָמְרוּ לוֹ:

לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש: "חבר — נקרא תלמיד חכם. וכן יקראו לתלמידי חכמים 'חברים'. ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.

ומה שאמר בכאן: להיות חבר — רוצה לומר שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה".

הרמב"ם כותב על חברות לשם שמים ב: "וקנה לך חבר" (אבות א, ו). "ואוהב מעלה הוא שיהיה תאוות שניהם וכוונתם לדבר אחד והוא הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד, וזה האוהב אשר צווה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב."


לפי הרמב"ם תלמידי חכמים יותר מצויים לקבל עליהם זהירות בטומאה וטהרה, בגלל דקדוק בתורה.


המלאכת שלמה מביא שזה עצמו הפשט ל'חבר' שמדקדק במצוות: "המקבל עליו להיות חבר: כתב הרש"ש ז"ל וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך. וזה מקבל עליו חומרת המצות כדי שלא להכשיל את הרבים קרוי חבר כלומר זהו חבר האמור בתורה ע"כ."


זה מבוסס על הפסוק בתהלים (קיט, סג):

"חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ."


לפי הרמב"ם החברות מבוססת על יראה וכוונה לשם שמים, שמובילה לשמירת הפקודות. לפי המלאכת שלמה בשם הרש"ש זה יותר עצם הדקדוק במצוות.


ה'תפארת ישראל' מפרש: "המקבל עליו להיות חבר:  נ"ל דחבר נקרא אדם שרשאין הפרושים להתחבר אליו מדנזהר לענין טהרות. שלא יהיו בגדיו ומאכליו בחזקת טומאה".


הגמרא בחגיגה כו ע"א אומרת שבשעת הרגל כולם נאמנים: "ובשעת הרגל אף על התרומה, מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים - הכתוב עשאן כולן חברים".

לפי ה'תוספות יום טוב' זה כפשוטו שכולם מתחברים לאכול טהרות.

לפי הרמב"ם והרש"ש העמי הארץ הם נידונים כחברים.


דמאי ב, ד- מכירת נחתום לעם הארץחסדי הים

הַנַּחְתּוֹמִים—

לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,

אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה.

הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה—

רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר אֶת הַדְּמַאי.

אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַּסָּה?

כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם כותב למה הקילו בנחתומים לא להפריש מעשר שני: "נחתומין - הן האופים. לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני, כדין הדמאי, על פי אשר בארנו. והקלו עליהם בדבר זה, מפני שהשוטרים הממונים עליהם, נוגשים אותם תמיד, ויתקנו משקליהם, וגזרו עליהם במכירתם קצב ידוע." זה על בסיס הגמרא ביומא ט ע"א.


הר"ש כותב: "לא חייבו אותם בנחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהוא דמאי ודוקא במוכר לחבר אבל במוכר לעם הארץ חייב להפריש".

ה'תוספת יום טוב' שואל שלכאורה אסור למכור לעם הארץ 'לח ויבש'. הוא עונה: "ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן."

יכול להיות שכל הדין של לא למכור טהרות לעם הארץ, זה דווקא באדם פרטי, אבל נחתום לא יכול למנוע מלמכור לעם הארץ.


ה'תפארת ישראל' אומר שעדיין צריך לקרוא שם למעשר שני: "אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו"


בשיר השירים רבה (א, יא) מופיע: "ר' אלעזר בן עזריה עבד לה מתלא לא' שהוליך סאה של חטים אצל הנחתום א"ל הוצא לי ממנה קמח סלת הוצא לי ממנה קלוסקיא קמח וסלת א', כך כל חכמתה דשלמה לא סולת אלא שיר השירים לישראל שיר השירים המשובח שבשירים המעולה שבשירים המסולסל שבשירים".

תהלות הים- פרק צזחסדי הים

א. אשיר ארונן מתוך מבוכה, שהנפש עמוק מתוכה.

ב. האם עבודה אומר להיות שעבוד, או אפשר למצוא בה גילה ותענוג.

ג. כסף חייבים לי מלינים לי שכר, אבל אבטח בך ללא הרף בלתי היות נמהר.

ד. אשים מבטחי בך בכל העניינים, אשליך עליך יהבי מתוך שמחה ועילוזים.

ה. תעניק לי סיוע ללכת בדרך ישרה ומכוונת, ללא מכשול והתעיה שנפשי מבלבלת.

משנה דמאי א, ה- אכסרהחסדי הים

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּגַסָּה, וּמְדָדוֹ בְּדַקָּה —

טְפֵלָה דַּקָּה לַגַּסָּה;

אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה, וּמְדָדוֹ בְּגַסָּה—

טְפֵלָה גַּסָּה לַדַּקָּה.

אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַּסָּה?

בַּיָּבֵשׁ שְׁלֹשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח דִּינָר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

סַלֵּי תְאֵנִים, וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְקֻפּוֹת שֶׁל יָרָק —

כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסָרָה, פָּטוּר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש: "מוכרן אכסרה - פירוש בלא שיעור ומידה, אלא כפי מה שיזדמן לו. רוצה לומר, שמוכר אכסרה, יהיה כמו המוכר בגסה." זאת אומרת באומד.

הר"ש מפרש: "אכסרה. לא במדה ולא במשקל ויש מפרשים שאין לו במכירתו לא הפסד ולא ריוח".


בערוך מובא פירוש המילה: "ובלשון ישמעאל קורין ההפסד כסאר"ה". זה יסתדר יותר טוב עם הפירוש השני.

ראיתי במילון שהכוונה 'אך' יותר. 'חסר'- פחות. זה יכול להיות באומד, או שהוא מוכר בלי 'אך' יותר רוח או פחות 'חסר' רווח.


אולי ניתן להגיד כערוך שהכוונה מלשון كسر, אבל בפירוש חדש מלשון התקלקל, זאת אומרת שהוא מוכר פירות מקולקלים קצת, כמו שאומרים היום סוג ב', ולכן פטרו אותו מדמאי.

לפי זה אפשר להבין את המשנה במעשר שני ד, ב, שלא פודים מעשר שני על דבר מקולקל או שבור.


השמות רבה (א, ו) דורשת ביציאת מצרים: "וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה דכתיב התאנה חנטה פגיה". זאת אומרת שהתאנים האחרונות שמתבשלות, משולים לרשעים שצומחים באחרונה ומהרהרים בתשובה.

תהלות הים- פרק צחחסדי הים

א. רוכב על עב צח ומאיר, רוצה להלבין עוונתי מהיר.

ב. להיות ענו ושפל בעיני עצמי, לזרום במציאות והמצב האלוהי.

ג. לא להתגאות ולשאוף גבוה יותר מדי, לדעת את מקומי בצעדת פעמיי.

ד. לשמוח ולהתעלס ולהשתעשע, לגיל כל היום להתנענע.

ה. לא להילחץ ממשימות ארוכות, לדעת להירגע לשמוח ולהנות.

ו. ה' תטריפני לחם חקי, בצורה רגועה למדי.

ז. קשה לעבוד וש-ילינו משכורתך, כאילו לא שווה עבודתך.

ח. לריק כוחות וזמן אוזלים, כי לי לא משלמים.

ט. ה' תשפיע עלי שפע שכרי ללא תרמית, רק כדי שאדע שאינני עובד ללא תכלית.

י. תעזרני תמיד להתחדש בתחומי להעמיק לחקור, לדעת שאין שווא בעולמך לא ליסוג אחור.

יא. להאמין בהשגחה פרטית המדוייקת, לבטוח בידך החזקה המרוממת.

משנה דמאי ג, א- מאכילים את העניים דמאיחסדי הים

 מַאֲכִילִין אֶת הָעֲנִיִּים דְּמַאי וְאֶת הָאַכְסַנְיָא דְּמַאי.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַאֲכִיל אֶת פּוֹעֲלָיו דְּמַאי.

גַּבָּאֵי צְדָקָה —

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

נוֹתְנִין אֶת הַמְעֻשָּׂר לְשֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר,

וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר לִמְעַשֵּׂר;

נִמְצְאוּ כָּל הָאָדָם אוֹכְלִין מְתֻקָּן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

גּוֹבִין סְתָם וּמְחַלְּקִין סְתָם,

וְהָרוֹצֶה לְתַקֵּן יְתַקֵּן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם מפרש את הסיבה לקולא להאכיל עניים דמאי: "מותר לעניים אכילת דמאי, כדי להקל עלינו הצדקה." בהלכות מעשרות י, יא הוא כותב: "מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי".

זאת אומרת שזה היתר מצד הבעל הבית הנותן להקל עליו את הנתינה.

הרמב"ם ממשיך וכותב: "וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין."


רש"י בברכות מז ע"ב מסביר: "מאכילים את העניים דמאי - דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא".


בפשטות שני הטעמים יכולים ללכת יחדיו. הסיבה המהותית להלכה זה כדי להקל על בעלי בתים את נתינת הצדקה, והסיבה שמקילים דווקא בדמאי, כי זה רק חומרא דרבנן בעלמא.


אבל רש"י בשבת קכז ע"ב מביא בפירוש טעם בכיוון אחר מהרמב"ם: "מאכילין לעניים דמאי - לא אסרוהו עליהם, מפני שצריכים לחזר על פתח עם הארץ, וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין." זאת אומרת שזה לא קולא בנותן, אלא זה קולא לעני המקבל, שהוא נצרך גם לתבואת עם הארץ, ולכן הקילו בשבילו. בפשטות הקולא היא שהעני לא צריך להפריש בכלל, כי אם הוא כן צריך להפריש אז מה הקולא.

קשה על רש"י הירושלמי אצלנו בדמאי, שצריך להודיעו כדי שיתקן. משמע שהעני צריך להפריש.

נראה לפי רש"י שזה רשות להפריש, כמו שמשמע גם ברמב"ם. בעל הבית מודיעו, אם יש לו יכולת להפריש הוא מפריש ואם לא, אז הוא לא חייב, והוא סומך על הקולא שמותר להאכיל לעני דמאי.


לשון המשנה משמע יותר כמו הרמב"ם 'מאכילין' שזה דין בנותן, אבל רש"י גם יכול להסתדר.


המדרש תהלים-שוחר טוב (יח, כג) מביא:

כי אתה עם עני תושיע . אלו ישראל שהם עניים בגלות. ועינים רמות תשפיל. אלו אדום וישמעאל, שהולכים בגסות הרוח בעולם.

כמו ש-ה' דואג לעם ישראל כשהם עניים בגלות, כך בארץ ישראל הוא מקל לתת לעניים דמאי, בלי להחמיר עליהם חובת הפרשה.

משנה דמאי ג, ב- הגבהה או משיכהחסדי הים

הָרוֹצֶה לַחֲזוֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ—

לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר —

לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר,

שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן.

הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ, וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ —

מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


ברע"ב הוא כותב: "דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן". "היה עומד ולוקח - ולא נטלם בידו ולא 'הגביהם' ". משמע ממנו שקנייה זה בהגבהה, כמו שדייק ה'תוספת יום טוב', וזה סותר את לשון המשנה: "מפני שלא משך".


הגמרא בבבאת בתרא פו ע"א כותבת: "אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא". משמע שאין אפשרות למשוך.


היה אפשר לפרש את המשנה שדווקא מדובר במשיכה וזה על פי הדין שם בבא בתרא ונפסק בהלכות מכירה (ג, ב): "אבל אם היה טעון של אגוזים או של פלפלין או של שקדים וכיוצא בהן והיה גדול שאין אחד יוכל להגביהו. הרי זה נקנה במשיכה. שאם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול וכן כל כיוצא בזה".

אז כנראה מדובר כאן במשנה על ירקות קטנים שקשה להפרידם ולהגביהם, ולכן נקנים במשיכה.


ה' מושך אותנו בעבותות אהבה כדברי האמור רבה (כז, א): "אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה' אמרו ישראל רבש"ע כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנו נמשכין אחריך כבהמה הה"ד משכני אחריך נרוצה להיכן אנו נמשכין אחריך לג"ע- לגן עדן הה"ד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם".


תהלות הים- פרק צטחסדי הים

א. החירות כבר התחילה משבת הגדול, לא לפחד לא ליפול לא לדאוג.

ב. אויבנו הממשיים ויצר הרע, האם כצל כנטותו הולך באפילה.

ג. פחד מ-ה' הוא הפחד האמתי, פחד שמתרחב לבבינו עד מיצוי.

ד. פחד שלא ממעט קומתינו ללכת שחוח, פחד שזוקף קומתנו ללכת באומץ וכוח.

ה. יציאה ממצרי החיים הכובלים, יציאה לחירות עולמי עולמים.

משנה דמאי ג, ג- אין מעבירין על האוכליןחסדי הים

הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ וּנְטָלָן לְאָכְלָן,

וְנִמְלַךְ לְהַצְנִיעַ —

לֹא יַצְנִיעַ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

וְאִם מִתְּחִלָּה נְטָלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ —

פָּטוּר.

כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְמָכְרוֹ דְּמַאי —

לֹא יִשְׁלַח לַחֲבֵרוֹ דְּמַאי.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּוַדַּאי, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


 

מהמשנה נראה שהאדם אין לו אפשרות, אלא להרים את הפרות, והוא לא יכול להשאיר אותם. השאלה למה?

משמע שזה הפקר והאדם יכול לקחת לעצמו, אז למה הוא לא יכול לבחור להשאיר במקום.

הירושלמי שואל את השאלה ועונה שזה כי: "אין מעבירין על האוכלין".

הירושלמי אומר שכיום מותר להעביר על האוכלים 'מפני הכשפים'.


 

ככה גם מובא בבלי עירובין סד ע"ב: "ואין מעבירין על האוכלין אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין".


 

נדמה לי שהשולחן ערוך לא מביא את ההלכה ואולי כי עדיין יש חשש כשפים.

המגן אברהם כותב באו"ח קעא ע"א: "כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד)".


 

לכאורה חמץ בטוח יהיה מותר להעביר עליו, גם אם אתה לא מתכוון לזכות בחמץ, כמו שכתוב בשו"ת הריב"ש ס' תא, ומובא בביאור הלכה ס' תמ"ו.

 

משנה דמאי ג, ד- טוחן נכרי דמאיחסדי הים

הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

לְטוֹחֵן נָכְרִי — דְּמַאי.

הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ —

בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית;

אֵצֶל הַנָּכְרִי — כְּפֵרוֹתָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּמַאי.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הרמב"ם על המשנה מפרש: "ואם יוליכן לטוחן נכרי - הם דמאי. וזה לפי שהטוחן, יתקבצו אליו קופות של חיטה, ואפשר שיחליפם בפירות ישראל אחר, שהם מחויבות במעשרות, ועל כן יהיו דמאי".


הראב"ד (הלכות מעשר יא, יג) שואל על הטעם הזה שזה ספק ספיקא ומסביר הכסף משנה את הספק ספיקא: "טעמו לומר דהוי ספק שמא החליפן בחטים של עם הארץ שמא לא החליפן ואת"ל החליפן בחטים של ע"ה שמא אותו ע"ה עישר ותרם פירותיו".


התירוץ של הכסף משנה לרמב"ם: "דקי"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו בהא למיחש אפי' למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש אפילו לספק ספיקא". זה חידוש גדול, כי פה זה רוב ביחד עם ספק ספיקא.


הראב"ד אומר בעצמו: "אלא שמא החליפן משלו ומירוח עכו"ם חייב מדרבנן".


באוצר מדרשים (אייזנשטיין) משיח עמוד 393 כתוב שמשיח יעשה כמה נסים:

"הנס הששי טוחן כל הרי ישראל כקמה שנאמר אחריב הרים וגבעות"

נראה שבגירסה צריך להיות 'קמח', כמו שטוחן טוחן קמח.

משנה דמאי ג, ה- פונדקיתחסדי הים

הַנּוֹתֵן לַפֻּנְדָּקִית—

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ,

וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָה לְחַלֵּף.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

אֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָרַמָּאִין!

אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה בִּלְבַד.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


בירושלמי מבואר שגם אם מקבלים את טעמו של רבי יוסי שאין אנו אחראים לרמאים, עדיין יש סברא לחלוק כי חבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.


נראה שרבי יוסי לא חולק על העיקרון הזה שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

אפשר להגיד שכאשר יש מצב כזה שהוא רק נותן לה כהחלפה, ולא בדרך מכירה או מתנה, אז לא אומרים את העיקרון שחבר לא מוציא מתחת ידו דבר לא מתוקן.

או מכיוון שהוא לא רוצה או לא מתכוון שתחליף, זה לא אחריותו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן.


חכמים יכולים לחלוק על שתי הסברות האלו, או לשיטתם אחראים לרמאים, או שהפונדקית מתכוונת לטובה לפי חכמים והיא לא רמאית. עיין במפרשים.


הרד"ק ביהושע פרק ב על 'רחב' שנקראת זונה: "זונה - כמשמעה או מוכרת מזון כמו שת"י פונדקיתא והוא בשקל טובה והאמת דעת יונתן זונה ממש כי כן דרכו במקומות לתרג' זונה פונדקית וכן שתים נשים זונות פונדקן ואף על פי שתרג' מקצתן נפקת ברא ודעתו לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל".

נראה שהפונדקית נוהגת בהפקר במזון, כי הרבה אנשים באים ומתארחים ואוכלים אצלה, כך שהיא מורה לעצמה היתר להחליף.

תהלות הים- פרק קחסדי הים

א. אשיר וארונן לבוקר חסדך, איחל ליום מלא רחמיך.

ב. נשא לבבינו אל אל בשמים, נכווין את מעשינו לשם שמים.

ג. זיקוק הכוונה וטוהר המחשבה, זכות הלב ואור הנשמה.

ד. עזרני להתעלות לפאר את שמך במרומים, תן בי כח להתפלל אליך הרבה פעמים.

ה. להתפלל להודות בהלל וזמרה, לשבח לאל את הכל ברא הוא יוצרה.

משנה דמאי ג, ו- הנותן לחמותוחסדי הים

הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ —

מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לְחַלֵּף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.

מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית,

שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה לְהַחֲלִיף,

לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי אומר שכל דברי המשנה הם דברי רבי יהודה. הרמב"ם פוסק בפיהמ"ש להלכה כדעת רבי יהודה. הסיבה, שרבי יהודה מובא כ'סתם' בהתחלה.

מה שקשה, שבירושלמי מובא ש'רבנן' חולקים ולכאורה יחיד ורבים הלכה הרבים. יכול להיות שהרמב"ם לא מבין את ה'רבנן' כחכמים שהם רבים.

אבל בהלכות מעשר (יא, יב) הרמב"ם חוזר בו ופוסק כחכמים. כנראה הוא אחר כך הבין ש'רבנן' זה כן רבים.


רבי יהודה טעמו עמו והשאלה מה יענו חכמים לטענתו, ונראה שחכמים הולכים אחרי רוב הפעמים שלא מתקלקל האוכל, וגם אם היא מחליפה זה יכול להיות מעושר.


זה מעניין שבתנ"ך הלשון 'חמיך' 'חמתך' מופיעים רק לגבי הכלה כלפי הורי בעלה ולא הפוך. חז"ל הרחיבו את הלשון גם לחתן מול הורי אשתו.

במקור בתורה המילה מסמלת את היחסים המתוחים בין כלה להורי בעלה, מלשון חימה, במיוחד כלה כלפי חמותה כבבלי שבת כו ע"א שכלה שרפה את חמותה: "ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה". אבל בספר רות רואים קשר אידיאלי בין חמות לכלתה, נעמי ורות.

משנה דמאי ד, א- נאמנות עם הארץ בשבתחסדי הים

הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת,

וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בְּשַׁבָּת —

יֹאכַל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

לֹא מְצָאוֹ,

אָמַר לוֹ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"מְעֻשָּׂרִין הֵן" —

אוֹכֵל עַל פִּיו.

חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ,

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר:

אַף בְּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכֵל עַל פִּיו.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


יש שני טעמים בירושלמי לרישא של המשנה: "חברייא בשם רבי יוחנן מפני כבוד שבת התירו... ר' ביבי בשם רבי חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת".


הטעם הראשון מתיר מפני עונג שבת. הטעם השני כי העם הארץ ירא לשקר בשבת.


הירושלמי מקשה על הטעם השני למה שיהיה אסור לאכול את הפירות במוצאי שבת, הרי העם הארץ נאמן בשבת, אז הוא לא שיקר שהפירות מעושרים, אז הם מותרים גם בחול? הירושלמי עונה: "מפני אחד/ר שאין אימת שבת עליו". השאלה מה התירוץ בזה?

מסביר ה'שנות אליהו': "פי' משום דחיישינן שמא הוא אינו ירא משבת. ודוקא משום כבוד שבת התירו לו נמצא למאן דאמר מפני אימת שבת. ס"ל ג"כ הטעם משום כבוד שבת אלא דכבוד שבת לבד לא מהני לדידיה." זאת אומרת שגם הטעם השני סובר כטעם הראשון רק שהוא לא מספיק.


ר' יוחנן מדגיש את הנקודה של עונג שבת שזה מדין המצוות העשה דרבנן, שנעשים בשבת מתוך עבודת ה' מאהבה, ולכן התירו לחבר לאכול. ר' חנינא מדגיש את ענין האימה שיש בשבת, שאז העם הארץ לא יעבור עבירה וישקר, שזה מצד עבודת ה' ביראה.

יכול להיות שהם חולקים מה יותר דומיננטי בשבת.


היה אפשר להגיד שאצל עם בארץ הפחד יותר דומיננטי, ואצל החבר האהבה יותר דומיננטי, ולכן לחבר מותר לאכול והעם הארץ נאמן. זה מחבר בין שני הטעמים כמו שהגר"א מסביר ברבי חנינא.

משנה דמאי ד, ב- איבה שבע ברכותחסדי הים

הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ,

וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת —

אוֹכֵל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה,

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת;

וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: "מְעֻשָּׂרִין הֵן".

וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה —

לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש מביא את הירושלמי שמדובר על סעודת שבע ברכות: "שבת הראשונה. מפרש בירושלמי (הל' ב) ר' ינאי ברבי ישמעאל בשם ר' יוחנן בשבת של פרוטגמא התירו משום איבה לסעודות בחור שנשא בתולה קורין בלשון יון פרוטגמא בויקרא רבה פרוטגמא של צדיקים לעתיד לבא"

התפארת ישראל מוסיף לבאר: "אוכל עמו בשבת הראשונה:  של נשואי בחור לבתולה אפילו בימי החול של ז' ימי המשתה והקילו משום איבה".


השאלה למה דווקא התירו משום איבה בסעודת נישואין?

אפשר להגיד שסעודת נישואין היה מקום שהיו מתכנסים הרבה אנשי העיר ביחד והיה מתרבה אהבה ורעות, ואם התלמיד חכם לא יבוא יהיה איבה.

לפי פירוש ה'פני משה' על הירושלמי, מותר לתלמיד חכם להשתתף בסעודה של מצוה, ולא בסעודה "שאין לה שם" שלפי פירושו זו סעודת הרשות.


הנפקא מינות: 1. לפי ההסבר הראשון התירו דווקא סעודת נישואין ולא שאר סעודת מצוה, ולפי ה'פני משה' התירו כל סעודת מצוה. 2. לפי הפירוש הראשון כל סעודה שמתאספים בו אנשי העיר מותר לאכול שם, ולפי ה'פני משה' יהיה אסור אם זה לא סעודת מצוה.


ה'פרקי דרבי אליעזר' פרק טז מביא את שכר הבא לשבע ברכות: "רבי יוסי אומר מנין אנו למדין שבעת ימי המשתה, מיעקב אבינו, כשנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה, שנאמר [בראשית כט, כז] מלא שבוע זאת. ונאספו כל אנשי המקום לגמל חסד עם יעקב, שנאמר [שם כב] ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אני אגמל ואתן שכרכם בעולם הזה, שלא יהא שכר לרשעים לעולם הבא, שנאמר [מ"ב ה, א] כי בו נתן ה' תשועה לארם, וקבל שכרו".


משנה דמאי ד, ג- מעשר עני של דמאיחסדי הים

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

קוֹרֵא שֵׁם וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הגמרא במכות יז ע"א מביא את היסוד למחלוקת: "והכא בהא קא מיפלגי מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש ורבנן סברי כיון דטריחא ליה מילתא בלא מפריש".

השאלה איזה טורח יש כאן, לכאורה צריך רק לקרוא שם והוא יכול לסמוך על המוציא מחברו עליו הראיה?

נראה שעמי הארץ לא יודעים את ההלכה הזאת, והם חושבים שצריך להפריש ממש ולתת לעני.


זה מעניין שלא מצינו במתנות עניים בשדה שעמי הארץ נחשדו, רק כאשר הם צריכים באופן אקטיבי להביא לעני, וזה טורח עליהם.


בפרשה שלנו הקדש מסדר לעני שהעריך, כדי שיוכל לתרום באופן נאות ולא יתרושש כמבואר בערכין כג ע"ב-כד ע"א: "מאי טעמא דאמר קרא (ויקרא כז, ח) ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך".

משנה דמאי ד, ד- תרומה ומעשר בשבתחסדי הים

מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,

וּלְמַעֲשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי —

לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת.

וְאִם הָיָה כֹּהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכוֹל אֶצְלוֹ —

יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הר"ש כותב: "לא יטלם. לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנן לכהן ולעני שבחצר ושבמבוי סתמא כב"ש דביצה בפ"ק (דף יב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן כדמפרש בירושלמי (הלכה ב) ".

זאת אומרת שאם זה מופרש אסור לתת.

וככה משמע ברמב"ם בפיהמ"ש: "וביארו בתלמוד, שעניין מה שאמר לא יטלם - הוא לא יתנם, וכאילו אמר 'לא יטלם לנתינה', מפני שאסור לתת המתנות בשבת."


אבל ה'משנה ראשונה' טוען שלפי מסקנת הבבלי מותר להוליך להם רק אסור להפריש:

"למאי דמסקינן התם בגמ' דמתני' דחויה היא ומותר להוליך תרומה ומתנות וכמ"ש הר"ב שם, מתני' דהכא מתפרשת לענין הפרשה עצמה ולא מנתינה, וכן העתיקה הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת כלשונה דפשטא דלא יטלנה משמע הפרשה".


אפשר להסביר את המחלוקת מה עיקר מעשה מצוות התרומה והמעשר, לפי הר"ש העיקר זה הנתינה ולכן אסור בשבת, אבל מותר להפריש ואין בזה תיקון. לפי ה'משנה ראשונה' העיקר זאת ההפרשה ולכן היא אסורה בשבת כי זה מעשה תיקון, אבל הנתינה שהיא הוצאה לפועל של ההפרשה היא מותרת.


נראה שלפי ה'משנה ראשונה' שהעיקר היא הנתינה, קשה הדין "ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו", כי אין כאן נתינה, וקשה להגיד שרק ההודעה שזה תרומה ומעשר יש בזה קיום מצות הנתינה.


אפשר להגיד במשנה שהכהן והעני רגילים לאכול אצלו בשבת, ומכאן סמך למנהג להזמין אורחים בשבת. רואים את זה גם במשנה שבת יח, א.

משנה דמאי ד, ה- שליח נאמנותחסדי הים

הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת:

"קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן" וּ"מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

"מֵאִישׁ פְּלוֹנִי" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ: "לֹא מְצָאתִיו,

וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


בירושלמי מובא שרבי יוסי חולק על המשנה:

"תני אמר רבי יוסי אפי' אמר לו מפלוני אינו נאמן עד איתמר לו קח ואני נותן מעות מה טעמא דרבי יוסי אני אומר אחד קרוב מצא ולוקח ממנו".

נראה שסברת רבי יוסי שגם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני ויש חשש שיתבאר שהשליח משקר, "מצי לאשתמוטי (לומר) בעיני היה נאמן".


אפשר להסביר את המחלוקת בצורה אחרת, אם הנאמנות על הגברא. לפי חכמים כשהוא מצביע על איש פלוני הוא מגדיר את הגברא כאיש נאמן, והשליח לא יכול להשתמט. לפי רבי יוסי, גם במקרה שהשולח מצביע על איש פלוני, הוא רק מראה מקום לאיש מסויים, ולא שהוא דווקא נאמן על המעשרות, לכן השליח יכול להשמט ולהגיד לא דקדקתי שהוא נאמן.


"מנאמן לנאמן, מהקדוש ברוך הוא שנקרא אל מלך נאמן למשה שנקרא נאמן דכתיב (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא," (בראשית רבה א, יא)

משנה דמאי ד, ו- קניית אכסנאיחסדי הים

הַנִּכְנָס לָעִיר, וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם,

אָמַר: "מִי כָּאן נֶאֱמָן?", "מִי כָּאן מְעַשֵּׂר?",

אָמַר לוֹ אֶחָד: "אֲנִי" —

אֵינוֹ נֶאֱמָן.

אָמַר לוֹ: "אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן" —

הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ,

אָמַר לוֹ: "מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן?"

אָמַר לוֹ: "מִי שֶׁשְּׁלָחָךְ אֶצְלִי",

אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה —

הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי אומר: "אמר רבי יוחנן קל הקילו באכסנאי מפני חיי נפש", וזה מדוייק מלשון המשנה: "ואינו מכיר אדם שם".

הרמב"ם בפיהמ"ש מוסיף: "העיקר אצלנו: 'אין אדם חוטא ולא לו'. ולפיכך לא ישלחהו לאיש שאינו נאמן, מפני שאין לו הנאה בזה, הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו, מפני שהוא גר, ואינו מכיר אנשי המדינה:"


נראה שזה מדין המשנה הקודמת (ג, א) שמאכילים את האכסנאי דמאי. רק שם לפי הרמב"ם כשאנחנו מאכילים אותם, זה כדי להקל עלינו את הצדקה. פה החידוש שהאכסנאי יכול להאמין לעם הארץ שאדם אחר נאמן, כשהוא קונה אצלו.

רואים מהמשנה שאסור לאכסנאי עצמו ללכת מיוזמתו ולקנות דמאי, רק אם אדם אומר לו שאדם אחר נאמן.


הרמב"ם פוסק בהלכות מעשר (יב, ח) ש: "בד"א בזמן שאינו מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה ואם שהה שם שלשים יום אע"פ שאינו מכיר אדם שם לא יקח אלא מן המומחה."

זאת אומרת אם מכיר אדם, אז יש לו דרך למצוא מומחה, ואם שהה שלושים יום אז כבר אין לו את הקולא של אכסנאי.


על משה שנתן לנו התורה, כתוב "בכל ביתי נאמן הוא" אומר על זה הספרי זוטא:

"נהגתי עם עבדי משה אלא בכל ביתי נאמן הוא כל מה שבמעלה ושבמטה גליתי לו כל מה שבים וכל מה שבחרבה. ד"א בכל ביתי נאמן הוא אף על מלאכי השרת ועל בית המקדש הוא נאמן".

משנה דמאי ה, ז- חיות העיר דמאיחסדי היםאחרונה

הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד:

"שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן",

"שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן" —

אֵינָן נֶאֱמָנִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

(קיבלתי רשות ועידוד מ**** מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)

לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא


הירושלמי מבאר את מחלוקת התנאים: "מה טעם דרבי יודה מפני חייהן של בני העיר מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת".

זה נראה שרבי יהודה מבודד כל עיר בפני עצמה לענין חיות ולכן מכיוון שהחיות שלה כעת תלויה ב'גומלין' מתירים, ואילו חכמים סוברים שמסתכלים על העיר ביחס למסחר בכלל באזור.


כל עיר הוא מקום מנהלי בפני עצמו כדרשת הספרי: "ומנין שממנים ב"ד לכל עיר ועיר? תלמוד לומר שופטים בכל שעריך . ומנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר? תלמוד לומר ושוטרים לשעריך?".

רק יש פה חידוש של רבי יהודה שלגבי חיות העיר מסתכלים עליה בפני עצמה, גם אם בפועל היא יכולה להחיות את עצמה מעיר אחרת.

דוד המלך עדיין חייכְּקֶדֶם

כי השאיפה למלכות ישראל בעם ישראל חיה.קעלעברימבאר

ויעקב חי כי עם ישראל קיים

גם ה' העביר חטאתך לא תמותכְּקֶדֶםאחרונה

שמואל ב יב יג

ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך ו' בכסלו תשפ"ז 9:14

שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.

נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》

צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).

וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,

הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.

מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר

חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי

הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.

מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג

יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר

בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.

גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל

(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 7:26

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")

תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר

על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)

היכן המקור בפנקסים?ליפא העגלון

פנקסי הראיה כרך ז עמוד קמאטיפות של אור

אגב, ייתכן שהרציה ערך ל"לפעמים",קעלעברימבאר

כי הרציה אמר שדבקות בצדיקים כלל ישראלים היא עצמה נחשבת דבקות בכלל האומה ולא בצדיק.

ואילו הרב קוק התכוון בפסקה לצדיקים שאינם כלל ישראלים.

(שמעתי מהרב שרקי ששמע ישירות מהרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים זה נחשב דבקות בכלל האומה ולא בצדיק)

אני תמיד תוהה איך אמירות כאלו לא מטרידות אנשיםטיפות של אור

"צריך להיזהר בהתבטלות לרבי. רק בהתלבטות לרביים שלנו לא צריך להיזהר, כי אצלנו הם שונים, הם ככה וככה"

לא לרביים שלנו.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 14:51

לצדיקים כלל ישראלים.

לא יודע מה הכוונה צדיקים כלל ישראלים. אולי כאלה שעוסקים בחיי הכלל? אולי רבנים שהם גם פוליטיקאים? אולי כאלה שהם כמו הרב גורן ובצבא? אין לי מושג. לא בטוח שזה כולל את הרצי"ה עצמו. רק זוכר שהרב שרקי אמר זאת (והוא לא מן הסוג של האנשים שיאמרו "ברב שלנו תדבק ובאחרים לא" לזכרוני זו היתה שאלה של הרב שרקי עצמו את הרציה לגבי צדיקים כלל ישראלים. אני מנסה לחפש זאת)

אחרי חיפוש שעשיתי - זה לא המלצה להדבק בצדיקים כאלה, אלא שהסכנה שהובאה בפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כאלה.

בכל מקרה לא ראיתי מישהו שהפך את הרציה לאדמור עד כה

"ובמקרה" התכונה הזאת מתאימהטיפות של אור

לרבנים מהקבוצה של האומר

כן אבל לא נראה לי זו הסבה שהרציה או הרב שרקי אמרוקעלעברימבאר

זאת. הסיבה היא מן הסתם שדבקות בצדיק כלל ישראלי היא עצמה גורמת לדבקות בכלל האומה ולא באותו צדיק, כי הרי הוא כלל ישראלי.

בכל מקרה זו אמרה שכלל לא ידועה בחוגי תלמידי הרציה, כפי שהיסטורי העיד. כך שאין חששא. וגם אני מעולם לא שמעתי את זה חוץ מפעם או כמה פעמים בודדות משיעור של הרב שרקי ומעולם לא שמעתי זאת מאף רב אחר. לא שמעתי את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי מהרב שרקי.

מאוד מוזר ולא מתאים לדברים מפורשים בשיחותיוהסטורי

לא ראיתי בשיחות פרוטקציות לצדיקים מסויימים, אלא דיבור על דבקות בכלל ישראל.

גם ב'לשלושה באלול' מביא דברי הרב עצמו ש'אל לעשות לי קוקיסטים'.

דיבר על דבקות כנראה, לא על התמסרות טוטאלית.קעלעברימבאר

גם למילה "דבקות" יש כמה רבדים.

הנה:קעלעברימבאר

# שיעור מספר 152 - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם

דקה 18.50

אחרי חיפוש שעשיתי.

שם הוא לא אומר "שמעתי ישירות" אלא "שאלו את הרציה". אבל אני זוכר שבשיעור אחר הוא אמר שהוא שמע ישירות מהרציה, אם זכרוני אינו מטעני

לא התווכחתי על האם הרב שרקי אמרהסטורי

אלא שזה לא מתאים לדברים שכתובים מדברי הרב צבי יהודה בעצמו ולדברים זשמעתי באזני מרבים מתלמידיו.

מדייק -קעלעברימבאר

הוא לא אמר "מומלץ להדבק בצדיקים כלל ישראלים" אלא "הסכנה שבפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כלל ישראלים לפי הרציה". אולי לא מומלץ להדבק מסיבות אחרות, לא מפני הסכנה, אלא כי פשוט אפשר לדבוק בכלל האומה פשוט

לא פשוט בכללדוס91אחרונה

תורת רבי נחמן עמוקה מאודד..

חשוב לומר שגם הוא עצמו אמר שרק רבני נתן גדול תלמידיו הבין אותו..

אז צריך לחשוב טוב, לפני שחושבים שמבין משהו מדבריו הקדושים

אורות ישראל יצא שנים אחרי פטירת הראי"הטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ט' בכסלו תשפ"ז 15:35

צורף לאורות במהדורה מאוחרת

@קעלעברימבאר

(עריכה: הקשר)

הודפס כקובץ לבד בתש"ג. צורף לאורות במהדורת תש"יהסטוריאחרונה

איסלם היא עבודה זרהשנונימי
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 9:22

בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.

אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.

'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.

הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.

הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.

כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!

מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom

כתוב במלאכיטיפות של אור

"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'

המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה

אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף

המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי

לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'

מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.

גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.

או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.

ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.

ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.

זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר

עושה אותו ע"ז.

כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז

אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן

קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...

צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר

כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.

או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)

ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"

ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל

כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור

לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף

אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם

אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר

הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.

רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.

למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?

אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?

לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור

ההבדל הוא:קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 13:34

שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.

אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).

גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.

יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?

בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).

ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.

אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)

אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר

שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא

כן, זו כוונתיטיפות של אור

מה המקור?ה' אלהים אמת

על פי איזו גמרא במנחות?

הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?

כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר

לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז

מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור

איפה בגאונים?

לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת

שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו

לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור

"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?

אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.

'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.

'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"

האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר

"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?

כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ

לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר

הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז

ממש לא נכון.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 16:41

כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.

זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.

ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).

ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.

הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.

ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש

ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.

ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.

אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש

ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית

פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים

ואסור להאריך בדבר פשוט

כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר

נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.

ומותר להכנס לבית כפירה

אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי

אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:

תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר

ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.

ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.

ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.

אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.

לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"

ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם

ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?

גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי

זה אמנם נתון לדיון

אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)

הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.

בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.

האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?

בוודאי שלא.

כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר

ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.

זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות

יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן

לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...

מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...

יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...

אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)

אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי

אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.

עם זה אני מסכים לגמרי.

אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.

בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.

בקיצור לא מבין את הטענה שלך.

מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות

המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.

המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.

קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,

לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.

אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?

(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)

אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר

אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל

אין מחלוקתרודף מצוות

אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.

השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.

לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה

לא אותו תיאור אותה התגלות אל.

אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.

לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.

בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".

אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.

כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן

קונסרבטיזםטיפות של אור

(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)

איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!

מצאתינוגע, לא נוגע

ואני מבין למה, לבושתנו, לא חשבנו על כך לפני.

אני לפחות לא ידעתי, אבל מי שידע..

הקונסרבטיבים לא מחפשים לבנות מקדש. זה לא חלק מהאידיאלים שלהם. מבחינתם זה היה ונגמר.

גם בלי קשר לקרבנות מן החי, מבחינתם בית המקדש זה לא משהו מהותי.

זה כבר לא נגד חז"ל, זה כבר נגד התורה.

זה כבר לא שינוי פרטני, זו תפיסת עולם שונה לגמרי.

מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר

עדיף למה?הסטורי

לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר

אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי

אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.

המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר

והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.

ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.

ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?

האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?

לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי

לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.

עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.

מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר

קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.

לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר

נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי

גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר

הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם

ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי

מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.

לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר

אז אשאל כך:

מגילת תענית אל מול ספר מכבים

ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!

ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.

השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר

ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.

אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים

אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!

אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.

לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר

כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).

ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?

תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!

כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".

כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר

כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.

אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי

יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!

וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.

השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר

שעשית לאבותינו בימים ההם".

להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.

לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.

ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.

ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).

מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!

אתה האפיפיור?

תירגע עם הקביעות שלך.

האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר

או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?

אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות

האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?

אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!

לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.

לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר

עבר לאומי בנרטיב.

אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.

גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה

אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר

הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר

אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר

מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,

או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?

זו דוגמא אחת.

או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?

אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי

אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.

אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.

אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר

ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.

אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.

משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.

מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.

האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).

לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.

אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.

כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי

ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר

נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה

חשמונאיםחסדי הים

כמו לשאול האם ללמוד נ"ך או מדרש רבה עליוחזק וברוך

מכבים א הוא מזמן חז"ל, ומאותה תקופה.וגם מכבים ב הוא בערך מאותה תקופה, רק באיזור מצרים..

משא"כ המגילה שכתבת, שהיא פשוט מדרש מאוחר..

ההבדל הוא שנ"ך הוא מכתבי הקודש, תמיד עם ישראל למדקעלעברימבאראחרונה

אותו ותמיד היווה בסיס הנרטיב של עם ישראל.

בעוד שספר מכבים לא. הוא לא חלק מכתבי הקודש, מעולם לא החשיבו אותו כטקסט תורני בכלל, מעטים מאוד מיהודים במשך ה2000 שנה למדו אותו (הנוסח היחיד נשמר ביוונית בכלל ונשמר רק בזכות שהכנסיה שמרה אותו כחלק מהברית הישנה בשבילם יחד עם התנך), חזל כלל לא מתייחסים אליו, וגם בתפילה ובנרטיב היהודי אנו מדגישים את מתתיהו (כמו במגילת אנטיוכוס), ויהודה כלל לא מוזכר (עד שהציונות החילונית החליטה להעלות אותו על נס), בעוד שבספר חשמונאים יהודה המכבי הוא העיקר.

נכון שחמונאים מדויק היסטורית ואילו מגילת אנטיוכוס ממש לא מדויקת.

אבל זה בדיוק השאלה, מה חשוב יותר: נרטיב הקודש החי של עם ישראל או האמת המחקרית ההיסטורית היבשה שעם ישראל שכח וזרק לתהום הנשיה?

אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר

מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.

זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה

תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי

עבור מי שחדש כאן

לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר

ערב שבת היוםדורש טוב לעמי

וכבר טחנו את הנושא

מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה

לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125

הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?

אולי קל לישי לא מפחד

כי גדלתי בבית מזרחי עתיק שהאמונה הייתה לחם חוקינו אבל ברבות השנים מצאתי גם הקשים לוגים לקיומו של הקב"ה.

כמתכנת היה לי חבר מתכנת שלא היה בעל אמונה ויהל איתי ויכוחים בנושא.אבל עדיין היינו חברים.

בשיחה האחרונה שוחחתי איתו כאיש מדע.

הצבעתי על הקו המנחה ברובו בהתרבות , הנמתח לרוב גם בין בני אדם, חיות וצומח. דיברתי איתו שמזרע קטן, מיקרוסקופי לעיתים צומח וגדלה בריאה שיודעת את תנאי המחייה שהיא צריכה. אם זה הצמחים, הם יודעים מה הרכב האדמה הדרוש להם לצמיחה מיטבית, מה הם צריכים לעשות בחורף כדי לשרוד, מה לעשות בכל רגע כאשר השמש משנה את כיוונה, כיצד לנהוג כאשר חסר מים( לסגור עלים לצמצם חשיפה) ועוד ושלא לדבר על גוף האדם והחי על המורכבות המופלאה שלו, ביצירה, בחשיבה, בהתפתחות, ועוד.

ואז אמרתי לו, זה לא הגיוני שזה מונח אמפירי שתכנה "אבולוציה" זה מנגנון וטכנולוגיה ביולוגית ושכך חייב להיות לה יוצר ובורא.

הוא השתתק ואמר "שאתה מציג את זה ככה זה נשמע נכון, אף פעם לא שמעתי איש טכנולוגי מציג את הבריאה".

אני לא מאמין שהוא גידל זקן ופאות אבל נגעתי בו.

מעבר לזה, תסתכלי על הבריאה, הטבע, ההרמוניה,זה לא משאיר לך ברירה אלא להאמין.ועוד