הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי:
הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין, וְהָעֻזְרָדִין,
וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה,
וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה;
וּבִיהוּדָה:
הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין,
חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה;
כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין,
חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה;
כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹת.
(קיבלתי רשות ועידוד מדודי מורי ורבי אליהו דורדק שליט"א.)
לרפואת תמר בת אסתר מלכה ומשה אהרון בן לאה בילא
השנות אליהו מסכם את הדעות בירושלמי:
"ירושלמי חד אמר משום שהמינים שהקילו אינם חשובין ובודאי עישר עם הארץ. וחד אמר מחמת שרובם באין מן ההפקר ופטורים ולא גזרו רבנן"
הרמב"ם אומר בדעה השנייה שזה ספק ספיקא: " וכבר ביארנו, שהפקר אינו מחוייב במעשרות. ונקבצו בהם שתי ספיקות: האחד – אם הם הפקר, אם לאו; ואם הם מן השמור שהוציאו ממנו המתנות, אם לאו. והעיקר אשר בידינו: 'תרי ספיקי, להקל'."
נראה מהדעה הראשונה שהגר"א מסכם בירושלמי שעמי הארץ נחשדו לא לעשר כשיש להם הפסד ממון, אבל כאן אין כל כך הפסד ממון. אולי לפי הדעה השנייה עמי הארץ חסים על כל סכום ממון ולכן לא אמר טעם זה.
נראה ששני הטעמים נחלקו בדין הפקר. לפי הטעם הראשון שלא אמר מדין הפקר, זה נקרא שמור מכיוון שבעל הבית רוצה להפיק תועלת מהפירות, גם אם הוא לא מקפיד שאחרים יקחו. לפי הטעם שזה הפקר, מכיוון שבעל הבית לא מקפיד שאחרים יקחו זה לא נקרא שמור וזה נקרא הפקר.
יכול להיות שהדמיון בין מסכת פאה לדמאי שכמו ש"ספק לקט לקט" וספר מתנות עניים לעניים, אז כך גם בספק נתינה ללוייה ולמעשר שני תיקנו דמאי, אפילו כשרוב עמי הארץ מעשרים.
דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי." זאת אומרת שבמעשר שני של דמאי לא גזרו מדרבנן שמחיצות ירושלים יקלטו.
)