אפשר בצורה חכמה, אולי דרך צד שלישי. הכי גרוע זה להחזיק בבטן.

להודיע לו, זו אכן הדרכה תורנית כדברי הרמב"ם שחסדי ציטט

וכל מה שכתבת אני מסכימה וגם מכירה

אבל שתפו אותי בסיפור שבאמת זה לא כזה קל להגיד לאן הוא משתייך ..

ואז חשבתי שגם לכל אחד יש כמה מצבים ומאוד קשה לשייך את זה למקרה הנכון .

כל זה ברמת העצות, אבל לגבי השאלה שלך בכותרת - בוודאי שלא *חייב* לסלוח.

דבורה' על 'נושא עון' שכמו שה' נותן חיות לחוטאים נגדו, כך: "ילמוד האדם כמה צריך שיהיה סבלן לסבול עול חבירו ורעותיו שהריע עד שיעור כזה שעדיין רעתו קיימת, שחטא נגדו והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו וכיוצא". אבל זו מעלה עליונה מאוד ולא כל אדם צריך לשאוף לשם.

2. זה תלוי מקרה. הרמב"ם בהלכות דעות פרק ו, ו כותב: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים".

לפעמים כשאדם משאיר בלב, אז זה עושה יותר גרוע, כמו שאבשלום בסוף הרג את אמנון, ונתגלגל מזה מרד אבשלום, שבסוף הוא עצמו נהרג.

ברוב הפעמים כדאי להגיד לו בפירוש, רק להוריד את זה מהלב של האדם ויש סיכוי קטן שהפוגע ישמע ויבקש סליחה.

יש גם מקרים קטנים, שעדיף להתאפק ולשתוק ולא לעשות את המצב יותר גרוע.

תלוי מקרה. יש בזה הרבה פרטים ושיקול דעת.

3. מזמור לט

עומד על בולם פיו בשעת מריבה, כנראה שזה לא הכי פשוט להגיע לדרגות האלה.

כמו שכתבתי, בולם פיו, זה לאו דוקא לא להגיד כלום, אלא לדעת מה ומתי לומר ולשקול את המלים בתבונה.

דוד המלך גם יש לו מזמורים קשים על על אלה שפגעו בו. רק המזמור הזה לפי המדרש תהלים והמפרשים, זה שהוא החליט לבלום פיו בצורה מסויימת ולהתאפק.

המדרש תהלים מביא על המזמור הזה את המדרש-סיפור הידוע על כח הפה.

אכתוב פה למי שרוצה להיזכר:

"אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. מעשה היה במלך פרס שנטה למות ונעשה כחוש ביותר, אמרו לו הרופאים אין לך תקנה עד שיביאו חלב לביאה, ותשקה אותה עד שתרפא, שלח אצל מלך שלמה בן דוד, ונטלו בידם ממון הרבה, מיד שלח שלמה וקרא לבניהו בן יהוידע, אמר לו כיצד נוכל למצוא חלב לביאה, אמר ליה בניהו תן לי עשרה עזים, הלך הוא ועבדי המלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה מינקת גוריה, יום ראשון עמד לו מרחוק והשליך לה אחת ואכלה, יום שני נתקרב מעט [והשליך אחרת], וכן בכל יום ויום, לסוף עשרה ימים נתקרב אצלה, עד שהיה משחק עמה, וממשמש בשדיה, ולקח מחלבה והלך לו לדרכו, ובאו אצל שלמה ופטרן לשלום, והלכו לדרכם, כשהיו בחצי הדרך ראה אותו רופא בחלומו והיו אבריו מהרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האיברים כמונו, שאם לא הלכנו לא היה הגוף יכול להביא מן החלב, ענו הידים ואמרו אין כמונו, שאם לא היינו ממשמשין לא היה יכול להביא מן החלב, [העינים אמרו אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו הדרך, לא היה נעשה כלום]. ענה הלב ואמר אני למעלה מכם, שאם לא נתתי העצה, לא הועלתם בדבר כלום. ענה הלשון ואמר אני טוב מכם, שאם לא הדיבור מה הייתם עושים, ענו כל האיברים והשיבו ללשון, איך לא יראת להדמות אלינו, ואתה יושב במקום חשך ואפלה, ואין בך עצם ככל האיברים, אמרה להם הלשון היום תאמרו שאני שולטת בכם. כשניעור האיש משנתו שמר החלום בלבו והלך לדרכו, נכנס אצל המלך, ואמר לו הא לך חלב כלבא שבקשנו בשבילך ותשתה, מיד קצף המלך עליו וצוה לתלותו, כשהלך להתלות התחילו כל האיברים רועדים, אמר להם הלשון הלא אמרתי לכם היום שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני שולט עליכם, אמרו לו הן, מיד אמר הלשון לתולים אותו השיבוני אל המלך, השיבוהו אל המלך, אמר לו למה צוית לתלותי, אמר ליה שהבאת לי חלב כלבתא, אמר לו ומה איכפת לך, ויהא לך רפואה, ועוד ללבייא קורין כלבתא, לקח ממנה ושתה ונתרפא, ונמצא שהיה חלב לביאה, ופטרו אותו לשלום, אמרו לו כל האיברים, עכשיו אנו מודים לך שאת שולטת על כל האיברים, הדא הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), אמר דוד אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני."

מביא מדרש ואז אני לא מבינה כלום

שמספרים לילדים.

אם מישהו יש לו את זה ב'לשון' יותר פשוטה שיביא.

בגדול, תומר דבורה הוא ספר חשוב מאוד, אבל ההנהגות שבו, וודאי באופן מלא, מתאימות ליחידים.

יש יחידים כאלו, מצאנו מגדולי ישראל מהנביאים והתנאים ועד גדולי הדורות האחרונים אנשים כאלו.

אבל חשוב לזכור מי אנחנו ומה מדרגתינו. כשאדם רגיל נפגע, אבל הוא חושב בטעות שהוא חייב למחול - זה עלול להיות מסוכן.

כמובן, מי שבאמת מסוגל למחול בלב שלם - זו מעלה גדולה וזה גם מאוד כדאי לאדם עצמו, לא לשאת עומס של פגיעות.

אבל, לא פעם אדם לא מסוגל באמת למחול. אבל בגלת אווירה דוסית לא נכונה הוא חושב שהוא חייב למחול, אז הוא טוען שהוא מוחל, אבל בפנים הוא לא באמת מוחל והוא רק אכול מבפנים, על זה שהוא לא בסדר.

מלבד זאת, מחילה כשהפגיעה ממשיכה, עלולה להפוך בתודעה שלנו או של הסביבה להכשר לחטא. כשמדובר על צדיק עליון שמוחל, אף אחד לא יחשוב שהוא מצדיק את העבירה. אבל, לדוגמא,  כשיש סיפור של פגיעה בתוך משפחה או קהילה, הרבה פעמים כחלק מהמנגנון של הנסיון להשתיק, מנסים 'לחנך' את הנפגעים לכמה ראוי למחול ושהם לא בסדר אם הם לא מוחלים - כאן, הדרישה מהם למחול, היא חלק מהמנגנון של האשמת הקורבן.

אז אני מודיע חגיגית - על דברים זוטרים וסתמיים, אני מוחל בלב שלם, בד"כ אפילו לא הספקתי להקפיד. אבל, יש כמה אנשים שבאמת פגעו בי בצורה חמורה במשך החיים, להם אני לא מוחל, עד שיעשו תשובה שלמה ויתאמצו לתקן את מעשיהם החמורים (אי אפשר לתקן בשלמות, לכן מעיקר הדין לעולם לא אהיה חייב למחול, אבל אני בהחלט רוצה ולכן אם אראה מאמץ, אמחול להם).

בררתי את הנושא עם תלמידי חכמים חשובים.

לדעתי תלוי בסוג הפגיעה.

יש הבדל בין מישהו שנפגע מחבר בגלל אי הבנה לבין מישהו שעושה עוול לשני, מעשה אסור.

לפעמים אנשים מתנהגים בסדר אבל הם דורכים על נקודות רגישות לאחרים. בעצם אפשר לחלק את זה לפגיעה אובייקטיבית ופגיעה סובייקטיבית.

אני חושדת שזה המקרה כי כתבת שהאדם אטום לרגשות האחר... זה נשמע פגיעה שקרתה לא בכוונה. כי ככה האופי של האדם (שניהם לא על אותו גל, או שאחד רגיש מדי או שהשני לא עדין או שסתם יש חוסר הבנה). 

השאלה האם להעיר את תשומת לבו יעזור... אם כן אז הכי טוב. אם לא, אז לדעתי הנפגע צריך להרפות קצת מהצורך לקבל את הסליחה מהצד השני, הסליחה שהוא יסלח היא בשביל עצמו.

צריך להיות רכים ולהעביר את זה בשביל הקשר עם אותו אדם אם הוא חשוב לנו. (כמו "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם"?) כי לפעמים יש מריבות שאין פה מי צודק ומי לא השאלה היחידה היא אם רוצים להתקבע על שלנו, על "הצדק" מה שמגיע לנו או שרוצים שיהיה ביננו קשר טוב ואז אין מה לעשות צריך לדון לכף זכות להכנס לנעליים של השני ולסלוח. 

(השאלה הזאת רלוונטית לי כי יש מישהי שזה קורה לי איתה לאחרונה שאנחנו פשוט לא מסתדרות... והייתי חייבת לעשות את העבודה הזאת עם עצמי כי זה הגיע לרמה שהרגשתי: או אני או היא. אם היא באה לX אני לא באה.. וממנה אין לי אפשרות למנוע אבל למה שאני אפסיד? והסיבה שאני רוצה לסלוח לה זה כי אני רוצה שיהיה ביננו קשר טוב לא בגלל שהיא טובה או רעה. אם יש לה חיסרון בבן אדם לחברו שלה זה מול אלוקים, לא מולי, החובה שלי זה להתנהג אליה כמו שצריך איך שהיא מתנהגת זה כבר עניין אישי שלה.)

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל