היי יקרות רציתי לפרוק .
אני עובדת ברוך השם במשרה מכובדת , משרה מלאה. לא מזמן עשיתי המרה למשרה מלאה ממשרת סטודנט ואני מרגישה את הלחץ במלואו ואת כובד האחריות.
חשוב לי להגיד ששמחה מאוד בעבודה ואוהבת את מה שעושה , למרות שזה תחום לא קל (ועוד יותר קשה לג׳וניורים) אבל אני משתדלת להתגבר על הפחדים ולומדת המון ברוך השם ומתקדמת.
התקן הוא תשע שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע.
כרגע יש לי שעת הנקה עד לעוד חודשיים, אז עובדת שמונה שעות ביום.
שעה מהיום מוגדרת כשעת הפסקה (שבפועל אני לא לוקחת אותה אלא ממשיכה לשבת בהפסקה ולנסות לתקתק דברים כי העבודה מאוד תובענית ועמוסה).
בנוסף, אמורה לסגור מחשב ב16 ובפועל תמיד ממשיכה עוד איזה חצי שעה ארבעים דק עד שהילדים באים מהמסגרות, כלומר לא באמת מממשת את שעת ההנקה שלי וגם את שעת ההפסקה.
עכשיו זה ברור לי שזה מבחירה שלי אני לא מתלוננת חלילה, אני פשוט נשאבת כשיושבת כי מעניין וכי אכפת לי , יכולה אפילו לא לאכול מהבוקר עד שסוגרת מחשב (קורה לי המון לא שזה אידאלי).
אז מה הפריקה??
חושבת שהמנהל שלי לא רואה מספיק את ההשתדלות שלי, מכיוון ששאר העובדים בצוות (שיותר מנוסים) יושבים מלא פעמים בלילות להתקדם עם משימות חשובות, ולי אין את ה״פריווילגיה״ הזאת מתוקף היותי ברוך השם אמא לשני ילדים, רעייה, ועדיין סטודנטית (עוד חודש התואר נגמר אבל גם לאחר מכן אני לא רוצה שיהיה איזה הסכם לא כתוב שאני ממשיכה לעבוד מחוץ לשעות העבודה כל פעם שיש לחץ כי זה עבודה שתמיד יש בה לחץ זה לא שרק פעם באיזה חודש חשוב להספיק משהו פתאום).
היום היה משהו שהפיל את רוחי- לפני שבוע שינו לי משימה למשימה אחרת שהייתה חשובה מאוד להיות עשויה עד מחר, דברים היו תלויים בעוד אנשים ומשאבים ומטבע הדברים חרף השתדלותי זה לא הספיק להיעשות בצורה מלאה (מלכתחילה שיקפתי את הבעיות שיהיו שם והסכימו איתי). אבל היום לקראת סוף היום יכלתי לסיים את המשימה אם היו לי עוד כמה שעות , אבל הילדים הגיעו וסגרתי מחשב. הייתי בשיחה עם המנהל ואמרתי לו שמחר אמשיך לבדוק מה קורה שם (אחרי שישבתי בלי לזוז תשע שעות כמעט, כמו כל יום בשבוע האחרון)- והוא אמר ״למה מחר?״ , ואני אמרתי ״כי הילדים מגיעים״ ובטיפשותי מלמלתי משהו על כך שאם הייתי יודעת שהדברים שתלויים ב אחרים ישתחררו הייתי מביאה בייביסיטר (סתומה שכמותי גם אין לי את מי להביא וגם לא הייתי רוצה לוותר על גם ככה שעות מועטות עם האוצרות שלי עד לשינה בשביל עבודה), אבל הצטדקתי כי אני טיפוס מרצה ומצטדק (עובדת על זה, גם בטיפול).
בקיצור מרגישה שאנשים בצוות שלי יוצאים בשעות העבודה לסידורים ומה שבא להם (יודעת בבירור), ואני שיושבת כמו סרגל ומפחדת לזוז אפילו לעשרים דק פה ושם או להכין לי לאכול , פחות מוערכת כי יש עליי טייטל של זאת שחזרה מחופשת לידה ועוד לא סיימה את הלימודים ולא יכולה לשבת בלילה כמו כולם.
מקווה שזה לא בראש שלי אבל מרגישה שיש כן בסיס לתחושות האלה , ואולי זה באמת רק בראש ? לא יודעת מה רוצה מעצמי כבר אולי פשוט לשחרר ולעשות הכי טוב שאני יכולה בשעות העבודה בלי לחשוב עליה אח״כ , אבל קשה לנתק כי תמיד הייתי מצויינת ויש לי כן אמביציה להוכיח את עצמי ולתת ולעשות ואני באמת אוהבת את העבודה אבל לא מוכנה שיבוא על חשבון הילדים הבית הזוגיות.
תודה אהובות ואשמח לשיתופים איך מאזנים בית עבודה, צרת רבים נחמת טיפשים אבל תמיד כיף לקרוא אתכן חחח…
אוהבת ותודה למי שקראה
