בינך ובין בעלך.  

מהצהריים ועד הדלקת נרות שבת - בעלך צריך להיות מאוד נוכח.

בארוחת הצהרים לילדים, בארגון הבית והמטבח, ניקיונות, מקלחות לילדים, להיות עם הילדים ולאפשר לך להתקלח מספיק זמן לפני שבת.  

פשוט העומס הוא באמת מאוד משמעותי,

עובדים בלי הפסקה

ואין כוח

אנחנו אשכנזים. אין התעסקות עם שפע הסלטים המסורתיים המבושלים של הספרדים. ומה שכן עולה על השולחן מהסלטים המבושלים - קונים בשישי מוכן מחנות של מעדנים ואוכל מוכן לשבת.    

בשר ותפוחי אדמה בתנור - בחמישי בערב.

בשישי מכינה דגים בתנור ומרק.  סלטים טריים בעלי מכין ביום שישי.  

חלות קונים.

עוגה - לפעמים קונים, לפעמים מכינה.  

סלק מבושל מכינה לשבועיים

חציל מטגנת כמות ומקפיאה

מטבוחה כנל אבל אנחנו ממילא כמעט ולא אוכלים

ביצים עם מיונ זהבת שלי ואני אוהבות אז מכינה

אבל אני משרה חסה וכרוב ושומר וחותכת לפני שבת.. גם עבודה חח

כי אני זורקת אחרי כמה ימים (ברביעי כזה. מבשלת סלק לשבת בחמישי בדרכ)

אז יש סיכוי שיספיק ל2 שבתות?

איך יודעים אם מקולקל? יש רייח?

תודה 

ועבודה

גם אם פעם בשבועיים

אנחנו בזמנים שאין כוח יכולים להיות עם טחינה כסלט יחיד בשבת מקסימום עוד סלט חי

וזה סבבה לנו לגמרי

אשכנזים

ויש הרבה אוכל טעים אחר ב"ה

ובזמנים שיש חשק וכוח אז מכינים גם סלטים מבושלים טובים

רק ירק חי חתוך

וזהוווו

כן עושים סלטים אבל רק עבורנו

בדר''כ איזה 3-4 גג

בתקופות קשוחות יותר זה יהיה רק מטבוחה, זיתים, פסטו, טחינה, אבוקדו..

אבל בדכ יהיו גם חצילים מיותר מסוג אחד, קישואים, פטריות ועוד ועוד..

פחות של עדה

אמא שלי למשל גם לא מוותרת על סלטים

כי הם התרגלו לזה

מה שאומרים שזה קשור לאשכנזים\ספרדים זה באמת בגלל שבמקור הקטע של סלטים הגיע מעדות המזרח

אצל האשכנזים היה טחינה וחריין גג

גם @המקורית 

יש מלא סוגים של סלטים, כולל כאלה חריפים. טוב, אבא שלי גם חובב מאוד את הפיוטים המרוקאים והספרדים, אז אולי זה קשור... 😄

אצלנו אני לפעמים מכינה או שבעלי קונה סלטים מבושלים, אבל בעיקר בעלי ואני אוכלים מהם, לפעמים גם הילדים. אבל בעיקר הם אוכלים (וגם אנחנו) סלט טרי...

לפעמים וזה יחסית כן נחשב שפע.

אני ספרדיה גם ואין מצב לוותר על סלטים, עוגות הום מייד ולרוב גם חלות..

ומזכיר לי שבשבת אחת שהיינו חולי קורונה וגמורים, היה רק שני סלטים והבת שלי שאלה למה אין סלטים על השולחן 🤣

נסי למצוא דרכים חדשות להינות..

לראות מה כן יהיה לכם בשולחן השבת שיתאים לך - אפילו כמה דקות בלבד.

לגבי האוכל:

מה שהכי עוזר לי זה לעשות תפריט יחסית קבוע של מאכלים מיוחדים לכל חג

מזדהה מאד.

שולחת חיבוק על זה שאין לכם איפה להתארח…

לא יודעת אם מתאים לך לשמוע טיפים להתיעלות אז תמשיכי רק אם מתחשק לך-

אצלי מאד מאד עוזר להתחיל לבשל בחמישי בערב,

להנמיך סטנדרטים בכמות ובאיכות של הארוחה,

להכין אותו דבר כמעט לערב ולבוקר

לפעמים קונים פריט אחד או שניים מקייטרינג

לפעמים יש אווירה נחמדה והכל סבבה. לפעמים הילדים קמים מהשולחן ובעלי ואני נשארים לדבר בשקט, לשיר שירי שבת ביחד.

זה להפנים שזו המציאות עם ילדים קטנים, ולהוריד ציפיות, יותר נכון לשנות את הציפיות.

להבין שבסעודה עם ילדים קטנים אין מצב לשניה שקט עם בעלי (אני מזה מזדהה.. בדיוק היום אמרתי לו שלמה כשאנחנו שניה מדברים שנינו על משהו ישר ברקע נהיה צרחות ומריבות 😅)

לא לצפות לשקט, ללאכול בנחת ולהנות מהאוכל. אלא ללמוד להנות מהבלגן, לשתף את הקטנים בסעודה, בדברי תורה, בשירים.

כשלמדתי לא לצפות למה שהיה לפני שהיו לי קטנים אלא ידעתי מראש איך תיראה הסעודה, התחלתי להנות גם מהחוסר שקט, כי הצלחתי להסתכל מבחוץ ולראות את כל הטוב שיש לי גם בלי השקט.

וברור שהמון פעמים זה מחרפן. אנחנו משתדלים לצחוק על זה ולא להתבאס, ולהשלים חוסרים בזמנים אחרים..(בינתיים לא ממש מגיעים לזה חחח)

כבר אין את תחושת ההתחדשות של זוג צעיר או זוג פלוס ילד, ומצד שני אין את הנחת שיש כבר אחרי שנים של הסתגלות, כשיש כבר ילדים גדולים שיודעים לעשות עוד דברים מלבד לריב...

אז אני לא אומרת שאצלנו אין מריבות בשולחן שבת, וגם אצלנו בהחלט עדיין נשפכים דברים ויש בלגן, אבל מצד שני יש גם דברי תורה מתוקים של הילדים, וביום שישי (בסופו של דבר...) הם גם עוזרים. וכן, יוצא לי לא מעט פעמים להיות מוכנה לשבת שעה לפניה (אפילו בשעון חורף) ברוך ה'. זה גם כי יש גם ילדים גדולים וגם כי למדתי להיות מתוכננת ולהוריד סטנדרטים ולא להשתגע.

שבת מבחינתי זה זמן של נחת, ואני דווקא לא אוהבת להתארח בה... (כשהיינו צעירים יותר כן התארחנו יחסית הרבה) יש לי תמיד חומרי קריאה מעניינים, אני הולכת לנוח ברוב הפעמים (או קורסת לנוח, נכון יותר ) והילדים הגדולים שומרים על הקטנים. (זה עוזר מאוד שכרגע יש לי רק קטנה אחת שזקוקה לשמירה צמודה...)

אני לא כותבת את כל זה כדי לגרום לך לקנאה חלילה אלא פשוט כדי לתת לך אופק לעתיד...

בקשר לחגים - חלקם עדיין מאתגרים אותי. מכיוון שהם מגיעים רק פעם בשנה עוד לא בניתי מספיק אסטרטגיות להתמודד איתם... אבל כל פעם מפיקים לקחים לשנה הבאה (יש לנו אפילו קובץ חגים במחשב, ובין השאר יש בו חלק של הפקת לקחים), ומשתפרים מבחינת ההכנות ומבחינת ההרגשה.

ובעיקר עוזר (אם אני מצליחה) להתכונן רוחנית לחג ולשבת... להתחבר למהות שלהם, ומתוך כך להצליח לשמוח וליהנות מהם... (אבל זה באמת הרבה יותר קשה כשיש ילדים קטנים שתובעים הרבה)

אצלנו קבוע העלי לוקח את הילדים אחרי המסגרות לבחוץ, עד שאני מסיימת לשטוף ונחה קצת ומתקלחת. בערך עד השעה 14.00 המטבח אצלי סגור

בישולים יכולים לקחת לי שעתיים אם משתמשים בגז ובתנור ביחד. סלטים עוד שעה נגיד אם חותכים חלק מראש

עוגות ולחם מראש אני קונה

ומהשבת והחג אני נהנית מאוד. ואנחנו גם את רוב החגים והשבתות עושים רק בבית אבל הציפייה שלי מהשבת ומהחג שונות משלך האמת... זה זמן משפחתי בשבילנו, לא זוגי. אז הכל סביב הילדים. ארוחה קצרה יחסית, ואז שרים ויש דברי תורה. יש לנו לימוד קבוע. ואחרי זה מברכים ואני מוציאה פינוקים לעונג שבת והילדים משחקים או יושבים עם בעלי בזמן שאני נשפכת לי עם הלימוד שלי.

זה נכון שסביב השולחן עם הילדים יכול להיות קצת מתיש כי הם רוצים לדבר וצריך להגיש להם וכו וזה פחות הזמן שלך. אבל ככה זה עם ילדים לדעתי.

ואני חושבת שאם תאפשרי לעצמך לנוח קצת ולא להגיע לקצה, זה יקל עלייך ויאפשר לך יותר סבלנות.

אבל זה תלוי גם בני כמה הם וכמה את מבשלת ואיך את מנהלת את הזמן

בכל אופן חיבוק, נשמע לא נעים ❤️

הם שופכים את המיץ

מפוררים את החלה

המרק על כל הבגדים

רבים אחד עם השני

וממש לא יוצאי דופן לגילם

תוציאי מהסירים ותאכילי אותם. אני תמיד מוציאה אוכל. הילדים הקטנים באים שבעים לשולחן וככה יש לי אפשרות לפחות דגים לאכול בשקט

בזמן התפילה תשכיבי אותם ותרדמי גם קצת

עוד מעט שעון קיץ ודאי שכבר אפשר, כעת זה גבולי אולי קצת מוקדם

לקידוש. אולי גם המוציא ואחרי זה למיטות. 

ואז אתם ממשיכים לבד בסעודה.

אז קודם כל ממש לא היתי מביאה להם חאכול לבד מרק. רק אוכל פחות מלכלך בשבילם. עם חולצה שאפשר לטנף ואחרכך מחליפים כמובן

והם ממילא היו אוכלים גם לפני הסעודה רוב הזמן אז לא היו מאוד רעבים

קודם כל אני הייתי אוכלת כזית פת, אחרי זה מאכילה אותם זריז אם צריך, והם היו מסיימים ומשחקים על השטיח לידינו עד שאנחנו היינו מסיימים

או לפני שבת ..אפילו לקנות לחמניות אותפיתות ולחלק להם

או להגיש מהאוכל לש שבת לפני הסעודה- מי שלא הולכת לתפילה

אני חושבת מהחוויה לשי ישש הבדל גדול בין 2-3 ילדים ליותר ..

והגילאים -בין שנתיים ל5 הכי קשים כי הם מספיק גדולים כדי לדבר ולריב וכו אבל לא בשביל לשבת בנחת ולשיר או להקשיב יותר מדי

אני חלילה לא התכוונתי להקטין או לסתור את דבריך..

ותכלס נשמע התנהלות מאוד מועילהצוחכמה

פשוט בחוויה שלי העומס והאוירה הפכו למורכבים בעיקר כשנולדו עוד ילדים והם בעיקר משתלטים על ההתרחשות..

אז אין להם על מה להשתלט כשהכל ממילא סביבם.

סעודת שבת בגילאי 2-5, ואפילו יותר, זה הקניית הרגל וחוויה. זו עבודה שלי כאמא לגייס משאבים ולחשוב יצירתי איך אני גורמת לזה לקרות גם אם אני שמה את החוויה האישית והציפיות שלי בצד

כשגדלתי ככה היו נראים ימי שיש וערבי חג, בדיוק כמו שאת מתארת (מלבד המקלחת. ההורים שלי הקפידו שהכל יהיה מוכן בהדלקת נרות). כך היה גם בבתים של דודי וחברותי.

כשהכרתי את בעלי גיליתי להפתעתי שיש בתים שזה לא ככה. אצלם ביום שישי האוכל מוכן כולו כבר בשמונה בבוקר (חלק מכינים לפני וחלק על הבוקר). הבית שטוף ומסודר עד הצהריים בלי שום לחץ. יש מעט ארגונים של הרגע האחרון (החלפת מפה, סידור חפצים שיצאו מהמקום מאז הצהריים וכו'), אבל אין בכלל לחץ. יש לזה חסרונות, למשל אנחנו צריכים להודיע עד יום שני אם אנחנו רוצים לבוא לשבת, כי אז הם עושים קניות.

אצלנו בבית זה לא ככה. אני לא מסודרת כמו חמי ולא מתקתקת דברים כמו חמותי. אבל אנחנו כן מצליחים כל יום שישי לצאת לזמן זוגי ולנוח שעה בצהריים, יחד עם הילדים. זה דרש שינוי מחשבה אבל זה אפשרי. גם עם שלושה קטנטנים.

מתכננים תפריט מראש, מפשירים מה שצריך מראש. למדנו מבחינת תזמונים על הגז ובתנור באיזה סדר להכניס דברים. קנינו עוד סירים כדי שנוכל למקבל דברים.

עוגה/ עוגיות אני מכינה רק אם יש זמן. לרב עד 10 האוכל מוכן, או לפחות רובו. חלות קונים

אחרי שהילדים חוזרים ואוכלים כולם הולכים לנח, אני יושבת עם הילדים כי בבוקר בעלי נותן לי לישון.

אח"כ מסדרים את הבית עם הילדים ובזמן שבעלי שוטף אני מקלחת אותם. אח"כ חותכים להם פירות לארוחת ארבע ובזמן הזה בעלי ואני מתקלחים בתורות

(ואיך בעלך שוטף את כל הבית תוך שעה? אצלנו זה סיפור של לפחות שלוש שעות)

שטיפה זה בנפרד מהפיניש אצלי 😅

כולל ניקיון שירותים ואמבטיה (ויש לנו שלושה שירותים, שתי אמבטיות וחמישה חדרים בלי עין הרע).

מכיוון שאני עושה שטיפה קלה במטבח ובסלון במשך השבוע, לא מצטברים שם לכלוכים קשים...

וכמובן, אני דואגת שהרצפה תהיה פנויה עוד לפני כן (שזה החלק הקשה בעצם), ואם אני מגיעה לחדר כלשהו ויש דברים על הרצפה, מיד מגייסת את הילדים לבוא לאסוף...

טוב, אצלי יש מדיח אז הכיריים זוכים לניקיון כל שישי

וזה לוקח פחות זמן

בגדול אני יכולה להתייעל ולסיים ב12, היו גם שבתות כאלה, ואני משתדלת יותר שזה יקרה בקיץ כי אני אוהבת לצאת עם הילדים. אבל גם נח לי שזה בנחת ואני לא רודפת אחרי הזנב של עצמי

וגמני לא מכינה כזה הרבה. לדעתי לפחות 😅 בהשוואה לבית של אמא שלי נגיד

רק את הסלון והמטבח .

וגם את זה לפעמים מוותרים ושוטפים אחת לשבועיים.

ורק זה לוקח לפחות שעה+ כולל הלטאטא ולפנות רצפה ומתחת לספות מה שהצטבר..

חדרים- זה פרויקט מהסרטים אצלי ..מלא צעצועים ומה לא מתחת לשידה ולמיטות ..ו..יוצא לי לשטוף אותם אולי פעמיים-שלוש בשנה

לסדר הם כן מסדרים בעיקר בשישי וגם במשך השבוע איזה פעמיים וגם זה אחרי הרבה השקעה לשי לדרבן אותם לעניין

אה ויש גם קבוע סלי כביסה לא מקופלת

קיצר.. למי שעוד הרגישה לא בנח למול כל המתוקתקות פה..רציתי לספר שגם זה בסדר.

כמה ענווה וגבורה צריך כדי להיות מונחות על מקומנו באמת ללא הצטדקות או התנצלות.

נהדרת את!!

לא מבלגנים לך בשישי בבוקר?

אצלי לא משנה כמה הבית יהיה מסודר בחמישי, תמיד אחרי הפיזורים לגנים אני מגיעה לבית שצריך סידור מחדש

ממש תודה על הפירוט

וגם עשיתי לי כמה כללים

1. לא משנה מה ומי- אני מתלבשת חגיגי לשבת כי זה עוזר לי להיות שמחה ובמצב רוח טוב

2. שעתיים לפני הצפירה לא מכינה עוד כלום, ומה שמוכן-מוכן ומה שלא- לא, הולכת לנוח לחצי שעה וקמה להתארגן לשבת (מקלחת, בגדים, הכנות אחרונות וכו'.

3. אוכלים ארוחת צהוריים גם בחורף וילדים נכנסים לנוח ביום שישי או הולכים לישון בשעה הרגילה ולא משתתפים בסעודה (פחות שמחה שזה קורה, אבל עדיף לי אוירה טובה)

מבחינת התארגנות אני מפזרת את הכנת האוכל והנקיון למשך ימות השבוע ופעם בכמה זמן מכינה חלק אוכל בכמות גדולה ומקפיאה לפי שבתות.

קודם כל נשמע שאת ממש זקוקה לנופש, אפילו לצאת יום אחד עם בעלך לבד, זה לגמרי נותן זריקת כח להמשך.

לגבי ההתארגנות, אני באה מבית שהכל ברגע האחרון וזה באמת מרגיש כמו לרדוף אחרי הרוח.

עם השנים אני מנסה להתייעל, להתאים ציפיות למציאות, להוריד סטנדרטים...

השרשור הזה מעולה לי גם, כתבו פה טיפים יפים.

וחיבוק לך🩷

מאחלת לנו שנשמח בחגים והגיע רגועות! 

אני יודעת שזה הזמן לחשב מסלול מחדש.

כמה דברים שמאוד מקילים עלי לאחרונה:

חלות הפסקתי להכין, כשיגדלו קצת אחזור לזה בעז"ה

כביסה - אם אני מכבסת ביום שישי זה רק על הבוקר!

חפיפה - ממממש חוסך זמן לחפוף בחמישי ולא בשישי!! לי זה באמת לא משנה מתי חפפתי (להיפך, אפילו יותר כיף לא לחפוף בשישי כי אז לא צריך לשים בובו על שיער רטוב) כשאני יודעת שיש לי עומס בשישי אז גם הבנות חופפות בחמישי.

סידור ושטיפה של החדרים - לא ביום שישי. אם הם ממש זוועה, אז רק סידור.

חןץ מאלה יש דברים שתמיד הקפדתי עליהם. מי שהולך לישון בד"כ בשעה מוקדמת יותר מהשעה שבא אמור להיות הקידוש - חייב לישון צהריים בשישי. אם לא ישן, הוא יאכל לפנימכולם ובקידוש ילך לישון!

ילד שקשה לו לחכות לקידוש - להאכיל מראש לפני. מקסימום הוא יושב לשולחן ומנשנש קצת.

וכו'... 

הם יודעים שאין קינוח בערב שבת

והם אוכלים גם לפני הדלקת נרות צלחת מלאה באוכל טעים של שבת

ככה ששבסעודה הם אוכלים חלה וסלטים והולכים לישון

לנו המבוגרים זה פחות נוח שיש הפסקה של חצי שעה + בשביל ההרדמות. בדרכ אחד מרדים והשני שוטף את הכלים שתמיד אכשהו יש בכיור למרות ששוטפים 3 פעמים ביום שישי ;)

גם אני לפעמים מרגישה ככה מול שבתות..

במיוחד חורפיות שסגורים בבית וגם שישי הוא קצר ולחוץ

וגם אצלינו מריבות בשולחן שבת וקשה ממש לנהל שיח או להנות מאוירה רגועה

מה שאני דמה לב

שזה לא הכל גזירת גורל

ויש דרך להיטיב את התחושה שלי

גם אם לא מושלם

אז נכון שלא תמיד מצליחה

אבל הידיעה גם עוזרת

משתפת במק' שראיתי שאפשר לשפר את התחושה המעיקה מול שבתות-

1. להתחיל לבשל בחמישי בבוקר(אם אני בבית) או לפחות בחמישי בערב..

2. להתחיל במה שהכרחי- ומינימום.. אצלינו נגיד זה -מרק, עוף בתנור,אורז ,חמין.

ככה שאחר כך לפי הקצב אפשר לסנן את כל מה שלא חייב..

3. להתרגל לתפריט פשוט להכנה. וחלק לקנות.

נגיד לאחרונה קונה חלות ולפעמים גם עוגה..תלוי בהספק ובכוחות(אני אחרי לידה אז במיוחד..)

4. לקלח חצי מהילדים בחמישי בערב וחצי בשישי בצהרים(אצלינו מקלחות יוצרות ממש עומס סמוך לשבת..כי זה לוקח מלא זמן ומלא התעסקות)

אולי לא אידאלי לפרפקציוניסטיות אבל מבחינתי עבור קבלת שבת בשמחה זה שווה.

5. לשים לב מה אצלך יוצר עומס משימות לפני שבת ולראות איך אפשר לנטרל או לחלק את העומס כך שלא ישאר לסוף.

מצד אוירה-

להבין שזאת המציאות שלך כרגע.

להשקיע באוירה טובה באופן מותאם-צליזום חידות פרשת השבוע לילדים, לשאול אותם על מה למדו בגן, דפי קשר ציורים .. לספר להם סיפורי צדיקים או משחקים .. אוירה טובה לילדים..

מנסיון זה מספק וממלא..יותר מלנסות לנהל שיחות עומק עם בעלך או לדבר דברי תורה  גבוהים..בין המריבות והבקשות..

ללמד אותם שירי שבת ולשיר יחד

להשקיע בין הארוחות בזמני משחק משותף ..

ובשבתות שיש פנאי וכח- להסמין אורחים מממש משפר אוירה

על מנת שנוכל לעזור ברעיונות..

וגם כמות הילדים משפיעה מאוד.

את מרגישה את זה רק בשבתות וחגים? איך היומיום? 

כמו הציפייה לאיך ייראה השולחן בחג/ שבת ואיך נערכים

גם אמא ל2 קטנים שתתן מרק/ מיץ בכוס תתעסק בזה שהילד מתלכלך ושופך. אמנם זה יכול לקרות יותר פעמים במהלך הארוחה כי יש יותר ילדים, אבל זה אפשרי למנוע אם נותנים כוס אימון או מאפשרים לשתות רק בסוף הארוחה ולא חייב בכלל מיץ

כנל לגבי אוכל מלכלך - לא חייב שיהיה אוכל שילכלך מאוד

כנל לגבי ההתארגנות לחג/ שבת

לא חייב ארוחה שקשה להכין בצהריים אפשר משהו פשוט ואפשר גם להכין את אוכל שלא דורש הרבה עבודה

גם לא חייב לקלח בשישי לפני שבת אפשר בחמישי בערב

בקיצור, בעיניי בהסתכלות מלמעלה מה שנקרא -  יש פה הרבה התמודדות של ציפייה שלא תואמת ככ את המציאות הקיימת ויכולת לנהל ולייעל את הזמן. בלי קשר לכמות הילדים לדעתי.

כשהיו לי 2 קטנים, התאכזבתי מאד מהשבתות והחגים, זה היה מדי קשה, כשהם גדלו והעומס פחת התחלתי להנות.

הכמות ארועים זה לא רק כמה..אלא זה הכל במקביל

בבת אחת יש אחד שבוכה שלא רוצה את הצלחת הזאת והשני מבקש מים והשלישי מתבכיין למה עוף כזה ושניים רבים על המקום ליש אבא ואחד מנסה ישקשיבו לו לדף קשר והתינוק רוצה לינוק ..

ולא פעם אחת..

ולפני שבת

אחד שפך אץ המים השני מקלחים אותו עם תינוק במנשא השלישי צריך ים דיונים לשכנע אותו להכנס למקלחת הרביעי מנסה לספר מה היה עם החברים בהפסקה

החמישי רעב השישי בדיוק קיבל מכה

ולא הגזמתי.

ולא צריך שכולם יבכו וכו מספיק שאחד או שניים

אז נכון יש לצפות בהתאמה וזה באמת העיקר

אבל לפעמים עם כל הציפיות

פשוט משגעים אותך וגם את עייפה אחרי יום על הרגליים ורעבה

ולפעמים יש שבתות שמילה אחת לא מספיקה לדבר עם בעלי..

אבל באמת אני בעקרון ממש מסכימה איתך ברעייון

וחושבת שגם הכי חשוב ועורז לי כאשני לא מצפה מהם לא לרחב או לא לבכות וכו

אלא יוזמת בעצמי..מציעה להם אני שיסםרו מהדף קשר או מספרת מעצמי סיםור וכו..זה ממשח אותי וגם אוסף אותם

וגם וחושב מאוד זה לייצר זמן קצר לשקט ונחת במהלך השבת -שבו בעלי שומר על הילדים ואני אוכלת משהו טעים קוראת או נחה..

בו לדעתי.

כמובן שזה תלוי בילד, אבל אפילו בגן הם אוכלים לבד לגמרי בגיל הזה.

לגבי מקלחת, ברור שצריך לקלח ביום שישי ילדים שחוזרים מהגן והיו בחצר.

יש דברים שאי אפשר לא לעשות...

לעומת תועלת

בעיניי אפשר לעזור לילד בן שנתיים לאכול או להאכיל אותו כדי לא להיתסכל מזה שהכל מתלכלך וגם עשיתי את זה

ולא יקרה כלום אם לא יתקלחו יום אחד אם המחיר של זה הוא חוסר מנוחה שלי כאמא. שישטםו ידיים ורגליים או שתקלחי אחרי הסעודה אם הם קטנים, זה מותר.

לא דומה אמא לשני ילדים עד גיל ארבע, לעומת אמא לארבעה ילדים בגילאים האלה, ויש לי חברות עם הפרשים פיציים כאלה שיעידו שזה קשה מאוד.

נכון שכדאי לייעל את השבתות, זה קשור גם לתרבות של כל המשפחה. גם לי קרה שלא קילחתי בשישי אבל לא באופן קבוע. בגדול קשה לי לוותר על מקלחות בשישי וילדים נקיים.

כן קרה שוייתרתי על שטיפה בשישי והסתפקתי בניגוב חפיף על הסלון.. צריך למצוא איזונים שיתאימו לכך

ל אחת. 

אמנם יש לי 'רק' 2 אבל גדלתי במשפחה גדולה בעצמי

לדעתי הבדל בין אמא ברוכה רגועה לאחת בלי מנוחת הנפש טמונה הרבה פעמים בפרפקציוניזם ופרדיגמות.

וגם כאמא ל2 צמודים בעצמי (שב"ה אמנם כבר גדלו קצת)  הרגשתי את זה, שמה שעושה את ההבדל זה מה אני שמה במקום הראשון. אם מנוחת הנפש שלי במקום הראשון, אז שטיפה או לא שטיפה, מקלחת או לא, מקבלים פרופורציות אחרות כי יש לי מטרה גבוהה יותר ואני  יודעת שכדי להשיג אותה אני צריכה לעשות וויתורים כאלה ואחרים על הקווים האדומים שלי לטובת זה שבוהק ביותר

אני ממש מרגישה שתימללת הרבה מהתחושה שלי

אני מודה שאני מאוד לא םרפקציוניסטית

ודוקא זה החוזקה שלי כאמא -ממש קל לי לבחור נגיד לוותר על מקלחות או על לסדר ולנקות כדי לנוח בעצמי או כדי לשת לשחק עם הילדים..

זה יותר טבעי לי מההפך

כי מאוד חשוב לי החוויה הטובה שלי ולא להיות אמא לחוצה ועצבנית כל. היום.

אבל עם השנים למדתי שלא לכולן זה קל

ולכן מבינה כמה זה מורכב לשחרר מחשבתית את הפרדיגמה ש'אי אפשר בלי...''

אולי

כל אחת יכולה להתנסות במה שתיארת בתחום שמבחינתה 'אפור'

או משהו בקטן

כדי לא לחיות במלחמה נגד עצמה

זה גם לא קל

גם אני נלחמתי ונלחמת בעצמי כל הזמן

אבל זה לא ' לא אפשרי' וזו הנק שהיה לי חשוב להעביר

וכיף לך שזה טבעי לך, הלוואי שזה היה מולד אצלי חח

והכל חייב להיות מתוקתק תמיד

כי 'אי אפשר בלי'

אז כנראה שאני 'בחרתי' את הצד השני...אפילו בלי להיות מודעת..

וגם לזה יש חסרונות כי הרבה יותר קשה לי למצוא מוטיבציה לעשות 🫢

מזדהה איתך מאוד

גם אנחנו אף פעם לא מתארחים לא שבתות ולא חגים

בדכ רק מארחים

שנים שהייתי מארחת המון את חמותי, את אבי וכו

תני לעצמך את כל הלגיטימציה להרגיש שזה באמת קשה ועמוס. ויש איזשהו שלב שגם שונאים את השבתות והחגים כי זה כבר לא משהו שבאים להנות בו וזהו, אלא טרחה מאוד מאוד גדולה וגם לפעמים סיזיפית ולא נגמרת בתדירות גבוהה מאוד.

אני פחות בעצות פרקטיות אלא קודם כל רוצה להגיד לך את נורמלית, זה באמת מאוד קשה. בייחוד שיש הרבה קטנים והעומס היומיומי הוא קשוח בנוסף.

אחרי שיש את ההבנה הזאת, ויש מקום לרגש, ויש מקום לקושי. מכאן אפשר לחשוב על עצות פרקטיות איך להקל.

בעיקר לפשט את החיים, לא להיכנס למתכונים מורכבים מידי, לא צריך להכין הרבה, וגם לקנות אוכל "חצי" מוכן. לדוגמא: סנפורסט של שעועית וקטניות ככה חוסך להשרות ולברור, או אורז בוואקום שהוא כבר ברור וכד'..

להכין חלק מהאוכל כפול 2 ולהקפיא לשבת הבאה (לדוגמא טחינה הולך מעולה במקפיא)

אם תרצי עוד מחשבה בשמחה

ואת גיבורה!

ניקיון יסודי של חדרים עושה באמצע שבוע בשישי רק סלון מטבח ושרותים . לפעמים מצליחה בחמישי בערב לשטוף.

בגדול אני מכינה דברים מאוד קבועים מדי פעם מוסיפה תבשיל או מאכל אבל יש תפריט די קבוע זה ממש מקל כי כבר יש סדר לבישול זה נהיה ממש אוטומאטי.

בישולים של אוכל וסלטים זה בחמישי בשישי זה חלות ועוגה וגם זה לא כל שבוע לפעמים מכינה לשבועיים ומקפיאה.

מכינה מעט סלטים מבושלים השאר חיים שזה שעה לפני הדלקת נרות מכינה.

שעשי אצלי הוא יום חופש לעצמי ולכן ממש חשוב לי לעשות בו דברים בנחת. כל השבוע אני עם ילדה בבקרים שישי היום היחיד שבעלי גם נמצא אז שןתף לטיפול בה ולי יש יותר פנאי לעצמי.

בצהרים הילדים אוכלים פיתה עם נקנקיות( בעבר זה היה שניצלים עד שנמאס להם) או פסטרמה.

בחורף מיד מתקלחים ושמים להם סרט עם חטיף בחדר. בקיץ הם משחקים קצת בחצר ואחכ מתקלחים וסרט עם חטיף. בזמן הזה אני ובעלי מסיימים מה שנשאר מתקלחים ונחים. בחורף פחות אבל לפחות חצי שעה מניחה את הגב בקייץ יכוחה לישון יותר משעה גם.

בשולחן שבת גם אצלי רבים הרבה פעמים ודוקא הגדולים יותר הקטנים סתם הופכים את השולחן אבל הם גם משתתפים לפעמים יפה. אוכלים דג וסלטים ואז אני והגדולה מפנות ושוטפות כליםנשל מנה ראשונה ובנתיים בעלי משחק ולומד עם הילדים. אחכ מגישים מרק ואז כולם עוזרים לפנות ולסדר... 

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק