בתור התחלה אנחנו רואים בספרות המוסר הישנה (חלק מהראשונים) עם שורשים כבר בתנ"ך גישה שאומרת שלמעשה הקב"ה לא צריך אותנו בכלל. כמו באיוב ל"ה:

"אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו; אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח; לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך."

לפי זה, למעשה, הקב"ה ברא את העולם מסיבה נסתרת כלשהי, שאין לנו כל־כך שייכות אליה, אבל מבחינתנו, זה לא שהוא צריך אותנו, או שאנחנו מועילים לו במשהו, או יותר מזה, לא שאנחנו יכולים לתת לו או להעניק לו. וגם אם נעשה משהו נגד רצונו, לא באמת מזיז לו.

מלבי"ם שם: "לא תוכל לפעול בו שום שינוי ע"י חטאיך. ואף לא שנאמר שיכעס ויחרה אפו או יתעצב ע"י מעשיך שזה הפעלות ולא יצדק בחק השי"ת. וכל מה שנאמר שה' כועס או מתעצב ע"י מעשי ב"א. כ"ז נאמר לפי ערך המקבלים לא שיהיה ח"ו שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע."

בקיצור כל מה שכתוב "ויחר אף ה'" ושאר לשונות ההגשמה הם לסבר את האוזן וכוונתם להנהגה שה' קבע. כמו שהקב"ה קבע שאם תכניס יד לתקע תתחשמל, ככה אם תחלל שבת אתה פוגע בעצמך בראש ובראשונה רוחנית וכנראה גם גשמית תלוי בעניין, ובפן הלאומי אם עם ישראל יישמע ל"הוראות היצרן" יהיה לו אחלה וסבבה ואם לא אז לא. אבל זאת לא בעיה של היצרן. אתה רוצה תשמור שבת אתה רוצה אל תשמור בעיה שלך.

///

אבל עם זה יש כמה בעיות. דבר ראשון זה נוגד את האינטואיציה האנושית הפשוטה הטבועה בנו. מושג הטוב קשור במושג האהבה, אלטרואיזם, נתינה. לא להיות כעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבל פרס. אבל מה שאנחנו מקבלים, זה שאנחנו נולדים לתוך מערכת "אנונימית" של נזק ותועלת, וזה הכל. הלא הקב"ה מה אכפת לו. אז ממילא הכל אנחנו עושים רק בשבילנו. ומה עושים עם אינספור פסוקים כמו "אהבתי אתכם אמר ה'", שיר השירים שמתאר אהבה עזה בין בני זוג? וכי הכל זה "קודים" ל"מידת הדין" / "מידת הרחמים"? אז למה ללכת כל־כך רחוק? מה אפוא משמעות התפילה שלנו? פעולה טכנית שבה אנחנו מתחברים לאיזו מין רוחניות מופשטת חסרת אישיות, כמו טלפון למטען חשמלי?

הרש"ר הירש (אי־שם בבראשית) מדבר על כך שמלבד הבעיה של הגשמת הא־לוה, יש בעיה אחרת, שיכולה להיות חמורה באותה מידה, והיא "הפשטת הא־לוה" לכדי איזה מושג רוחני מעומעם שלא קשור בכלל לעולם האדם. כמו הפילוסוף בתחילת הכוזרי, מבחינתו הקב"ה הוא איזו סיבה לוגית ראשונה לקיום (אם נצרכת כזאת לפי חוקי הלוגיקה), אבל זה לא שהוא רוצה מאיתנו משהו (כי רצון מעיד על צורך, וצורך מעיד על חיסרון, והבורא הוא מושלם, מ.ש.ל => וזאת בדיוק הבעיה, ש"כופים" על הקב"ה את הלוגיקה האנושית ומכניסים אותו לתוך "מ.ש.ל").

אם התורה כל־כך חוששת מהגשמה, למה לטרוח עם כל הדימויים, "ויתעצב אל לבו", שמא נאמר "לסבר את האוזן", אז המון העם לא כזה מטומטם, אפשר לכתוב "זה לא היה סבבה מבחינת ה'", במקום "ויחר אף ה'" לכתוב "זה גרם לכך שמידת הדין הופעלה". כי הרי אם תבין את זה כפשוטו, אתה מגשים וכופר, אז אתה חייב להבין לא כפשוטו, ואם אתה מבין לא כפשוטו, אז מה הבעיה לכתוב מלכתחילה לא כפשוטו? עכ"פ זאת הביקורת.

///

באיכה ג' אפשר לראות קצת פינג־פונג בין הניגודים האלה,

"דב ארב הוא לי אריה במסתרים:"

"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב: => מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו:" (אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב)

"קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא:"

נו אז צריך להחליט, האם יש מימד אישי ביחס שלנו לקב"ה, שיש מקום לתחושה הנפגעת של "דוב אורב הוא לי", או התקשורת המיוחדת של "קרבת ביום אקראך; אמרת אל תירא" (אל תירא בגוף שני!), או ש"הרעה באה מאליה והטוב בא מאליו" והקב"ה מבחינתו בכלל לא מתעסק בזה.

///

אין לי תשובה חד־משמעית אבל כמו שאנחנו רואים זה לא זה ולא זה, או שיש כאן פרדוקס של ממש שפשוט מתקיים בדרך מופלאה, או איזו דרך ביניים נעלמת שאולי אפשר להבין ואולי לא. במקום מסוים, גם את הילדים שלנו אנחנו לא "צריכים", במובן של "צורך", אף־אחד לא מת מזה שאין לו ילדים, גם זה לא שאנחנו "צריכים" את הטובות שלהם, במובן מסוים, אם יתנהגו יפה או לא, זאת פשוט השאלה של איך תראה האישיות שלהם בעוד 10 שנים... אבל ברור שיש כאן איזשהו רובד מעבר לזה.

ונראה לי ממש מתאים להוסיף פסקה שראיתי לאחרונה מהרב קוק בנושא -

"כמה פעמים צריכים לכפור בדמיונות, כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה. 

ולפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות,

ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק."

 (מידות הראי"ה, אמונה, פסקה יד)

ויש פסקה של הרב קוק בעולת ראיה ב'ענייני תפילה' שהרב מסביר על פנייה האישית בתפילה ומדבר על ייחודה ומטרתה - 

"לפני התפלה צריך להרגיש את הצורך של התפלה ואת הענג של התפלה.

 אין התפלה חפצה לשנות שום דבר באלהות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות,

 אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. 

היא מדברת בענין האלהי, שהיא כוספת אליו, כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה. 

היא מדברת אל ד', כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע"י התעוררות מרוח אחר, 

מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הויתה."

משמע מהדברים המודגשים (ההדגשה שלי) שהמטרה היא באמת לדבר אל ה' בגובה העיניים, לא בגלל שאנחנו באותו גובה אלא בגלל שעל ידי כך אפשר להעלות את הרצון האישי שלנו על ידי תפילה. אם נשאיר את עצמנו למטה אז אנחנו גם נשאר למטה בסוף...

ובאמת יפים ונכונים הדברים שהבאת על המתח הזה. כל זה רק כדי להוסיף דרך להתמודדות עם העניין שהזכרת.

בסופו־של־דבר הקב"ה רוצה קשר איתנו, לדבר איתנו כו' וזה אינו יכול להתבצע אלא ברמה שאנחנו מבינים

כמובן אנחנו מנסים להתעדן כמה שיותר אבל זאת לא מטרה בפני עצמה בסופו־של־דבר האמונה של הסבתא־רבתא שאינה יודעת כל־כך קרוא וכתוב כ"ש לא פילוסופיה אפלטונית ומורה נבוכים, היא יקרה מאוד, ולא מצופה ממנה למשהו אחר, כנ"ל ביחס לילד קטן

במיוחד בדורנו אנחנו חיים בדור קצת "עזוב" ובודד, הורים שנמצאים כל הזמן בעבודה, חוסר בתקשורת אנושית, כל הנושא של בריאות הנפש מתפוצץ (וגם מקבל הרבה יותר מודעות), באיזשהו מקום זה דור שלפחות חלק ממנו מה שהוא בעיקר צריך זה חיבוק, גם ביחס לעבודת ה', המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד. 

שטיפה קשה לעסוק ברמת מסגרת הדיון.

אמנם אני רואה צורך להתייחס למשפט האחרון שרשמת - 

"המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד"

מה הכוונה בביטוי "קשר הדדי"? הכוונה לקשר בו שני הצדדים מגיעים מעמדה שווה? אם כך - בודאי הקשר עם הקב"ה הוא לא קשר כזה. אך זה לא בהכרח מעציב, אלא םג יכול לשמח. קשר עם אבא ואמא ,לדוגמא, הוא קשר שאיננו שיוויוני (חובת כיבוד הורים וכולי) והוא קשר שיכול מאוד לשמח.

אם הכוונה לכך שלא תמיד שומעים מה הקב"ה אומר לנו בחזרה ולא תמיד מרגישים שהוא מקשיב - זה בהחלט עניין גדול, אבל אם כן - זה לא שבאמת אין קשר. באמת יש קשר, רק שהוא לא תמיד מורגש.

אם לא הבנתי, אשמח לשמוע מה ניסית להגיד.

ואגב, הביטוי "איש האמונה הבודד" נזכר רק אצל הגרי"ד וגם אצלו בהקשר האדם המאמין בעולם מודרני והוא לא יסוד גדול ביהדות בכלל. להיפך, לא מצאנו בשאר המקורות את הקשר בין אמונה לבדידות.

לגבי תוכן הדברים - מאוד מצטער לשמוע את החוויה הזאת, אני מאמין שיש עוד חוויות שונות גם בעת הזאת. להיפך, דווקא בעת הזאת יש פונטציאל גדול לקשרים בין אישיים.

אלא למערכת יחסים שאינה טכנית־מכנית־אוטומטית. גישה א' שדיברתי עליה במקור בסופו־של־דבר היא נעדרת אישיות. התפילה, כמו גם המצוות, הופכים לאמצעי מכני לקבלת שפע / תיקון עצמי / תיקון העולם, אבל נעדר מהם הפן של תקשורת "פשוטה".

השתמשתי ב"איש האמונה הבודד" סתם כביטוי, אני מודה שגם לא קראתי את הספר. כוונתי היא למאמין ה"אבוד" שמחפש תחושת פשוטה שייכות וחום שאינה קיימת כל־כך במערכת שסובבת סביב מושגים של "הוראות יצרן" או "תיקונים בעולמות העליונים". זה גם לא קשור דווקא להיעדר מערכות יחסים בין־אישיות אלא למעין בדידות קוסמית או משהו בסגנון. אישית, אני לא מזדהה עם החוויה הזאת, אבל נראה שזה די נפוץ בימינו.

"מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"

"רבה אמונתך" זאת האמונה של הקב"ה בי.

מתוך כך שהקב"ה מאמין בי, אני יכול להבין שאני יכול/רוצה/צריך לעבוד אותו.

האמונה האישית של האדם היא לחשוף את אמונת הבורא בו וממילא הוא מאמין בו ובחיים.

מחילה אם אני אגרום לבלבול קצת, אבל ישנה דעה, שאע"פ שהיא פחות מקובלת, היא קיימת, ואולי תאהבי אותה, אז אכתוב אותה. המהר"ל ב"דרך חיים" (פירושו למסכת אבות) פרק ו' משנה י"א (שהיא בעצם ברייתא) מפרש שה' צריך את הנבראים. מדוע? כיוון שכל דבר שלא יוצא אל הפועל, הוא פחות שלם, וגילוי מלכותו יתברך בפועל זה יותר שלם מאשר אם זה יהיה רק בפועל. שואל המהר"ל, הייתכן ששלימות ה' תהיה תלוייה בנבראים? עונה המהר"ל, זה לא באמת תלוי בנבראים. יש למהר"ל מהלך ארוך בעניין, בעיקר סביב המדרש: "כפה עליהם הר כגיגית", שהוא מסביר שמלכות ה' מתגלה גם בלי רצון הנברא. כשהאדם עושה מצווה וה' נותן לו שכר, מתגלה מלכות ה', שאנשים עובדים אותו. אבל גם כשאדם עושה עבירה וה' מעניש את החוטא, גם בכך מתגלה מלכות ה'. נמצא שמלכות ה' לא באמת תלוייה בנברא, ולכן, ניתן לומר שיש תוספת שלימות בבריאת העולם, והיא שמלכות ה' יוצאת מן הכוח אל הפועל. מישהו שהצגתי לו דעה זו, שאל, יוצא שהיה זמן שה' לא היה שלם? עניתי לו שתי תשובות: תשובה ראשונה, קצת מסובכת, שלא היה זמן לפני שנברא העולם. הזמן נברא עם בריאת העולם, ולא באמת היה זמן שהעולם לא היה קיים. כל זמן שהיה זמן, העולם קיים. הקב"ה הוא נצחי, הוא במימד אחר שלא קשור לזמן, אבל לא היה משך זמן שהקב"ה היה לבדו או משהו כזה, כי הקב"ה לא שייך בזמן. לכן, זה לא קשה. כל השאלה שאפשר לשאול היא כזאת: בזמנינו, שיש בורא ויש עולם, האם כשנפריד את הבורא מהעולם, הבורא לא שלם? התשובה היא שכן, אבל זה לא משנה, כיוון שזה תלוי בו. ועוד תשובה שמשלימה את התשובה הראשונה, זה לא באמת שה' חסר בלי העולם. כל השלימות נמצאת בבורא, אלא שכל השלימות היא ברובד הכוח, ולא ברובד הפועל. זה לא שה' חסר השלימות כמותית, שחסר לו איזה דבר מסויים והעולם משלים, העולם מגלה בפועל את כל השלימות של הבורא. או כפי שאומרים ראשונים לגבי סוגיית הנמנעות אם את מכירה, זה לא חסרון להגיד שה' לא מתואר בהוצאה אל הפועל. ההגדרה היא ש: "אין מלך בלא עם", וזה לא קשה שה' צריך מישהו אחר מלבדו כדי להופיע את מלכותו, שהוא יהיה מלך עליו. ה' לא יכול להיות גם הוא עצמו וגם נבראים שהוא שולט עליהם, נכון. וזה לא קשה. מדובר בדברים עמוקים שדורשים מחשבה, רק כתבתי את הדברים בצורתם הכללית. ספיציפית לגבי האמונה, אז חלק מהופעת המלכות היא האמונה, כמובן.

אוסיף שגם לשיטות האחרות שברובד האמת ה' לא באמת צריך אותנו, בפועל ה' "בחר" להזדקק לנו (זו שיטת הרמח"ל), וממילא, זה נכון לומר שה' צריך את התפילה שלנו וכו', אם מבינים את הסיוג שדיבור זה הוא רק בעולם שלנו, אחרי שה' בחר להזדקק לנו, אך ברובד האמת הוא לא באמת זקוק לנו. ה' טבע במציאות שהשלימות יוצאת אל הפועל רק ע"י מעשי הנברא, או במקרה שלנו, ע"י אמונתו, וזה המדרש שהמהר"ל בתפארת ישראל פרק ג' כמדומני מביא על רבי עקיבא וטורנוסרופוס, שרבי עקיבא אמר שמעשי האדם נאים יותר, עובדה שלחם יותר טוב מחיטה. זאת אומרת, ה' טבע במציאות שהבריאה הא-לוקית חסירה, וצריך את השלמת האדם ופועלו כדי לתקן את המציאות (ו"מלאכה נקראת על שם גומרה"), במקביל לכך שברובד האמת ה' מראש יכל לברוא את המציאות ולעשות את הכל מתוקן מבלי להזדקק לאדם. אך המציאות היא שצריך את האדם כדי להשלים את הבריאה.

בסופו של דבר, שיטת הרמח"ל היא שה' לא זקוק באמת לאדם, והסיבה שהוא ברא את העולם היא בשבילנו, בשביל להיטיב לנבראים. אבל אנחנו צריכים ללכת בדרכי ה', וכמו שה' לא חשב על עצמו, ככה גם אנחנו לא צריכים לחשוב על עצמינו, וצריכים לעשות בשביל ריבונו של עולם. כמו שני אוהבים שכל אחד יעשה הכל בשביל השני וחי למען השני. יש על זה מהלך של הרב שרקי, שכתוב במלחמת מדיין שה' מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ומשה כשמצווה את עם ישראל אומר אחרת: "...החלצו מאיתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה' במדיין".ה' יתברך דואג לעם ישראל ולכן אומר למשה שזו נקמת בני ישראל, אך משה, שליח עם ישראל, שדואג לכל עם ישראל, אומר שזו נקמת ה'. כל אחד אוהב את השני וחפץ בטובת השני.

מקווה שעזרתי בבירור הדברים, אם זה עדיין רלוונטי...יום טוב

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.