בתור התחלה אנחנו רואים בספרות המוסר הישנה (חלק מהראשונים) עם שורשים כבר בתנ"ך גישה שאומרת שלמעשה הקב"ה לא צריך אותנו בכלל. כמו באיוב ל"ה:

"אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו; אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח; לאיש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך."

לפי זה, למעשה, הקב"ה ברא את העולם מסיבה נסתרת כלשהי, שאין לנו כל־כך שייכות אליה, אבל מבחינתנו, זה לא שהוא צריך אותנו, או שאנחנו מועילים לו במשהו, או יותר מזה, לא שאנחנו יכולים לתת לו או להעניק לו. וגם אם נעשה משהו נגד רצונו, לא באמת מזיז לו.

מלבי"ם שם: "לא תוכל לפעול בו שום שינוי ע"י חטאיך. ואף לא שנאמר שיכעס ויחרה אפו או יתעצב ע"י מעשיך שזה הפעלות ולא יצדק בחק השי"ת. וכל מה שנאמר שה' כועס או מתעצב ע"י מעשי ב"א. כ"ז נאמר לפי ערך המקבלים לא שיהיה ח"ו שום הפעלות ושינוי למעלה כנודע."

בקיצור כל מה שכתוב "ויחר אף ה'" ושאר לשונות ההגשמה הם לסבר את האוזן וכוונתם להנהגה שה' קבע. כמו שהקב"ה קבע שאם תכניס יד לתקע תתחשמל, ככה אם תחלל שבת אתה פוגע בעצמך בראש ובראשונה רוחנית וכנראה גם גשמית תלוי בעניין, ובפן הלאומי אם עם ישראל יישמע ל"הוראות היצרן" יהיה לו אחלה וסבבה ואם לא אז לא. אבל זאת לא בעיה של היצרן. אתה רוצה תשמור שבת אתה רוצה אל תשמור בעיה שלך.

///

אבל עם זה יש כמה בעיות. דבר ראשון זה נוגד את האינטואיציה האנושית הפשוטה הטבועה בנו. מושג הטוב קשור במושג האהבה, אלטרואיזם, נתינה. לא להיות כעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבל פרס. אבל מה שאנחנו מקבלים, זה שאנחנו נולדים לתוך מערכת "אנונימית" של נזק ותועלת, וזה הכל. הלא הקב"ה מה אכפת לו. אז ממילא הכל אנחנו עושים רק בשבילנו. ומה עושים עם אינספור פסוקים כמו "אהבתי אתכם אמר ה'", שיר השירים שמתאר אהבה עזה בין בני זוג? וכי הכל זה "קודים" ל"מידת הדין" / "מידת הרחמים"? אז למה ללכת כל־כך רחוק? מה אפוא משמעות התפילה שלנו? פעולה טכנית שבה אנחנו מתחברים לאיזו מין רוחניות מופשטת חסרת אישיות, כמו טלפון למטען חשמלי?

הרש"ר הירש (אי־שם בבראשית) מדבר על כך שמלבד הבעיה של הגשמת הא־לוה, יש בעיה אחרת, שיכולה להיות חמורה באותה מידה, והיא "הפשטת הא־לוה" לכדי איזה מושג רוחני מעומעם שלא קשור בכלל לעולם האדם. כמו הפילוסוף בתחילת הכוזרי, מבחינתו הקב"ה הוא איזו סיבה לוגית ראשונה לקיום (אם נצרכת כזאת לפי חוקי הלוגיקה), אבל זה לא שהוא רוצה מאיתנו משהו (כי רצון מעיד על צורך, וצורך מעיד על חיסרון, והבורא הוא מושלם, מ.ש.ל => וזאת בדיוק הבעיה, ש"כופים" על הקב"ה את הלוגיקה האנושית ומכניסים אותו לתוך "מ.ש.ל").

אם התורה כל־כך חוששת מהגשמה, למה לטרוח עם כל הדימויים, "ויתעצב אל לבו", שמא נאמר "לסבר את האוזן", אז המון העם לא כזה מטומטם, אפשר לכתוב "זה לא היה סבבה מבחינת ה'", במקום "ויחר אף ה'" לכתוב "זה גרם לכך שמידת הדין הופעלה". כי הרי אם תבין את זה כפשוטו, אתה מגשים וכופר, אז אתה חייב להבין לא כפשוטו, ואם אתה מבין לא כפשוטו, אז מה הבעיה לכתוב מלכתחילה לא כפשוטו? עכ"פ זאת הביקורת.

///

באיכה ג' אפשר לראות קצת פינג־פונג בין הניגודים האלה,

"דב ארב הוא לי אריה במסתרים:"

"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב: => מה יתאונן אדם חי גבר על חטאו:" (אמר רבי יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב)

"קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא:"

נו אז צריך להחליט, האם יש מימד אישי ביחס שלנו לקב"ה, שיש מקום לתחושה הנפגעת של "דוב אורב הוא לי", או התקשורת המיוחדת של "קרבת ביום אקראך; אמרת אל תירא" (אל תירא בגוף שני!), או ש"הרעה באה מאליה והטוב בא מאליו" והקב"ה מבחינתו בכלל לא מתעסק בזה.

///

אין לי תשובה חד־משמעית אבל כמו שאנחנו רואים זה לא זה ולא זה, או שיש כאן פרדוקס של ממש שפשוט מתקיים בדרך מופלאה, או איזו דרך ביניים נעלמת שאולי אפשר להבין ואולי לא. במקום מסוים, גם את הילדים שלנו אנחנו לא "צריכים", במובן של "צורך", אף־אחד לא מת מזה שאין לו ילדים, גם זה לא שאנחנו "צריכים" את הטובות שלהם, במובן מסוים, אם יתנהגו יפה או לא, זאת פשוט השאלה של איך תראה האישיות שלהם בעוד 10 שנים... אבל ברור שיש כאן איזשהו רובד מעבר לזה.

ונראה לי ממש מתאים להוסיף פסקה שראיתי לאחרונה מהרב קוק בנושא -

"כמה פעמים צריכים לכפור בדמיונות, כדי שיהיה עומד על מצב שלם באמונה. 

ולפעמים לא יוכל להעמיד בקרבו את מצב האמונה אם לא שילביש אותה בדמיונות,

ומשקל זה מסור ללב חכם אשר ידע עת ומשפט לקרב ולרחק."

 (מידות הראי"ה, אמונה, פסקה יד)

ויש פסקה של הרב קוק בעולת ראיה ב'ענייני תפילה' שהרב מסביר על פנייה האישית בתפילה ומדבר על ייחודה ומטרתה - 

"לפני התפלה צריך להרגיש את הצורך של התפלה ואת הענג של התפלה.

 אין התפלה חפצה לשנות שום דבר באלהות שהיא מקור הנצחיות ואינה בגדר ההשתנות,

 אלא להתעלות עם כל השנויים החלים על הנפש, ועל כל העולם כולו במדה שהנפש קשורה בו, אל הרוממות האלהית. 

היא מדברת בענין האלהי, שהיא כוספת אליו, כפי מדותיה בחופש גדול, ובחופש זה מתגלה לה אורה ואמתה. 

היא מדברת אל ד', כאל מלך מושל העלול להשתנות, כאל אב המוכן לשינויים, כאל צדיק ונדיב המוסיף צדקה ונדיבות ע"י התעוררות מרוח אחר, 

מפני שכשהיא חפצה להתעלות אל האלהות הרי היא כבר מתעלה ברצונה, ורצונה הוא כל עצמות הויתה."

משמע מהדברים המודגשים (ההדגשה שלי) שהמטרה היא באמת לדבר אל ה' בגובה העיניים, לא בגלל שאנחנו באותו גובה אלא בגלל שעל ידי כך אפשר להעלות את הרצון האישי שלנו על ידי תפילה. אם נשאיר את עצמנו למטה אז אנחנו גם נשאר למטה בסוף...

ובאמת יפים ונכונים הדברים שהבאת על המתח הזה. כל זה רק כדי להוסיף דרך להתמודדות עם העניין שהזכרת.

בסופו־של־דבר הקב"ה רוצה קשר איתנו, לדבר איתנו כו' וזה אינו יכול להתבצע אלא ברמה שאנחנו מבינים

כמובן אנחנו מנסים להתעדן כמה שיותר אבל זאת לא מטרה בפני עצמה בסופו־של־דבר האמונה של הסבתא־רבתא שאינה יודעת כל־כך קרוא וכתוב כ"ש לא פילוסופיה אפלטונית ומורה נבוכים, היא יקרה מאוד, ולא מצופה ממנה למשהו אחר, כנ"ל ביחס לילד קטן

במיוחד בדורנו אנחנו חיים בדור קצת "עזוב" ובודד, הורים שנמצאים כל הזמן בעבודה, חוסר בתקשורת אנושית, כל הנושא של בריאות הנפש מתפוצץ (וגם מקבל הרבה יותר מודעות), באיזשהו מקום זה דור שלפחות חלק ממנו מה שהוא בעיקר צריך זה חיבוק, גם ביחס לעבודת ה', המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד. 

שטיפה קשה לעסוק ברמת מסגרת הדיון.

אמנם אני רואה צורך להתייחס למשפט האחרון שרשמת - 

"המסקנה שאין באמת קשר הדדי בין האדם לבורא מדכאת מאוד את איש האמונה הבודד"

מה הכוונה בביטוי "קשר הדדי"? הכוונה לקשר בו שני הצדדים מגיעים מעמדה שווה? אם כך - בודאי הקשר עם הקב"ה הוא לא קשר כזה. אך זה לא בהכרח מעציב, אלא םג יכול לשמח. קשר עם אבא ואמא ,לדוגמא, הוא קשר שאיננו שיוויוני (חובת כיבוד הורים וכולי) והוא קשר שיכול מאוד לשמח.

אם הכוונה לכך שלא תמיד שומעים מה הקב"ה אומר לנו בחזרה ולא תמיד מרגישים שהוא מקשיב - זה בהחלט עניין גדול, אבל אם כן - זה לא שבאמת אין קשר. באמת יש קשר, רק שהוא לא תמיד מורגש.

אם לא הבנתי, אשמח לשמוע מה ניסית להגיד.

ואגב, הביטוי "איש האמונה הבודד" נזכר רק אצל הגרי"ד וגם אצלו בהקשר האדם המאמין בעולם מודרני והוא לא יסוד גדול ביהדות בכלל. להיפך, לא מצאנו בשאר המקורות את הקשר בין אמונה לבדידות.

לגבי תוכן הדברים - מאוד מצטער לשמוע את החוויה הזאת, אני מאמין שיש עוד חוויות שונות גם בעת הזאת. להיפך, דווקא בעת הזאת יש פונטציאל גדול לקשרים בין אישיים.

אלא למערכת יחסים שאינה טכנית־מכנית־אוטומטית. גישה א' שדיברתי עליה במקור בסופו־של־דבר היא נעדרת אישיות. התפילה, כמו גם המצוות, הופכים לאמצעי מכני לקבלת שפע / תיקון עצמי / תיקון העולם, אבל נעדר מהם הפן של תקשורת "פשוטה".

השתמשתי ב"איש האמונה הבודד" סתם כביטוי, אני מודה שגם לא קראתי את הספר. כוונתי היא למאמין ה"אבוד" שמחפש תחושת פשוטה שייכות וחום שאינה קיימת כל־כך במערכת שסובבת סביב מושגים של "הוראות יצרן" או "תיקונים בעולמות העליונים". זה גם לא קשור דווקא להיעדר מערכות יחסים בין־אישיות אלא למעין בדידות קוסמית או משהו בסגנון. אישית, אני לא מזדהה עם החוויה הזאת, אבל נראה שזה די נפוץ בימינו.

"מודה אני לפניך, מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך"

"רבה אמונתך" זאת האמונה של הקב"ה בי.

מתוך כך שהקב"ה מאמין בי, אני יכול להבין שאני יכול/רוצה/צריך לעבוד אותו.

האמונה האישית של האדם היא לחשוף את אמונת הבורא בו וממילא הוא מאמין בו ובחיים.

מחילה אם אני אגרום לבלבול קצת, אבל ישנה דעה, שאע"פ שהיא פחות מקובלת, היא קיימת, ואולי תאהבי אותה, אז אכתוב אותה. המהר"ל ב"דרך חיים" (פירושו למסכת אבות) פרק ו' משנה י"א (שהיא בעצם ברייתא) מפרש שה' צריך את הנבראים. מדוע? כיוון שכל דבר שלא יוצא אל הפועל, הוא פחות שלם, וגילוי מלכותו יתברך בפועל זה יותר שלם מאשר אם זה יהיה רק בפועל. שואל המהר"ל, הייתכן ששלימות ה' תהיה תלוייה בנבראים? עונה המהר"ל, זה לא באמת תלוי בנבראים. יש למהר"ל מהלך ארוך בעניין, בעיקר סביב המדרש: "כפה עליהם הר כגיגית", שהוא מסביר שמלכות ה' מתגלה גם בלי רצון הנברא. כשהאדם עושה מצווה וה' נותן לו שכר, מתגלה מלכות ה', שאנשים עובדים אותו. אבל גם כשאדם עושה עבירה וה' מעניש את החוטא, גם בכך מתגלה מלכות ה'. נמצא שמלכות ה' לא באמת תלוייה בנברא, ולכן, ניתן לומר שיש תוספת שלימות בבריאת העולם, והיא שמלכות ה' יוצאת מן הכוח אל הפועל. מישהו שהצגתי לו דעה זו, שאל, יוצא שהיה זמן שה' לא היה שלם? עניתי לו שתי תשובות: תשובה ראשונה, קצת מסובכת, שלא היה זמן לפני שנברא העולם. הזמן נברא עם בריאת העולם, ולא באמת היה זמן שהעולם לא היה קיים. כל זמן שהיה זמן, העולם קיים. הקב"ה הוא נצחי, הוא במימד אחר שלא קשור לזמן, אבל לא היה משך זמן שהקב"ה היה לבדו או משהו כזה, כי הקב"ה לא שייך בזמן. לכן, זה לא קשה. כל השאלה שאפשר לשאול היא כזאת: בזמנינו, שיש בורא ויש עולם, האם כשנפריד את הבורא מהעולם, הבורא לא שלם? התשובה היא שכן, אבל זה לא משנה, כיוון שזה תלוי בו. ועוד תשובה שמשלימה את התשובה הראשונה, זה לא באמת שה' חסר בלי העולם. כל השלימות נמצאת בבורא, אלא שכל השלימות היא ברובד הכוח, ולא ברובד הפועל. זה לא שה' חסר השלימות כמותית, שחסר לו איזה דבר מסויים והעולם משלים, העולם מגלה בפועל את כל השלימות של הבורא. או כפי שאומרים ראשונים לגבי סוגיית הנמנעות אם את מכירה, זה לא חסרון להגיד שה' לא מתואר בהוצאה אל הפועל. ההגדרה היא ש: "אין מלך בלא עם", וזה לא קשה שה' צריך מישהו אחר מלבדו כדי להופיע את מלכותו, שהוא יהיה מלך עליו. ה' לא יכול להיות גם הוא עצמו וגם נבראים שהוא שולט עליהם, נכון. וזה לא קשה. מדובר בדברים עמוקים שדורשים מחשבה, רק כתבתי את הדברים בצורתם הכללית. ספיציפית לגבי האמונה, אז חלק מהופעת המלכות היא האמונה, כמובן.

אוסיף שגם לשיטות האחרות שברובד האמת ה' לא באמת צריך אותנו, בפועל ה' "בחר" להזדקק לנו (זו שיטת הרמח"ל), וממילא, זה נכון לומר שה' צריך את התפילה שלנו וכו', אם מבינים את הסיוג שדיבור זה הוא רק בעולם שלנו, אחרי שה' בחר להזדקק לנו, אך ברובד האמת הוא לא באמת זקוק לנו. ה' טבע במציאות שהשלימות יוצאת אל הפועל רק ע"י מעשי הנברא, או במקרה שלנו, ע"י אמונתו, וזה המדרש שהמהר"ל בתפארת ישראל פרק ג' כמדומני מביא על רבי עקיבא וטורנוסרופוס, שרבי עקיבא אמר שמעשי האדם נאים יותר, עובדה שלחם יותר טוב מחיטה. זאת אומרת, ה' טבע במציאות שהבריאה הא-לוקית חסירה, וצריך את השלמת האדם ופועלו כדי לתקן את המציאות (ו"מלאכה נקראת על שם גומרה"), במקביל לכך שברובד האמת ה' מראש יכל לברוא את המציאות ולעשות את הכל מתוקן מבלי להזדקק לאדם. אך המציאות היא שצריך את האדם כדי להשלים את הבריאה.

בסופו של דבר, שיטת הרמח"ל היא שה' לא זקוק באמת לאדם, והסיבה שהוא ברא את העולם היא בשבילנו, בשביל להיטיב לנבראים. אבל אנחנו צריכים ללכת בדרכי ה', וכמו שה' לא חשב על עצמו, ככה גם אנחנו לא צריכים לחשוב על עצמינו, וצריכים לעשות בשביל ריבונו של עולם. כמו שני אוהבים שכל אחד יעשה הכל בשביל השני וחי למען השני. יש על זה מהלך של הרב שרקי, שכתוב במלחמת מדיין שה' מצווה את משה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים", ומשה כשמצווה את עם ישראל אומר אחרת: "...החלצו מאיתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה' במדיין".ה' יתברך דואג לעם ישראל ולכן אומר למשה שזו נקמת בני ישראל, אך משה, שליח עם ישראל, שדואג לכל עם ישראל, אומר שזו נקמת ה'. כל אחד אוהב את השני וחפץ בטובת השני.

מקווה שעזרתי בבירור הדברים, אם זה עדיין רלוונטי...יום טוב

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.