הפער הוא באופן ניהול המשימות,
על הצרכים והמשאבים אנחנו מסכימים.
סתם דוגמה, ביקשתי מבעלי לפתוח את ארגז המצעים, רציתי להתחיל משם כדי שיהיה לי מקום אחסון,
הוא לא חושב שזה רעיון טוב להתחיל משם, הוא רוצה לחבר את ארגז מצכים לשטיפה יסודית של החדר, כשההזדמנות מבחינתו היא בשבוע הבא כשנזיז מיטות..
מבחינתי הסדר שלו תוקע את איך שאני חושבת על ההשלכות של כל דבר,
ובגלל שהוא לא מסכים אין לי איך להתחיל פסח הבית עמוס בטירוף אחרי תקופת מילואים ארוכה שהוא סבל מהזנחה ועומס..
ואני לא יכולה לבד לפתוח ולנקות או לסדר מקומות אחסון כי זה כבד ומצריך הזזה מסיבית
וגם במרפסת אי אפשר מזג האוויר בעייתי, אני תלויה בו. לא יכולה להתחיל בלעדיו והוא כבר התחיל את התפקידים שלו, אבל גם לא יכולה פשוט להשלים עם הלוז שלו (כי אין לו באמת לו"ז)
בטווח הארוך יותר אנחנו עוד שניה בונים קומה נוספת אז כאילו רק עכשיו אני צריכה קצת שטח להתחיל להזיז דברים ממקום למקום.
אין לי פנאי למיין באמת כמו שצריך אבל קצת..
לצורך העניין יש לי בחדר ערימת מעילים זרוקה על הרצפה,
אני מכבסת בלי הפסקה וחצי מהבגדים חוזרים חזרה לכביסה כי אין מקום בשום מקום.
הבית מלא שקיות מסתובבות.
לא מבינה איך יכולה ככה להחליט שאני עושה פינה מסויימת.
אוף ואוף.
בערב אנחנו לא מצליחים לקדם שום דבר.
פשוט מציק
אין שום סיבה השנה שיהיה קשה לנו פסח,
אני לא בהריון, לא אחרי לידה, אין תינוק בבית (הקטן בן 3 ילד מקסים, ממש אפשר לעשות דברים)
הגדולים כבר גדולים ועוזרים.
סתם פערים מעצבנים באיך רואים את הדברים.
ועוד יותר מעצבן שאני מנסה מפורים לדחוף את התכנון של החודש הזה.
אנחנו מכירים את האתגרים, שום דבר חדש לא התחדש השנה, הבית הוא אותו בית שנה שישית, לא יודעת אפילו לשים את האצבע למה קשה לנו דווקא השנה (בטוח זה קשור למילואים ולדינמיקה בבית ולאיך כל אחד מרגיש חלק והרצון לא לדחוק ולהעמיס ציפיות על השני)
והמזג אוויר הזה שלא סגור על עצמו בכלל לא עושה לי טוב
זה אחלה שיתוף פעולה
בחיי שבא לי לעזור לך
למזלי בחור הישיבה הצעיר התגייס גם כדי לספר להם סיפורים...