האם את נמצאת במצב של הקשבה וקבךה, או רק במצב של "להאיר" את עיני הציבור?
אם את במצב של להאיר, אל תמשיכי לקרוא, ואני מתייחסת לכל מישהי אחרת שקוראת את זה...
דבר ראשון חיבוק ענק על עניין הדיכאון!
זה נשמע קשה ומתסכל מאוד....
בגלל שהתייחסתי לעניין הדיכאון אתחיל ממנו.
לא חוויתי דיכאון קליני מוגדר אבל כן תנודות נפשיות, בכל זאת כולנו בסוף נמצאים על הסקאלה.
הריון ולידה, הם 'גורמי סיכון' לדיכאון, בלי קשר לנתונים. גם נשים שרצו מאוד וחיכו להריון ולילד מוצאות את עצמן נתונות במצבים קשים, וקשים מאוד.
אבל יש סך נתונים, ויש שלב שה'דיכאון' מושפע ונשלט, מה הכוונה? יש מקום לבחירה על המחשבה והתחושה וסוג של אימון מחשבתי.
זו סוגיה מאוד כבדה כי אנחנו מדברים על דבר גדול, ילדים, זה עוד נשמות וזה טייטל שמחייב לכל החיים, בלי דרך חזרה,
ז"א תואר שהתחלנו ללמוד, מקום מגורים ולעתים אף בן זוג, הכל אפשר לשנות.
ילד, זה לכל החיים. וזה מרגיש כאילו זה כובל אותנו, וזה באמת כך בחלק מהמובנים.
מצד שני, אנחנו בתור ציבור ששומר תורה ומצוות וחשוב ומקשיב לדבר השם, נכנסים לפלונטר בעניין השאלה ההלכתית.
כי יש לנו תחושות, ומחשבות, ורצונות משלנו, אבל אנחנו כן רוצים לעשות הישר והטוב אז הולכים לשאול.
כמה נקודות.
1. חיי נישואין=חיי משפחה וילדים, נקודה. תסובבי את זה איך שאת רוצה, זה ככה.
היום יש בעיה גדולה מאוד כי זוגות מכירים, מתאהבים וכאיחו אין ברירה. עומדים בפני בחירה של, או ליפול בנגיעה או להרים משפחה ממקום מאולץ.
אז לא, זה לא מספיק מדובר בבתי ספר ותיכונים, חתונה שווה משפחה!
כל כך הרבה פעמים מתחתנים ולא מצליחים להביא ילדים, זה לא משהו בשליטתנו!
כך זה היה בעם ישראל תמיד תמיד, וזו המהות. אם לא מרגישין בשלים למשפחה, לא מכירים.
ובמקרה הספציפי שלך, מה נעשה התאהבנו בטרמפ, לא עולים לטרמפ עם גבר או לא מדברים או לא נקשרים או ווטאבר. בוודאי שלאחר מעשה, אי אפשר כבר לדבר על זה, אבל לקחת אחריות על המעשים.
להתרחק מזוגיות אם אנחנו לא מוכנים למשפחה.
התאהבנו, אנחנו מבינים את גודל העניין?
לשנות סוויצ' ולהתכונן למשפחה. אם זה מספיק חשוב לנו. הכל זה עניין של שיקול, מה יותר חשוב לי עכשיו, מקצוע ותואר? אז להיפרד, ולשאת באחריות.
מעבר להלכה, שלא יכולה להתכופף בהתאם אלינו, יש רוח ההלכה, מה שעומד מאחורי הפסיקה, וחשוב מאוד לזכור שההלכה היא לא מקבץ חוקים רנדומלי, אם איקס אז וואי.
אני אומרת דברים קשים אבל זו האמת, בעייני.
או, לוותר על שאלת רב מראש. להגיד ,אני מבינה שזו ההלכה, קשה לי איתה וזהו.
יש כאלה שיאמרו ללכת לעשות שאלת רב אצל רב שבדעה שלל, אני מתנגדת לזה בכל תוקף, יכולה להרחיב למרות שכתבתי על זה כמה פעמים.
זה דבר שהציבור הדתי מתמודד איצו מאוד, חיי צעירים לא פשוטים בכלל, המסלול של צבא/חתונה/אברכות/עבודה/ילדים תוך כדי הכל יחד בבום בגיל צעיר. אז או חעשות מה שנח לנו כי נח לנו וזה מה שאנחנו רואים לנכון, או להחליף זוויץ' במחשבה, וזה קשה, מאוד, אבל אפשרי, לכיוון שאנחנו מבינים שנכון גם אם קשה לנו.
2. בחיים, את רוב הדברים לא נבחר. מה הכוונה, רוב הזמן תהיינה סיטואציות שלא רצינו שכך יקרה, שלא בשליטתנו. על מה אפשר לשלוט? על התגובה שלנו וההתנהלות שלנו בתול הסיטואציה.
למשל. לא בחרתי מלחמה. בחרתי מה לעשות כדי לעזור לי, לילדים שלי, למשפחה שלי בזמן המלחמה.
נכנסת לסיטואציה, קודם כל חשוב לומר ברול השם ענק. ילדים זו ברכה, ברכה גדולה מאוד, תמיד.לא מדבר. עת ההתמודדות שלנו מוחו, אלא על הנשמה המיוחדת שהשם בחר בנו להביא לעולם! ובוודאי חשוב לזכור שזו בחירה של הקב"ה, כך זה התרחש וודאי זה רצון השם וזה לטובה גמורה.
אם אני פועלת מההבנה הזאת ושמה בצד את מה שאני חושבת שהכי נכון וטוב, אני מאמנת את המחשבה שלי ללכת בכיוון הזה, אומרת לך מנסיון.
בסופו של דבר הכל עניין של רצון ומוכנות. כמה את מוכנה להקריב בשביל הבחירות שלך. כמעט אין דברים שבמוחלט הם בלתי אפשריים. עש דברים שהם קשים, מורכבים לפעמים לא ריאליים וכן, יש דברים שנצטרך לוותר עליהם. לפעמים לעת עתה ולפעמים לצמיתות, אבל הרוב זה בעל שינוי.
לפעמים אנחנו ננעלים על משהו שזה מה שאנחנו רוצים וזהו.
אבל רגע, ואם היית מחכה שנה להריון, מתחילה ללמוד זה מה שהיה עושה את כל השינוי? זנ הגיד דיל.? בפרספקטיבה של חיים, של זמן, זה לא משנה בכלל.!
ואם את רוצה לסיים לימודים ואז ילדים, אז או, לא להתחתן, או לא לחפש רב שיתיר את זה כי הרוב במוחלט האורתודוכסי לא יתיר, ולהיות שלמה עם זה עם עצמך, שהלכת ללא דעת תורה אלא על דעת מה שאני חושבת שיהיה לי טוב.
עניין אימוו התודעה חשוב ביותר כי אי אפשר לדעת איך היית מתמודדת במציאות אחרת.
למשל, סתם דוגמא, אם היית בוחרת למנוע, מתקדמת בתואר שאת רוצה, אבל אחרי הפסקת המניעה חא מצליחה להרות כמה חודשים ואף שנים.?
זה נפות ואני מכירה נשים שאכלו את עצמן על זה המון, למה מנעתי והכח בגלחי ואם לא הייתי מונעת ואם ואם....
לכל בחירה שלנו יש השלכה.
בגרות זה להבין את זה ולהמודד עם ההשלכה.
לפעמים מה שאנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו אוחזים בזה כל כך יזק מחוסר אונים שזה הופך למציאות יותר ממשית ממה שהדבר עצמו באמת,
אתן לך דוגמא,
אני מאוד מאוד מאוד מלאה, ולאחרונה התחלתי לחשוב שאולי יש לי הפרעות אכילה (סיפור ארוך ומורכב עם זה, לא העניין כרגע)
שמתי לב שמאז שהתחלתי לספר לעצמי שאולי זו הפרעת אכילה, דפוסי האכילה שלי הקצינו והתאימו את עצמם להתנהלות של הפרעת אכילה! כאילו אין לי שליטה על זה.
לפעמים זה כך, אבל במקרה שלי פשוט מה שסיפרתי לעצמי זה מה שהתחלתי להאמין לו ולהתקיים לפיו. צריך כח רצון חזק להתנגד לזה ותמיד לזכור שהבחירה של איך להתמודד עם הסיטואציה אצלנו ולא תמיד על הסיטואציה עצמה.
מסכימה
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...