... לא גומרים את העבודה בעזה, לא מנהלים מלחמה כראוי בצפון, באיו"ש נתונים לחסדי הפורעים הערבים, מושפלים על ידי האירנים, נתונים לחסדי אומות העולם בנוגע להגנה מפני טילים ומכניסים את מדינת ישראל למילכוד 22.
זאת האמת לאמיתה!!!!
... לא גומרים את העבודה בעזה, לא מנהלים מלחמה כראוי בצפון, באיו"ש נתונים לחסדי הפורעים הערבים, מושפלים על ידי האירנים, נתונים לחסדי אומות העולם בנוגע להגנה מפני טילים ומכניסים את מדינת ישראל למילכוד 22.
זאת האמת לאמיתה!!!!
יאיר לפיד? מנסור עבאס? מי?
….כמו שאמרתי בעבר לוי אשכול שהיה איש גדול לדעתי לא היה איש דברים בלשון המעטה ובכל זאת בזמנו היו לנו הרבה ישועות.
אל תתפס לשמות. כל עוד אנחנו מסכימים (סוף סוף) שזאת ממשלת פח זבל שלא רק נותנת לנו להפסיד אלה גם להיות מבוזים אז היא צריכה לעבור מהעולם ויפה שעה אחת קודם.
ב. ברור שאני אתפס לשמות, גם אם הספה שלי מתנדנת אני לא אזרוק אותה לפני שאני בטוח שיש לי משהו יותר טוב במקום.
ג. סליחה שאני מבאס אותך, אבל אני לא חושב שהממשלה שלנו פח זבל. אני די מרוצה ממנה בכמה תחומים (לדוג' כלכלה וחינוך). אבל אני ממש לא חושב שהיא מושלמת, במיוחד מבחינה בטחונית. אבל כאמור, אני לא חושב שצריך להחליף אותה אם מה שיגיע במקומה יהיה יותר גרוע...
ד. גם אם אני מסכים שהממשלה הזאת צריכה לעבור מן העולם, אני ממש לא מסכים שיפה שעה אחת קודם. כי אם יש דבר אחד שיותר גרוע מביבי, גנץ וגלנט מנהלים מלחמה, זה ביבי, גנץ וגלנט מנהלים מלחמה תוך כדי מסע בחירות.
שה' מנהיג את העולם בדרך הטבע ואסור לנו לסמוך על הנס.
הדרך שאתה מציע היא דרך של חורבן בלבד, ללא תכנית תקומה.
מצב זה יכניס אותנו לקונפליקט ומלחמת אזרחים, שתסתיים על פי ההיגיון במדינה פלסטינית ברגע שהם יזהו את הפוטנציאל.
לפני שעושים מהלך שכזה, יש לוודא שביכולתנו להקים ממשל יהודי איתן עם כלכלה חינוך וביטחון מסודרים, אנשי פוליטיקה מנוסים וכו'.
ללא כל הנ"ל, יהיה עלינו לסמוך על נס. תהיה זו איוולת להרוס הכל בציפייה שה' יעשה לנו נס ויסדר הכל.
ה' רוצה שננהל את העולם על פי דרך הטבע, ולא בידי ניסים.
לפיכך, כל זמן שאין אלטרנטיבה טובה יותר, שאינה מבוססת על ניסים, ניאלץ להסתפק במה שה' נותן לנו.
לכן אין טעם שתוסיף לדוש בדבר, אם אכן אין לך תכנית מעשית.
זה לא משנה אז אל תדבר על אחדות ומלחמת אחים. כי זאת תהיה צביעות לשמה וגלגול עיניים.
אני לא צריך להזכיר לך מה שמיעוט כמוך ושכמותך גרם בעבר.
… אתה מבין שיש לכולנו בעיה עם מי שעונים כן. זה בעיה הרבה יותר גדולה מגנץ, לפיד וכל שאר ״הבוגדים״. ולכן צריך הנהגה שתקח אותנו בדרך האמצע ותשאיר את קיצוניים מחוץ למעגל קבלת ההחלטות.
ובאשר לאויבנו השם ידאג תמיד להקשות את ליבם כך ששתי מדינות לשתי עמים לא יתקיים לעולם.
זה קרה בעבר.
לא דרך מתונה מבחינה פוליטית.
ואם ה' מצווה עלינו לבנות בית באותו המקום, אל אקצא יפוצץ, או יהרס בדרכים אחרות.
...על מי שיתחיל את בנין בית המקדש.
אגב למה אתה מכוון כאשר אתה מתפלל:
"אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ
מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ
וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנֶיךָ
בְּבֵית בְּחִירָתָךְ, בִּנְוֵה הֲדָרָךְ, בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו
מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְמִקְדָּשָׁךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מֶלֶךְ רַחֲמָן
שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים
וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבוֹדוֹ.....,"
זה כמו שאנחנו מתפללים רפאנו למרות שאנחנו הולכים לרופאים וכמו שאנחנו אומרים ושא נס לקבץ גלויותינו למרות שאנחנו פועלים למען זה.
אם ה' לא ישמור בית שוא שקד שומר.
….בכלל תפילות צריכות כוונה חכמינו תקנו את התפילות כנגד הקורבנות על סמך דבר הנביא ״ונשלמה פרים שפתינו״.
לכן כל התפילות שהזכרת אם לא ״התכוונת״ מילא אבל אנחנו אומרים ״חדש ימינו כקדם״ ומתכוונים לזה אנחנו רוצים שיבנה המקדש ונפסיק להתפלל ונקריב קורבנות.
בניין המקדש הוא מצווה ואין לכך כל קשר לגאולה, אמנם בגאולה ייבנההמקדש, אבל המצווה לבנותו קיימת תמיד.
בתי כנסת הם מקומות התכנסות לתפילה, אין בהם משום מצוות מקדש.
מה הקשר שאנחנו מתפללים לביטול התפילות?
מלמול טקסטים יהודיים עתיקים?
אם אין לך שום הבנה מה הם אומרים ושום כוונה לקיימם, מה אתה מקשקש על כוונה?
… שהכרטיס האישי שלך אומר הכול..
אל תספר לי מה זה תפילה. זה לדבר עם השם ולהתכוון למה שאומרים. לדבר בלי לכעוס ובלי לשנוא אף נברא כי
כמו שנאמר ״ מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!".״. אפשר גם להזיל דמעה זה עוזר.
בפעם הבאה אני אתפלל עליך שאולי תבין סוף סוף שאתה עדין בגלות למרות שאתה גר בארץ ישראל.
אם אתה תתפלל עליי שאבין שאני בגלות במקום שתתפלל שתצא אתה מהגלות, אכן אינך יודע מהי תפילה.
שמי שיורד מהארץ זאת העבירה החמורה ביותר שיש...
תראה מפי ספרים ומפי סופרים מה עוטנשו של מי שיורד מהארץ...
אל תעז לטנףעל מתיישביה הקדושים של הארץ...
ולא נגלוש להשמצות אישיות.
ב. השאלה שלי הייתה מה הקשר בין זה שאנחנו מתפללים לביטול התפילה לבין השאלה האם נבנה את המקדש או שהוא ירד מהשמיים. איך הסקת מזה שכוונה בתפילה לא בראש מעייני?
ג. מה הקשר בין זה שאנחנו מתפללים לביטול התפילה לבין השאלה האם נבנה את המקדש או שהוא ירד מהשמיים?
,,,,כתוצאה מהחורבן בכלל ולכן בפשטות.
אם תקנו "ותבנהו מהרה" אז זה ענין של דקדוק פשוט.
אבל כמו שכתבתי:
ברור שלנו יהיה חלק בבנין בית המקדש אבל ההתחלה צריכה לבוא כתוצאה מכוח עליון כלומר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
בכל מקרה תפילה כגון "רפאינו" היא פרט שדורש השתדלות.
ההשתדלות לגבי בנין הבית היא התפילה עצמה.
ולזאת אני מכוון. אם אני הבנתי אותך לא נכון בנושא הכוונה בתפילה אז מחילה.
"ברור שלנו יהיה חלק בבנין בית המקדש אבל ההתחלה צריכה לבוא כתוצאה מכוח עליון", "ההשתדלות לגבי בנין הבית היא התפילה עצמה."
יש לך מקורות לזה?
,,, מי אני שאבין אחרת?
כך למשל כותב רש"י:
מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר[25] 'מקדש ה' כוננו ידיך'.
ויש עוד מפרשים שסוברים כך.
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
לשכנו תדרשו ובאת שמה"
אלה ציוויים לעם ישראל למעשה.
זה שכתוב "ותבנהו" לא אומר שבית המקדש ירד מהשמיים, הרי גם אם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, ובכל זאת בבית המקדש הרובים שומרים.
גם אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו, מה הכוונה? שמא אין צריך לבנותו?
הכוונה היא שללא רצונו של ה' לא יסתיים בניין הבית ולא יועילו השומרים עליו.
וכבר כתבו שאם נזכה - נבנה ואם לא נזכה (יחסית) אז הוא ירד מהשמיים.
חכמינו תקנו את כל התפילה כפניה לקב"ה, כי אם לא תהיה סיעתא דשמיא שום דבר לא יעבוד.
זה לא אומר שאנחנו לא צריכים ללכת לרופאים (רפאנו ה'), להכרית את הרשעה (והזדים מהרה תעקר וכו'...), לפעול למען קיבוץ גלויות (שא נס לקבץ גלויותינו), לחזור בתשובה (החזירינו בתשובה), לפעול לתיקון מערכת המשפט (השיבה שופטינו כבראשונה).
וזה לא אומר שאנחנו צריכים לא לדאוג לבניין המקדש, ובמקביל לבקש מהקב"ה שיסייע בידינו.
…. הרי אנחנו ביסורים כרגע ואל תתכחש לזה בבקשה. הרי היסורים הללו לא באו פתאום. זה תהליך שלדעתי נמשך מ 1977.
כשבאים על אדם יסורים הוא צריך לפשפש במעשיו. ואם לא יפשפש היסורים יגדלו וזה מה שקורה לנו.
צריך לשנות דרך וזה הבחירה רק שלנו.
…. יש ממשלה והיא ובוחריה מהמגזר צריכים לפשפש.
כמו שתארתי בשרשור פשוט ממשלה פח זבל.
אכן אינך חלק מבוחרי הממשלה וגם אני לא, אתה מפריח סיסמאות ריקות לאוויר, מה העדפת, שלא יצביעו בכלל???
שיצביעו למי???
אין כל קשר לממשלה ובוחריה ולבין לפשפש במעשינו, שכן הצרות הבאות עלינו באות עלינו בידי הקב"ה, אם שכחת, אז פשפש במעשיך למה שיבואו עלינו צרות?
אולי לא קיימנו מצוותיו? אולי עזבנו את ארצנו? אולי נטשנו את בית מקדשנו?
לה' אין בית! מה אתה ספון בביתך כשבית האלוקים חרב????
דברים נוקבים ממש. אולי תבוא לנהל את המדינה יום יומיים והכל יסתדר
וד"ל
אין מחלוקת שרוטמן מדייק באמירתו. מצד שני מצופה ממשפטן מכובד שיגדיר את גבולות הגזרה של בג"ץ באמצעות חקיקה בכנסת שלא תותיר לבג"ץ רשות לחרוג ממנה כהוא זה
ולגופו של עניין, כל החוקים של הכנסת והחלטות הממשלה שלא באו טוב לאופוזיצה, בוטלו בבג"ץ מתוקף פרשנות מדומה שהם ניכסו לעצמם.
הכנסת היתה חייבת לתקן את החוק באופן שלא יותיר מקום לספק מה מותר לכבודם ומה אסור.
וזה לא נעשה.
ועכשו הרכבת כבר עזבה את הרציף
ובפועל ביטל את המינוי של עו"ד רביליו.
לו ישמעו בקולי, הכנסת ה- 25 לא תחזור להצביע בעניין זה, והנימוק יהיה בשל לוח הזמנים הצפוף עד ליציאתה לפגרת בחירות.
רביליו צריך להכנס ביום ראשון למשרד, תחת ליווי משטרתי וראש הממשלה צריך להבהיר בקולו, שהורה לשב"כ (שחלק מהגדרת תפקידו בחוק, הוא להגן על הדמוקרטיה הישראלית) למנוע כל הפרעה לרביליו.
הליגה של הציפיות: מה אומרת לנו האובססיה סביב נתניהו?
ישנו מושג סוציולוגי מוכר בשם "גזענות של ציפיות נמוכות" – מצב שבו פוטרים אדם מאחריות פשוט כי לא מאמינים שהוא מסוגלים ליותר. זה תופס אותנו בהרבה תחומים בחיים, וזה מרגיז, אבל יש לזה גם צד שני, חושף במיוחד: דרך רף הציפיות, אנחנו יכולים לדעת בדיוק מי נתפס בעיני הציבור כמשכמו ומעלה, ומי נהנה מהנחות סלב.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך התחדדה באירועי ה-7 באוקטובר, והיא מציגה באור אבסורדי במיוחד את הפער ביחס בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הביטחון דאז, יואב גלנט.
בבוקר ההוא, שר הביטחון גלנט – שהגנת המדינה היא משרדו היחיד ואחריותו הישירה – היה ער לחלוטין ועסק ברכיבה על אופניים. באופן מדהים, כמעט אף אחד בשיח הציבורי לא שאל אותו את השאלות המתבקשות: כיצד שר ביטחון שנמצא בעירנות מלאה, לפני שהוא עולה על האופניים, לא מרים טלפון פשוט לחמ"ל כדי לוודא שהגזרות שקטות? התירוץ של רכיבת הבוקר התקבל בשתיקה. הציפיות ממנו, כך נראה, היו נמוכות מלכתחילה.
מנגד, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאותן שעות מוקדמות בכלל ישן. על כתפיו של נתניהו מונחת אחריות על ניהול המדינה כולה, על עשרות משרדיה, ומשרד הביטחון אינו נמצא תחת סמכותו הישירה. למרות זאת, החיצים כולם הופנו וממשיכים להיות מופנים אליו.
וכאן נחשף האבסורד במלוא עוצומו: הציבור והתקשורת באים בטענות לנתניהו על הזמן שבו הוא ישן, בעוד שהם פוטרים מאחריות את שר הביטחון שהיה ער לחלוטין ורכב על אופניים.
הסטנדרט הכפול הזה אולי מתסכל, אך הוא טומן בחובו הודאה מרומזת של המבקרים: כולם מבינים שנתניהו משחק בליגה אחרת. הציפייה מנתניהו בזמן שינה גבוהה יותר מהציפייה מגלנט בזמן עירנות. האובססיה הזו מוכיחה שגם מתנגדיו הגדולים ביותר רואים רק בו את המנהיג הריבוני והאמיתי של המדינה.
שנאספו בידי האמריקאים, בגינם הם הצטרפו למלחמה נגד אירן.
ולא לנוכל מרעננה, שהחלטת החמאס לתקוף בשמחת תורה התקבלה במשמרת שלו.
וגם לא לרמטכ"ל בדימוס הכושל ביותר אחרי הרצי, שבהוראתו פורק הצבא, והוצא מכלל מבצעיות. או ברקורד הנוסף שלו: הרמטכ"ל הגיבור על אלאור אזריה.
ידי שני המופקרים שהזכרת מגואלות בדם 2000 בנינו ובנותינו ששוכבים מתחת ללוחות שיש.
בפעם הראשונה שהוא העליל שנתניהו לא התכונן, לא היה מידע מספיק רלוונטי בידי הציבור, אז בנט יכל לדמיין ש'תסמכו עלי, אני יודע'.
אחרי שראינו את עומק החדירה המודיעינית של כוחותינו, לכל המערכות באירן, הפיליטית, הצבאית, המדעית, התעשיה, הפיתוח - עומק כזה לא נבנה בשבועיים וגם לא בשלוש שנים. רק מטומטם גמור, ממשיך לקנות את הצ'יזבטים של בנט.


איזה אינטרס יש לו?
המשרד לביטחון לאומי?
הקישור מוביל לאתר הממשלתי הרשמי. לא לאיזה גורם אמצע. אז מה האינטרס אם לא כלכלי?
למשטרה / שב"ס או פרסומות אחרות
מספיק שהוא יפהק הם יצעקו עליו
הגולם שקם על יוצרו: כשהנסיגה הפכה מאמצעי למטרה
בעבר, מובילי הדרך במחנה השמאל הציגו קו רעיוני ברור: נסיגה טריטוריאלית היא מחיר כואב, אמצעי הכרחי כדי להשיג את המטרה העליונה — שלום וביטחון. אלא שעם השנים חלה התדרדרות תפיסתית עמוקה. האמצעי הפך למטרה בפני עצמה. הנסיגות והכניעות כבר לא נבחנו בכלי של תועלת אסטרטגית או שיפור מצבה של מדינת ישראל; עצם הפינוי והנסיגה הפכו לאידיאולוגיה המקודשת. ממש כמו הגולם שקם על יוצרו.
מעת שהנסיגה הפכה למטרה עליונה, כל האמצעים הפכו כשרים, וכל הסתירות הרעיוניות יושרו בדרך:
1. עם הסכמים או בלעדיהם — העיקר לצאת
* שלב א' (אוסלו): כשהיו על הפרק הסכמי אוסלו, הם תמכו בהם בכל כוחם תחת הסיסמה של "שלום תמורת שטחים".
* שלב ב' (ההתנתקות): לאחר שההסכמים הללו קרסו אל תוך מציאות מדממת של טרור ומלחמות, התפיסה לא השתנתה — היא פשוט החליפה תירוץ. במקום להבין שהקונספציה נכשלה, הם טענו: "הסכמים לא עובדים כי המחבלים לא מקיימים אותם, לכן נעשה זאת חד-צדדית". ללא היסוס, הם אימצו בכל לבם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.
הפרדוקס: בין אם מדובר בהסכם חתום ובין אם בבריחה חד-צדדית, התירוץ תמיד מתגמש כדי לשרת שורה תחתונה אחת: נסיגה.
2. ימין או שמאל — זהות המבצע אינה משנה
* כשהשמאל הוביל את אוסלו, הם דהרו איתו קדימה.
* כשאריאל שרון — מי שנחשב עד אז לאבי אבות ההתיישבות ואיש ימין מובהק — החליט לבצע את ההתנתקות, "העבר הפוליטי" שלו נמחק ברגע. הם הצטרפו אליו בכל הכוח, כי כשהמטרה היא נסיגה, לא משנה מי אוחז בהגה.
כשנזכרים בסיפור התנ"כי, האישה המרשעת התחילה עם אינטרס ברור: היא רצתה תינוק לעצמה. לא היה אכפת לה מהסבל הכרוך בגזילת הילד מאמו האמיתית, העיקר להשיג את המטרה שלה.
אבל השיא המזעזע מגיע ברגע האמת מול המלך: כשהיא מבינה שהיא לא תקבל את הילד חי, המטרה שלה משתנה לחלוטין. פתאום, עצם הסבל, הפירוק וההרס הופכים למטרה בפני עצמה. בלי שמץ של בושה היא עומדת מול שלמה המלך ומכריזה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה".
זהו בדיוק אותו התהליך. זה מתחיל מרצון "להשיג משהו" (אפילו במחיר כואב), ומסתיים באובססיה עיוורת לעצם הנתק והחורבן. כשמחנה שלם מוכן "לגזור" ולפרק חבלי מולדת — בין אם בהסכם ובין אם בנסיגה חד-צדדית מדממת — המטרה כבר מזמן איננה שלום או ביטחון. המטרה הפכה להיות עצם ה"גזורו".
בשלב הראשון, המרשעת מבינה שהיא לא תקבל את הילד. אבל השיא מגיע בשלב השני: אפילו כשהאם האמיתית מוותרת וזועקת "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו" – כלומר, התינוק מוגש לה על מגש של כסף – היא מסרבת! היא כל כך התאהבה ברעיון של הסבל והחורבן, שהיא מוותרת על התענוג של גידול ילד חי, ומתעקשת על האכזריות הטהורה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". עצם הגזירה וההרס ניצחו את האינטרס המקורי.
אבל יש בסיפור התנ"כי הזה עוד נקודה מדהימה לסיום: שלמה המלך, בחוכמתו, פוסק למי לתת את הילד, אבל לא מצינו בתנ"ך שהוא מעניש או נוקם באישה המרשעת. הוא הבין שהרשעות המטורפת הזו לא הגיעה מתוך רוע קלסי, אלא מתוך מרמור עמוק ואבל קשה על כך שהבן שלה מת בלילה. הקנאה העבירה אותה על דעתה.
אולי הלקח עבורנו הוא לא לכעוס על מובילי הדרך האלו בשמאל, אלא דווקא לרחם עליהם רחמים רבים. המרמור העמוק על אובדן השלטון, ההגמוניה והדרך, פשוט מעביר אותם על דעתם – עד שהם מוכנים "לגזור" את הכל, העיקר לא להישאר לבד עם הכאב.
הטענה ש'השמאל אף פעם לא פינה יישובים' היא כמו הטענה שהיתוש לא אשם בזיהום של העקיצה. היתוש אכן לא מחדיר את החיידק האלים, אבל הוא זה שמזריק את הרעל שמייצר את הגירוד הבלתי נסבל.
באותו אופן, מחנה השמאל מייצר את התנאים והלחץ – דרך הפגנות, השנאת המתיישבים או חקירות מנהיגים – שדוחפים את המערכת לפעולה. השיא של ה'גירוי' הזה הגיע בהסכמי אוסלו: השמאל הביא את המחבלים מטוניס ונתן להם ממשל ושליטה בשטח. המהלך הזה יצר מציאות ביטחונית קשה ומדממת שהפכה את ההגנה על היישובים למשימה מורכבת ויקרה בהרבה, והפכה את המצב הציבורי ל'מגרד' ומציק מאי פעם.
המשל הזה מגיע לנקודת השיא שלו בהתנתקות: המהלך אמנם הובל פיזית על ידי מנהיג מהימין, אבל מחנה הימין עצמו היה חלוק לחלוטין וחצי ממנו התנגד לו בתוקף. מי שנתן למהלך את הגיבוי המוחלט ואת הרוב הנדרש, כאיש אחד, היה השמאל. בלעדיו, ה'גירוד' והלחץ הביטחוני שנוצר מאוסלו לעולם לא היו הופכים לפצע הפתוח של עקירת היישובים. המנהיג מהימין אולי ביצע את העקירה בפועל, אבל השמאל הוא זה שיצר את התנאים, סיפק את הרוח הגבית והעניק את הכוח הפוליטי שאיפשר לזה לקרות.
משל היתוש ומדרש הגרזן: מי באמת אחראי לעקירת יישובים
מי בכלל הכריח את בגין לנהל משא ומתן עם סדאת? הוא יכל לדחות על הסף את המגעים הסודיים שנהל משה דיין כמו שגולדה דחתה את סדאת וזה כמובן עלה לנו במלחמת יום כיפור.
מי הכריח את שרון לצאת מהרצועה ככה ללא הסכם?
… שאתה לא חולק על העובדה שמהסכם הארור עם מצרים החלו הצרות.
שבת שלום
....השמאל אף פעם לא פינה ישובים
אז אולי סוף סוף תענה לעניין, בשרשור שאתה פתחת, וכשהעלו בו טיעונים עניניים, התאמצת להסית את הדיון (ולהסית נגד המגיבים):
הוא איש נחמד שחושב שהוא עושה רק טוב,
מה שמראה על עומק החדירה של הפרוגרס לתודעה של הדתיים הלאומיים
המהלך השקט לשינוי הזהות היהודית בחינוך הדתי-לאומי - ערוץ 14 | C14
הציבור החרדלי שומר על המסגרת האורתודוקסית, בניגוד לחברים מקרית שמואל ואחרות שכבר מזמן מוגדרים כקונסרבטיבים בואכה רפורמים.
הגברים עדיין הולכים לבית הכנסת בשבתות וחגים בעוד הנשים חצו מזמן את הקוים האדומים, והעיפו את כיסוי הראש לכל הרוחות והשדים.
הכיפה הרישמית הולכת וקטנה, ולא רק ברעננה.
טלית קטן הס מלהזכיר
משל היתוש ומדרש הגרזן: מי באמת אחראי לעקירת יישובים?
הטענה הקבועה של תועמלני השמאל היא: "השמאל אף פעם לא עקר יישובים, תמיד מנהיגי הימין עשו את זה (בגין בימית, שרון בגוש קטיף)". כדי להבין את האשליה שבטיעון הזה, ובמיוחד בימים אלו של **תקופת בין המצרים** – ימי האבל על חורבן בתי המקדש שבהם התרחשה גם עקירת גוש קטיף – צריך להסתכל על המציאות דרך שני משלים רבי-עוצמה: אחד מהביולוגיה, ואחד מהמקורות.
#### צד א': משל היתוש והגירוד הפוליטי
הטענה שהשמאל לא אשם בעקירה היא כמו הטענה שהיתוש לא אשם בזיהום של העקיצה. היתוש אכן לא מחדיר את החיידק האלים לעור, הוא "רק" מזריק את הרעל שמייצר את הגירוד הבלתי נסבל.
באותו אופן, מחנה השמאל מייצר את התנאים והלחץ – דרך הפגנות ענק ("אל תחזור בלי שלום" לבגין), השנאת המתיישבים, או חקירות מסיביות נגד מנהיגים (כמו נגד שרון, בהבנה ברורה שנסיגה תעניק לו את 'אתרוג' התקשורת והמערכת).
השיא של ה"גירוי" הזה הגיע בהסכמי אוסלו. השמאל הביא את המחבלים מטוניס ונתן להם ממשל ושליטה בשטח. המהלך הזה יצר מציאות ביטחונית קשה ומדממת שהפכה את ההגנה על היישובים למשימה מורכבת ויקרה בהרבה, והפכה את המצב הציבורי ל"מגרד" ומציק מאי פעם. המנהיג מהימין הוא אמנם זה שפתח את הפצע וביצע את העקירה, אבל השמאל הוא זה שיצר את הרעל הציבורי שאיפשר לזה לקרות.
#### צד ב': מדרש הגרזן – האשמה שבפנים
אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, פנימי וכואב. במדרש (בראשית רבה) מסופר שכאשר נברא הברזל, התחילו כל עצי היער לרעוד מפחד. הם אמרו: "עכשיו ייצרו מהברזל גרזנים ויכרתו את כולנו". ענה להם הברזל: **"מן דלכון לא יעול בי, לא יקשקש בי חד מנכון"** – כלומר, אם אף אחד מכם, העצים, לא ייתן מעצמו כדי לשמש ידית לגרזן, הברזל לבדו לא יוכל לעשות לכם דבר. בלי ידית העץ, הברזל הוא סתם חתיכת מתכת חסרת אונים.
זהו בדיוק תפקידם של אותם גורמים בימין שנכנעו או שיתפו פעולה. השמאל הקיצוני, עם כל התעמולה והלחץ שלו, הוא הברזל הקר. אבל בלי ה"ידית" – אותם פוליטיקאים ואנשי ימין שהתחנפו, התקפלו או נתנו יד למהלכים האלה – לשמאל לא הייתה שום יכולת פוליטית או מעשית לבצע עקירת יישובים.
בתוכנית ההתנתקות, מחנה הימין היה חלוק לחלוטין וחצי ממנו התנגד לה בתוקף. בעוד שהשמאל סיפק את הלהב כאיש אחד, היו אלה ה"ידיות" מתוך הימין שאיפשרו לגרזן להניף את המכה.
#### השורה התחתונה: חורבן מבית
זה לא מקרי שתוכנית ההתנתקות ועקירת גוש קטיף יצאו לפועל דווקא בימי **בין המצרים**. הימים האלו מזכירים לנו היסטורית שחורבן הבית הראשון והשני לא קרה רק בגלל האויב מבחוץ, אלא בגלל שבר פנימי עמוק.
עקירת יישובים היא לעולם לא מעשה של צד אחד. היא שילוב קטלני בין **היתוש מהשמאל** שמזריק את רעל התעמולה והלחץ הביטחוני, לבין **ידית הגרזן מהימין** שמחלישה את המחנה מבפנים, משתפת פעולה ומאפשרת לחורבן להתרחש בפועל.