אחרי תקופה שאני נמנעת מלכתוב כאן ולשתף,
מנסה להסתדר כמו גדולה, לגדול באמת
וגם לחפש עזרה במקומות כאלו ואחרים שיכולים לתמוך בי,
הגיע היום הזה והימים האלה. עם מדי הרבה מתח ועול ורגעים פוצעים ששברו את גב הגמל שלי.
אז הנה אני פה, שמה את הכאב שלי בגלוי, כי מה כבר יש לי להפסיד.
החלטתי שאין טעם לפתוח ניק אחר, או להתחבר לאנונימי. גם אם יש מי שתזהה או תבין (-מוזמנת להגיד).
אז הפסח הזה אחגוג לראשונה בסטטוס החדש. אולי יצאתי לחירות במובן מסוים, אולי לא.
מה שכן, הילדים לא יהיו איתי בליל הסדר.
לא רוצה רחמים.
וכאילו יכולה לבחור לא היות בודדה.
רק כאילו. כי האפשרויות שהיו לי כביכול, יעשו יותר רע מטוב. אז הודעתי שאני לא באה.
נשארה לי אופציה אחת במקום שבקושי מכירה, עם חמולה משפחתית זרה, לא דתיים, שמצד אחד יכול להיות שם מאד שמח, אבל גם להרגיש לא קשור ומאתגר
ואצטרך לארגן לי שם חדר ולא לישון בבית, בגלל המרחק.
חשבתי על זה עוד הרבה לפני החג, לא שנזכרתי עכשיו. יכול להיות שהייתי מוצאת עוד אלטרנטיבות אם הייתי יושבת על זה יותר ומנסה ליצור יש מאין. פשוט היה לי קשה אז דחיתי ודחיתי.
ואין לי כח להחליט ולחשוב מה יותר נכון וטוב לי כרגע.
להתארח במקום ציבורי פה באזור, מרגיש לי כמו נקודת שפל.
אלא אם כן הייתי נוסעת לגואה ואז זה יכל להיות ממש נפלא.
אז יש מצב שאשאר לבד בבית עם עצמי.
אקנה לי קצת שוקולד וממתקים.
אנסה להרגיש שיצאתי מהמיצרים שלי, ולא להיות אומללה.
אבל בעצם זה שאני בוחרת בהימנעות ומפחדת מלנסות דברים חדשים, אני מבינה בעומק שלא שברתי עדיין חלק מהחומות שמקיפות את הלב שלי, למרות כל המאמצים.
וזה עצוב לי.
זהו.
פרקתי
תודה למי שקראה בתוך כל העומס.
חג שמח
תודה על התגובה!