להתבאסותי בבוקר ערב החג בלי ידיעתי היה לבעלי עומס רגשי על משהו.. וישבתי עליו לאכול, מרוב הפחד שיהיו רעבים, והוא התפרץ בעצבים בצעקה בסלון מול הילדים (אתה נורמלי?) והיה לי סופר עצוב. פשוט עצוב.
חיפשתי חומר על כך, ומצאתי משהו ממש מדויק שלדעתי יכול לעזור לכל אחת שחווה דבר כזה:
סיכמתי לעצמי:
איבוד שליטה במזג הרוח והתפרצויות זעם-
זה כאשר יש כאב עמוק ומבטא חוסר אונים.
אבל לא צריך לאבד שליטה. וצריך לפתור את זה.
"אני רואה שגרמתי לך כאב בכך שהצעתי לך לאכול כשאתה עסוק בדברים אחרים.."
לא לנסות להרגיע- זה מעלה את העצבים יותר
לא לתת ביקורת
לא להתגונן
לא להתקיף.
להבין שיש כאב. וחוסר אונים.
להיות עם אמפטיה לכאב.
אחרי שהוא נרגע, ומנסה לפייס בעזרת התנהגות אדיבה מאוד- ואז רוצים "לשכוח" כאילו הצעקה וההתפרצות לא היו- לא! לא לשכוח! צריך לפתור את עצם ההתפרצות לפני שפותרים בכלל את *סיבת* ההתפרצות.
לפני שפותרים את הסיבה, לא להתעסק בה! עד שמדברים על *צורת ההתבטאות של הצעקה* והזעם בבית שלא צריך להיות. איבדת שליטה- זה לא צריך להיות. זה גורם לי להרגיש פחד. וגם לילדים.
כל שיחה, אם הוא מתחיל להתעצבן- להפסיק אותה. (כמו שמכבים את האש לפני שהשוקו זולג)
נמשיך לדבר רק בזמן של נחת. עד שבן הזוג יבין שאין שיחה בצעקות. לחזור על התהליך.
לא להתכחש לדרך ההתבטאות של התפרצות זעם בגלל התוכן שלה. התפרצות זעם לא צריכה להיות.
'בפעם הבאה שתרגיש ככה (כאב על דברים מסוימים- הסיבה שהוא הרים את הטון) תעשה מאמץ להגיד לי את מה שכואב לך בלי להרים את הטון ולאבד עשתונות- ואני יעשה מאמץ להיות יותר קשובה ולא ללחוץ.'
משתפת אולי יוכל לעזור לעוד נשים💜
בתפילה לשלום בית בכל בתי ישראל
תודה על התגובה!