ממש ממש קשה לי להיות אצל חמי וחמותי.
כולם היו אצלם השבת, ואני פשוט מרגישה שכל השבת אני במאבק מנטאלי.
דיסקליימר- *כולם* אנשים מהממים. חמי וחמותי אוהבים אותי, רוצים שיהיה לי טוב. אני מאוד אוהבת את אחיות שלו. ליד אחת מהן אני מרגישה מאויימת כי היא מושלמת כזאת.. אבל אנחנו בקשר טוב ולמרות שקשה לי להיות איתה אני מלאת הערכה כלפיה.
אצל חמותי כל אחד צריך לדאוג לעצמו, ואם הגעת אחרון לשבת, בעיה שלך שאין מספיק כריות או שמיכות.. או שיש קטע הזוי שאבא שלו לא אוהב להשתמש בחשמל "סתם". כלומר מזגן בקיץ, אור בשירותים בשבתות לקימות באמצע הלילה..
האוכל זו סוגיה אחרת... הם ממחזרים את אותו האוכל משבת לשבת. כלומר אותם מלפפונים חתוכים שהיו בשבת שעברה, אם הם לא נאכלו אז ממחזרים לשבת הנוכחית.
אז בדברים טכניים קריטיים, בעלי אומר להם (מזגן למשל) והם זורמים שזה מקל.
אבל תכלס, לא נעים לי כל דבר לשגע אותו. בסוף זה ההורים שלו. ככה הוא גדל. אבל זה פשוט הופך את הנסיעה אליהם ללא כייפית.
בלי קשר לעניינים הטכניים, קשה לי עם המנטליות שלהם.. מילה זו לא מילה. יש הרבה שושו סביב דברים... תפסנו אותם לא דוברים אמת לגבי דברים. בתכלס, אני לא יכולה לסמוך על ההורים שלו והרבה דברים לוקחת בערבון מוגבל. אני משתדלת לא להיפגע מזה, כי הם לא עושים את זה מרוע. הם פשוט לא רואים בזה ביג דיל. אבל זה מחרפן אותי שאנשים מתנהלים ככה...
אחיות שלו תותחיות כאלה, חרוצות, שבוע אחרי לידה יוצאות לריצה. התחתנו עם אנשים גאונים ומוצלחים כאלה. ואני מרגישה חסרת ביטחון לידם.
אני מנסה להיאחז בנקודות שכיף בהן. נגיד אם יש משחק משפחתי או דיונים מעניינים. אבל נופלת בין לבין לבאסה של חוסר ביטחון, חוסר שייכות, שלא נעים לי שם אפילו מבחינה חומרית.
ואני מוצאת את עצמי כל פעם מגייסת את כוחותיי "יאללה שחררי, תחליקי, יהיה כיף ואל תבאסי את כולם". אני נכנסת ככה לשבת/חג ויוצאת בתחושה "אני לא חוזרת לפה לפחות ל3 חודשים".
וזה מתיש מאוד נפשית.
)