בני ישראל לא עברו בבוץ אלא ''בחרבה'' - קרקע יבשה. כך מפורש גם בחז''ל.

לגבי עצם הרעיון - הקב''ה אכן הומניסט, אבל יש לזכור שזה נאמר למלאכים, בעוד שישראל דווקא כן אמרו שירה. בעולם הארצי המעורב טוב ורע, צריך לומר שירה על אובדן הרע. בעולם המלאכים האידיאלי, אומרים שירה רק על משהו אידיאלי.

בלי קשר, יש מדרשים שאפשר להבין מהם שהכוונה היא לכך שבני ישראל היו בסכנת טביעה, שהיה עליהם קטרוג וכו' כידוע. במדרשים אחרים מפורש שהכוונה היא למצרים.

מסקנה- לא לקנות כל מה שאומר דרשן בבית כנסת, בלי בדיקה יסודית.

הוא לא היה משמיד אוכלוסיות שלמות (דור המבול, סדום ועמורה, שלא לדבר כוונותיו להמית את יוצאי מצרים במדבר ולהתחיל עם חדש ממשה רבנו)

חוץ מזה, מדרש ודרשנות באים מאותה שורש. אף אחד משני המושגים לא בא לשקף מציאות היסטורית, אלא לירות חץ ולצייר מטרה מסביבו תוך הבאת סימוכין משכנעים ומשכנעים פחות.

ולא הבנתי את האקרובוטיקה המילולית שבסוף דבריך. צריך לפרש את דברי חז''ל לפי מה שהם התכוונו ולא להמציא פירושים לא נכונים

לייחס את "מעשה ידיי" לצבא מצרים זה בערך כמו לדמיין רב חרדי שיכתוב מאמר המבכה את מחבלי הנוח'בה שחוסלו בהתקרבם אל אחד הקיבוצים.

צריך לבחון את הדברים במקורם. האם עשית זאת?

צריך להתקשר לקו החם של התנאים (כל יום שלישי בין תשע לשלוש), כדי שיבהירו אם זה משהו שהם המציאו, או שזה באמת מדרש ברוח הקודש. ורק אם זה באמת נשמע מאחורי הפרגוד - אז להתקשר לקו החם של הקדוש ברוך הוא, לשאול אותו למה באמת התכוון (אבל זה טריקי, כי הקו פתוח רק בערב שבת בין השמשות בכניסת שבת כמלוא הנימה). להבנתי שתי האפשרויות לגיטימיות, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

לגביי ההומוניסטיות - אני זוכר שבחנתי את הדברים ובמדרשים אחרים יותר מפורש שאכן זה קאי על בני ישראל ולא על המצרים (כמדומני שכתבו ש'טובעים בים' הכוונה שהם ראויים לכך, מצד הקטרוג הידוע של "הללו והללו").

שיש בפוסקים שלא אומרים הלל שלם בפסח בגלל הסיבה הזאת.

אמנם, אפשר לפרש פירוש נחמד, גם אם נניח שמדובר במצרים. אין בכי מצד עצם איבוד המצרים, אלא מצד חוסר הופעת הדין. על עם ישראל היה קטרוג: "הללו עובדי ע"ז, והללו עובדי ע"ז", "מפני מה אאבד אלו מפני אלו?", ואז כשבסופו של דבר ה' כן איבד אלו מפני אלו, זה היה מפאת האילוץ, מפאת הרחמים על ישראל, אך מצד הדין, לא יכול היה להיות שהמצרים קיבלו את מידת הדין המגיעה להם, ומנגד, ממש ליד, עם ישראל שהיה במ"ט שערי טומאה לא קיבל את מידת הדין. וזה היה הצער: "מעשי ידם טובעים בים ואתם אומרים שירה?". כפי שהתברר אצל ישראל שלמרות שהם חוטאים ועובדי ע"ז, הם יצירי כפיו, ולכן הוא חס עליהם, מדוע אצל המצרים זה לא כך? זה לא כ"כ פשט, אבל זה הסבר אפשרי.

ואכמ"ל

זה סתם התחכמות לפרש כך.

שהוא יותר מסתבר - שטובעים בים, היינו עומדים לטבוע בים. וזה לפני שנכנסו ישראל לים.

ולזה יש גם מקבילות במדרשים.

אז בסופו של דבר החכמתי בזכות ההצעה המעניינת שעלתה פה בראש השרשור.

אשמח

סבבה, אז ים זה ככה, עם ישראל לא טבעו כי זה חרבה..

לא כמו המדרשים ש-ה' עשה שלא יהיה בוץ.

אני לא אומר שזה הפירוש היחיד, רק מציין שזה פירוש אמתי שיכול להסתדר.

אם יש במקורות חז"ל שאכן הלכו בבוץ - אז יש לגיטימציה.

נראה הפשט הנידון, אבל זה יכול להיות פשט נכון.

לכאורה, בפרשת נח רואים הבדל בין "חרבה" ל"יבשה":

...בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: 

וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ:

ניתן לטעון ש"חרבו המים" = אין יותר מים על הפני הקרקע, אבל האדמה עדיין בוצית, זאת לעומת "יבשה הארץ" = האדמה הופכת ליבשה ממש.

שסתם 'קרע לנו את הים'?

הביטוי "מעשה ידי" מופיע בתנך שלוש פעמיים, אחת מהן, כמו שאמרת, לא מתייחסת לעם ישראל, אי אפשר לטעון לפי זה שכל מקום שכתוב בו "מעשה ידי" זה ישראל.

על ישראל בקריעת ים סוף כתוב "אמר לו הקב''ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני".

מצד שני, "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" נלמד מ"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" אז יותר הגיוני לומר שזה מתייחס לישראל. בכל מקרה זה אומר שזה קרה לפני קריעת ים סוף. למרות זה, קשה להתעלם מזה שהמימרות שלפני ואחרי המימרא הזאת מתייחסים לשמחה על מפלת הרשעים.

במסכת סנהדרין לט עמוד ב' ששם זה נאמר

מבואר בפירוש מההקשר שעליו הובא המאמר הנ"ל שזה נאמר כי הקב"ה לא שמח במפלתם של גוים רשעים

(מה גם, שמהלשון "מעשה ידי" משמע לא מדובר על העם שלו אלא הרחמים הם רק מצד שהם מעשה ידיו)

חנוכת התורה ע״א

איתא בגמרא ובמדרש ביקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה. לכך לא קרב זה אל זה וכו' עיין שם. ויש לדקדק הא המצריים נטבעו סמוך ליום כמו שכתב רש"י ז"ל באשמורת הבוקר. והנה המלאכים ביקשו לומר שירה בלילה אם כן קשה מה הלשון טבעו דמשמע דכבר טבעו. ועוד קשה מפני מה חם הקב"ה על המצריים אדרבה הלא באבוד רשעים רנה. ויש לומר דה"פ על פי מה דאיתא שם בגמרא בפרק חלק מאי דכתיב ויך ה' מחנה אשור במה הכם בשירה הכם שגלה ה' אזנם ושמעו השירה של המלאכים ומחמת זה מתו וכו' עיין שם. והנה איתא דטביעת מצריים בים היה מדה בנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם לפי שהיו משליכים ילדי ישראל לים לפיכך נטבעו בים וכו'. והשתא יובן הגמרא הנזכר לעיל כמין חומר בקשו מלאכי השרת לומר שירה פירוש שרצו להמית את המצריים בשירה שלהם כמו בסנחרב כנזכר לעיל. לזה השיב להם הקב"ה מעשה ידי טבעו בים רצה לומר דהא המצריים טבעו את מעשה ידי דהיינו את הישראל בים כנזכר לעיל (וישראל נקראו מעשה ידיו של הקב"ה דכתיב מעשה ידיו מגיד הרקיע כדאיתא במסכת כתובות) אם כן מהראוי הוא להמיתם במדה שמדדו הם שהם יטבעו גם כן בים. ואתם רוצים לומר שירה ולהמיתם בזה ולא יהיה מדה כנגד מדה:

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!