1. לא ממש התחברתי. הסגנון הוא מאוד לוגי, שיטתי, ולעיתים קרובות נכנס להגדרות מאוד מסובכות. זה פחות הסגנון שלי. אני אוהב ספרות יפה, אומנות, מחשבות אקראיות. מאוד קשה לי לחשוב במונחים של מורה הנבוכים.

2. לבד.

3. לא ממש השפיע עליי מלבד כמה דברים מחכימים שזכורים לי.

אחלק את זה למטא ולעניינים נקודתיים.

שוב כאמור לא התעמקתי בספר ברמה של לקרוא הכל ופרשנויות ועניינים כי זה פשוט יותר מדי בשבילי, אבל אלה המחשבות שלי.

נתחיל "מהצד" מה שנקרא,

מי שמכיר פילוסופיה "אפלטונית" (או לפחות את הספר "המדינה") יודע שהיא מבטאת סוג מסוים של חשיבה. אריסטו ב"מדינה" אוהב לשאול הרבה שאלות ולחורר חורים בתיאוריות של אמיתיו, אבל כשהוא מציע את האפשרויות שלו, גם הוא מגיע עם אינספור הנחות סמויות. חלקן ברמת האקסיומות הבסיסיות וחלקן גם ברמות "גבוהות" יותר. למשל, הוא מציע שמי שעוסק דווקא במקצוע שלו, מבלי להתעסק בדברים אחרים, יכול להיות יותר שלם במקצוע שלו. לכן ראוי לחלק את העבודה כך שכל אחד ייקח חלק לפי המומחיות שלו ויתעסק רק בזה. אפשר לשאול, האם זה נכון? דווקא לעיתים קרובות יש אנשים שמשלבים כמה דיסציפלינות ויכולים ליצור כך הרבה יותר דברים מאשר אם היו מקובעים בתחום אחד: למשל רפואה משפטית, חינוך וטכנולוגיית מחשבים, כו'. ברמה היותר בסיסית אפשר לשאול, מה זה בכלל "שלם"? יש עדיפות מטפיזית לכך שאותו סנדלר יתעסק רק בסנלדרות? אולי הוא יחיה חיים מאושרים ומגוונים יותר אם חצי מהזמן יעסוק בסנדלרות וחצי מהזמן באומנות?

בקיצור מנקודת מבט פוסטמודרנית (או פוסט־אפלטונית) אפשר להקשות על כל מילה עשר קושיות. מה זאת סיבתיות? מה זאת שלמות? מה הכוונה בידיעת ה'? האם הלוגיקה האנושית יכולה ללמד משהו על מציאויות מטפיזיות? מה עם זה שיש לא מעט פילוסופיות מתחרות לפילוסופיה האפלטונית? או לפילוסופיה המערבית בכלל? האם צריך להבין את היהדות מתוך קונטקסט תרבותי מוסלמי נאו־אפלטוני (שכמובן מתמקד בנושאים מסוימים, כמו ה"תווחיד", שלמות, חומר וצורה, עילה ועלול), או אולי מתוך קונטקסטים אחרים ועולמות מושגים שונים לחלוטין, למשל, נניח, הקונטקסט המיסטי־ארמי של תקופת התלמוד (ע"ע מדנעים ושות')? או קונטקסט כנעני־מיתי? האם יש חשיבות לעיסוק בשאלות מטפיזיות לאור מגבלות השכל האנושי? או שעדיף להישאר עם "פילוסופיה מעשית" שנוגעת אך ורק לפרשנות החיים הממשיים?

האם בכלל אפשר להגיע לידיעת ה' מתוך עיון ב"אמיתות אבסולוטיות"? האם יש כאלה? אולי האמת היא יותר אקזיסטנציאליסטית, רכה, תלויה בהכרה האנושית שלנו?

///

הגשמה והפשטה. => התורה אומרת במפורש שבמעמד הר סיני לא ראינו כל תמונה, ואסור לנו לעשות סמלים מוחשיים שמייצגים את הא־לוהות, גם לא את המלאכים. מצד שני, התורה רוויה במטפורות מוחשיות מגוונות. הרמב"ם עושה כברת דרך כדי להסביר לנו שזה לא כפשוטו, שלא ח"ו נטעה לחשוב, שלרגע אחד לא נדמיין שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף. כאילו... OK? אם התורה אומרת שאין אז אין, צריך לשכנע מעבר לזה? וזה שיש דימויים, אסור להשתמש בביטויי לשון? אם באמת כל־כך חשוב שלא נטעה, שלא נעשה הגשמה קטנה שבקטנות, שלא נייחס שום תכונה שבתכונות... אז למה בכלל צריך דימויים? לבלבל אותנו?

טעמי מצוות. => זאת ממש נקודת תורפה לדעתי. אם קורבנות הן אמירת נגד לעבודה זרה כנענית... אז למה אני קורא קורבנות בבוקר? למה אני אמור להתפלל על זה, לבקש שהתפילה תתקבל כמו קורבן? למה חכמים הקיזו כל־כך הרבה דם על מסכתות זבחים ומנחות, 500-1000 שנה אחרי שנעלם הפולחן הכנעני מהארץ? אם כשרות זה עניין של בריאות... איך זה שליפנים תוחלת חיים כמעט הכי ארוכה בעולם, כשהם חיים על פירות ים ושאר שקצים רמשים? האם מספרי הקורבנות הם "סתם כי היה צריך לבחור איזשהו מספר"? זה מרגיש כמו התעלמות מכוונת מכל טעם אפשרי (סימבולי, הומניסטי / רגשי, מיסטי / מטפיזי) לטובת אך ורק שכל מדעי. זה כמו להסתכל על ציור כאוסף של מולקולות צבע, ולהסביר למה ואיך, מבחינה כימית, הן מסודרות היכן שמסודרות. כאילו... OK, אבל זה מאוד מאוד מאוד מאוד רדוקציוניסטי, ואני לא מבין מה הערך המוסף בזה.

ידיעת ה'. => עוד לפני השאלה המהותית, מהי בכלל ידיעת ה' (כי הסבא מסלבודקה יגיד שידיעת ה' היא ההליכה במידותיו, צדק, חסד, כו', ולאו דווקא איזו מטפיזית, ונפש החיים יגיד שעצם ידיעת ההלכות היא ידיעת שם ה', והחסידים יגידו שזאת התחברות רגשית עמוקה, כמו שאדם ידע את חוה...), נשאל שאלה אחרת. מה יעשה המטומטם? או מה יעשה נער בר־מצווה? אנחנו מדברים על שכל, שלמות, ידיעות, מצוות כמכשירים להביא לידיעת ה'... אלה מושגים של עולם אפלטוני השואף לשלמות, הצובר ידע באופן לינארי ומטפס בהדרגה על סולם המוליך ל"ידיעה מלאה". אבל מבחינה מעשית, רוב האנשים, ברוב העולם, וברוב הזמן, נמצאים מול שוקת שבורה. אני לא יכול "לדעת את ה'" בהרהורים מטפיזיים כשאני נמצא בדיכאון. אי־אפשר "לשאוף לשלמות הידיעה" רגע לפני תאי הגזים, או בחרפת רעב. החיים דינמיים, רצופים נפילות, שינויים, דרכים חדשות, תובנות חדשות. אני לא חושב באותן מילים שחשבתי לפני 10 שנים. ובעוד 40 שנה אני אחשוב במילים אחרות לגמרי, בערך כמו הפתחים והבארות של שפת אמת, שיכול הכל להיסתם וצריך לפתוח משהו חדש, או משהו בסגנון של "שכשאר מגיעים לשער החמישים צריך להתחיל מחדש ולברר למפרע כל השערים" (אמרי אמת שבת חול המועד פסח תרצ"ג, בשם התולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, אם כי האמרי אמת במובהק לוקח את זה למקום אחר), או "יסוד העבודה" שמכריז במפורש שלפעמים, מטעמים כאלה ואחרים, הקב"ה יכול לסגור לך את הצ'קרות ולא יעזור לך כלום, כמו ענן ביום הגשם, פשוט חכה שיעבור (אם בכלל) ובינתיים תתרכז בלהניח תפילין ולהתחזק באמונה. בקיצור, אנחנו חיים בעולם נפיץ ושברירי מדי, החיים שבריריים מדי, ההכרה שלנו מעורפלת ודינמית, אנחנו בעידן של ידע אינסופי שמתחדש הרבה יותר מהר מקצב הקליטה שלנו, ככה שביחס ל"ים הידע" אנחנו נאלצים לסגת למבצר אקזיסטנציאליסטי־סובייקטיבי של הנרטיבים שאנחנו בוחרים, כי פשוט אין דרך לברר שכלית המון שאלות, אנחנו נאלצים לבחור את הפרשנים שמוצאים חן בעינינו, ולרוב החן הזה בא מתוך תחושת חיבור עמומה, לאו דווקא חקירה נגדית סוקרטית חסרת פשרות.

לכן אני מעדיף להישאר "בתחום האדם" מה שנקרא, להתעסק יותר ביום־יום, באיך אני מתחבר למצוות, איך אני מתחבר לרגשות, איך אני משפר את המעשים שלי כו', ופחות באופן מתודי, כי אני לא מאמין במתודיקה, מספיק טלטלה חזקה דיה (והיא בהחלט תבוא במוקדם או במאוחר) וכל מגדל הקלפים המתודי שבניתי מתרסק לו, לכן אני מעדיף סיפורים, אמירות שתלוונה אותי, דברים של לב שנחקקים עמוק באישיות.

ושמתי לב שפספסתי את התגובה שלך.

כתבת מאוד מעניין והעלית לי נקודות למחשבה, תודה. 

1. היה מאוד מעניין ומסקרן.

2. בחבור'ה עם רב מהישיבה.

3. השפיע מאוד. פתח לי פתח לעולמם של הראשונים. עזר לי לברר את הדברים בצורה עמוקה ושכלית. פתח לי פתח להבנת הרמב"ם, איש ענק, ולהבין כל מיני קווים מקבילים בינו לבין הרב קוק.

אתה מרגיש את העומק שבזה, וכמה צריך להתאמץ בשביל להבין לפעמים רק פשט של מה שכתב הרמב"ם במורה-נבוכים. שם הוא טמן את סודותיו, ואני כולי תקווה שיום אחד אצליח לפצח את הדברים ולהבין את דברי הרמב"ם לאשורם....

התחברת לכל הגישה שלו? היו קשיים שנוצרו כתוצאה מהלימוד, או שהכל עבר חלק? 

אני בכללי יותר מתחבר לגישה של הרב קוק. אבל יש הרבה דברים שהרב קוק מאוד דומה לרמב"ם ופחות לגישה שיותר רווחת אצל המקובלים. העקרון הכללי של זה הוא שהרב קוק בהרבה דברים מתבונן על דברים בצורה שכלית ומסביר הסברות שכליות, בעוד דבר זה חסר לעיתים בקרב המקובלים (לנבוכי הדור זו דוגמא מצויינת לדבר). ומאוד מאוד אהבתי לראות את דעתו ואת הסברותיו. היו קשיים, וודאי. במיוחד הקטעים עם הפיזיקה, קצת מסובך. ויש גם פרקים שאתה פשוט לא יודע מה הוא רוצה ממך (כמו פרקי המרכבה. אם אתה לא מבין את הסוד, זה נראה כמו בליל של כל מיני דברים לא מובנים. וההסבר של מפעל משנה תורה כ"כ שכלי, ולא מספק).

עזר לי להיות איש אמת (וזה מתבטא גם בלימוד סוגייה וכו', אבל לא בהכרח) ((בעיקר פרקי הכלאם חידדו לי את העניין הזה. איזה קטע מסויים משם, יותר מדוייק)). עצם הדיון בא-לוהות, בפרקי הרחקת ההגשמה ועוד יותר בתחילת חלק שני, עזר לי לחשוב על הדברים האלו ולהעמיד את עצמי ביחס לה' יתברך (זה דבר שהוא בסיסי כזה, אבל כיוון שהייתי יותר צעיר, זה עזר לי. היום דברים כאלו פחות ישפיעו עליי). פרק נ' שהרמב"ם מדבר על האמונה (ועוד משהו שכתב בפרקי הכלאם שמאוד תפס אותי), מאוד מאוד עזר לי, כתבתי על זה מאמרים, עם שיטות הראשונים, והראיתי את הקירבה לשיטת הרב קוק (ואחרי זה ראיתי שהרב צבי יהודה כתב את זה במפורש). היחס בין המסורת לשכל. זה הדבר העיקרי אני חושב שהשפיע עליי, שאר הדברים משניים יותר.

סתם מעניין, למה שאלת?

על עבודת ה' שלי ותפיסת האלוקות, לא יודעת אם לטובה בהכרח.

עניין אותי לשמוע חוויות של אחרים ואם יש מזדהים בקהל

ואת מזדהה עם שיטתו?

מבלי שידעתי שזאת הגישה שלו.

יש עוד חלקים שנראים לי הגיוניים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהם יהיו חלק מהתפיסה שלי (הרעיון של אלוקים יחסית פסיבי לדוגמא) שאין לי הרבה טענות כדי לסתור את הגישה, אבל לא הייתי רוצה שהיא תהיה חלק מאיך שאני תופסת את הקב"ה.

ואז גם יש לי עוד המון שאלות ודברים שאני לא מבינה שאני מתכננת אחרי בין הזמנים לשאול דמות תורנית שאני מעריכה

בהצלחה רבה. מקווה שיענה על שאלותייך

מסדר הרבה מושגים ומגדיר הגדרות מדוייקת, תוך כדי מהלכים שלמים. זה מאוד מסודר ויש בו מתודה כדרכו של הרמב"ם. ממש רואים את רחבות לבו של הרמב"ם.

כאחד שלומד גם קבלה, זה חוויה לראות איך כל דרך יכול להשלים את השניה.

2. עם רבנים ופרשנים. בעיקר הפרשנים הקדמונים. אני אהבתי את האברבנאל. אני ממשיך לראות פרשנים חדשים, כמו שהתגלה לי לא מזמן הכתבים של ר' לוי בן אברהם שממש הולך בדרכו של הרמב"ם, ואפשר להבין ממנו איך הוא הבין ב'מורה'.

3. דבר בסיסי, שזה גרם לי לתפיסה יותר מופשטת של האל  ואז כשהיא יותר מופשטת, אתה מבין את האין סופיות. דבר שהשפיע עלי מאוד, זו התמודדות ותפיסת הרוע בעולם. טעמי המצוות בחלק ג' גורמות למצוות להתיישב ברגש.

זה יותר נותן מבט כללי על התורה והחיים וכל המכלול משפיע על עבודת ה'.

1. חוויית לימוד כמו כל לימוד.

2. בליווי מורה למחשבת ישראל.

3. לא השפיע כלום - דחיתי מכל וכל את ההידרשות ללימוד, בעיקר כי אין צורך כיום באפולוגטיקה לפילוסופיה הלניסטית ארכאית. ברור שגם עבורי, ככל בית ישראל, ממשה ועד משה לא קם כמשה, אבל זה לא מחייב שאדם יכריח את שכלו במה שמוגדר כשאלות לשכל. אם מבחינתי טוען יטען שאחת ועוד אחת הן שלוש, אז אין לקבל את הדברים. ואם טוען יטען שאפשר שאחת ועוד אחת יהיה שלוש, יידרש כל מבחן מחמיר כדי שיעמדו הדברים. אבל אני באמת לא בדעה שאפשר בקוצר יריעה כזה להסביר את השאלות הסילוגיסטיות, או את מקורותיהן.

זה היה ע"י טענות ספציפיות כלפי הטענות שלו שלא הסתדרו לך?

או בחירה מראש לדחות את הדברים?

האם הייתי טורח ללמוד אותו בכלל?

אבל אני בהחלט במחשבה שאת ראויה ליותר מתשובה לקונית. שימי לב לציטוט הבא: "אין התפלה נבדלת מכל מוסד או נוהג דתי אחר, שנקבע ע"י ההלכה מתוך דיוניה של תושבע"פ ובתוקף סמכותה של תורה זו". במילים אחרות, אין לצפות כלל מהקב"ה לקבל תפילה, לשמוע תפילה או להתייחס לרמת רצינות או כוונת הלב של המתפלל. כשם שהמקריבים קורבן בבית המקדש השני באמת לא עמדו והמתינו עד שתיפול אש מן השמיים לאכלו. וזה נאמר על התפילה שאחת מברכותיה נחתמת "אתה... שומע תפילה"(!). האם עמדה כזו מתקבלת על הדעת? זו בבירור גישה שכלתנית באופן קיצוני, ואת מוזמנת לבדוק מי אמר את הדברים ומה היו תפיסותיו. אבל משהו מזה להבנתי מצאתי גם במורה הנבוכים. וזה היה קשה מבחינתי עד מאוד.

זה ליבוביץ?

מאוד כנה וחותר לאמת. מברר את הכל והוא מציג גם דעות שהיינו מפחדים להתמודד איתן. והוא מתמודד.

אם כי, יש ברמבם גישה מאוד מאוד שכלתנית. מאוד. או את כל התפיסה הקבלית

החל מכך שהוא שולל מציאות של כישופים ושדים. הוא לא אוחז בכלל מענייני קדושת הטבע ולקדש את החומר. ולפעמים זה מאוד "מנמיך" בעיננו.. שהגישה שלנו היא די שונה.

הרב קוק כותב שלעמ"י יש 2 פאות כמו 2 פאות של הראש, בצד אחד הרמבן - שהיה מקובל גדול וכו', ובצד השני הרמבם שהיה שכלתן ופילוסוף. וצריך לזכור את זה.

לכן לדעתי בין היתר לא מלמדים מו"נ כספר יסודי

הספר הוא ספר עמוק מאד. לא מאד קשה דווקא, וגם לא ספר ארוך מדי (איפשהו באמצע בין הכוזרי והעיקרים)

1. חוויה מדהימה. זה ספר ממכר. עומק, רמזים, למידה בכמה ממדים שונים. חיפוש מתמיד ובלתי פוסק. אוצר שמתגלה חלק אחרי חלק. ספר שהוא חידה, ואוצר, ומעביר את הקורא בחוויה עמוקה בלתי נתפסת.

2. עם רב ועם חברותא (צעיר ממני). עם החברותא התקדמתי מהר יותר, אבל הלימוד עם הרב קצת אימן אותי ללימוד הספר ולא רק לימד תוכן. מפרשים - השתמשתי בישנים, כי זה מה שהיה לי. אבל רק במקומות שהרגשתי צורך.

3. המון. הוא נותן חוויה רב-מימדית של תפיסת אלוקות ותפיסת העולם, הוא הופך את תפיסת העולם בצורה שקשה לתאר בכמה שורות.

וכמה הערות - לא ברור לי למה אנשים מתייחסים אליו כשכלתן או כספר מסודר. מדובר בספר לא מסודר בהגדרה, ספר על גבול המיסטי, שמשתמש בלוגיקה בתור בסיס רק כדי לבנות על זה קומה שניה.

כן, ספר מורה הנבוכים. שכתב הרמב"ם. כן כן, זה. למדת אותו ואתה לא יודע על מה אני מדבר? מוזר, וחבל.

והכללי.

יש רובד מעבר לשכל וללוגיקה כמו שהרמב"ם כותב בהקדמה, אבל כלי ההבעה של הרמב"ם הם לוגיים, וצריך לתפוס ולהבין בשכל את הרובד הבסיסי הזה.

מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

יש רובד בסיסי של ספר הגות מובנה ומסודר, ובתוך זה מסתתרים ראשי פרקים- רמזים שמובילים להבנת מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

ראשי פרקים לא הכוונה הפרקים שלו בספר, אלא הרמזים שמובילים למעשה בראשית ומעשה מרכבה:

"ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו 'ראשי הפרקים', ולכן אל תבקש ממני כאן אלא 'ראשי הפרקים'. ואפילו אותם 'ראשי הפרקים' אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר."

זה ברור שזה הולך על הרמזים למעשה בראשית ומרכבה.

יש סדר מסוים בכתיבה. והוא גם כותב ללמוד את הספר לפי הסדר. אבל הוא מצפה ממך ללמוד את כל הפרקים כחלק ממכלול. והוא גם לא מגדיר בצורה מאד ברורה מה המטרה שלו בכל קבוצת פרקים ולמה פתאום הוא מתחיל לעבור לנושא אחר. יש חטיבות שהנושא שלהן ידוע - הגדרות מונחים, תפיסת "המדברים", הוכחת הקדמות, פרקי הנבואה, פרקי המרכבה, השגחה, טעמי מצוות... אבל רק אחרי שאתה קורא אתה מבין את זה. אין כותרות רשמיות לרוב הפרקים, אין הסבר על הפרקים... הוא ממש לא מה שהייתי מצפה מספר "מסודר"

מה שהיה חשוב לי להדגיש זה שאני לא רואה אותו כספר שכלתני ומגדיר. הוא הרבה יותר פתוח והרבה יותר מדבר לנפש.

או חובות הלבבות אפשר גם לתאר אותו כך. ובעצם גם אמונות ודעות. אור ה'. ועוד.

יש פרקים, שער נפרד לכל נושא, יש הצגה מסודרת של הנושא, דיון, הוכחות, מסקנות, סגירה.

אצל הרמב"ם בעיקר אין כותרות לחטיבות השונות, וגם הסדר של הפרקים אמנם מגיע בסוף למסקנות אבל לא מסודר

אור ה' זה ממש לא מסודר.

הוא מנסה להיות מסודר, אבל יש לו פרקים באורך של 15 פרקים ואפילו יותר..

זה לא ממש ספר חוויתי למשתמש כשאתה מנסה לחפש בו משהו..

או יותר נכון החוויה של לקרוא אותו היא לא חיובית במיוחד

הוא ספר מדהים אבל הסגנון שלו הוא בלתי אפשרי

2. למדתי עצמאית, מהתרגום של הרב קאפח ושל שוורץ, לפי מה שהיה זמין. פעם בכמה פרקים היה משפט שפתחתי בשבילו מפרשים (הפירוש של הרב אבינר ממש טוב אגב). בשביל להבין את הפרקים של מעשה מרכבה ובראשית פתחתי גם את הספר של קליין ברסלבי - לא הייתי עולה על הפירוש בלעדיה ובלי שוורץ

3. כל ההסתכלות על ההלכה הפכה אצלי לאחרת לגמרי. כשהייתי קטן חינכו אותי על נפש החיים, שכל מעשה שאנחנו עושים בונה ומחריב עולמות עליונים. הדרך בה המורה נבוכים מסביר את המצוות הופך כל מיני חומרות ל...משונות

איזה ספר השתמשת בשביל מעשה בראשית ומעשה מרכבה?

לא קראתי אף אחד משניהם בשלמות - הם היו זמינים לי דיגיטלית, וקראתי את הפרקים והקטעים הרלוונטיים

ואחרי שהבנתי את העיקרון אז כבר הסתדרתי איתו בשביל מעשה מרכבה, אם אני זוכר נכון...

הם לא זמינים לי, ולכן רציתי לדעת לאיזה מהם כדאי להטריח את עצמי ולסקור

ההסברים של הרמב"ם למעשה בראשית דווקא עובדים גם היום (עם התאמות אולי)

הייתי צריך לכתוב: "אפילו ההסברים שלו למעשה מרכבה מתאימים כמו כפפה ליד. אם לא הייתי יודע שהפיזיקה האריסטוטלית לא נכונה, הייתי בטוח שזה באמת הפירוש שלה"

בגיל 17 

1. אהבתי את זה שהוא שיטתי ומסדר דברים בראש.

2. עם פירוש הרב קאפח 

3. במהלך הלימוד בו התחלתי לבכות בתפילת 18, מהחוויה של ההרגשה של ה'.

יש ספר 'דיבור ומחשבה' שמסכם יפה מאד את מורה הנבוכים, ומשווה לשיטות אחרות, קולח מאד.

יש ספר 'מנופת צוף' שמראה לך כמה מתוחכם מורה נבוכים, מציג בו סתירות שלא שמת לב בכלל.

צריך לדעת שבמספר נקודות הקבלה חולקת על המו"נ

בהמון נקודות רמב"ם  דווקא מחדש דברים מתאימים לקבלה. אפשר לומר אפילו שיש יותר דברים שבהם אפשר למצוא התאמה ביניהם מאשר המחלוקות ביניהם

זוהר רל"ו:

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. ע' רַבְרְבָא, ד' אוּף הָכִי. וְסִימָנָא דָּא עֵד. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א יב) עֵד יְיָ בָּכֶם. אִשְׁתַּאֲרוּן אַתְוָון ש''מ, מ' פְּתוּחָה. מַאי טַעְמָא לָא סְתִימָא, בְּגִין דְּם' סְתִימָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) עִלָּאָה. מ' פְּתִיחָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) תַּתָּאָה. אַתְוָון אַחֲרָנִין, אִשְׁתָּאֲרוּ א''ח, (משלי כה) כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר כְּתִיב.

> אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כָּל מַאן דִּמְיַיחֵד יִחוּדָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, חֶדְוָה זְמִינָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא

בית יעקב - בראשית - לינר, יעקב בן מרדכי יוסף, מאיזביצה, 1814-1878 (page 1 of 527)

לקראת סוף העמוד והלאה לעמודים הבאים

כרגע זכורה לי דוגמה מאד מוכרת ופשוטה, שבה משל של מקובלים מסביר את הרמב"ם:

ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נט

ונשוב אל השלמת ההערה על דבר ר' חנינא וחכמותיו, לא אמר, משל למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו במאה דנרים, שהיה מורה על זה המשל על ששלמיותיו יתעלה יותר שלמות מאלו השלמיות אשר יוחסו לו, רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שבארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמויות, אין אצלו יתברך ממינם דבר, אלא כולם חסרון בחקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל, והלא גנאי הוא לו.

כל מי שמכיר את דברי המקובלים, יודע שכסף וזהב הם כנגד חסד וגבורה, כלומר השפעה מול הגבלה. לכן השבח לקב"ה בשלמויות שאנחנו רואים, כלומר באיך שהוא משפיע על העולם, לא יכול לתאר את הקב"ה באמת בגדולה שהיא נמנעת מאיתנו, שהיא ה"זהב".

זה נכון גם בפירושו ל"תפוחי זהב במשכיות כסף" בהקדמת הספר.

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.

כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.

החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.

לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.