1. לא ממש התחברתי. הסגנון הוא מאוד לוגי, שיטתי, ולעיתים קרובות נכנס להגדרות מאוד מסובכות. זה פחות הסגנון שלי. אני אוהב ספרות יפה, אומנות, מחשבות אקראיות. מאוד קשה לי לחשוב במונחים של מורה הנבוכים.

2. לבד.

3. לא ממש השפיע עליי מלבד כמה דברים מחכימים שזכורים לי.

אחלק את זה למטא ולעניינים נקודתיים.

שוב כאמור לא התעמקתי בספר ברמה של לקרוא הכל ופרשנויות ועניינים כי זה פשוט יותר מדי בשבילי, אבל אלה המחשבות שלי.

נתחיל "מהצד" מה שנקרא,

מי שמכיר פילוסופיה "אפלטונית" (או לפחות את הספר "המדינה") יודע שהיא מבטאת סוג מסוים של חשיבה. אריסטו ב"מדינה" אוהב לשאול הרבה שאלות ולחורר חורים בתיאוריות של אמיתיו, אבל כשהוא מציע את האפשרויות שלו, גם הוא מגיע עם אינספור הנחות סמויות. חלקן ברמת האקסיומות הבסיסיות וחלקן גם ברמות "גבוהות" יותר. למשל, הוא מציע שמי שעוסק דווקא במקצוע שלו, מבלי להתעסק בדברים אחרים, יכול להיות יותר שלם במקצוע שלו. לכן ראוי לחלק את העבודה כך שכל אחד ייקח חלק לפי המומחיות שלו ויתעסק רק בזה. אפשר לשאול, האם זה נכון? דווקא לעיתים קרובות יש אנשים שמשלבים כמה דיסציפלינות ויכולים ליצור כך הרבה יותר דברים מאשר אם היו מקובעים בתחום אחד: למשל רפואה משפטית, חינוך וטכנולוגיית מחשבים, כו'. ברמה היותר בסיסית אפשר לשאול, מה זה בכלל "שלם"? יש עדיפות מטפיזית לכך שאותו סנדלר יתעסק רק בסנלדרות? אולי הוא יחיה חיים מאושרים ומגוונים יותר אם חצי מהזמן יעסוק בסנדלרות וחצי מהזמן באומנות?

בקיצור מנקודת מבט פוסטמודרנית (או פוסט־אפלטונית) אפשר להקשות על כל מילה עשר קושיות. מה זאת סיבתיות? מה זאת שלמות? מה הכוונה בידיעת ה'? האם הלוגיקה האנושית יכולה ללמד משהו על מציאויות מטפיזיות? מה עם זה שיש לא מעט פילוסופיות מתחרות לפילוסופיה האפלטונית? או לפילוסופיה המערבית בכלל? האם צריך להבין את היהדות מתוך קונטקסט תרבותי מוסלמי נאו־אפלטוני (שכמובן מתמקד בנושאים מסוימים, כמו ה"תווחיד", שלמות, חומר וצורה, עילה ועלול), או אולי מתוך קונטקסטים אחרים ועולמות מושגים שונים לחלוטין, למשל, נניח, הקונטקסט המיסטי־ארמי של תקופת התלמוד (ע"ע מדנעים ושות')? או קונטקסט כנעני־מיתי? האם יש חשיבות לעיסוק בשאלות מטפיזיות לאור מגבלות השכל האנושי? או שעדיף להישאר עם "פילוסופיה מעשית" שנוגעת אך ורק לפרשנות החיים הממשיים?

האם בכלל אפשר להגיע לידיעת ה' מתוך עיון ב"אמיתות אבסולוטיות"? האם יש כאלה? אולי האמת היא יותר אקזיסטנציאליסטית, רכה, תלויה בהכרה האנושית שלנו?

///

הגשמה והפשטה. => התורה אומרת במפורש שבמעמד הר סיני לא ראינו כל תמונה, ואסור לנו לעשות סמלים מוחשיים שמייצגים את הא־לוהות, גם לא את המלאכים. מצד שני, התורה רוויה במטפורות מוחשיות מגוונות. הרמב"ם עושה כברת דרך כדי להסביר לנו שזה לא כפשוטו, שלא ח"ו נטעה לחשוב, שלרגע אחד לא נדמיין שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף. כאילו... OK? אם התורה אומרת שאין אז אין, צריך לשכנע מעבר לזה? וזה שיש דימויים, אסור להשתמש בביטויי לשון? אם באמת כל־כך חשוב שלא נטעה, שלא נעשה הגשמה קטנה שבקטנות, שלא נייחס שום תכונה שבתכונות... אז למה בכלל צריך דימויים? לבלבל אותנו?

טעמי מצוות. => זאת ממש נקודת תורפה לדעתי. אם קורבנות הן אמירת נגד לעבודה זרה כנענית... אז למה אני קורא קורבנות בבוקר? למה אני אמור להתפלל על זה, לבקש שהתפילה תתקבל כמו קורבן? למה חכמים הקיזו כל־כך הרבה דם על מסכתות זבחים ומנחות, 500-1000 שנה אחרי שנעלם הפולחן הכנעני מהארץ? אם כשרות זה עניין של בריאות... איך זה שליפנים תוחלת חיים כמעט הכי ארוכה בעולם, כשהם חיים על פירות ים ושאר שקצים רמשים? האם מספרי הקורבנות הם "סתם כי היה צריך לבחור איזשהו מספר"? זה מרגיש כמו התעלמות מכוונת מכל טעם אפשרי (סימבולי, הומניסטי / רגשי, מיסטי / מטפיזי) לטובת אך ורק שכל מדעי. זה כמו להסתכל על ציור כאוסף של מולקולות צבע, ולהסביר למה ואיך, מבחינה כימית, הן מסודרות היכן שמסודרות. כאילו... OK, אבל זה מאוד מאוד מאוד מאוד רדוקציוניסטי, ואני לא מבין מה הערך המוסף בזה.

ידיעת ה'. => עוד לפני השאלה המהותית, מהי בכלל ידיעת ה' (כי הסבא מסלבודקה יגיד שידיעת ה' היא ההליכה במידותיו, צדק, חסד, כו', ולאו דווקא איזו מטפיזית, ונפש החיים יגיד שעצם ידיעת ההלכות היא ידיעת שם ה', והחסידים יגידו שזאת התחברות רגשית עמוקה, כמו שאדם ידע את חוה...), נשאל שאלה אחרת. מה יעשה המטומטם? או מה יעשה נער בר־מצווה? אנחנו מדברים על שכל, שלמות, ידיעות, מצוות כמכשירים להביא לידיעת ה'... אלה מושגים של עולם אפלטוני השואף לשלמות, הצובר ידע באופן לינארי ומטפס בהדרגה על סולם המוליך ל"ידיעה מלאה". אבל מבחינה מעשית, רוב האנשים, ברוב העולם, וברוב הזמן, נמצאים מול שוקת שבורה. אני לא יכול "לדעת את ה'" בהרהורים מטפיזיים כשאני נמצא בדיכאון. אי־אפשר "לשאוף לשלמות הידיעה" רגע לפני תאי הגזים, או בחרפת רעב. החיים דינמיים, רצופים נפילות, שינויים, דרכים חדשות, תובנות חדשות. אני לא חושב באותן מילים שחשבתי לפני 10 שנים. ובעוד 40 שנה אני אחשוב במילים אחרות לגמרי, בערך כמו הפתחים והבארות של שפת אמת, שיכול הכל להיסתם וצריך לפתוח משהו חדש, או משהו בסגנון של "שכשאר מגיעים לשער החמישים צריך להתחיל מחדש ולברר למפרע כל השערים" (אמרי אמת שבת חול המועד פסח תרצ"ג, בשם התולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, אם כי האמרי אמת במובהק לוקח את זה למקום אחר), או "יסוד העבודה" שמכריז במפורש שלפעמים, מטעמים כאלה ואחרים, הקב"ה יכול לסגור לך את הצ'קרות ולא יעזור לך כלום, כמו ענן ביום הגשם, פשוט חכה שיעבור (אם בכלל) ובינתיים תתרכז בלהניח תפילין ולהתחזק באמונה. בקיצור, אנחנו חיים בעולם נפיץ ושברירי מדי, החיים שבריריים מדי, ההכרה שלנו מעורפלת ודינמית, אנחנו בעידן של ידע אינסופי שמתחדש הרבה יותר מהר מקצב הקליטה שלנו, ככה שביחס ל"ים הידע" אנחנו נאלצים לסגת למבצר אקזיסטנציאליסטי־סובייקטיבי של הנרטיבים שאנחנו בוחרים, כי פשוט אין דרך לברר שכלית המון שאלות, אנחנו נאלצים לבחור את הפרשנים שמוצאים חן בעינינו, ולרוב החן הזה בא מתוך תחושת חיבור עמומה, לאו דווקא חקירה נגדית סוקרטית חסרת פשרות.

לכן אני מעדיף להישאר "בתחום האדם" מה שנקרא, להתעסק יותר ביום־יום, באיך אני מתחבר למצוות, איך אני מתחבר לרגשות, איך אני משפר את המעשים שלי כו', ופחות באופן מתודי, כי אני לא מאמין במתודיקה, מספיק טלטלה חזקה דיה (והיא בהחלט תבוא במוקדם או במאוחר) וכל מגדל הקלפים המתודי שבניתי מתרסק לו, לכן אני מעדיף סיפורים, אמירות שתלוונה אותי, דברים של לב שנחקקים עמוק באישיות.

ושמתי לב שפספסתי את התגובה שלך.

כתבת מאוד מעניין והעלית לי נקודות למחשבה, תודה. 

1. היה מאוד מעניין ומסקרן.

2. בחבור'ה עם רב מהישיבה.

3. השפיע מאוד. פתח לי פתח לעולמם של הראשונים. עזר לי לברר את הדברים בצורה עמוקה ושכלית. פתח לי פתח להבנת הרמב"ם, איש ענק, ולהבין כל מיני קווים מקבילים בינו לבין הרב קוק.

אתה מרגיש את העומק שבזה, וכמה צריך להתאמץ בשביל להבין לפעמים רק פשט של מה שכתב הרמב"ם במורה-נבוכים. שם הוא טמן את סודותיו, ואני כולי תקווה שיום אחד אצליח לפצח את הדברים ולהבין את דברי הרמב"ם לאשורם....

התחברת לכל הגישה שלו? היו קשיים שנוצרו כתוצאה מהלימוד, או שהכל עבר חלק? 

אני בכללי יותר מתחבר לגישה של הרב קוק. אבל יש הרבה דברים שהרב קוק מאוד דומה לרמב"ם ופחות לגישה שיותר רווחת אצל המקובלים. העקרון הכללי של זה הוא שהרב קוק בהרבה דברים מתבונן על דברים בצורה שכלית ומסביר הסברות שכליות, בעוד דבר זה חסר לעיתים בקרב המקובלים (לנבוכי הדור זו דוגמא מצויינת לדבר). ומאוד מאוד אהבתי לראות את דעתו ואת הסברותיו. היו קשיים, וודאי. במיוחד הקטעים עם הפיזיקה, קצת מסובך. ויש גם פרקים שאתה פשוט לא יודע מה הוא רוצה ממך (כמו פרקי המרכבה. אם אתה לא מבין את הסוד, זה נראה כמו בליל של כל מיני דברים לא מובנים. וההסבר של מפעל משנה תורה כ"כ שכלי, ולא מספק).

עזר לי להיות איש אמת (וזה מתבטא גם בלימוד סוגייה וכו', אבל לא בהכרח) ((בעיקר פרקי הכלאם חידדו לי את העניין הזה. איזה קטע מסויים משם, יותר מדוייק)). עצם הדיון בא-לוהות, בפרקי הרחקת ההגשמה ועוד יותר בתחילת חלק שני, עזר לי לחשוב על הדברים האלו ולהעמיד את עצמי ביחס לה' יתברך (זה דבר שהוא בסיסי כזה, אבל כיוון שהייתי יותר צעיר, זה עזר לי. היום דברים כאלו פחות ישפיעו עליי). פרק נ' שהרמב"ם מדבר על האמונה (ועוד משהו שכתב בפרקי הכלאם שמאוד תפס אותי), מאוד מאוד עזר לי, כתבתי על זה מאמרים, עם שיטות הראשונים, והראיתי את הקירבה לשיטת הרב קוק (ואחרי זה ראיתי שהרב צבי יהודה כתב את זה במפורש). היחס בין המסורת לשכל. זה הדבר העיקרי אני חושב שהשפיע עליי, שאר הדברים משניים יותר.

סתם מעניין, למה שאלת?

על עבודת ה' שלי ותפיסת האלוקות, לא יודעת אם לטובה בהכרח.

עניין אותי לשמוע חוויות של אחרים ואם יש מזדהים בקהל

ואת מזדהה עם שיטתו?

מבלי שידעתי שזאת הגישה שלו.

יש עוד חלקים שנראים לי הגיוניים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהם יהיו חלק מהתפיסה שלי (הרעיון של אלוקים יחסית פסיבי לדוגמא) שאין לי הרבה טענות כדי לסתור את הגישה, אבל לא הייתי רוצה שהיא תהיה חלק מאיך שאני תופסת את הקב"ה.

ואז גם יש לי עוד המון שאלות ודברים שאני לא מבינה שאני מתכננת אחרי בין הזמנים לשאול דמות תורנית שאני מעריכה

בהצלחה רבה. מקווה שיענה על שאלותייך

מסדר הרבה מושגים ומגדיר הגדרות מדוייקת, תוך כדי מהלכים שלמים. זה מאוד מסודר ויש בו מתודה כדרכו של הרמב"ם. ממש רואים את רחבות לבו של הרמב"ם.

כאחד שלומד גם קבלה, זה חוויה לראות איך כל דרך יכול להשלים את השניה.

2. עם רבנים ופרשנים. בעיקר הפרשנים הקדמונים. אני אהבתי את האברבנאל. אני ממשיך לראות פרשנים חדשים, כמו שהתגלה לי לא מזמן הכתבים של ר' לוי בן אברהם שממש הולך בדרכו של הרמב"ם, ואפשר להבין ממנו איך הוא הבין ב'מורה'.

3. דבר בסיסי, שזה גרם לי לתפיסה יותר מופשטת של האל  ואז כשהיא יותר מופשטת, אתה מבין את האין סופיות. דבר שהשפיע עלי מאוד, זו התמודדות ותפיסת הרוע בעולם. טעמי המצוות בחלק ג' גורמות למצוות להתיישב ברגש.

זה יותר נותן מבט כללי על התורה והחיים וכל המכלול משפיע על עבודת ה'.

1. חוויית לימוד כמו כל לימוד.

2. בליווי מורה למחשבת ישראל.

3. לא השפיע כלום - דחיתי מכל וכל את ההידרשות ללימוד, בעיקר כי אין צורך כיום באפולוגטיקה לפילוסופיה הלניסטית ארכאית. ברור שגם עבורי, ככל בית ישראל, ממשה ועד משה לא קם כמשה, אבל זה לא מחייב שאדם יכריח את שכלו במה שמוגדר כשאלות לשכל. אם מבחינתי טוען יטען שאחת ועוד אחת הן שלוש, אז אין לקבל את הדברים. ואם טוען יטען שאפשר שאחת ועוד אחת יהיה שלוש, יידרש כל מבחן מחמיר כדי שיעמדו הדברים. אבל אני באמת לא בדעה שאפשר בקוצר יריעה כזה להסביר את השאלות הסילוגיסטיות, או את מקורותיהן.

זה היה ע"י טענות ספציפיות כלפי הטענות שלו שלא הסתדרו לך?

או בחירה מראש לדחות את הדברים?

האם הייתי טורח ללמוד אותו בכלל?

אבל אני בהחלט במחשבה שאת ראויה ליותר מתשובה לקונית. שימי לב לציטוט הבא: "אין התפלה נבדלת מכל מוסד או נוהג דתי אחר, שנקבע ע"י ההלכה מתוך דיוניה של תושבע"פ ובתוקף סמכותה של תורה זו". במילים אחרות, אין לצפות כלל מהקב"ה לקבל תפילה, לשמוע תפילה או להתייחס לרמת רצינות או כוונת הלב של המתפלל. כשם שהמקריבים קורבן בבית המקדש השני באמת לא עמדו והמתינו עד שתיפול אש מן השמיים לאכלו. וזה נאמר על התפילה שאחת מברכותיה נחתמת "אתה... שומע תפילה"(!). האם עמדה כזו מתקבלת על הדעת? זו בבירור גישה שכלתנית באופן קיצוני, ואת מוזמנת לבדוק מי אמר את הדברים ומה היו תפיסותיו. אבל משהו מזה להבנתי מצאתי גם במורה הנבוכים. וזה היה קשה מבחינתי עד מאוד.

זה ליבוביץ?

מאוד כנה וחותר לאמת. מברר את הכל והוא מציג גם דעות שהיינו מפחדים להתמודד איתן. והוא מתמודד.

אם כי, יש ברמבם גישה מאוד מאוד שכלתנית. מאוד. או את כל התפיסה הקבלית

החל מכך שהוא שולל מציאות של כישופים ושדים. הוא לא אוחז בכלל מענייני קדושת הטבע ולקדש את החומר. ולפעמים זה מאוד "מנמיך" בעיננו.. שהגישה שלנו היא די שונה.

הרב קוק כותב שלעמ"י יש 2 פאות כמו 2 פאות של הראש, בצד אחד הרמבן - שהיה מקובל גדול וכו', ובצד השני הרמבם שהיה שכלתן ופילוסוף. וצריך לזכור את זה.

לכן לדעתי בין היתר לא מלמדים מו"נ כספר יסודי

הספר הוא ספר עמוק מאד. לא מאד קשה דווקא, וגם לא ספר ארוך מדי (איפשהו באמצע בין הכוזרי והעיקרים)

1. חוויה מדהימה. זה ספר ממכר. עומק, רמזים, למידה בכמה ממדים שונים. חיפוש מתמיד ובלתי פוסק. אוצר שמתגלה חלק אחרי חלק. ספר שהוא חידה, ואוצר, ומעביר את הקורא בחוויה עמוקה בלתי נתפסת.

2. עם רב ועם חברותא (צעיר ממני). עם החברותא התקדמתי מהר יותר, אבל הלימוד עם הרב קצת אימן אותי ללימוד הספר ולא רק לימד תוכן. מפרשים - השתמשתי בישנים, כי זה מה שהיה לי. אבל רק במקומות שהרגשתי צורך.

3. המון. הוא נותן חוויה רב-מימדית של תפיסת אלוקות ותפיסת העולם, הוא הופך את תפיסת העולם בצורה שקשה לתאר בכמה שורות.

וכמה הערות - לא ברור לי למה אנשים מתייחסים אליו כשכלתן או כספר מסודר. מדובר בספר לא מסודר בהגדרה, ספר על גבול המיסטי, שמשתמש בלוגיקה בתור בסיס רק כדי לבנות על זה קומה שניה.

כן, ספר מורה הנבוכים. שכתב הרמב"ם. כן כן, זה. למדת אותו ואתה לא יודע על מה אני מדבר? מוזר, וחבל.

והכללי.

יש רובד מעבר לשכל וללוגיקה כמו שהרמב"ם כותב בהקדמה, אבל כלי ההבעה של הרמב"ם הם לוגיים, וצריך לתפוס ולהבין בשכל את הרובד הבסיסי הזה.

מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

יש רובד בסיסי של ספר הגות מובנה ומסודר, ובתוך זה מסתתרים ראשי פרקים- רמזים שמובילים להבנת מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

ראשי פרקים לא הכוונה הפרקים שלו בספר, אלא הרמזים שמובילים למעשה בראשית ומעשה מרכבה:

"ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו 'ראשי הפרקים', ולכן אל תבקש ממני כאן אלא 'ראשי הפרקים'. ואפילו אותם 'ראשי הפרקים' אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר."

זה ברור שזה הולך על הרמזים למעשה בראשית ומרכבה.

יש סדר מסוים בכתיבה. והוא גם כותב ללמוד את הספר לפי הסדר. אבל הוא מצפה ממך ללמוד את כל הפרקים כחלק ממכלול. והוא גם לא מגדיר בצורה מאד ברורה מה המטרה שלו בכל קבוצת פרקים ולמה פתאום הוא מתחיל לעבור לנושא אחר. יש חטיבות שהנושא שלהן ידוע - הגדרות מונחים, תפיסת "המדברים", הוכחת הקדמות, פרקי הנבואה, פרקי המרכבה, השגחה, טעמי מצוות... אבל רק אחרי שאתה קורא אתה מבין את זה. אין כותרות רשמיות לרוב הפרקים, אין הסבר על הפרקים... הוא ממש לא מה שהייתי מצפה מספר "מסודר"

מה שהיה חשוב לי להדגיש זה שאני לא רואה אותו כספר שכלתני ומגדיר. הוא הרבה יותר פתוח והרבה יותר מדבר לנפש.

או חובות הלבבות אפשר גם לתאר אותו כך. ובעצם גם אמונות ודעות. אור ה'. ועוד.

יש פרקים, שער נפרד לכל נושא, יש הצגה מסודרת של הנושא, דיון, הוכחות, מסקנות, סגירה.

אצל הרמב"ם בעיקר אין כותרות לחטיבות השונות, וגם הסדר של הפרקים אמנם מגיע בסוף למסקנות אבל לא מסודר

אור ה' זה ממש לא מסודר.

הוא מנסה להיות מסודר, אבל יש לו פרקים באורך של 15 פרקים ואפילו יותר..

זה לא ממש ספר חוויתי למשתמש כשאתה מנסה לחפש בו משהו..

או יותר נכון החוויה של לקרוא אותו היא לא חיובית במיוחד

הוא ספר מדהים אבל הסגנון שלו הוא בלתי אפשרי

2. למדתי עצמאית, מהתרגום של הרב קאפח ושל שוורץ, לפי מה שהיה זמין. פעם בכמה פרקים היה משפט שפתחתי בשבילו מפרשים (הפירוש של הרב אבינר ממש טוב אגב). בשביל להבין את הפרקים של מעשה מרכבה ובראשית פתחתי גם את הספר של קליין ברסלבי - לא הייתי עולה על הפירוש בלעדיה ובלי שוורץ

3. כל ההסתכלות על ההלכה הפכה אצלי לאחרת לגמרי. כשהייתי קטן חינכו אותי על נפש החיים, שכל מעשה שאנחנו עושים בונה ומחריב עולמות עליונים. הדרך בה המורה נבוכים מסביר את המצוות הופך כל מיני חומרות ל...משונות

איזה ספר השתמשת בשביל מעשה בראשית ומעשה מרכבה?

לא קראתי אף אחד משניהם בשלמות - הם היו זמינים לי דיגיטלית, וקראתי את הפרקים והקטעים הרלוונטיים

ואחרי שהבנתי את העיקרון אז כבר הסתדרתי איתו בשביל מעשה מרכבה, אם אני זוכר נכון...

הם לא זמינים לי, ולכן רציתי לדעת לאיזה מהם כדאי להטריח את עצמי ולסקור

ההסברים של הרמב"ם למעשה בראשית דווקא עובדים גם היום (עם התאמות אולי)

הייתי צריך לכתוב: "אפילו ההסברים שלו למעשה מרכבה מתאימים כמו כפפה ליד. אם לא הייתי יודע שהפיזיקה האריסטוטלית לא נכונה, הייתי בטוח שזה באמת הפירוש שלה"

בגיל 17 

1. אהבתי את זה שהוא שיטתי ומסדר דברים בראש.

2. עם פירוש הרב קאפח 

3. במהלך הלימוד בו התחלתי לבכות בתפילת 18, מהחוויה של ההרגשה של ה'.

יש ספר 'דיבור ומחשבה' שמסכם יפה מאד את מורה הנבוכים, ומשווה לשיטות אחרות, קולח מאד.

יש ספר 'מנופת צוף' שמראה לך כמה מתוחכם מורה נבוכים, מציג בו סתירות שלא שמת לב בכלל.

צריך לדעת שבמספר נקודות הקבלה חולקת על המו"נ

בהמון נקודות רמב"ם  דווקא מחדש דברים מתאימים לקבלה. אפשר לומר אפילו שיש יותר דברים שבהם אפשר למצוא התאמה ביניהם מאשר המחלוקות ביניהם

זוהר רל"ו:

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. ע' רַבְרְבָא, ד' אוּף הָכִי. וְסִימָנָא דָּא עֵד. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א יב) עֵד יְיָ בָּכֶם. אִשְׁתַּאֲרוּן אַתְוָון ש''מ, מ' פְּתוּחָה. מַאי טַעְמָא לָא סְתִימָא, בְּגִין דְּם' סְתִימָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) עִלָּאָה. מ' פְּתִיחָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) תַּתָּאָה. אַתְוָון אַחֲרָנִין, אִשְׁתָּאֲרוּ א''ח, (משלי כה) כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר כְּתִיב.

> אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כָּל מַאן דִּמְיַיחֵד יִחוּדָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, חֶדְוָה זְמִינָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא

בית יעקב - בראשית - לינר, יעקב בן מרדכי יוסף, מאיזביצה, 1814-1878 (page 1 of 527)

לקראת סוף העמוד והלאה לעמודים הבאים

כרגע זכורה לי דוגמה מאד מוכרת ופשוטה, שבה משל של מקובלים מסביר את הרמב"ם:

ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נט

ונשוב אל השלמת ההערה על דבר ר' חנינא וחכמותיו, לא אמר, משל למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו במאה דנרים, שהיה מורה על זה המשל על ששלמיותיו יתעלה יותר שלמות מאלו השלמיות אשר יוחסו לו, רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שבארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמויות, אין אצלו יתברך ממינם דבר, אלא כולם חסרון בחקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל, והלא גנאי הוא לו.

כל מי שמכיר את דברי המקובלים, יודע שכסף וזהב הם כנגד חסד וגבורה, כלומר השפעה מול הגבלה. לכן השבח לקב"ה בשלמויות שאנחנו רואים, כלומר באיך שהוא משפיע על העולם, לא יכול לתאר את הקב"ה באמת בגדולה שהיא נמנעת מאיתנו, שהיא ה"זהב".

זה נכון גם בפירושו ל"תפוחי זהב במשכיות כסף" בהקדמת הספר.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.