1. לא ממש התחברתי. הסגנון הוא מאוד לוגי, שיטתי, ולעיתים קרובות נכנס להגדרות מאוד מסובכות. זה פחות הסגנון שלי. אני אוהב ספרות יפה, אומנות, מחשבות אקראיות. מאוד קשה לי לחשוב במונחים של מורה הנבוכים.

2. לבד.

3. לא ממש השפיע עליי מלבד כמה דברים מחכימים שזכורים לי.

אחלק את זה למטא ולעניינים נקודתיים.

שוב כאמור לא התעמקתי בספר ברמה של לקרוא הכל ופרשנויות ועניינים כי זה פשוט יותר מדי בשבילי, אבל אלה המחשבות שלי.

נתחיל "מהצד" מה שנקרא,

מי שמכיר פילוסופיה "אפלטונית" (או לפחות את הספר "המדינה") יודע שהיא מבטאת סוג מסוים של חשיבה. אריסטו ב"מדינה" אוהב לשאול הרבה שאלות ולחורר חורים בתיאוריות של אמיתיו, אבל כשהוא מציע את האפשרויות שלו, גם הוא מגיע עם אינספור הנחות סמויות. חלקן ברמת האקסיומות הבסיסיות וחלקן גם ברמות "גבוהות" יותר. למשל, הוא מציע שמי שעוסק דווקא במקצוע שלו, מבלי להתעסק בדברים אחרים, יכול להיות יותר שלם במקצוע שלו. לכן ראוי לחלק את העבודה כך שכל אחד ייקח חלק לפי המומחיות שלו ויתעסק רק בזה. אפשר לשאול, האם זה נכון? דווקא לעיתים קרובות יש אנשים שמשלבים כמה דיסציפלינות ויכולים ליצור כך הרבה יותר דברים מאשר אם היו מקובעים בתחום אחד: למשל רפואה משפטית, חינוך וטכנולוגיית מחשבים, כו'. ברמה היותר בסיסית אפשר לשאול, מה זה בכלל "שלם"? יש עדיפות מטפיזית לכך שאותו סנדלר יתעסק רק בסנלדרות? אולי הוא יחיה חיים מאושרים ומגוונים יותר אם חצי מהזמן יעסוק בסנדלרות וחצי מהזמן באומנות?

בקיצור מנקודת מבט פוסטמודרנית (או פוסט־אפלטונית) אפשר להקשות על כל מילה עשר קושיות. מה זאת סיבתיות? מה זאת שלמות? מה הכוונה בידיעת ה'? האם הלוגיקה האנושית יכולה ללמד משהו על מציאויות מטפיזיות? מה עם זה שיש לא מעט פילוסופיות מתחרות לפילוסופיה האפלטונית? או לפילוסופיה המערבית בכלל? האם צריך להבין את היהדות מתוך קונטקסט תרבותי מוסלמי נאו־אפלטוני (שכמובן מתמקד בנושאים מסוימים, כמו ה"תווחיד", שלמות, חומר וצורה, עילה ועלול), או אולי מתוך קונטקסטים אחרים ועולמות מושגים שונים לחלוטין, למשל, נניח, הקונטקסט המיסטי־ארמי של תקופת התלמוד (ע"ע מדנעים ושות')? או קונטקסט כנעני־מיתי? האם יש חשיבות לעיסוק בשאלות מטפיזיות לאור מגבלות השכל האנושי? או שעדיף להישאר עם "פילוסופיה מעשית" שנוגעת אך ורק לפרשנות החיים הממשיים?

האם בכלל אפשר להגיע לידיעת ה' מתוך עיון ב"אמיתות אבסולוטיות"? האם יש כאלה? אולי האמת היא יותר אקזיסטנציאליסטית, רכה, תלויה בהכרה האנושית שלנו?

///

הגשמה והפשטה. => התורה אומרת במפורש שבמעמד הר סיני לא ראינו כל תמונה, ואסור לנו לעשות סמלים מוחשיים שמייצגים את הא־לוהות, גם לא את המלאכים. מצד שני, התורה רוויה במטפורות מוחשיות מגוונות. הרמב"ם עושה כברת דרך כדי להסביר לנו שזה לא כפשוטו, שלא ח"ו נטעה לחשוב, שלרגע אחד לא נדמיין שיש לקב"ה גוף ודמות הגוף. כאילו... OK? אם התורה אומרת שאין אז אין, צריך לשכנע מעבר לזה? וזה שיש דימויים, אסור להשתמש בביטויי לשון? אם באמת כל־כך חשוב שלא נטעה, שלא נעשה הגשמה קטנה שבקטנות, שלא נייחס שום תכונה שבתכונות... אז למה בכלל צריך דימויים? לבלבל אותנו?

טעמי מצוות. => זאת ממש נקודת תורפה לדעתי. אם קורבנות הן אמירת נגד לעבודה זרה כנענית... אז למה אני קורא קורבנות בבוקר? למה אני אמור להתפלל על זה, לבקש שהתפילה תתקבל כמו קורבן? למה חכמים הקיזו כל־כך הרבה דם על מסכתות זבחים ומנחות, 500-1000 שנה אחרי שנעלם הפולחן הכנעני מהארץ? אם כשרות זה עניין של בריאות... איך זה שליפנים תוחלת חיים כמעט הכי ארוכה בעולם, כשהם חיים על פירות ים ושאר שקצים רמשים? האם מספרי הקורבנות הם "סתם כי היה צריך לבחור איזשהו מספר"? זה מרגיש כמו התעלמות מכוונת מכל טעם אפשרי (סימבולי, הומניסטי / רגשי, מיסטי / מטפיזי) לטובת אך ורק שכל מדעי. זה כמו להסתכל על ציור כאוסף של מולקולות צבע, ולהסביר למה ואיך, מבחינה כימית, הן מסודרות היכן שמסודרות. כאילו... OK, אבל זה מאוד מאוד מאוד מאוד רדוקציוניסטי, ואני לא מבין מה הערך המוסף בזה.

ידיעת ה'. => עוד לפני השאלה המהותית, מהי בכלל ידיעת ה' (כי הסבא מסלבודקה יגיד שידיעת ה' היא ההליכה במידותיו, צדק, חסד, כו', ולאו דווקא איזו מטפיזית, ונפש החיים יגיד שעצם ידיעת ההלכות היא ידיעת שם ה', והחסידים יגידו שזאת התחברות רגשית עמוקה, כמו שאדם ידע את חוה...), נשאל שאלה אחרת. מה יעשה המטומטם? או מה יעשה נער בר־מצווה? אנחנו מדברים על שכל, שלמות, ידיעות, מצוות כמכשירים להביא לידיעת ה'... אלה מושגים של עולם אפלטוני השואף לשלמות, הצובר ידע באופן לינארי ומטפס בהדרגה על סולם המוליך ל"ידיעה מלאה". אבל מבחינה מעשית, רוב האנשים, ברוב העולם, וברוב הזמן, נמצאים מול שוקת שבורה. אני לא יכול "לדעת את ה'" בהרהורים מטפיזיים כשאני נמצא בדיכאון. אי־אפשר "לשאוף לשלמות הידיעה" רגע לפני תאי הגזים, או בחרפת רעב. החיים דינמיים, רצופים נפילות, שינויים, דרכים חדשות, תובנות חדשות. אני לא חושב באותן מילים שחשבתי לפני 10 שנים. ובעוד 40 שנה אני אחשוב במילים אחרות לגמרי, בערך כמו הפתחים והבארות של שפת אמת, שיכול הכל להיסתם וצריך לפתוח משהו חדש, או משהו בסגנון של "שכשאר מגיעים לשער החמישים צריך להתחיל מחדש ולברר למפרע כל השערים" (אמרי אמת שבת חול המועד פסח תרצ"ג, בשם התולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, אם כי האמרי אמת במובהק לוקח את זה למקום אחר), או "יסוד העבודה" שמכריז במפורש שלפעמים, מטעמים כאלה ואחרים, הקב"ה יכול לסגור לך את הצ'קרות ולא יעזור לך כלום, כמו ענן ביום הגשם, פשוט חכה שיעבור (אם בכלל) ובינתיים תתרכז בלהניח תפילין ולהתחזק באמונה. בקיצור, אנחנו חיים בעולם נפיץ ושברירי מדי, החיים שבריריים מדי, ההכרה שלנו מעורפלת ודינמית, אנחנו בעידן של ידע אינסופי שמתחדש הרבה יותר מהר מקצב הקליטה שלנו, ככה שביחס ל"ים הידע" אנחנו נאלצים לסגת למבצר אקזיסטנציאליסטי־סובייקטיבי של הנרטיבים שאנחנו בוחרים, כי פשוט אין דרך לברר שכלית המון שאלות, אנחנו נאלצים לבחור את הפרשנים שמוצאים חן בעינינו, ולרוב החן הזה בא מתוך תחושת חיבור עמומה, לאו דווקא חקירה נגדית סוקרטית חסרת פשרות.

לכן אני מעדיף להישאר "בתחום האדם" מה שנקרא, להתעסק יותר ביום־יום, באיך אני מתחבר למצוות, איך אני מתחבר לרגשות, איך אני משפר את המעשים שלי כו', ופחות באופן מתודי, כי אני לא מאמין במתודיקה, מספיק טלטלה חזקה דיה (והיא בהחלט תבוא במוקדם או במאוחר) וכל מגדל הקלפים המתודי שבניתי מתרסק לו, לכן אני מעדיף סיפורים, אמירות שתלוונה אותי, דברים של לב שנחקקים עמוק באישיות.

ושמתי לב שפספסתי את התגובה שלך.

כתבת מאוד מעניין והעלית לי נקודות למחשבה, תודה. 

1. היה מאוד מעניין ומסקרן.

2. בחבור'ה עם רב מהישיבה.

3. השפיע מאוד. פתח לי פתח לעולמם של הראשונים. עזר לי לברר את הדברים בצורה עמוקה ושכלית. פתח לי פתח להבנת הרמב"ם, איש ענק, ולהבין כל מיני קווים מקבילים בינו לבין הרב קוק.

אתה מרגיש את העומק שבזה, וכמה צריך להתאמץ בשביל להבין לפעמים רק פשט של מה שכתב הרמב"ם במורה-נבוכים. שם הוא טמן את סודותיו, ואני כולי תקווה שיום אחד אצליח לפצח את הדברים ולהבין את דברי הרמב"ם לאשורם....

התחברת לכל הגישה שלו? היו קשיים שנוצרו כתוצאה מהלימוד, או שהכל עבר חלק? 

אני בכללי יותר מתחבר לגישה של הרב קוק. אבל יש הרבה דברים שהרב קוק מאוד דומה לרמב"ם ופחות לגישה שיותר רווחת אצל המקובלים. העקרון הכללי של זה הוא שהרב קוק בהרבה דברים מתבונן על דברים בצורה שכלית ומסביר הסברות שכליות, בעוד דבר זה חסר לעיתים בקרב המקובלים (לנבוכי הדור זו דוגמא מצויינת לדבר). ומאוד מאוד אהבתי לראות את דעתו ואת הסברותיו. היו קשיים, וודאי. במיוחד הקטעים עם הפיזיקה, קצת מסובך. ויש גם פרקים שאתה פשוט לא יודע מה הוא רוצה ממך (כמו פרקי המרכבה. אם אתה לא מבין את הסוד, זה נראה כמו בליל של כל מיני דברים לא מובנים. וההסבר של מפעל משנה תורה כ"כ שכלי, ולא מספק).

עזר לי להיות איש אמת (וזה מתבטא גם בלימוד סוגייה וכו', אבל לא בהכרח) ((בעיקר פרקי הכלאם חידדו לי את העניין הזה. איזה קטע מסויים משם, יותר מדוייק)). עצם הדיון בא-לוהות, בפרקי הרחקת ההגשמה ועוד יותר בתחילת חלק שני, עזר לי לחשוב על הדברים האלו ולהעמיד את עצמי ביחס לה' יתברך (זה דבר שהוא בסיסי כזה, אבל כיוון שהייתי יותר צעיר, זה עזר לי. היום דברים כאלו פחות ישפיעו עליי). פרק נ' שהרמב"ם מדבר על האמונה (ועוד משהו שכתב בפרקי הכלאם שמאוד תפס אותי), מאוד מאוד עזר לי, כתבתי על זה מאמרים, עם שיטות הראשונים, והראיתי את הקירבה לשיטת הרב קוק (ואחרי זה ראיתי שהרב צבי יהודה כתב את זה במפורש). היחס בין המסורת לשכל. זה הדבר העיקרי אני חושב שהשפיע עליי, שאר הדברים משניים יותר.

סתם מעניין, למה שאלת?

על עבודת ה' שלי ותפיסת האלוקות, לא יודעת אם לטובה בהכרח.

עניין אותי לשמוע חוויות של אחרים ואם יש מזדהים בקהל

ואת מזדהה עם שיטתו?

מבלי שידעתי שזאת הגישה שלו.

יש עוד חלקים שנראים לי הגיוניים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהם יהיו חלק מהתפיסה שלי (הרעיון של אלוקים יחסית פסיבי לדוגמא) שאין לי הרבה טענות כדי לסתור את הגישה, אבל לא הייתי רוצה שהיא תהיה חלק מאיך שאני תופסת את הקב"ה.

ואז גם יש לי עוד המון שאלות ודברים שאני לא מבינה שאני מתכננת אחרי בין הזמנים לשאול דמות תורנית שאני מעריכה

בהצלחה רבה. מקווה שיענה על שאלותייך

מסדר הרבה מושגים ומגדיר הגדרות מדוייקת, תוך כדי מהלכים שלמים. זה מאוד מסודר ויש בו מתודה כדרכו של הרמב"ם. ממש רואים את רחבות לבו של הרמב"ם.

כאחד שלומד גם קבלה, זה חוויה לראות איך כל דרך יכול להשלים את השניה.

2. עם רבנים ופרשנים. בעיקר הפרשנים הקדמונים. אני אהבתי את האברבנאל. אני ממשיך לראות פרשנים חדשים, כמו שהתגלה לי לא מזמן הכתבים של ר' לוי בן אברהם שממש הולך בדרכו של הרמב"ם, ואפשר להבין ממנו איך הוא הבין ב'מורה'.

3. דבר בסיסי, שזה גרם לי לתפיסה יותר מופשטת של האל  ואז כשהיא יותר מופשטת, אתה מבין את האין סופיות. דבר שהשפיע עלי מאוד, זו התמודדות ותפיסת הרוע בעולם. טעמי המצוות בחלק ג' גורמות למצוות להתיישב ברגש.

זה יותר נותן מבט כללי על התורה והחיים וכל המכלול משפיע על עבודת ה'.

1. חוויית לימוד כמו כל לימוד.

2. בליווי מורה למחשבת ישראל.

3. לא השפיע כלום - דחיתי מכל וכל את ההידרשות ללימוד, בעיקר כי אין צורך כיום באפולוגטיקה לפילוסופיה הלניסטית ארכאית. ברור שגם עבורי, ככל בית ישראל, ממשה ועד משה לא קם כמשה, אבל זה לא מחייב שאדם יכריח את שכלו במה שמוגדר כשאלות לשכל. אם מבחינתי טוען יטען שאחת ועוד אחת הן שלוש, אז אין לקבל את הדברים. ואם טוען יטען שאפשר שאחת ועוד אחת יהיה שלוש, יידרש כל מבחן מחמיר כדי שיעמדו הדברים. אבל אני באמת לא בדעה שאפשר בקוצר יריעה כזה להסביר את השאלות הסילוגיסטיות, או את מקורותיהן.

זה היה ע"י טענות ספציפיות כלפי הטענות שלו שלא הסתדרו לך?

או בחירה מראש לדחות את הדברים?

האם הייתי טורח ללמוד אותו בכלל?

אבל אני בהחלט במחשבה שאת ראויה ליותר מתשובה לקונית. שימי לב לציטוט הבא: "אין התפלה נבדלת מכל מוסד או נוהג דתי אחר, שנקבע ע"י ההלכה מתוך דיוניה של תושבע"פ ובתוקף סמכותה של תורה זו". במילים אחרות, אין לצפות כלל מהקב"ה לקבל תפילה, לשמוע תפילה או להתייחס לרמת רצינות או כוונת הלב של המתפלל. כשם שהמקריבים קורבן בבית המקדש השני באמת לא עמדו והמתינו עד שתיפול אש מן השמיים לאכלו. וזה נאמר על התפילה שאחת מברכותיה נחתמת "אתה... שומע תפילה"(!). האם עמדה כזו מתקבלת על הדעת? זו בבירור גישה שכלתנית באופן קיצוני, ואת מוזמנת לבדוק מי אמר את הדברים ומה היו תפיסותיו. אבל משהו מזה להבנתי מצאתי גם במורה הנבוכים. וזה היה קשה מבחינתי עד מאוד.

זה ליבוביץ?

מאוד כנה וחותר לאמת. מברר את הכל והוא מציג גם דעות שהיינו מפחדים להתמודד איתן. והוא מתמודד.

אם כי, יש ברמבם גישה מאוד מאוד שכלתנית. מאוד. או את כל התפיסה הקבלית

החל מכך שהוא שולל מציאות של כישופים ושדים. הוא לא אוחז בכלל מענייני קדושת הטבע ולקדש את החומר. ולפעמים זה מאוד "מנמיך" בעיננו.. שהגישה שלנו היא די שונה.

הרב קוק כותב שלעמ"י יש 2 פאות כמו 2 פאות של הראש, בצד אחד הרמבן - שהיה מקובל גדול וכו', ובצד השני הרמבם שהיה שכלתן ופילוסוף. וצריך לזכור את זה.

לכן לדעתי בין היתר לא מלמדים מו"נ כספר יסודי

הספר הוא ספר עמוק מאד. לא מאד קשה דווקא, וגם לא ספר ארוך מדי (איפשהו באמצע בין הכוזרי והעיקרים)

1. חוויה מדהימה. זה ספר ממכר. עומק, רמזים, למידה בכמה ממדים שונים. חיפוש מתמיד ובלתי פוסק. אוצר שמתגלה חלק אחרי חלק. ספר שהוא חידה, ואוצר, ומעביר את הקורא בחוויה עמוקה בלתי נתפסת.

2. עם רב ועם חברותא (צעיר ממני). עם החברותא התקדמתי מהר יותר, אבל הלימוד עם הרב קצת אימן אותי ללימוד הספר ולא רק לימד תוכן. מפרשים - השתמשתי בישנים, כי זה מה שהיה לי. אבל רק במקומות שהרגשתי צורך.

3. המון. הוא נותן חוויה רב-מימדית של תפיסת אלוקות ותפיסת העולם, הוא הופך את תפיסת העולם בצורה שקשה לתאר בכמה שורות.

וכמה הערות - לא ברור לי למה אנשים מתייחסים אליו כשכלתן או כספר מסודר. מדובר בספר לא מסודר בהגדרה, ספר על גבול המיסטי, שמשתמש בלוגיקה בתור בסיס רק כדי לבנות על זה קומה שניה.

כן, ספר מורה הנבוכים. שכתב הרמב"ם. כן כן, זה. למדת אותו ואתה לא יודע על מה אני מדבר? מוזר, וחבל.

והכללי.

יש רובד מעבר לשכל וללוגיקה כמו שהרמב"ם כותב בהקדמה, אבל כלי ההבעה של הרמב"ם הם לוגיים, וצריך לתפוס ולהבין בשכל את הרובד הבסיסי הזה.

מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

יש רובד בסיסי של ספר הגות מובנה ומסודר, ובתוך זה מסתתרים ראשי פרקים- רמזים שמובילים להבנת מעשה בראשית ומעשה מרכבה.

ראשי פרקים לא הכוונה הפרקים שלו בספר, אלא הרמזים שמובילים למעשה בראשית ומעשה מרכבה:

"ובארנו אמרם ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו 'ראשי הפרקים', ולכן אל תבקש ממני כאן אלא 'ראשי הפרקים'. ואפילו אותם 'ראשי הפרקים' אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר."

זה ברור שזה הולך על הרמזים למעשה בראשית ומרכבה.

יש סדר מסוים בכתיבה. והוא גם כותב ללמוד את הספר לפי הסדר. אבל הוא מצפה ממך ללמוד את כל הפרקים כחלק ממכלול. והוא גם לא מגדיר בצורה מאד ברורה מה המטרה שלו בכל קבוצת פרקים ולמה פתאום הוא מתחיל לעבור לנושא אחר. יש חטיבות שהנושא שלהן ידוע - הגדרות מונחים, תפיסת "המדברים", הוכחת הקדמות, פרקי הנבואה, פרקי המרכבה, השגחה, טעמי מצוות... אבל רק אחרי שאתה קורא אתה מבין את זה. אין כותרות רשמיות לרוב הפרקים, אין הסבר על הפרקים... הוא ממש לא מה שהייתי מצפה מספר "מסודר"

מה שהיה חשוב לי להדגיש זה שאני לא רואה אותו כספר שכלתני ומגדיר. הוא הרבה יותר פתוח והרבה יותר מדבר לנפש.

או חובות הלבבות אפשר גם לתאר אותו כך. ובעצם גם אמונות ודעות. אור ה'. ועוד.

יש פרקים, שער נפרד לכל נושא, יש הצגה מסודרת של הנושא, דיון, הוכחות, מסקנות, סגירה.

אצל הרמב"ם בעיקר אין כותרות לחטיבות השונות, וגם הסדר של הפרקים אמנם מגיע בסוף למסקנות אבל לא מסודר

אור ה' זה ממש לא מסודר.

הוא מנסה להיות מסודר, אבל יש לו פרקים באורך של 15 פרקים ואפילו יותר..

זה לא ממש ספר חוויתי למשתמש כשאתה מנסה לחפש בו משהו..

או יותר נכון החוויה של לקרוא אותו היא לא חיובית במיוחד

הוא ספר מדהים אבל הסגנון שלו הוא בלתי אפשרי

2. למדתי עצמאית, מהתרגום של הרב קאפח ושל שוורץ, לפי מה שהיה זמין. פעם בכמה פרקים היה משפט שפתחתי בשבילו מפרשים (הפירוש של הרב אבינר ממש טוב אגב). בשביל להבין את הפרקים של מעשה מרכבה ובראשית פתחתי גם את הספר של קליין ברסלבי - לא הייתי עולה על הפירוש בלעדיה ובלי שוורץ

3. כל ההסתכלות על ההלכה הפכה אצלי לאחרת לגמרי. כשהייתי קטן חינכו אותי על נפש החיים, שכל מעשה שאנחנו עושים בונה ומחריב עולמות עליונים. הדרך בה המורה נבוכים מסביר את המצוות הופך כל מיני חומרות ל...משונות

איזה ספר השתמשת בשביל מעשה בראשית ומעשה מרכבה?

לא קראתי אף אחד משניהם בשלמות - הם היו זמינים לי דיגיטלית, וקראתי את הפרקים והקטעים הרלוונטיים

ואחרי שהבנתי את העיקרון אז כבר הסתדרתי איתו בשביל מעשה מרכבה, אם אני זוכר נכון...

הם לא זמינים לי, ולכן רציתי לדעת לאיזה מהם כדאי להטריח את עצמי ולסקור

ההסברים של הרמב"ם למעשה בראשית דווקא עובדים גם היום (עם התאמות אולי)

הייתי צריך לכתוב: "אפילו ההסברים שלו למעשה מרכבה מתאימים כמו כפפה ליד. אם לא הייתי יודע שהפיזיקה האריסטוטלית לא נכונה, הייתי בטוח שזה באמת הפירוש שלה"

בגיל 17 

1. אהבתי את זה שהוא שיטתי ומסדר דברים בראש.

2. עם פירוש הרב קאפח 

3. במהלך הלימוד בו התחלתי לבכות בתפילת 18, מהחוויה של ההרגשה של ה'.

יש ספר 'דיבור ומחשבה' שמסכם יפה מאד את מורה הנבוכים, ומשווה לשיטות אחרות, קולח מאד.

יש ספר 'מנופת צוף' שמראה לך כמה מתוחכם מורה נבוכים, מציג בו סתירות שלא שמת לב בכלל.

צריך לדעת שבמספר נקודות הקבלה חולקת על המו"נ

בהמון נקודות רמב"ם  דווקא מחדש דברים מתאימים לקבלה. אפשר לומר אפילו שיש יותר דברים שבהם אפשר למצוא התאמה ביניהם מאשר המחלוקות ביניהם

זוהר רל"ו:

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. ע' רַבְרְבָא, ד' אוּף הָכִי. וְסִימָנָא דָּא עֵד. הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (שמואל א יב) עֵד יְיָ בָּכֶם. אִשְׁתַּאֲרוּן אַתְוָון ש''מ, מ' פְּתוּחָה. מַאי טַעְמָא לָא סְתִימָא, בְּגִין דְּם' סְתִימָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) עִלָּאָה. מ' פְּתִיחָא, מַלְכָּא (ס''א עלמא) תַּתָּאָה. אַתְוָון אַחֲרָנִין, אִשְׁתָּאֲרוּ א''ח, (משלי כה) כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר כְּתִיב.

> אַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כָּל מַאן דִּמְיַיחֵד יִחוּדָא דָּא בְּכָל יוֹמָא, חֶדְוָה זְמִינָא לֵיהּ מִלְּעֵילָּא

בית יעקב - בראשית - לינר, יעקב בן מרדכי יוסף, מאיזביצה, 1814-1878 (page 1 of 527)

לקראת סוף העמוד והלאה לעמודים הבאים

כרגע זכורה לי דוגמה מאד מוכרת ופשוטה, שבה משל של מקובלים מסביר את הרמב"ם:

ספר מורה הנבוכים חלק א פרק נט

ונשוב אל השלמת ההערה על דבר ר' חנינא וחכמותיו, לא אמר, משל למלך שהיו לו אלף אלפים דנרי זהב ומקלסין אותו במאה דנרים, שהיה מורה על זה המשל על ששלמיותיו יתעלה יותר שלמות מאלו השלמיות אשר יוחסו לו, רק הם ממינם, ואין הענין כן כמו שבארנו במופת, אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דנרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, להורות שאלו אשר הם אצלנו שלמויות, אין אצלו יתברך ממינם דבר, אלא כולם חסרון בחקו, כמו שבאר ואמר בזה המשל, והלא גנאי הוא לו.

כל מי שמכיר את דברי המקובלים, יודע שכסף וזהב הם כנגד חסד וגבורה, כלומר השפעה מול הגבלה. לכן השבח לקב"ה בשלמויות שאנחנו רואים, כלומר באיך שהוא משפיע על העולם, לא יכול לתאר את הקב"ה באמת בגדולה שהיא נמנעת מאיתנו, שהיא ה"זהב".

זה נכון גם בפירושו ל"תפוחי זהב במשכיות כסף" בהקדמת הספר.

פשוט במשנה שצריך לתקוע בשבת, ואנחנו מפספסים זכות אדירה של מצווה חביבה כל שנה שבה ר"ה חל בשבת.

שום וורט חסידי לא ישנה זאת, גם לא אם האדמו"ר הוא הבן איש חי.

מצוות שופר היא כמו כל מצווה אחרת שצריך להשתוקק לקיימה, ומתבטלת מאיתנו באונס גמור, שאין בו רצון כלל, מחמת המצב הרוחני הירוד של עם ישראל. בדומה למצוות המקדש והקרבנות, הארץ והיובל, מצוות התלויות בבית דין סמוכים, מצוות המלוכה, ומצוות התלויות בנביא.

אנחנו נאלצים לבטל אותה מחשש (אמיתי וענייני!) של טלטול של ההמון ברשות הרבים, והיה ראוי לבכות על כך בראש השנה, אלא שכבר לימדונו עזרא ונחמיה: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַ-ה' אֱלֹקיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כׇּל הָעָם כְּשׇׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה."

אז לא בוכים על כך, לפחות בעיצומו של יום, אך ההחמצה מלקיים את המצווה לא נותנת ללב מנוחה.

אני לא.

ככה קבעו.

לא צריך לתקוע. אז לא תוקעים.

ולא צריך להצטער יותר מדי.

ביום ראשון תשמע שופר

מהתורה לא מניחים תפילין בשבת.

לפי הירושלמי זה נכון גם על שופר בגבולין. לפי הבבלי מן הדין תוקעים, אלא שגזרו.

לא ברור לי שזו אכן כוונת הירושלמי, שהרי קשה מאד מהמשנה שמפורש שתןקעים ביבנה בשבת, ובכל מקום שיש בית דין, וצריך לדחוק מאד שזו תקנה זכר למקדש כמו לולב בחול המועד. הרבה יותר פשוט לפרש בירושלמי שמדובר בכעין אסמתכא שלא לתקוע בשבת, ולא בדרשה גמורה.

לפי מה שאנו פוסקים כמאן דאמר ש'שבת לאו זמן תפילין', אין כלל מצווה בהנחת תפילין בשבת. כאן בפירוש יש מצווה, רק שחכמים החליטו שעדיף לוותר עליה מחשש שעמי הארצות יעברו על איסורי מלאכה.

רבותינו להם אנו מחוייבים קבעו את ההלכה כך, למה שאיעצב שההלכה כך או אחרת, סוף סוף אין פה הפסד או רווח אישי שעליו אצטער שיש לי או הפסדתי.

אם אתה חושב שהציבור היה עובר על איסור טילטול בשבת בימינו אז אין מה להצטער כי חז"ל מצילים אותנו מעבירה חמורה בעזרת שב ואל תעשה.

אבל אם אתה חושב שבימינו כבר הטעם הזה לא נכון אז יש להצטער מאוד על כך שאנחנו עדיין נושאים את קללת הגלות בה אי אפשר לבטל את דבריהם ואנחנו עדיין חסרים את הסמכות המתאימה. במצב כזה אנחנו "סתם מפספסים" את השופר, ועל זה אפשר בהחלט להצטער.

אני, (לאחר לימוד הלכות עירובין בעיון) משוכנע בהחלט שמדובר בחשש קרוב ואף וודאי. אפילו לפי הדעה הדחוקה והבלתי מסתברת שרשות הרבים היא דווקא מקום שעוברים בו 60 ריבוא אנשים, ברור שאם יורו לתקוע בשופר, אנשים יטלטלו באיסור.

אמנם אף שהגזרה שרירה וגם מציאות ימינו מצדיקה אותה, יש להצטער הרבה גם על חילולי השבת, וגם על כך שנמנעת מאיתנו מצווה כה חשובה ויקרה. בסוף אם כולם (כולל הדתיים) היו שומרים שבת כדין, לא היה מקום לגזור והיינו ללא ספק תוקעים כאשר נצטווינו.

עד שמרוב חיבתם למצוות תקיעת שופר הם עלולים לטלטל בשבת ולעבור איסור.

אם אתה משוכנע בהחלט שבכל שבת שהיא אנשים עוברים על איסור טילטול בגלל המסקנות אליהן הגעת בלימוד עירובין אזי יש להצטער על 52 חילולי שבת כל שבת, ומה לך דווקא שב-ואל-תעשה בשופר? יש צער גדול יותר על עבירה דאורייתא של המון עמך ישראל. הלא כן?

גם של דתיים. אבל זה לא חידוש, ברור שכולם צריכים להצטער על כך. מה שאני טוען הוא שיש להצטער גם על מצוות שופר שמופרת על ידינו. ולגבי זה, (מסיבה שבכלל לא הבנתי) התרשמתי שלא כולם מסכימים איתי

באתי לכתוב עוד עך כך ונמחק לי, אולי אות משמיים. בכל אופן, כדאי ללמוד את ההלכה ואת המציאות בעניין

כיום ברוב המוחלט של הישובים והערים בארץ יש עירוב כשר

שבדקו מאות עירובין בארץ ובעולם ואומרים שעירוב בחזקת פסול עד שייבדק על ידי מומחה (יתוקן) ויימצא כשר.

וליהודים הכשרים שמסתמכים עליהם.

א. כי זו אמת.

ב. כי זה לצורך.

מקומות שיש פגם בעירוב והודיעו לאחראי במקום והוא התעלם.

כי אחרת זה הוצאת שם רע אמיתית.

אני יודע שבעיר שאני גר יש רב שזה התפקיד שלו. והוא (או שליחיו) בודקים את העירוב כל שבוע

אני מכיר עוד לא מעט מקומות שזה מתקיים כך (ולא אתפלא שזה הסטנדרט ברוב הערים/ישובים בארץ)

הוא לא בדווקא תלמיד חכם שבקי בהלכות ובפרקטיקה של הלכות עירובין, והוא אכן מבצע נאמנה את התפקיד שמוטל עליו - לבדוק שחוט העירוב לא נקרע. אך בהרבה מקרים מתברר שמלכתחילה היקף העירוב לא נבנה בצורה טובה ומקצועית מספיק, או שנפלו במהלך השנים פגמים אחרים הפוסלים את העירוב.

דוגמה קלאסית - 'לחי' שיצא ממקומו וכבר לא מונח בדיוק מתחת לחוט.

גם כשהערוב לא מתברר כפסול לחלוטין לכל השיטות, הרבה מאד פעמים מתברר שכשרותו נתונה במחלוקת שקולה או כשרה רק לפי דעה שולית בהלכה.

ממליץ להסתכל בהלכות עירובין בשמירת שבת כהלכתה בדין אדם שמצא פגם בעירוב

מה יעזור להצטער, אם אתה מאמין בה' שהוא מסובב הסיבות, הוא זה שהחליט שיגזרו חז"ל,ומה לך עצב

לא חז"ל, אלא עמי הארצות שמחמתם גזרו חז"ל, בצער רב, שלא לתקוע.

לך תקע בשופר מסכן שלי

גם על זה לא צריך להצטער?

הבית נחרב בשל חטאינו, הגזירה נגזרה בשל שגגתנו. בבית תלויות רוב המצוות, הגזירה מבטלת לנו מצווה רק אחת לכמה שנים. פרופורציות.

תיכף תבכה שאתה לא יכול לייבם אלמנה.

שנה טובה

הגמרא אומרת "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה"

אז תוספות אומרים שהכוונה כשנאנסו, אבל לא כשראש השנה יוצא בשבת

אבל השנה שמעתי הסבר אחר: בגלל שלא היה שופר בראש השנה, זה יותר אחריות עלינו. שהשנה תהיה טובה למרות שהשטן לא התערבב

אז לא להצטער, כן לקחת יותר אחריות. (אני יודע מהמשך השרשור שלא על זה דיברת, אבל בעיניי זה עונה יפה על השאלה בהודעה הראשונה ולכן חשבתי שזה מקום טוב לשתף )

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

זה הפרקי מבוא והערות נוספות, שבמהדורה השלישית הוטמעו בתוך כרך א. (בחלקים שנוגעים לו, לכרך ב. לא זכינו)

"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו" (משנה שביעית י' ט')

פרשת השבוע, פרשת ראה, עוסקת בין היתר במצוות שמיטת כספים. לפי מצווה זאת בסוף כל שנה שביעית שומט יהודי את כל חובותיו. לכאורה במצב זה לא ינתנו הלוואות והכלכלה תשותק, לאנשים לא יהיה כל רצון להלוות ביודעם שהכסף שלהם יילך לטמיון. פתחתי בציטוט: המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. שכן יש לו חשיבות רבה בהבנת המצווה. לכאורה יגיד אדם בן זמננו אז רוח חכמים נוחה הימנו, האם בגלל זה אחזיר חוב שאני פטור מלהחזירו? אולם יש להבין שלמשמעות רוח חכמים היתה בתקופות קדומות משמעות שונה מזו שאנו חשים כלפי רוח חכמים היום.

היום ובצדק איננו סומכים על אף איש גדול בעיניים עצומות, לא על ראש הממשלה , לא על הנשיא, לא על חברי הכנסת והשרים, לא על מערכת המשפט, לא על ראשי הצבא, לא על אנשי הרוח והפרופסורים ואפילו לא על הרבנים והמקובלים למיניהם. כולנו חשים שהם נגועים באינטרסים. בזמנים עברו עדיין הייתה בעם ישראל תחושה שרוב הגדולים עניינם טובת הציבור ולא טובתם הם, התחושה הייתה שהם באמת היו חכמים.

כאשר אומרים שהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו פירוש הדבר בתקופות קדומות היה שטוב לו לאדם שיחזיר את חובו מאשר שלא יחזיר למרות שפטור הוא מכך. הכיצד? ברגע שרוח חכמים נוחה הימנו האדם הוא בחזקת אדם ישר וכדאי לעשות עמו עסקים. המצב היום הוא שאנשי עסקים גדולים נמנעים מתשלום חובם בטענה שמערכת המשפט מתירה להם לעשות כן. לא הכל שפיט, יש טוב ורע ואדם הגון יכול לקלוט זאת. אדם הגון לא יסכים שאיש נוכל ששתיים מקבוצות הכדורגל בהן החזיק פשטו רגל יחזיק גם בקבוצת כדורגל שלישית. אם הייתה הנהגה ראויה למדינה אנשי עסקים שלא משלמים את חובם היו מנודים, לא הייתה להם אפשרות להופיע בקהל ובוודאי לא לקבל כבוד מלכים.

המטרה במצוות שמיטת כספים הייתה לאפשר לאביונים שבאמת לא יכלו להחזיר את חובותיהם לפתוח דף חדש ולא לחיות כחייבים כל חייהם. המטרה לא הייתה לאפשר לאדם שיכול היה להחזיר את חובו להימנע מכך. אולם אנשים מצאו "חכמים" שאמרו להם שהכל שפיט ואם התורה מתירה להם שלא להחזיר את חובם הם יכולים שלא להחזירו. בשל מצב זה תיקן הלל את הפרוזבול שלמעשה ביטל את מצוות שמיטת כספים.

אבל אם פסיכולוגית זה עושה לך טוב, אז מומלץ (כותב ברצינות)

זה עובד יפה. פחות בגלל האמונה באדמו"ר שלהם זצ"ל ויותר בגלל המבנה של השיטה שלהם שהופך את זה לעובד פחות או יותר בדרך הטבע.

הדבר הבסיסי שהם עושים זה לכתוב מכתב. אנחנו יודעים ממקומות אחרים שעצם זה שכותבים מכתב ומסדרים לעצמנו בראש את הבעיה זה לבד מספיק הרבה פעמים כדי לפתור אותה באמצעים של השכל.

הרבי דרש בקול (שלא לומר צעק) שלא להימנע מלהצביע מהבחירות

ושזאת החובה הבסיסית של כל אחד

למי? הוא לא אמר

נראה שהציונות הדתית יותר דומה בערכים לרבי מאשר החרדים

אין צורך לחפש תשובות על דברים שהרבי דיבר וביקש עליהם במפורש, ספרים על גבי ספרים, שחור על גבי לבן, ועדיין מחפשים תשובות בכוכבים.

חוץ מזה שאגרות קודש זה מושג של חסידים שוטים, הרבי מעולם לא אמר לחפש שם תשובות או לחפש שם ניסים.

הרבי רק ביקש לאגד בספר אחד תשובות שונות בנושאים שונים, שמי שירצה יוכל להיכנס לראות את דעתו.

חיפוש תשובות בספרי קודש זה מושג קדום, יהודים היו פותחים בתנך או בתהילים עם בקשות וחיפוש כיוון.

חסידים אימצו את זה בלי קשר להוראת הרבי, למי שזה עובד, שיהנה.

… לא להכנס לפוליטיקה?

לא להיכנס לפוליטיקה

זאת אומרת לא להקים מפלגה

מהסיבה שאחת העקרונות שלו היא הקמת חזית דתית מאוחדת ובריבוי מפלגות מאבדים קולות

וכנראה גם כדי למנוע מחלוקות בתוך חבד

אבל להצביע מאז ומתמיד הוא ממש דרש מכולם

אם זה מעניין אותך יש ספרים עם הדעות של הרבי על הפוליטיקה הישראלית ודברים שהוא פעל ודיבר עם ראשי ממשלות לאורך כל תקופתו

היו לו דעות נחרצות מאוד וציוניות מאוד גם בנוגע להתנחלויות והחזרת שטחים וגם בנוגע למדיניות לחימה ובכלל.

זה אחד הנושאים היחדים שהרבי היה הכי הכי נחרץ לגביהם, צעק ואפילו בכה.

שאני מניחה שהרבה דתיים לאומיים יפתעו לשמוע.

אמנם חבד נחשבת ל"אנטיציונית" כי לפני קום המדינה האדמו"רים לקחו חלק עם הדעה האורתודוקסית

אבל הרבי מפריד לגמרי בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה.

א. הרבי כתב במכתבים לאנשים מפורשות להצביע.

ב. זה בכלל לא בסתירה לעמדתו האנטי ציונית

ג. הרבי דיבר מספר פעמים על הסדר של אגרות קודש. דיבר במפורש על כתיבה במכתב. והכנסה לדפי ספר. וגם שפותחים ורואים מה התשובה. איך שעושים היום לא הגיע ממנו ממש. אבל לפועל הדברים עובדים

כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

בקישור ששלחת לגמרי כתוב שזה מנהג חסידים

הרבי מעולם לא הבטיח שיקבלו תשובות בדרך נס דרך אגרות הקודש.

הוא ביקש לכתוב לו פדיון נפש, זה עניין שונה לגמרי

כמו דו"ח שכל חסיד כותב לו על ענינו והתקדמות שלו.

בשנות חייו הוא ענה פיזית לכל מכתב ולאחר הסתלקותו חסידים אימצו מנהגים שונים.

גם אם הוא אמר שימצא דרכים לענות (הוא אמר זאת לפני הסתלקותו) הוא מעולם לא אמר על אגרות הקודש

והרבי מעולם לא דיבר על להכניס דפים לתוך ספר ולצפות לתשובה

תשלח את הקישור ששלחת בעצמך

הוא סותר את כל מה שאמרת

.. בין לפני או בין אחרי קום המדינה. הרבי היה נגד החזרת שטחים שבהשגחה עליונה נכבשו על ידינו כולל שטחים שלא כלולים בגבולות ארץ ישראל. הוא מאוד כעס על בגין והליכוד על החזרת סיני. בתרגיל המסריח אכן הוא חשש שהולכים להחזיר עוד שטחים ולכן הורה לאנשיו בכנסת לטרפד את הצעד. מכוון שבעקבות המשך ממשלתו של שמיר באה עלינו צרת האינטיפדה, צרת הטילים של סדאם שבעקבותיה נולד הרעיון של מלחמת טילים בראשם של אוייבנו הוא כנראה הבין שמעורבות של חסידיו בפוליטיקה לבחור ולהיבחר זה לא היעוד האמיתי של התנועה.

...סיעתא דשמייא לאחר קום המדינה הוא הפריד לגמרי "בין הדעה לפני קום המדינה לבין הדעה של חבד אחרי קום המדינה."

ברגע שעשו הסכם שלום עם מצרים והחזירו את סיני הוא הבין שזה תחילת הירידה במסלול תלול שהביא אותנו עד הלום.

הרבי שליט"א אומר להצביע למפלגה שהכי מקדמת את תורת ישראל עם ישראל וארץ ישראל, כמדומני שזה הביטוי המדויק, ויש מחלוקת בחבד האם ג' או המפדל-הציונות הדתית, בן גביר וכו' בבחירות הקרובות מפלגת 'הקהל' רצה ואפשר לומר הרבה שיש להם הרבה מהמאפיינים האלו.

הרי יש מחלוקות בסיסיות כמו:

עליה להר הבית, אחדות העם מול שלמות הארץ, עניין הציונות מול שלוש השבועות ועוד.

עכשיו אני רואה שרשום המפלגה הכי חרדית, אבל תורף העניין הוא אותו דבר, לא משנה מה עושים כל יהודי צריך לקדם את הגאולה ובשביל זה צריך להצביע למי שהכי מקדם את השם, הרבי לא הכריע כי זה לא משנה בדיוק מי, כל אחד מתעסק במה שהוא יכול לקדם את הגאולה, אם זה בהר הבית או בישיבות, מי שבכללי אכפת לו ממה שהרבי רוצה אפשר לראות וללמוד איזה נושאים העסיקו אותו בחיים ועפ זה להכווין את עצמו גם למי להצביע.

אפשר להסתכל באריכות בחבדפדיה בערך בחירות (לא מצליח להעלות קישור).

שעצם ההצבעה לא הייתה קריטית.

יש סיפור על ר מענדל פוטרפעס נראה לי, שעשה מבצעים מחוץ לבחירות, ושאל שמאלני אחד האם הוא רוצה להניח תפילין, אז הוא אמר לו שאם הוא מצביע עכשיו למרץ הוא מניח ר מענדל לא התבלבל והלך להצביע למרץ כדי שהוא יניח תפילין, כי זו הייתה המפלגה שהכי קדמה את הגאולה, שעוד יהודי יניח תפילין.

יחי המלך!

…. לצערי רוב החבדניקים לא יעשו כדבר וימשיכו לתמוך במפלגות שעל מצחם חקוק החזרת שטחים ופילוג בעם ישראל.

הרב בפרוש לאחר התרגיל המסריח סלד מפוליטיקה ולא בכדי הוא לא חזר לאשר לאף מועמד חסדי להציג מועמדות לכנסת. לעניות דעתי גם לבחור זה כלול אם רוצים להיות עקביים.

אני עדין מנסה למצוא עדות לתמיכתו של הרבי במפלגות שמפרות את שלושת השבועות למשל או מפלגות שמעודדות עליה להר הבית.

ואל תחקור במופלא ממך. בטח שלא להציק לאנשים על מה הם מצביעים.

תעשה את מה שאתה צריך לעשות, ודייך.

היא לא המפלגה עם הזקנים הכי ארוכים ושנקראת בהגדרה מגזרית "חרדית”

חרדית היא מי ששמה את התורה בראש מעייניה (התורה ולא בהכרח לימוד התורה)

לדעת הרבי החזרת שטחים זה פיקוח נפש ממש, הוא עודד התישבות, המדיניות הצבאית הימנית שלו, היא פיקוח נפש ממש.

מפלגה 'חרדית' ככל שתהיה שדוחה פיקוח נפש בשביל לימוד התורה היא לא בהכרח חרדית

לא סתם המון מחבד ורבנים מסוימים הצביעו וימשיכו להצביע לציונות הדתית ולא ל-ג.

לכן הדגשתי שאין הבדל בין המפלגה שדואגת לתורה העם והארץ למפלגה הכי חרדית, צריך לשים לב שהרבי דאג מאד לארץ אבל לא על פני התורה והקדושה.

העיקר לקדם את הגאולה, השמירה על שלמות הארץ היא קריטית כביטחון לעם ישראל והצלת נפשות, ולא כאידאיל עליון.

וכמו שכתבתי בסיפור העיקר צריך להיות תמיד בראש! הדאגה להשם ולתורה ולעם ישראל! דבר ראשון גאולה ומשיח!

משיח נאו

יחי המלך!

גאולה גאולה!

… טוב מאוד למה הכוונה אז כדאי שתחשוב על תשובה רלבנטית. כי המעורבות של חסידי חבד במדינה הציונית ובכל העולם כולו עוד מימי מלחמת ששת הימים היא הדוגמא האמיתית לאהבת עם ישראל . מקרה התרגיל המסריח היה מקח טעות היחידי שיש לו השלכות שליליות עד היום.(הסכם לונדון עם המלך חוסן היה מביא אותנו למצב אחר לגמרי היום).

א. זה לא חוקי להצביע תמורת הבטחה ממישהו.

ב. איך הוא יכול להוכיח מה הוא הצביע.

ג. זה לא היה ליד הקלפי בכפר חבד, לכאורה. אז איך הרב פוטרפס - תושב כפר חב"ד - הצביע שם?

ד. אני לא מאמין שחסיד כלשהו יצביע למפלגה חילונית (ובוודאי לא אנטי-דתית) בתמורה לכל דבר שיהיה - לא משנה אם גשמי או רוחני.

בקיצור: הסיפור כנראה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה.

האגרות לא נועדו להחליף את הוראותיו המפורשות של הרבי.

וכפי שהזכירו לעיל - הרבי הורה, ביקש, התחנן, זעק וכו' שלא יילך לאיבוד אפילו קול אחד, אלא שכולם יצביעו "בלי טריקים ובלי שטיקים".

תצביע למה שנראה בעיניך "הכי פחות גרוע", אבל אל תימנע מהצבעה, אם איכפת לך מהרבי.

ראה לדוגמא בחבדפדיה כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש – חב"דפדיה

שמביאים (בציטוט השני בפיסקה זו) את דברי הרבי שמסייג את פתיחת הספרים ל"ענין שלא נתפרשה בתורה הוראה לעשות כך או כך".

הפרשנות של המכתבים באגרות קודש - היא מאוד סובייקטיבית.

וזו אחת הסיבות מדוע אין שום היגיון שזה יחליף את ההוראות המפורשות.

ה' יתברך שומע הכל תמיד.

ותבקש אם לעשות ככה או ככה ויאיר דרכך,

גם תשליך עליו תבטח בו שהוא מדריך אותך בדרך הנכונה.

לפעמים לא טוב לנו בגלל עוונותינו -

וזה עיקר התפילה שנזכה לחזור בתשובה שלימה.