כי לפעמים באמת יש דברים רלוונטיים.

אני לא יודעת למה גברת X לא רלוונטית - אבל אולי סיבה א שנתת כבר לא רלוונטית? או אולי לגברת Y השתנה משהו?

לא יודעת כמה זמן עבר מהקשרים, אבל אם מדובר במשהו מסוים שיכול להשתנות - אולי הוא השתנה?

מעבר לזה,

אני מאמינה שבכל זוגיות יהיו פערים, ושבעצם המשמעות של זוגיות זה לגשר על הפערים האלה.

ב"ה יש הרבה נשים טובות ומדהימות בעולם, הרבה נשים פוטנציאליות לבנות איתן קשר. אני מאמינה שמבחינה עקרונית, אתה יכול לעשות את זה גם עם X וגם עם Y - ובעצם בחירה שלך (באחת מהן או אולי ב-Z) היא מה שתקבע את הזוגיות שלך. 

אני לא מרגישה שאני מבינה מספיק מהם הדברים המשמעותיים לחיי נישואין (ואפילו פתחתי על זה שרשור פעם), בעיקר בגלל שלא חוויתי חיי נישואין. לכן אני חושבת שנכון להתייעץ בעולם האמיתי עם מישהו שיש לו ניסיון חיים - או עם איש מקצוע. מישהו שייתן לך כלים להתמודד עם ההתלבטות הזאת.

אני מסכים שבכל זוגיות יהיו פערים, ושנגשר עליהם בע"ה. ושיש הרבה נשים פוטנציאליות והבחירה שלי היא מה שתקבע בסופו של דבר.

אבל, יש לי שתי הסתייגויות:

א'- אני מרגיש שהבעיה היא שהפער כאן הוא כזה שבו אני בהכרח מוותר על משהו במידה שהיא משמעותית.

גם כשאני מוותר על משהו, זה עדין נכון שהבחירה שלי היא מה שתקבע בסופו של דבר.  אבל בחירה עשויה בהחלט לכלול גם ויתור.

האם אני מעוניין לוותר? 

(על משהו שאני אפילו לא בטוח מהו. כמו שכתבת בקטע בסוף - אין לי באמת את הכלים להעריך כמו שצריך את משמעות הוויתור הזה...)

ומפחידה אותי גם המחשבה שאם אוותר אני עשוי בשלב כזה או אחר להצטער (או להתחרט) על הוויתור הזה...

ב'- זה נכון שבחירה בסופו של דבר תקבע את הזוגיות, אבל המשמעות העמוקה של מה שאת אומרת כאן זה שהזוגיות היא עבודה ולא רק התאמה טבעית,

אבל יש עבודה שהיא קלה יותר ויש עבודה שהיא קשה יותר. 

ולפעמים אתה לא מעוניין באתגרים גדולים, במיוחד במקום שבו המחיר של קושי בעמידה באתגר הוא משמעותי (לאו דווקא גירושין, יש גם הרבה לפני זה), ובמקום שאתה יודע שזה אתגר שאתה לא רוצה להגיע למצב שאתה מחליט לוותר עליו אי פעם (מה שקשור גם לסעיף הראשון דלעיל).

האמת שבשני המקרים התייעצתי לפני שנפרדנו. 

עם אחת מהן (השניה שכתבתי עליה) זה אפילו האדם שהתייעצתי איתו שגרם לי להכריע. 

(בניגוד לראשונה ששם מי שהתייעצתי איתו דווקא ניסה לעודד אותי לתת צ'אנס ובשלב מסוים הרגשתי שזה לא בשבילי.)

תמיד אפשר לחשוב שוב, ולהתייעץ שוב. האם זה פותר את כל הספקות? אני לא יודע. 

וכמובן - הם לא אני. הם יכולים לעזור לי לראות טוב יותר את השבילים שלי, אבל בסוף זה השבילים שלי ורק אני רואה אותם.

אבל, לדעתי, בבחירת בן זוג, חשוב שזה יהיה ויתור אמיתי ולא התפשרות.

כלומר - באופן מודע להגיד - אני מחליט שהדבר הספציפי הזה פחות חשוב ועקרוני לי מאשר מה שחשבתי לפני זה, ולכן זו בחירה טובה. (בניגוד ללהגיד - אני מתפשר על משהו שעדיין חשוב ועקרוני לי). בעיני, בלי שינוי פנימי אצלי בסדרי העדיפויות - לא נכון לבחור כך, והסכנה לפזילה לצדדים גדולה יותר.

מי מאיתנו מעוניין באתגרים גדולים? אנחנו הרי מתפללים כל יום לא להגיע לידי ניסיון...

אבל -

כל זוגיות היא אתגר. לדעתי, אין איך להעריך כמה קל \ קשה יהיה הקשר - ויותר מזה, קשר הוא לא בינארי, יש בו עליות ומורדות.

אולי שווה להתייעץ עם יותר מאדם אחד (ואולי גם כדאי בצורה זוגית?). ברור שהם לא אמורים להחליט בשבילך, אלא לעזור לך לעצב את נקודת המבט שלך.

האם אי פעם כל הספקות שלנו יותרו?

לא נראה לי.

אני חושבת שבעצם בחירת בן זוג יש סוג של הימור, כי אין לנו שום דרך לדעת איך החיים יתגלגלו - מה יקרה בעולם, ומה יקרה לנו יחד ולחוד.

ואף אחד לא יכול להגיד לך אם צדקת או טעית בבחירות שאתה עושה.

(לגבי מה ש @נפש חיה. כתבה - אני גם מכירה כמה זוגות כאלו, שיצאו בעבר, נפרדו וכעבור תקופה משמעותית ניסו שוב - חלק נישאו וחלק לא. אם אתה מכיר מישהו כזה - בדגש על מישהו שלא עבד לו גם בפעם השנייה - אותי עניין לשמוע על החוויה. אולי יעניין אותך לדבר איתו על זה.)

אני מרגישה רוח קצת פסימית שיוצאת מדבריי, אז אני רוצה להבהיר:

בעיני, בחירת בן זוג היא אחת מההחלטות הכי גדולות וחשובות שאנחנו מקבלים בחיים.

רוב האנשים הם טובים וחפצים להיטיב, והבחירה שלנו ככל הנראה תהיה בבן אדם טוב.

גם אנשים שיש להם ספקות והתלבטויות - כאשר הם מגיעים להחלטה להתחתן - כשזה הופך להיות משהו אמיתי ומחייב - יכולה לצמוח מזה זוגיות נפלאה.

ומלבד מה שזה עזר לי קצת יותר לסדר את המחשבות וגם לפרוק מטען, היה איזה משהו שהוא אמר לי בסוף שגורם לי לחשוב שאולי אני צריך באמת לעצב מחדש את איך שאני תופס את הזוגיות ואת הציפיות שלי ביחס לזה. (מה שבעצם עשוי להיות נכון גם בלי קשר לפלונית או אלמונית.)

וגם החלטתי להתייעץ עם מי ששידך לי את אחת מהן, שהוא גם אדם שאני מעריך בלי קשר.

וברור שאני לא אוותר על משהו אם אני מרגיש שאני לא מוכן באמת לוותר על זה. אבל עדין כשמדובר בדבר גדול, זה מפחיד יותר. אני לא באמת מבין את המשמעות של זה. וגם זה נותן יותר מקום למחשבה שאולי עדיף לחפש מישהי אחרת שאצלה זה לא יהיה ככה...

חלק ממה שקשה לי כל כך בהתלבטות הזו, זה העוצמה של הצדדים. זה לא משהו שהוא סתם בינוני, ואני מתלבט אם זה בינוני אבל סבבה, או בינוני ואני מוותר. זה מצד אחד ממש משהו מיוחד בעיני, ומצד שני - יש לי חשש משמעותי שמשהו יחסר לי. 

ותודה על החלק בסוף, באמת משמעותי ונותן מבט חיובי יותר!

עם אחת מהן יצאתי פעמיים (יצאנו תקופה ונפרדנו, אחרי יותר משנה החלטתי לנסות לתת לזה צ'אנס שוב). זה התקדם בפעם השניה הרבה יותר, ולא נפל בדיוק על אותו דבר, אם כי זה כן היה קשור לאותן תכונות.

(אם ממש מעניין אותך לשאול משהו בנידון את מוזמנת. אבל בפרטי. אני לא מתכוון לפרט כאן על זה. אני כן יכול לומר שאני לא מצטער שניסיתי.)

מה שמעניין אותי לגבי סיבוב שני עם אותו אדם זה לדבר על מה השתנה בין סבב א לסבב ב.

כמובן שלא מבקשת שתפרט על זה כאן...

יצא לי לדבר על זה עם כמה חברות שונות.

באופן כללי,

אני מאמינה שאם מחליטים לנסות שוב, זה אומר שהיה שינוי באחד מהדברים הבאים: 

א. בי

ב. בצד השני

ג. משהו משמעותי השתנה במציאות

ולכן אני חושבת שכל מי שרוצה לנסות שוב קשר מהעבר, צריך לפנות עם איזשהו הסבר - למה לנסות שוב? מה השתנה בין אז שהוחלט להיפרד (לא משנה אם זה היה הדדי או מצד אחד) לבין עכשיו?

ואז הצד השני עושה את השיקולים שלו ומחליט האם הוא מוכן ג"כ לנסות.

ולדעתי, רוב האנשים לא מצטערים על הפעם השנייה - גם אם לא התחתנו - וגם רואים הבדל משמעותי מהפעם הראשונה (במיוחד אם עבר פרק זמן משמעותי).

ומעניין אותי לשמוע אם הדברים שהפריעו בסבב א היו בסבב ב? מה היה הדבר שהשתנה, למה הוחלט לנסות שוב? איך הקשר עצמו היה שונה מהפעם הראשונה? וכו'.

אני חושב שחלק מהשאלה היא למה את קוראת שינוי

אני אציין כאן משהו נוסף, שלדעתי יש משהו בעייתי בכל העולם של הדייטים שבאים בשידוך ולא מהיכרות אישית.

שבשידוכים זה תמיד כן או לא. אין משהו באמצע. וכל זה בתוך קשר שהוא בסך הכל די קצר ועדין אין איזשהו חיבור עמוק ואיכותי.

וממילא הרבה פעמים דברים נקטעים בגלל חוסר הבנה מסוים, או משהו שאחד הצדדים היה צריך לעבור תהליך בשביל לעכל אותו.

אני לא יודע כמה מהשידוכים יורדים בגלל זה, אבל ברור לי שלא מעט כל כך.

לכן כשמדברים על שינוי, אני מרגיש שלפעמים השינוי הוא משהו במוכנות להכיל (או לפחות לנסות להכיל, מתוך מודעות לסימני השאלה ולאתגרים האפשריים) משהו שלא ציפיתי לו, או שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לדחות אותו (וכמו שכבר הדגשתי - כשאני מדבר על האינסטינקט הראשוני אני לא מדבר על תחושת בטן של חמש דקות אחרי פגישה. זה יכול להיות גם שיקול דעת של פרק זמן ממושך וכמה פגישות בתוכו).

בפועל במקרה הספציפי שאני מדבר עליו גם היה איזשהו שינוי בה (שלא ידעתי עליו ולא בניתי עליו מראש), אבל אני לא בטוח בכלל שזה היה הדבר המהותי שעזר לקשר לצמוח הרבה מעבר. אני כן חושב שעצם הניסיון המחודש הביא לתקשורת פתוחה וטובה יותר.

אני חושב שחלק מהסיבה שאני לא מצטער על זה, קשורה גם לעובדה שבעצם לא היה כאן משהו חדש, אלא מיצוי טוב יותר של משהו שנקטע באמצע כביכול בגלל קושי להכיל מציאות מסוימת. (אם כי אני לא יודע איך היא חוותה את זה. ואני מניח שזה גם כן חלק מהמדד למחיר של הניסיון הזה.)

(אגב, השרשור השכן של ההיא עם האברך, זה דוגמא מצוינת לאיך חוסר הבנה, התבטאות לא מוצלחת, וכדו', מפילים שידוך...

ורואים את זה שם על שני הצדדים - הבחורה שהצורה שהוא הגיב הפריעה לה, וגם לצד השני יש שם תגובות של אנשים שאומרים שהיו מורידים על דבר כזה, וזה סתם כי הם לא ידעו למה היא מתכוונת ומה בדיוק היא רוצה...)

הייתי רוצה להגיד שהמסר מזה הוא להיזהר יותר לפני שמחליטים לפסול, אבל קשה לי לומר את זה, כי אני יודע עד כמה היה לי קשה בזמנו, לפעמים לוקח לנו זמן לעכל משהו חדש ומורכב ולהפוך אותו מקושי מרתיע לאתגר שאנחנו מוכנים לקבל, או אפילו משהו שאנחנו מעריכים שאנחנו יכולים להכיל בשמחה.

אני לא יודע אם וכמה אנשים יסכימו על מה שכתבתי כאן. אני מבין את המחשבה שלנסות מחדש בלי להגדיר משהו שהשתנה זה מגוחך. וגם אני אומר את זה לעצמי, כמו שתיארתי קצת בהודעה הפותחת. ואף על פי כן.

לפעמים שווה לתת הזדמנות למשהו גם אם יש לנו הרבה מחשבות ששוללות את זה. מה הסיכוי? לא יודע. 

(אני לא אומר פה שהחלטתי לנסות. ולא מנסה לדחוף אף אחד לדבר כזה. אבל גם לא חושב שצריך כל הזמן לחשוש ולהקשיב לכל מחשבה מבטלת שיש לנו בראש.)

(נכון שזה כן או לא - אבל תחשוב מה קורה אם זה לא, ולחברה הכי טובה שלי זה כן? או לבתדודה שלי?)

מסכימה איתך לחלוטין שהשינוי יכול להיות המסוגלות להכיל. או שעיכלת משהו מסוים.

הרי אני היום זו לא אותה אני מלפני שנה. השאלה שאני שואלת את עצמי זה - בהקשר לקשר ספציפי - האם הפן הזה של "אני" עבר שינוי בזמן הזה. ואני מסכימה איתך שזה לא חייב להיות משהו ספציפי, משהו כמותני שהשתנה - זה יכול להיות גם שאני היום במקום נפשי אחר שמאפשר לי לשקול שוב את הדברים.

אני חושבת שרוב הקשרים שלנו הם לא באמת ממוצים, ושבמקרים רבים ממהרים לפסול (ואני לא מחריגה את עצמי).

ולדעתי, 

יש אנשים שמעדיפים להכיר אנשים חדשים מאשר לנסות לחזור לקשרי עבר. מעדיפים להמר על בלתי ידוע ובלתי מוכר, מאשר לעבוד עם המוכר והידוע.

ומסכימה גם שהבסיס לקשר טוב הוא תקשורת טובה. (ואולי, אולי, יש מקום לעשות את ההתלבטות הזאת מול אחת מהן, ולשמוע גם את הצד שלה?)

מאחלת לך שתצליח לקבל החלטה מתוך שמחה, שתהיה שלם איתה.

אני לא בטוח לגבי מה שכתבת בסוגריים. 

בעיקרון רציתי רק לומר שאני מעריך שבמקום שההיכרות היא מעבר לדייטים, אז יש אופציה לעבור תהליך עמוק בצורה טובה יותר לפעמים (זו לפחות ההערכה שלי).

אפשר לחוות עליות וירידות בקשר, כולל ירידות שכוללות הפסקה מוחלטת, ולא לאבד את זה לגמרי.

אני לא אומר פה שאני חושב שהדרך של השידוכים היא לא טובה או משהו כזה, ולא חושב שיש לי דרך טובה יותר. 

רק מנסה להצביע על הנקודה שבה מתחילה הבעיה שהעליתי.

היה לי נקודה שלא רציתי בבחור מסויים

אחרי כמה שנים רצה הגורל ושוב פגשתי בו

והתחבטתי בפעם השנייה בגלל אותה נקודה ...

בסוף התחתנתי עם אותו בחור כי הבנתי שבפועל הנקודה שבגללה התלבטתי זה מה שיהיה לי טוב.

הקשר, והיום אתה יודע שזה דבר שמבחינתך אפשר להתפשר עליו, אפשר לנסות.. אבל אם זה עדיין נקודה ממש חשובה בעיניך, אז אל תחזור לשם.. 

א' - אני אמנם זוכר בדיוק את הנקודה, אבל הרבה פעמים אתה מבין בדיעבד (או לא רק בדיעבד) שלא מיצית את הבירור כמה זה ככה, וכמה זה מפריע לי.

ולפעמים במחשבה שניה, או רביעית, אז אני אומר לעצמי שנכון שזה הפריע לי, אבל אם היא ממש בחורה טובה וממש מצאה חן בעיני, אז אולי סתם הגזמתי או שקצת נבהלתי מהפער שמצאתי ולא שמתי דברים בפרופורציות נכונות.

ב' - זו נקודה שחשובה בעיני (או לפחות ככה חשבתי עד לפני שנכנסו לי כל המחשבות האלה). אבל מה הפרופורציות שאני נותן או צריך לתת לזה? על השאלה הזו קשה לי יותר לענות.

אוקיי אם אתה עושה בירור עם עצמך ורואה שסה"כ התחברת חוץ מהנקודה הזאת, אולי אפשר לנסות לפנות שוב למי שהכיר לך אותה

והאם אתה יודע לענות על מה אתה צריך (*) בזוגיות?

אולי הוואקום בניהם ייתן לך תשובה לגבי בנות עבר. 

ומצטרפת לאמירות הקודמות בשרשור על הבנת המטרה שלשמה אתה רוצה לתת שוב צ'אנס. 

(*) הכוכבית במקומה כי בשלב זה אתה יכול להניח, אתה לא באמת באמת יודע מה אתה צריך. הכוונה שלי היא יותר לתכונות או דברים אצל הצד השני שלא בהכרח רצית או דמיינת אבל בפועל אתה רואה שעושים לך טוב ברמות שונות. 

תצליח בדרך.

כשאת כותבת על "הוואקום ביניהם".

כן, יש לי ציור מסוים של מה אני רוצה בזוגיות.

אבל הוא ציור די בסיסי. קשה מאד להיכנס לרזולוציות עדינות.

אחת מהן ממש עונה במכלול על מה שאני מחפש (אבל...), השניה בבירור לא (אבל זה שהיא לא מה שאני מחפש, לא בהכרח אומר שזה לא יהיה לי טוב).

(השניה היא זו שחבר שלי אמר שנשמע שיש לי 'קראש' עליה. האמת שאני מעריך אותה מאד, ובאמת מפרגן לה ממש, והיא מוצאת חן בעיני בסה"כ. אבל זה לא סגנון האישיות שאני מחפש באופן טבעי. אציין שכשנפגשנו אז זה עוד לפני שידעתי להצביע על התכונה המסוימת (שחסרה לה קצת) כתכונה שחשובה לי ושאותה אני מחפש.

למעשה, היא גם זו שאני חושב לגביה יותר ברצינות על האופציה לנסות שוב.)

מה אני צריך בזוגיות? זו שאלה טובה, ואני חושב שבשתיהן יש את זה.

ודווקא בזו שאמרתי שהיא לא מה שאני מחפש, אני מרגיש קצת יותר רגוע בהקשר של ה"צריך".

לגבי ההצטרפות לאמירה על הבנת המטרה שלשמה אני רוצה לתת צ'אנס,

אני מניח שזה אחרי שקראת את מה שכתבתי על זה לעיל.

ואני מבין שאתן קצת מערערות על המחשבה שזה יצליח למרות שאני לא רואה משהו ממשי שהשתנה.

(או שלא? אני מבין לא נכון?)

אני לא יודע אם יש לי הרבה מה לומר מעבר למה שכבר אמרתי.

אני מבין אתכן, והאמת שהאמירות שלכן קצת גורמות לי להירתע מזה יותר.

אבל למה בעצם אם שום דבר לא השתנה זה הזוי כל כך לנסות שוב? אולי החיבור כן יכול להיות משמעותי וחזק יותר, והמשקל של הדברים שהפריעו יתגמד לעומת זה?

(האמת שממש חשבתי לפרט פה טיפה יותר בניסיון להסביר את עצמי והחלטתי שלא.

אני כן רוצה לומר שבסופו של דבר אני מכיר את הסיפור קצת יותר, עם כל הצדדים והמורכבויות שלו)

גם אם היית מתאר לפרטי פרטים ( אל תעשה את זה, ערוץ 7 זה לא המקום לאנונימיות מלאה- לך מגיעה פרטיות וגם לבנות שעלולות לזהות את עצמן ו/או את חברותיהן) עדין יש פער לסיפור שמספרים לבין מה שקורה בפועל לאדם שחי את הסיפור . 

אני מקווה שמה שנכתב לך לאורך כל השרשור יעורר אותך למחשבה ויגרום לך להבין בעצמך מה אתה בוחר. 

אמסרר לך דוגמא לגבי הוואקום. 

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה