עלתה שם האמירה מכמה גברים - שזו טעות להסתכל על חיי אברכות כהקרבה, אלא כזכות.

לדעתי, כל מי שמתכנן להיות אברך צריך להבין שיש לבחירה בחיים האלה מחירים שצריך לשלם - ושמדובר בהקרבה. בעיני, הקרבה גם לא מנוגדת לזכות.

אני חושבת שהדבר הבולט ביותר - זה העניין הכספי.

עול הפרנסה העיקרי יהיה כנראה עליה, בנוסף לגידול הילדים ומטלות הבית. ההכנסה העיקרית של האברך היא מלגה. זה אומר בין היתר (ובטח יש עוד דברים שאני לא מודעת אליהם):

א. אין לו הפרשות לפנסיה. בטווח הארוך, אלו שנים מאוד חשובות לצבירה הפנסיונית.

ב. הוא ככל הנראה לא צובר הון ראשוני לצורך קניית דירה (או לכל דבר אחר, כמו בלת"מ רפואי).

ג. רמת החיים תהיה יחסית נמוכה  - במיוחד אם היתה רגילה לרמה גבוהה יותר - ואני רוצה להדגיש שיש בזה גם פן חברתי. (כנראה תחב"צ ולא רכב, ועם ילדים זה נהיה יותר קשה. בגדים יד שנייה. כנ"ל רהיטים, ואולי גם מכשירי חשמל. וכן הלאה.)

ד. ייתכן ותהיה תלות כלכלית בהורים (שיכול לפגוע בקשר הזוגי. ומה קורה אם ההורים לא רוצים\יכולים?).

לרוב, אברכית הולך בעקבות האברך - כלומר מקום המגורים נבחר לפיו, ולא בטוח שהיא תשתלב שם כל כך.

כמובן, אני לא מזלזלת בצד של הזכות והיתרונות שיש בעניין.

אם הרב היה פונה אליי (ואולי נכון לרב שיפנה לאברכיות בפועל..) - 

הייתי אומרת שחשוב שהאברך יבין שיש מחירים שהאברכית - כפרט וכזוג - הולכת לשלם מחירים, בטווח הקרוב והרחוק.

שידע להעריך את הבחירה שלה לרצות אברך -ולהגיד לה את זה. שיראה אותה כשותפה בלימוד שלו (שלי ושלכם...) - ויגיד לה את זה.

שהם יהיו ערניים לצרכים ולרצונות שלה, שידעו לבחון מידי פעם אם הם - כיחידים וכזוג - מסוגלים להמשיך.

וגם לדבר על תכנון כלכלי. כסף זה לא מילה גסה, והוא צורך חיוני. צריך שכל אחד יבין איך מסתדרים בחיי אברכות. 

ומוסיפה:

בפורום הזה יש הרבה מאוד שרשורי עבר, ואני בטוחה שיש לא מעט שעסקו בנושא. הנה דוגמה לאחד:

שאלה לבנות שמתכננות להיות אברכיות - לקראת נישואין וזוגיות

ואפשר כמובן למצוא עוד רבים.

אדם שבוחר לשבת בישיבה וללמוד רואה לנגד עיניו את מצוות לימוד תורה. והגית בו יומם ולילה. מתוך כך אני מאמינה שגם בבין הזמנים וכו' הוא מקדיש זמן משמעותי ללימוד.

זוגיות בהכרח תפגע בזמן הלימוד.

האברך צריך לראות את אשתו לא כמכשול בפני זמן לימוד התורה שלו. היא לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון על כל דקה שהוא איתה ולא לומד.

במילים אחרות:

מעבר לערך של לימוד תורה, ישנם ערכים אחרים וגם להם צריך לדעת לתת מקום. אני חושבת שכר"מ, חשוב לדבר על הדברים, להבין איך להתבונן על הדברים. להבין שגם בזוגיות צריך להשקיע זמן וכוחות נפש. במיוחד אם כל העול של ניהול הבית הוא על האישה - מהפרנסה, לתחזוקה, לניקיון, לבישול וכו'...

אולי הניסוח פה היה קצת פשטני מידי, אבל אני מקווה שהוא העביר את הנקודה - איך מתוך התפיסה של מרכזיות לימוד התורה אני נותן את המקום והיחס הראוי לערכים אחרים שחשובים גם כן.

לא יודע למה יש תחושה כזאת שאם הבעל אברך זה אומר שהוא לא נמצא כמעט בבית עם אשתו, או שכל ניהול הבית וגידול הילדים על האשה לבד.

בפועל מבחינת הדרישות של הישיבות (והמדינה) אברך לומד בערך 8 שעות ביום בישיבה, לא שונה מעבודה רגילה. ויש גם יתרונות שבד"כ גרים קרוב ולא מתבזבז זמן על נסיעות, והוא גם יכול להוציא את הילד מהגן בהפסקת צהריים.

יש אברכים כמובן שלומדים גם בשעות הערב, אבל זה לא שונה מבעל שעובד כל היום ואז הולך בערב לדף יומי, הרי כולם חייבים בלימוד תורה.. ואפשר גם ללמוד בבית ולא ללכת לישיבה.

וממה שאני יודע בכל הישיבות ההדרכה לחתנים היא לא ללמוד בישיבה בשעות הערב בשנה הראשונה לנישואים.

בקיצור מה שאני בא לומר זה שלא צריך לפחד מחיי אברכות (לפחות מבחינת השעות), יש הרבה סוגים של אברכים.. צריך בעיקר תיאום ציפיות לפני החתונה.

ממה שאני מכירה, רוב האברכים לומדים יותר מ-8 שעות ביום, והם לא רואים את זה כעבודה. זה לא ההסללה של המגזר שלנו, ומי שבוחר להתאברך - בדגש על טווח ארוך, לא מדברת על שנה-שנתיים בגילאים צעירים - כנראה ישקיע הרבה יותר שעות ביממה.

אני לא אומרת שאצל חרדים זה לא ככה - אבל ספציפית תת-המגזר של האברכים בציבור הדת"ל נתפס בעיני כסוג של סיירת, שבה אנשים בוחרים להקריב דברים מסוימים כדי לעסוק בתורה. ובניגוד לחברה חרדית, שרוב רובה מבחירה חיה בעוני, בציבור הדת"ל זה לא כך.

הרבה פעמים הלוז בישיבה מתנגש עם לוז בבית - שחרית יכול להיות בקלות בשעת פיזור ילדים. איסוף ילדים קטנים מהמעון או ילדים מהצהרון הוא אחרי הפסקת הצהריים. וכל השהות עם הילדים בבית אחה"צ חופף לסדר צהריים. ערבית זה בדיוק בשעה של אוכל והשכבות. האברך פחות נמצא בבית בשעות שהילדים בבית וערים (בגילאים צעירים).

הבדל גדול יש בעיני בין אדם שעובד כל היום ואז הולך ללמוד, לעומת אברך שלומד כל היום - בהנחה שאני נשואה לאחד מהם - ושוב אני הולכת לכיוון הכלכלי:

לאדם שחי ברווחה כלכלית (יחסית), הוא יכול להוציא כסף על דברים מסוימים כדי לפנות זמן לדברים אחרים. לדוגמה: להעסיק מישהי שתסייע בניקיון הבית.

כמובן, שיש כאן גם עניין של אופי האדם: כאשר העובד\אברך מגיע הביתה בסוף, איזה חלק הוא נוטל בניהול ותפעול הבית? 

אם כך היא ההדרכה לחתנים - זה דורש דיוק לדעתי. ההדרכה לא צריכה להיות בעיני "אל תלמד בישיבה בסדר ערב" - אלא - תשקיע זמן בבניית הזוגיות שלך עם אשתך, כי זה חשוב ונצרך לבנות יסודות איתנים לקשר. זה עד כדי כך חשוב ועקרוני, שזה דוחה במידת מה את המצווה של תלמוד תורה.

וחשוב בעיני להגיד את זה, כי צריך לתת כלים כדי לבחור את סדר העדיפויות במצבים משתנים.

בעיני העול שיש על אברכית הוא עצום. וכמו שאפשר לדבר על נועם עול מצוות, אפשר לדבר על נועם עול אברכות. אבל זה עול. זה לא פשוט בכל כך הרבה רמות, ואני מאמינה שברוב בתי האברכים - יש על הכתפיים שלה המון. אברכות זה לא 8 שעות בישיבה וגמרנו.

ועקרוני בעיני שהאברך לעתיד ידע שהוא דורש מאשתו המון. כמובן שזה מגיע מתוך רצון ובחירה שלה - אבל זה הולך להיות קשה - ויותר קשה - כאשר נולדים הילדים. ולפעמים קשה להעריך מראש את הקושי והמורכבות שיש בעניין.

אני חושבת שאם תדבר עם כל זוג שהיו אברכים תקופה משמעותית - אני מניחה שהם שמחים בבחירות שהם עשו, אבל ידעו להגיד לך גם את המחירים ששילמו על כך. לספר על הקשיים בדרך. לצייר את חיי האברכות כ-8 שעות בישיבה ואז עושים מה שרוצים, כאילו אפשר לצאת מהבית ב-7:00 ולהיות חזרה ב--15:00 - זה ממש לא נכון...

כשאברכית עושה את מטלות הבית כשהוא בישיבה - זה בגלל שהיא רואה את הערך והחשיבות של לימוד התורה, זו הצורה שלה להיות שותפה בלימוד שלו. השאלה היא איך הוא רואה אותה. הרי עד עכשיו בחיים שלו - מישהו בישל לו, מישהו כיבס לו, מישהו ניקה לו וכו'. האם הוא רואה את זה כשותפות? האם הוא רואה כמה שזה קשה לעשות את זה יום אחר יום, במקביל לטיפול בילדים? אני חושבת שכל אישה רוצה שיראו אותה, שיעריכו אותה.

בעיני כל אברך חייב להבין שיש כאן עול עצום.

מסכימה לחלוטין שצריך תיאום ציפיות.

מדהים לאברכות.

קודם כל הליווי הזוגי שזוגם שמתחתן מקבל

לעומת זוג שהבעל לא בישיבה והם הקב"ה יותר תלושים.

לגמרי הרבנים מדריכים להשקיע באישה ולכן ההדרכה בשנה הראשונה לא ללמוד סדר ערב. וגם אחר כך סדר ערב זה ממש לא כולם לאט לאט בקצב ובהתאמה לאישה.

ומבחינת השעות בדרך כלל סדר בוקר מתחיל מאוחר ככה שיש זמן לפזר את הילדים

הפסקת צהרים בשעות סיום הגנים...

הבעל זמין אם רוצה לקחת חופש למשהו וכו זה סבבה. אם אין פתרון לילדים חד פעמי הוא יכול לקחת את הילד איתו או לצאת יותר מוקדם מאוחר וכו.

הרבה ישיבות כל כך משקיעות באברכיותודה זה מדהים!

לנו אישית היה באמת תקופה מדהימה זוגית ורוחנית.

הדבר היחיד שמומלץ בישיבות זה ללמד את הבחורים קצת כלכלה לההיא הרצאה או 2

שמלמדים את המשמעות של פנסיה

עוזרים להם לבחור קרן טובה

ביטוחים וכו

זה באמת חשוב שיעשו בישיבות. 

קודם כל חשוב לעשות את החילוק של אברכות לשנים בודדות לאברכות להרבה שנים (בהתחלה לא עשית את החילוק הזה). יש היום הרבה אברכים ב"ה, לא רק "סיירת", ורובם לא ממשיכים ליותר מ 4 שנים. וכן יש הרבה אברכים שלומדים בישיבה 8-9 שעות, ובערב לומדים בבית (ואם צריך לעזור במטלות בבית הם עוזרים)

אם מדברים על ת"ח רציני  שממשיך להרבה שנים בישיבה אז מסכים שיכול להיות עול גדול על אשתו, אבל אני חושב שרובם  גדול כן רואים את ההשקעה הגדולה של הנשים שלהם, וגם כן מחנכים לזה בישיבות.

נ.ב.

לרוב האברכים לא חשוב להתפלל דווקא בישיבה, ויש המון אברכים שמפזרים בבוקר את הילדים, ואם מדובר במטפלת שגומרת ב 14:00 אז גם אוספים את הילדים.

בפורום שבו יש אברכיות בפועל\לשעבר.

הדיון הזה נוצר במטרה להגיד לר"מ בישיבה שמחנך את תלמידיו להיות אברכים על אילו נקודות כדאי לדבר עם התלמידים לפני שהם מתחילים לצאת לדייטים.

אז הנה לדוגמה משהו שמגיע מהתשובה שלך:

בעז"ה חיי המשפחה ככל הנראה יתנגשו עם הלוז של הישיבה. אין חובה להתפלל דווקא במניין של הישיבה, ב"ה ישנם מניינים נוספים, וכך להתאים את הלוז שלך ללוז שמתאים למשפחתך.

קודם כל אברך רציני שמגיע לתפילות בישיבה (לא אומרת שכולם עושים את זה אבל באופן עקרוני) זה יוצא לו באזור ה11 שעות, אבל בעיני זה שונה מעבודה כי למשל כשאני עובדת 8 שעות ביום זה מ8 עד 4, בעלי מפזר אותן עם הפסקה באמצע, אז יוצא לו 7 עד 8 עם הפסקה של שעתיים, ואגב ההפסקה הזאת לפחות אצלנו לא יוצאת על הזמן שמוציאים ילדים ממסגרות.. אז כן תכלס ניהול הבית והפרנסה זה על האשה..

אבל מי שחושבת שמתאימה רואה בזה מסלול חיים תורני. לעתים נדירות זה מסתיים באברכות. בדרך כלל זה מתקדם למשרה תורנית שאף משתלמת כלכלית. בעיקר בעיקר השנים הראשונות האלו חשובות הבניה התורנית של הבית. הלימוד בכולל יוצר קומה תורנית גבוהה של הבית, לא עוד בית "בעליבתי" אלא בית תורני עם מחויבות גבוהה לתורה. 

לא יודע מאיפה הבאת את כל הנתונים האלו...מלא אברכים משלימים הכנסה מלימוד פרטי עם תלמידים...ויש כאלו שגם שוטפים מדריגות...

כשמנהלים חיים נורמלים אז הבעל בשמחה נותן מכל הלב כדי להקל על העול של אשתו...יש לי הרגשה שקיבלת נתונים מאברכית ממורמרת שבאופן ספציפי היתה לה בעיה ועשית מזה מטעמים על כלל חיי האברכות...אם תעשי בדיקה תראי שגם אשתו של רופא יכולה לבוא עם הרבה טענות וגם אשתו של חייל בקבע מקריבה המון... אלא מה?? שם את מבינה את הצורך שלה בהקרבה (ואת ממש ממש צודקת...)אבל אם היה לך קצת מושג על החשיבות של לימוד תורה לא היית מדברת כל כך בזלזול על האברכים הצדיקים שמוסרים את  הנפש על לימוד התורה... (שדרך אגב רובם ככולם הלכו בשמחה למילואים בתקופת המלחמה...)

ומה שדיברת על הצורך בפנסיה...אוקיי...פה נכנסים כבר ממש לשער ביטחון בה'.. אם יש ממה להסתדר במצב הנוכחי ומתחילים לדאוג לפנסיה של העתיד זה קצת מזכיר לי מאמר חז"ל "כל שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר- הרי זה מקטני אמונה"...

מאחל לך שאף אחד לא ימנע מעצמו את הזכות הגדולה של לחיות חיי אברכות בגלל כל הטענות שלך...

חבל על הצורת ביטוי הזו

אני בטוח שלגיטימי לא התכוונה בכלל לכל מה שכתבת עליה

היא רוצה לחדד את נק' המבט, לדייק ולעורר דיון מועיל. ח"ו לא לזלזל באברכים

ח"ו שנאה!

כל הפוסל - לקראת נישואין וזוגיות הבין את כוונתי.

אני לא נכנסת כאן לפתרונות ספציפיים (ולחוקיות שלהם) - אבל הדברים שכתבתי ממש לא מגיעים מאברכית ממורמרת. ברור שגם נשים של רופא\חייל בקבע יש התמודדיות.

הדיון פה היה מופנה לר"מ, מה הוא צריך להכין את תלמידיו, ומדבריך אני לומדת שאתה אומר לו כך:

- על אשתך יהיה עול

- אתה צריך לדאוג בשמחה ומכל הלב להקל על העול

אני לא חושבת שלדאוג לפנסיה זה שער בטחון בה', אלא יותר השתדלות שאנחנו צריכים לעשות. (ובעיני צריך יותר מאשר 'להסתדר' בחיים, במיוחד אם יש ילדים...).

שוב, הטענות שלי לא היו נגד חיי אברכות - אלא מה צריך לדעת מישהו\מישהי שבוחרים בחיי אברכות. שיקבלו את ההחלטה הזאת מתוך מודעות לא רק לזכות העצומה - אלא גם למחירים שיש בצד זה. 

וכמובן, אני ממליצה לכל מי ששוקל\ת חיי אברכות (ולא מדברת על שנה-שנתיים) - לדבר עם אנשים שעשו\עושים את זה כבר תקופה משמעותית. לשמוע מכלי ראשון.

שהדברים שכתבת הרגישו לי קצת הקצנה.

בוודאי שיש מקרים כמו שאת מתארת, אין ספק. יחד עם זאת חייבים לדעת שזה ממש לא שחור לבן, ואם את יוצאת עם אברך זה לא בהכרח אומר שגזר דינך יהיה לחיות בעוני ובתלות כלכלית בהורים.

יש המון נתונים שיכולים להשפיע על רמת החיים וכל מה שתיארת (מלבד הפנסיה במידה והבעל לא עובד בעבודה עם תלוש), ואותם לא הזכרת. כמו: גובה המלגה (שמשתנה מאוד בין ישיבה לישיבה), רמת השתתפות הישיבה בשכר דירה- יש ישיבות שנותנות דירות לאברכים בחינם או כמעט בחינם- מה שמשפיע מאוד על רמת ההוצאות החודשית, כמה כל אחד מבני הזוג עבד וחסך לפני החתונה, ועוד.

אני חייבת לומר שלא הרגשתי בשום צורה שהתכלבנו בשנה שהיינו אברכים, ב"ה חיינו טוב, לא הרגשנו שחסר לנו משהו, יכלנו להתפנק בכל מיני דברים כשרצינו. וכל זה תוך כדי שלא נגענו בשקל מהכספי חתונה + הצלחנו לחסוך יפה ברמה החודשית + לא נעזרנו בכלל בכלל בהורים (חוץ מכמה מוצרי חשמל מרכזיים + מיטות שהם רצו לקנות לנו לפני החתונה). איך? כי המלגה כיסתה לנו את השכר דירה + נשאר לנו ממנה עוד כמה מאות שקלים בחודש, וכי העבודה שלי (שהייתה יומיים בשבוע כי הייתי סטודנטית) הכניסה בממוצע 2000 שקל בחודש, ותאכלס זוג שמתנהל חכם (לא במסכנות, בחוכמה) לא צריך יותר מזה. אז נכון, לא קנינו רכב, אבל זאת טעות כלכלית בעיני לכמעט כל זוג צעיר בלי ילדים.

אנחנו לא אנשים שטסים לחו"ל לטייל, ואני לא

אחת שמזמינה בגדים משיין פעם בשבוע, אבל חיינו חיים נוחים ונעימים, עם הרבה הרבה יותר מלחם וחמאה על השולחן (וגם בחיים לא לקחתי בגדים יד שנייה😅 וגם בעלי לא..)

קיצור, היה לי חשוב לאזן קצת לטובת הניקיות שנבהלו ממה שכתבת. ולומר שבהחלט אפשר אחרת. בעיקר כשזה מגיע עם הפעלת שיקול דעת נכון.

האברכות שלך היתה יחסית קצרה (שנים בודדות), וללא ילדים.

אני דיברתי על אברכות לטווח ארוך, ועם ילדים.

אני מסכימה איתך שלא דומה זוג שמתחתן תו"כ ש"ל והסדר, לזוג שמתחתן כמה שנים אח"כ.

מסכימה איתך שחשוב להתאים את רמת החיים (טיסות לחו"ל, להזמין בגדים פעם בשבוע) לתקציב.

אבל

הסכומים שתיארת לא יכולים להחזיק משפחה.

אפשר וצריך להפעיל שיקול דעת - 

וזו בדיוק הנקודה שלי.

לחשוב על הטווח הקצר והטווח הארוך.

להבין את הצרכים העכשווים והעתידיים (המשוערים), ולהיערך בהתאם - כיחידים וכזוג.

לבדוק מה מתאים ומה אפשרי.

להבין שמה שמתאים וראוי לזוג מסוים לא בהכרח נכון לאחרים.

לא כי זה בלתי אפשרי - זה אפשרי, ועושים את זה - אבל לא לעשות את זה מבחירה, להבין את ההשלכות של הבחירה.

שהרב ידגיש לא רק את המעלות שיש לחיי אברכות (ואני ממש לא מזלזלת בהם) - וידגיש שבחיי אברכות חיי טווח יש גם קשיים.

שהיינו אברכים במשך שנה.

וחשוב באמת להדגיש את מה שכתבת כאן, שמדובר על זוג שמתכנן לחיות חיי אברכות לטווח ארוך מאוד. ובעיני רוב הציבור לא שם. ממה שאני מכירה, המון זוגות נמצאים שנה-שנתיים-שלוש בישיבה ואז עוברים הלאה. ולכן לא נכון בעיני אוטומטית להפחיד. ולטווח הזה לגמרי אפשר להסתדר, ואפילו בטוב ולא בעוני.

כשמדובר על אברך שמתכנן להשתקע באופן רציני בבית המדרש זו באמת כבר שאלה אחרת (שגם כאן בעיני אין הכרחיות של חיי עוני..) אבל בעיני רוב הציבור שלנו לא נמצא שם.

אגב, חשוב לי לציין שאני מניחה שברגע שנמצאים יותר משנה-שנתיים (שאז גם מתחילים להגיע ילדים לעיתים) יורד הסיכוי שהאישה עדיין תהיה סטודנטית וככל הנראה היא תכניס הרבה יותר ממה שאני הכנסתי. מעבר לזה, אני מכירה המון המון אברכים שעובדים במקביל בכל מיני הזדמנויות כמו זמן ארוחת צהריים, ערבים, בין הזמנים וכד'. אברך לא בהכרח = חסר אחריות. אני מניחה שאם אדם יראה שהמצב הכלכלי המשפחתי שלו יצטרך סיוע הוא יבין שהוא חייב להירתם. ועם לוקחים את הנתונים האלה בחשבון, מה שתיארת בתגובה הראשונה הוא ממש ממש לא הכרחי לטווח הקצר, וגם לעיתים לטווח הארוך. שוב, יש מצבים כאלה בוודאי, אבל זה לא גזר הדין ההכרחי. החיים הם הרבה יותר דינמיים מזה. אגב, אני אומרת את זה לא רק מהחוויה האישית שלי, אלא גם מהיכרות קרובה של משפחות אחרות באברכיה שהיינו בה שהיו עם ילדים ויותר שנים ממנו.. אני מכירה אפילו זוג עם 3 ילדים שקנו דירה- ועוד זוג עם 4 ילדים שקנו שתי דירות- ושניהם אברכים כבר איזה 10 שנים. ב"ה היום יש עוד דרכים להרוויח כסף חוץ משעות עבודה..

יצא לי קצת מבולגן, מחילה, אבל אין לי כוח כרגע לסדר את זה😅

על אברכים שקנו דירות -

גם אני מכירה כמה כאלו, אבל הם נעזרו רבות בהורים.

לדעתי, חשוב להבין שלכל זוג ומשפחה יש רקע כלכלי אחר, והשיקולים והבחירות שעושים בחיים צריך לקבל לפי היכולות שלכם, ולא בהשוואה לאחרים - כי אנחנו לא מכירים את המכלול של היכולות הכלכליות של אחרים.

במילים אחרות: לכתוב שיש זוגות אברכים (+10 שנים) שקונים דירות יוצר בעיני מצג מוטעה. לא כי אני אומרת שזה בלתי אפשרי, אלא כי זה לא הרוב (ככל הידוע לי).

(ובכלל, צריך להבין מהן הגדרות העוני. בדוגמאות שנתת - משפחה עם 5 נפשות (3.75 תקניות) ומשפחה עם 6 נפשות (4.25 תקניות) = צריכים להרוויח פחות מ-11,535 ש"ח מדווחים ו13,073 ש"ח כדי להיחשב עניים בישראל 2022. אם זה רק זוג - 6152 ש"ח, וזוג פלוס ילד - 8,151 ש"ח. לפי ההגדרות האלה, נראה לי שרוב האברכים נופלים לתוך ההגדרה הזאת, כזוג צעיר (בשנים שהאברכית סטודנטית).)

לי חשוב להגיד שכסף זה לא מילה גסה.

זה מרכיב חשוב ועקרוני בבריאות הפיזית והנפשית של הפרט ושל המשפחה.

ולכן חשוב לי שר"מ ידבר על זה עם תלמידיו - או אולי יביא סדנה של פעמונים או משהו בסגנון. 

לדבר על זה שכסף לא נופל מהשמיים, ושצריך ללמוד להתנהל נכון.

ברירת המחדל, לדעתי, אמורה להיות דרך כל הארץ, כלומר האיש בתור המפרנס העיקרי, האישה במשרה יותר קלה (אם מבחינת שעות, אם בחינת עומס) ועסוקה יותר בעניינים הפנימיים של הבית.

אותם יחידי סגולה שרוצים להשקיע את כל זמנם בתורה, ואותן יחידות סגולה שמוכנות להשתתף בזה, קדוש ייאמר להם, אבל כן לדעתי יש צורך בכמה דגשים.

א' בחיי אברכות אמנם ה"דיל" הוא שהאישה מקבלת אחריות על פרנסה ועוד עניינים, אבל אסור לשכוח שברמת העיקרון, האחריויות הבסיסיות בכתובה נשארות בדיוק אותו דבר:

"ואנא במימרא ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא." זה אומר שאם מחר האישה אומרת, שמע בעלי היקר והאהוב, קשה לי, נגמרו לי הכוחות, אני רוצה לרדת לחצי משרה, לחילופין, אני מרגישה שאין לנו מספיק כסף, הבעל אמור מהיום למחר ללכת ללשכת עבודה / ראיונות עבודה ולהתחיל להריץ את כל העסק. ואם לא מתכוונים לזה, אז בבקשה לא לחתום על הכתובה.

ב' כדי לרצות להיות אברך לא צריך הרבה. זה פשוט המשך אורגני של ישיבת הסדר / גבוהה. מה שצריך, בסה"כ, זה לאהוב ללמוד, להתמיד פחות או יותר, ולהיות קצת סטואי מבחינת הנאות העוה"ז (מההיכרות שלי, לרוב, לגברים יותר קל להסתדר עם צנע). אין למעשה אחריות, אין מבחנים מטורפים כמו באוניברסיטה ולהישאר ערים כל הלילה על רדבול כדי לסיים עבודות, אין מעסיק שמתקשר אליך 24/6, אתה יכול כל חצי שעה לקום לשתות כוס תה, הפסקות, עניינים (טוב, תלוי קצת במדיניות של הכולל). השחיקה, ממה שאני מכיר, באה לרוב, כשאין התקדמות או מתוך חוסר מעש (שזה גם קיים), לא מתוך לחץ אטומי. אם יש לחץ כזה, אפשר גם פשוט לעבור לכולל לחוץ פחות. בחורי ישיבה מההיכרות שלי קצת מנותקים ממה שהולך "בחיים האמיתיים" מה שנקרא, קרי התנהלות פיננסית, מה זה עבודה, מה זה אחריות, מה זה בית, באיזה שרשור אחר אמרתי שבימי שישי הייתי הופך למגהץ הלאומי בישיבה... והמציאות היא כאפה (ואותם שלא מבינים את הכאפה, זה בא מאוחר יותר, ואז כבר יכולים להיות נזקים). זה מזכיר לי בעיה אחרת שיש אצל חילונים, שמבחינתם זוגיות בתור התחלה זה תמיד רק הבחור והבחורה ולבלות. זה לא מנומס, אולי מפחיד, לחשוב מההתחלה על העתיד, חתונה, בית, ילדים, שאיפות רחוקות טווח. אז גם בזה, ברור שרוצים להתחתן, קרי, רוצים שתהיה בחורה, אבל לא תמיד זה בא עם הבנה מלאה של מה זה חיים חומריים, מה זה אחריות, מה זה ילדים, במה זה כרוך, כו' כו', ויש סכנה להישאר ילדים מגודלים.

בקיצור לאן אני חותר? הגבר לא באמת צריך להקריב כאן עולם שלם, לקרוס תחת עומסים ואחרויות, כדי לרצות להיות אברך. האישה לעומת זאת... היא לוקחת על עצמה אחריות על־טבעית במובן שזה לא הטבע הרגיל של הדברים. גם ככה קשה להיות אישה (היריון, לידה, ילדים) כל־שכן לקחת למעשה את האחריות על כל הבית כדי לשחרר את הבעל. להיות אברך בימינו זה פחות או יותר מובן מאליו. להיות אשת אברך, לא.

ג' מבחינת הבנות כן כמו שאמרו זה לא כזה נכון לבוא מתוך מיינדסט של מרטירית שהולכת להתאבד ולקרוס לטובת כל העניין, או כזאת שכל הזמן תזכיר לבעלה כמה היא עושה הכל בבית וכמה הוא טפיל נחות (למרות שהוא באמת משתדל ללמוד. והאמת? גם אם הוא נמצא בתקופה גרועה).

קרה לכם פעם שהלכתם לראיון עבודה למשרה שממש רציתם, ראיתם שהמקום יפה, אנשים נחמדים, העבודה סבבה, ובסוף גם התקבלתם! וחצי שנה ראשונה העבודה הייתה דבש. אלא, שפתאום התפטר איזה בחור, ובינתיים לא מצאו לו מחליף, אז צריך שתעבדו קצת יותר, והחברה פתאום קיבלה עוד כמה פרויקטים אז יש הרבה יותר עבודה, והמנהל התותח שלכם בדיוק יצא לפנסיה ובמקומו בא אחד מעצבן, ובדיקת הדם שעשיתם לפני כמה זמן – אז גילו שם משהו, ועכשיו תצטרכו ללכת לרופא מדי פעם (ואף־אחד לא ייקח עבודה מהשולחן שלכם)... אין מה לעשות החיים דינמיים ומשתנים ואפשר לבוא עם הרבה אידיאלים ואנרגיות ותחושה של שליחות וזכות ובסוף להישחק חבל על הזמן. צריכים להיות מודעים לזה, לדעת מצד אחד למה נכנסים ומהצד השני לדעת גם מתי ואיך יכול להיות שהגיע הזמן לעשות שינויים והתאמות. ובכל מקרה, האישה צריכה הרבה תמיכה רגשית והערכה, כי אין מה לעשות זה לא פשוט. לבוא בגישה של "מה את רוצה זה מה שבחרת", גרוע.

ובחזרה לב', הציפיות מהבנות בעניין, צריכות לקחת את הדברים האלה בחשבון. נניח מדובר על ילדה בת 20-22, מה אנחנו מצפים ממנה? שתהיה חדורה אידיאלים אינסופיים? ששום דבר לא ישפיע עליה? שלא יהיו לה רגעי חולשה, חששות, כו' כו'? ואם אין לה כרגע, זה סימן שלא יהיו? ואם יש לה, זה לא סימן שהיא מציאותית ופתוחה לגבי זה?

אברכות זה אחלה, אלה חיים של שליחות (של שני הצדדים), זה ממש להיות חלק ממעתיקי השמועה, אי־אפשר להגזים בערך של זה. אבל כן צריך לבוא עם גישה נכונה, משני הצדדים, כי באמת, אפשר לבוא עם אידיאלים כו' ובסוף להפוך לאותם סיפורים מדכאים ששומעים מדי־פעם, כמו זה למשל, (וגם כל־מיני שאלות בדורש ציון של הרב מוצפי, דוגמאות אקראיות: 262814 182350 1425 4117 12300 14561 ועוד ועוד ועוד בקיצור אפילו מבלי להיכנס לתשובות בהחלט יש יכולים להיות משברים אם בפן הכלכלי אם בפן הרגשי וצריך להתייחס לזה ברצינות.)

///

אגב בשרשור שהיה כאן, אני לא יודע אם זה עניין סטטיסטי, אבל נראה לי שצריך לתת את הדעת להבדל בין התשובות של הבנים לבין התשובות של הבנות...

לכתוב כאן משהו כהקדמה, אבל אני חייב להשמיט, רק אגיד שאני מעריץ אברכים ונשותיהם ואף יותר מכך.

אני חושב שאברכות זה דבר ששייך לקומץ קטן של אנשים. אם מתחתנים מוקדם וזה כמה שנים מועטות, אז זה יכול להתאים לקבוצה יותר רחבה של אנשים. אבל לאורך זמן זה דבר ששייך לקומץ.

הסיבות שלי הם:

1. צריך ביטחון חזק מאוד ב-ה' להיות אברך, והביטחון הזה צריך להיות גם של אשת האברך. לא פשוט להגיע לדרגת הביטחון הזה.

2. צריך להתרגל להסתפק במעט, וגם אם האברך יכול, הרבה פעמים זה לא מתאים לאשה ולילדים.

3. אני חושב שלפעמים אם אדם לא מספיק רציני בלימוד, אז הלימוד שלו מתמרח על היום, ואדם שלומד תורה ועובד יכול להספיק אפילו יותר מהאברך שמורח.

4.  הלימוד הרבה יותר קשור לחיים עצמם כשאדם עובד.

5. הסכנה של חילול השם יותר גדול כשאתה אברך, ונכשל בדבר קטן.

6. טבע העולם וחיובי הכתובה שאדם צריך לפרנס את אשתו.

בסוף הרוב עשו כר' ישמעאל ששילב תורה ועבודה ועלתה בידם ולא כרשב"י.

לגבי מס' 6, נכון שדרך העולם באופן כללי היא כזו, אבל יש מציאות יוצאת מן הכלל של "אשת חיל" שנאמר עליה: "הייתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה", וכן המדרש אומר שבמציאות העתידית: "נקיבה תסובב גבר", וזה חלק מתהליך הגאולה, שהאיש הוא לא גבר האלפה היחיד שהוא זה שמביא את הכסף הביתה, ומופיע גם כוחה וגבורתה של האשה. ועוד לפני מקורות ומדרשים, זה בסופו של דבר היה במשך הרבה שנים, שיחידי סגולה כך עשו, והסתפקו במועט, והקדישו את חייהם ללימוד התורה.

לגבי ההערה ההלכתית של חיובי הכתובה, יש מחלוקת ראשונים בדבר האם יש חיוב שהבעל הוא זה שיפרנס, או שהוא צריך לדאוג לכך שיהיה לה מה לאכול וללבוש, ואם יש לה (כגון שהיא עובדת), אין לו חיוב לעבוד. לא יודע מה נפסק להלכה, אבל יש לי תחושה שלא בדקת את הנושא (יש לי גם עוד הערה בנושא, אבל לא משנה) עכשיו שמתי לב ש@אחו ניסח את זה באופן יפה מאוד, שאם האשה צריכה שהבעל יעבוד, הוא צריך לעבוד.

מסכים לגבי הרוב (=רוב האנשים), ומנגד רואים שיחידי סגולה כן עושים כרשב"י. עוד הערה קצת אמונית, הרבה מדגישים שבא"י יותר מודגש העניין של העבודה (ואכן יש חת"ס שמדבר על זה בדיוק בהקשר של המחלוקת של רבי ישמעאל ורשב"י), אבל הרב קוק בעין אי"ה שבת א', ג' מדבר על הצד ההפוך, שבא"י חוזרת התורה, וגם באורות התורה פרק א' פסקה ג' הרב זצ"ל מדבר על כך שהתורה בזמן הגלות הדלדלה. נכון, ת"ח בא"י צריכים להיות מסוג אחר, והתורה שלהם צריכה להיות יותר תורת חיים, אבל אין זה אומר בהכרח שהם צריכים לעבוד (נגיד אישית אני חושב שזה אומר שבאופן בסיסי רב צריך לשרת בצבא, מלבד העניין שזו מצווה, זה גם משפיע על העולם התורני שלו. לא בהכרח שצריך מסלול ארוך, אפשר גם מקוצר).

לגבי שאר הדברים, נקודות נכונות ששוב מוכיחות שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים.

אני מרגישה שמעבר לעניין הטכני הכלכלי שוודאי קיים, אבל לפחות ממה שאני רואה אפשר להסתדר איתו, משמעותי גם הנוכחות של הלימוד התורה בקשר ובזוגיות. אני יודעת שאצל הרבה אברכים נוצרת כמו תחרות בין התורה לאישה, שהאישה תופסת את זה שהתורה באה על חשבונה. לא כי הן לא רוצות את הלימוד של הבעל, ולא כי פתאום הן שכחו עד כמה התורה היא חשובה ומשמעותית, אלא פשוט לאט לאט היום יום שוחק, וכשהוא הולך ללמוד ואני נשארת בבית לבד עם הילדים, זה מרגיש שהתורה זה החלק שלו, והילדים והבית והפרנסה זה החלק שלי, וזה הטעות הכי גדולה מבחינתי שכורמת להרבה מרירות וכעס ותחושה של הקרבה שאת לא המקריב אלא הקרבן.. אני חושבת  שמי שמכוון את עצמו לחיי אברכות, גם בחורים וגם בחורות, חייבים לדעת ולהרגיש שהם שותפים במשימה הזאת, שזה של שניהם יחד. שנכון שטכנית זה מה שהוא עושה וזה מה שאני עושה, אבל באמת זה של שנינו. אם הזוג חי בתודעה שהם שניהם בתפקיד ענק של לימוד תורה, ההתייחסות לנושא היא אחרת. כל התפקידים של האישה, אם הבעל רואה אותם כתפקידים שלה, ומצפה לזה שהיא תעשה אותם כמובן מאליו, יש כאן פספוס בעיני. לא כי הוא לא רואה את ההקרבה שלה, אלא כי הוא איבד את השותפות איתה. יכולה לומר שבעלי כל הזמן מדגיש לי כמה הוא מעריך וכמה זה לא מובן מאליו שאני לוקחת את החלק הזה על עצמי, ומנגד מדגיש כמה הלימוד "שלו"- הוא של שנינו, וזה נותן לי כח להמשיך לרצות לפרנס אני לכבס ולבשל וכל זה.. זה בא ממני, וביום שזה לא יבוא ממני, ושאני לא ארגיש שאני יחד איתו, אני מאמינה שהוא יצא ללמוד.

נראה לי שפעם באמת שברתי קליפס בטעות 😅 

אבל ממש מזמן... כילד

אבל צריך לדעת לא לשבור

כי אז הן רוצות שאקנה להן חדש

אני מאבד את זה שבנות מדברות על כל העניינים שלהן, זר (בן) לא יבין זאת

ה

אני באמת חושבת שאם הוא יהיה נכון לי יהיה לי כיף איתו החל בסופר ועד בדואר ובטח גם במסעדה או סדנה.

(ואני ממש אוהבת סדנאות שקטות)

מה שכן אני חושבת

שאישה וגבר שיוצאים לדייט צריך לכבד את מי שעומד מולם כמו את עצמם .. לא להקל בכבודו.

לחייך להיות אדיבים נעימים וגברים לדעת להוביל בעדינות

כי כל תגובה אחרת של התעלמות ( כנל נשים) פשוט לא לעניין.

זה בסיסי לשאול אם הגעת הביתה / בוקר טוב יום למחרת

ואיך היה לך הדייט, ולא זה לא סבבה למשוך את זה אחרי 11 בבוקר אם יצאתם בערב.

לדעת לתווך כמה שיותר ולתקשר זה בסיסי לדייטים

ומנסיון חסר את זה למלא אנשים

ועל זה נופלים הרבה דייטים טובים של אנשים חמודים פשוט שלא חושבים לעומק

עוד דבר תבואו בלי אגו .. להביע רגש כנות שקיפות

ולבנות מגדלים באוויר

זה המציאות שה’ שם אותך בה אז ברור שזה מה שטוב ונכון לך אז למה שלא תהיה שמח עם זה?

וזה לא סותר את הציפייה להתחתן בעתיד.

אותי איך את עדיין רווקה?

וממש חפר על זה

אמרתי לו משמיים תשאל את ה'

באמת אני מאמינה שזה משמיים

אני מבין ללבך,

עדיין הכרחי להרהר וגם לעיין בזה מדי פעם, לכולנו. כמוני כמוך.

בכל אופן תודה על האומץ לענות בכנות.

"לא יודע אם זה אומר שאני כבר לא רוצה, העניין הוא שזה פשוט כבר לא כל כך משנה"

אם אתה עדיין רוצה, זה כבר לא כל כך משנה?

אם זה כבר לא כל כך משנה, אתה עדיין רוצה?

לא להודעה שלי ולא להודעה של ניק אחר

ב"ה הכל בפורום הוא בגדר רשות

גם אם זה עמוק לך מדי 

זכותך המליאה לא לזרום איתי ולא לענות בכלל

מפריע לך עוד משהו? רוצה להוסיף?

זכותך המלאה להיות קרבי כמובן, רק כשזה יחזור חזרה אל תתלונן.

אמרתי שזה עמוק לי מדי, לא הבנתי למה נפגעת כל כך ומה טירגר אותך, האמת? גם לא כל כך אכפת לי.

ולמה שזה יחזור אלי?

אם אתה אומר לי שזה עמוק לך מדי, אני מבין את זה ויש לי את כל האמפתיה שבעולם ביחס לזה.

ועם זאת, אני אכתוב מה שבא לי ואשאל גם דברים שעמוקים לך מדי.

אתה אם תרצה תגיב ואם לא תרצה לא תגיב

אתה רואה בזה משהו קרבי?

הכי חופשי ופיס אנד לאב שיש

כאילו מישהו גנב לך משהו, או כאילו עבדך חייב לך משהו. "זכותי לשאול ולהגיב" מי אמר לך לא לכתוב מה שבא לך? לא הבנתי מה אתה רועש וגועש כאילו רמסו לך את זכות הדיבור.

אתה מוזמן לשאול ולהעמיק כרצונך, תיזהר לא לטבוע.🌊🌊🌊

בצורה עצמאית, זה עניין שלך עם עצמך.

אני סבבה עם השיח סרק הזה שלנו לבנתיים, למרות שכנראה יש דברים יותר חשובים לעשות בחיים.

את המציאות, זה דבר מעולה

ואם זה בא ממקום של "זה מה שבורא עולם רוצה בשבילי כרגע"

אשריך ומה טוב חלקך.

זה לא אומר כמובן שמפסיקים לרצות/להתפלל...

הנשית שלך בדרך דוד!

יש אנשים שמאוד מתחברים, ויש אנשים שמאוד לא.

לי באופן אישי יש חבר שהתחתן בשידוך של חיים קורץ, וב"ה הם חיים באושר ועושר עם 3 ילדים.

יש לו מאגר גדול של כרטיסים מכל גווני הציונות הדתית

והוא גם אחד מהשדכנים של "הבאר"

יש שיגידו שלפעמים השידוכים שלו אינטואטיבים. כל פעם שיצרתי איתו קשר היה לו שידוך בשבילי על המקום..

מצד שני יש לו המוון הצלחות, ואני מכיר כמה זוגות שהוא שידך.

כי אכן יש בנושא הזה הבדלים מאוד גדולים בין נשים לגברים.

לדעתי לא שייך לדבר אתה על מה שמטריד אותך. זה גם עלול להלחיץ, וגם עלול להוביל לקרבה שלא מתאימה בשלב הזה.

(זו רק דעתי אך אני תומכת בה)

מעולה כל מה שאתה מרגיש כלפיה,

אבל אתה גם מבטא את זה?

אני חושבת שדבר שיכול לעזור לה 'להידלק' זה אם תנסה ליצר עוד קרבה רגשית ואינטימיות (שהיא לא דווקא מינית).

אם בררתם את הנושאים החשובים לכם, ונראה בגדול שיש התאמה, כשהקרבה הרגשית תהיה מספיק חזקה תתעורר בה גם תשוקה למגע פיזי..

כמובן שהכל בגבולות ההלכה.. 

יש לי חבר שאמר שבשלב מתקדם (מבחינתו לפחות) הם היו בצומת דרכים, והחליטו להשתמש בכרטיסי שיח - והוא אמר שזה מה שהכריע אצל שניהם שהם רוצים להתחתן. ב"ה היום הם כבר חובקים ילדה.

אני יודע דלא בדיוק עניתי לך, אבל אולי זו דרך שתעזור לה להבין יותר טוב את הקשר.

אתה פשוט גבר והיא אישה

אישה כמהה לקשר רגשי עמוק ויציב לפני שהיא כמהה למגע פיזי (וברור שבהמשך אם מתפתח למשהו טוב היא גם אמורה לחוש רצון לקירבה)

לעומת גבר שכמיהה למשהו פיזי יותר תופס מקום פיזיולוגית גם..

נשמע שאתם קצת לא על אותו תדר היא עוד מתלבטת ואתה שם ב100 אחוז וזה יוצר דיסוננס גם בתחושות שלכם לקירבה .

 שזה נוסף על זה שיש הבדל בין גברים לנשים..

ראיתי כאן המלצה לכרטיסים זה אחלה רעיון אתה יכול להכין גם בעצמך כרטיסים ואולי תנסו לעשות גם דייט שטיפה שובר שיגרה לא סתם בית קפה או משו אולי בים..איזור יפה..חדר בריחה?

מוסיפה לא הייתי משתפת אותה בתחושות של הרצון למגע זה עלול ליצור לחץ יותר גדול אצלה

קודם כל כן נסמכים על ההורים, לפחות בהתחלה.

דבר שני זה דורש להצטמצם, כשהתקציב נמוך גם האפשריות פחות נוצצות אז צריך להיות מוכנים לזה.

זהו, זה אפשרי.

בהצלחה.

דעתי- אני מכיר הרבה זוגות שחיו וחיים ככה בשנים הראשונות. (ככה גם אני תכננתי, אולי זה כבר לא יקרה לצערי😐)

תזכרי שחיים של אברכות באים בדרך כלל עם חיים פשוטים וצנועים, שיש מלגה קטנה מהישיבה, שהוא התחייב בכתובה לזון ולפרנס וכו' ולכן בכל רגע שיהיה דחק ח"ו הוא יוכל לצאת לעבוד במשרה מלאה, שהוא מחויב לכולל לפי שעות ובשאר הזמן הוא יכול לעבוד וזה נותן עוד תמיכה משמעותית (אני מכיר כמה אברכים שעושים ככה). וגם כמובן שמאחורי כל ההרפתקה הזאת יש את הגב של ההורים. אבל אני מעריך שגם זה בונוס וכן אפשר לבנות חיים של אברכות שלא נתמכים כלכלית בהורים יותר מזוג צעיר ממוצע..

חוץ מזה אני חושב שזאת זכות נדירה להקים את הבית מתוך אברכות וקהילה של ישיבה, ואני בטוח שזה משפיע הרבה על כל החיים הזוגיים שבהמשך, ולפעמים גם על מקום המגורים וחינוך הילדים. 

גם הבעל האברך יכול לעבוד כמתדלק בערבים זו עבודה מועדפת, לומדים לחיות על מלגות, עוד לימוד פרטני בגמרא עם תיכוניסט ועוד ניקוי חדרי מדרגות בחמישי-שישי, כסף קל.

גם במכללה ובאוניברסיטה לומדים להכיר את המלגות, פרח, סחלב, אימפקט וכו, בשלב הראשוני יחסית קל לאזן, גם אם יוצאים משליטה עדיין יש כרית ביטחון של הכסף של החתונה ויודעים שכל זה זמני מאוד.

אנחנו לא נסמכנו על ההורים בכלל בשלב הראשון זה היה נראה לא בריא, אחר כך כשקנינו דירה נסמכנו עליהם יותר (ובעיקר כי אחי ממש ממש ממש נסמך על ההורים שלי בקטע הזה אז אבא שלי החליט שמגיע לנו לקבל אותו הסכום).

אבל כן צריך כמה אלפים בכל חודש קבוע.

שכ"ד

ארנונה

חשמל

שאר חשבונות

סופר

וכו'

לדעתי לזוג צעיר צריך הכנסה קבועה של לפחות 5-6 אלף. בשביל לחיות ברמה הבסיסית ביותר.

ואם הם סטודנטים אז צריך לשלם סביב 1500+-  הוצאות לימודים חודשי.

אז 7 אלף חודשי זה לא משהו שבא ברגל.

במיוחד אם האישה סטודנטית והבעל אברך.

זה קצת לא מתכנס עם המציאות

ובדרך כלל בממוצע אחרי שנה כבר מגיע התינוק. ואז ההוצאות גדלות ולפעמים מכפילות את עצמן.

לא כלכלה דרכנו

שתי תגובות:

בכללי -

בואו נדבר על כסף

על האירוע, אבל אפשר ללמוד מזה לדרך חיים -

להתחתן עם מה שיש

לדעתי, התשובה הבסיסית היא שצריך לעשות מחקר שהזוג מסוגל לכך, על האחריות הזו הבעל חותם בכתובה.

עד שבונים את עצמכם.

יש לי בזה הרבה מאד מה לומר והרבה מאד נסיון.

נשקול בכובד ראש

את צודקת, צריך לשקול את הצדדים לפה ולשם ולמצוא איזון.

תלוי מאוד בנתונים שלך. התואר דורש או לא? אפשר לעבוד במקביל לתואר? ההורים יכולים לעזור אחרי החתונה?...

אגב בקשר להורים -

הורים רוצים לעזור לילדים שלהם ולראות אותם מסתדרים בחיים. אז ברור שמאתגר להרבה הורים להוציא הרבה כסף על עזרה לילדים אבל אם ההורים כבר הציעו את זה, או שזה מה שמקובל, אז כן תהיי רגועה שהם התכוננו לזה שזה חלק מההוצאות לחתונה.

בקשר לתואר - יכולה להעיד מעצמי ומחברות שהתחתנו בשנה האחרונה של התואר וזה היה בסדר גמור. יש תארים יותר קלים, יש יותר קשים, יש כאלו שאפשר לשלב עבודה בהם תוך כדי ויש גם כאלו שאולי כסטודנטים לא עובדים בכלל, אבל אם מתייחסים לזה בתור השקעה- מיד אחרי התואר 'קוטפים' את הרווחים - ואז קל יותר נפשית לבקש עזרה מההורים או אפילו הלוואה מגורם כלשהו.

בקשר לאברכות - יש גם עבודות מהצד/בערבים שאפשר לשלב... גם זה לא קל, אבל באמת זו נקודה לבדוק אותה כשנפגשים. האם האיש מוכן לעבוד במידה ויהיה צורך...

ודבר אחרון זה ההוצאות אחרי החתונה. אישית, לא היו לנו כמעט בכלל... (שכירות ההורים שילמו אצלינו בשנה הראשונה), אז היה לנו רק אוכל ונסיעות. זה באמת לא הרבה...

אבל להתחתן בהחלט פירושו להיות גם באחריות כלכלית

מקשרת פה לשרשורי עבר:

אני חושבת שהשאלות שלך במקומן. - לקראת נישואין וזוגיות

https://www.inn.co.il/forum/t1396970#15177410

להתחתן צעיר זה רווח

הרבה יותר קל להתגמש עם השני וליצור זוגיות זורמת ונעימה לאורך שנים בע"ה.

ב. הקב"ה זן ומפרנס, ואפשר להתפרנס אולי לא ברווחה גדולה בהתחלה, אבל בחישוב נכון של ההוצאות  זה בהחלט ייתכן. אבל זה לא סיבה לדאגה!

כן צריך לדעת שהתקופה הראשונית טיפה לחוצה, זה כן דורש לפחות כמה שנים ראשונות של עבודה (יש עבודות שאפשר לשלב עם התואר, צריך לברר. אני מכירה בנות שעבדו בתור עבודת סטודנט בקופה/פקידות/ מי שתחום כלכלי זה התואר שלו-עזרה להנה"ח במשרד.)

אחר כך כשמתבססים- יותר קל.

וודאי שהאחריות היא על הזוג ולא רק עזרה מההורים/מישהו אחר.

רואים בחוש שהקב"ה עוזר.

זה ככה מנסיוני וגם מנסיון חברות סביבי...

זה טוב שיש לך אחריות לברר איך מתנהלים כזוג.

בהצלחה,!

לא נחוץ לחפור אבל כן לברר את הדברים החשובים ולא לסמוך על מה שאמר השדכן\נית.

אם יש דברים לא ברורים בכרטיס או מעלים תהייה על המשמעות, מברר כדי להבין מה הכוונה ולפי זה מחליט.

ואז נפלתי חבל על הזמן. מאז ביררתי על כל אחד

אני רוצה לשמוע שאני יוצאת עם בנאדם נורמלי. לשמוע את המעלות שלו.

בכרטיס מופיעים מילים, הגדרות, מונחים - וייתכן מאוד שהם מתפרשים אחרת לחלוטין אצלי לעומת אצל הכותב שלהם.

אני מעדיפה לברר מי עומד מולי - ולנסות גם להציג את עצמי, לראות אם זה באמת רלוונטי, אם הם הבינו מהכרטיס שלי מה הכיוון שלי.

קרה לי ששדכנית הציעה לי מישהו, אמרתי לה שמהכרטיס נשמע שפחות מתאים, היא חשבה שבכל זאת כדאי לפחות לדבר עם החבר, הוא חשב שפחות מתאים, אבל שכדאי לפחות לדבר עם הבחור, אז דיברתי איתו, וגם הוא חשב שלא מתאים.

זה נכון שעם הזמן שיניתי את החברות שאליהן הפניתי. גם העדפתי לנסות לברר על אנשים לא דרך המספרים שהם נתנו לי, אלא לראות אם לי יש קשר כלשהו (חוק דתיים שלובים וזה) שעליו אני יכולה להסתמך.

אני מעדיפה לברר כדי לא להתאכזב - לא לצייר לי תמונה בראש של מישהו, ובפועל לגלות שהוא משהו אחר לחלוטין ("תורני" = הולך לשיעור בין מנחה לערבית פעם בשבוע).

וגם כדי לא לאכזב - להתאים את הציפיות שלהם למי שאני.

האמת הראש ישיבה שלי בעבר (ואולי כל הראשי ישיבות?) מחזיק מאוד מאוד מהבירורים. ככה יצא שמהתחלה נתתי להם משקל כבד ולא הייתי מוותר עליהם.

מנחם במשהו לשמוע שלא כולם ככה (לא שזה דבר רע, כדלעיל)

לכאורה רוב מי שכתב שהוא נפגע\יכול להיפגע כשלא מבררים, זה נשמע בעיקר במקרים שהשדכן לא הכיר ממש את שני הצדדים. עדיין אם חבר מציע לי את בת דודה שלו או בסגנון אפשר לומר שהבירורים יכולים להתייתר..

במקרים השדכן מכיר את שני הצדדים אם יש נקודה שמתלבטים עליה אפשר לשאול אותו פשוט, וגם לשאול למה הוא חשב שזה יתאים, מה הנקודה המשותפת שהוא מצא.

לפיכך במצב כזה - זה בדיוק הפונקציה של מספר לבירורים.

במקרים שהשדכן לא מכיר את שני הצדדים - המספר לבירורים יכול להיות קריטי. כי בינינו כל הכרטיסים מלאים סיסמאות ולא תמיד תפגוש את הכרטיס שהכל כתוב בדיוק כפי שאתה מחפש. וכאן המספר של החבר/ה נכנס לתמונה - חבר טוב שמספר מתוך חוויה אישית יכול להשלים ה-מ-ו-ן מידע על הבנאדם!! לכן כרטיסים שהם גבוליים חבל לשלול או לחלופין לענות עליהם חיובי, בלי לברר עם מספר של חבר/ה.

בעיני, זה גורם סתם לצאת למיליון דייטים מיותר או לחלופין לשלול הרבה הצעות שהיו יכולות להתאים.

בנוגע להשקעה מצד החברים - 

חבר שלא רוצה שיבררו אצלו - זכותו. אם יש שיח פתוח בין החברים, אז סמוך על חבר שלך שיגיד לך שלא מתאים לו. 

בדרך כלל בירורים יתאימו למישהו שהוא גם וורבלי שאוהב לדבר. מי שלא וורבלי או שכל הרעיון של בירורים זר לו אז זה יכול לגרום לו לאי נעימות.

אבל חוץ מזה, למה לא? זה כל כך יפה שחברים מפרגנים אחד לשני.. אתה היית עושה זאת בשמחה? אם כן - למה שמישהו אחר לא יעשה זאת בשמחה בשבילך.

יש לי חבר טוב שכבר שנים אני נותן את המספר שלו. ב"ה אין שום בעיה בזה, להיפך.

שלא התיישב אצלי משהו בי לא היה רגוע

וזה היה הדבר הכי חשוב שעשיתי

בדיעבד ניצלתי

כשהמשדך לא מכיר אישית את שני הצדדים ברור לי שזה נחוץ לברר עם מי שכן מכיר