עלתה שם האמירה מכמה גברים - שזו טעות להסתכל על חיי אברכות כהקרבה, אלא כזכות.

לדעתי, כל מי שמתכנן להיות אברך צריך להבין שיש לבחירה בחיים האלה מחירים שצריך לשלם - ושמדובר בהקרבה. בעיני, הקרבה גם לא מנוגדת לזכות.

אני חושבת שהדבר הבולט ביותר - זה העניין הכספי.

עול הפרנסה העיקרי יהיה כנראה עליה, בנוסף לגידול הילדים ומטלות הבית. ההכנסה העיקרית של האברך היא מלגה. זה אומר בין היתר (ובטח יש עוד דברים שאני לא מודעת אליהם):

א. אין לו הפרשות לפנסיה. בטווח הארוך, אלו שנים מאוד חשובות לצבירה הפנסיונית.

ב. הוא ככל הנראה לא צובר הון ראשוני לצורך קניית דירה (או לכל דבר אחר, כמו בלת"מ רפואי).

ג. רמת החיים תהיה יחסית נמוכה  - במיוחד אם היתה רגילה לרמה גבוהה יותר - ואני רוצה להדגיש שיש בזה גם פן חברתי. (כנראה תחב"צ ולא רכב, ועם ילדים זה נהיה יותר קשה. בגדים יד שנייה. כנ"ל רהיטים, ואולי גם מכשירי חשמל. וכן הלאה.)

ד. ייתכן ותהיה תלות כלכלית בהורים (שיכול לפגוע בקשר הזוגי. ומה קורה אם ההורים לא רוצים\יכולים?).

לרוב, אברכית הולך בעקבות האברך - כלומר מקום המגורים נבחר לפיו, ולא בטוח שהיא תשתלב שם כל כך.

כמובן, אני לא מזלזלת בצד של הזכות והיתרונות שיש בעניין.

אם הרב היה פונה אליי (ואולי נכון לרב שיפנה לאברכיות בפועל..) - 

הייתי אומרת שחשוב שהאברך יבין שיש מחירים שהאברכית - כפרט וכזוג - הולכת לשלם מחירים, בטווח הקרוב והרחוק.

שידע להעריך את הבחירה שלה לרצות אברך -ולהגיד לה את זה. שיראה אותה כשותפה בלימוד שלו (שלי ושלכם...) - ויגיד לה את זה.

שהם יהיו ערניים לצרכים ולרצונות שלה, שידעו לבחון מידי פעם אם הם - כיחידים וכזוג - מסוגלים להמשיך.

וגם לדבר על תכנון כלכלי. כסף זה לא מילה גסה, והוא צורך חיוני. צריך שכל אחד יבין איך מסתדרים בחיי אברכות. 

ומוסיפה:

בפורום הזה יש הרבה מאוד שרשורי עבר, ואני בטוחה שיש לא מעט שעסקו בנושא. הנה דוגמה לאחד:

שאלה לבנות שמתכננות להיות אברכיות - לקראת נישואין וזוגיות

ואפשר כמובן למצוא עוד רבים.

אדם שבוחר לשבת בישיבה וללמוד רואה לנגד עיניו את מצוות לימוד תורה. והגית בו יומם ולילה. מתוך כך אני מאמינה שגם בבין הזמנים וכו' הוא מקדיש זמן משמעותי ללימוד.

זוגיות בהכרח תפגע בזמן הלימוד.

האברך צריך לראות את אשתו לא כמכשול בפני זמן לימוד התורה שלו. היא לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון על כל דקה שהוא איתה ולא לומד.

במילים אחרות:

מעבר לערך של לימוד תורה, ישנם ערכים אחרים וגם להם צריך לדעת לתת מקום. אני חושבת שכר"מ, חשוב לדבר על הדברים, להבין איך להתבונן על הדברים. להבין שגם בזוגיות צריך להשקיע זמן וכוחות נפש. במיוחד אם כל העול של ניהול הבית הוא על האישה - מהפרנסה, לתחזוקה, לניקיון, לבישול וכו'...

אולי הניסוח פה היה קצת פשטני מידי, אבל אני מקווה שהוא העביר את הנקודה - איך מתוך התפיסה של מרכזיות לימוד התורה אני נותן את המקום והיחס הראוי לערכים אחרים שחשובים גם כן.

לא יודע למה יש תחושה כזאת שאם הבעל אברך זה אומר שהוא לא נמצא כמעט בבית עם אשתו, או שכל ניהול הבית וגידול הילדים על האשה לבד.

בפועל מבחינת הדרישות של הישיבות (והמדינה) אברך לומד בערך 8 שעות ביום בישיבה, לא שונה מעבודה רגילה. ויש גם יתרונות שבד"כ גרים קרוב ולא מתבזבז זמן על נסיעות, והוא גם יכול להוציא את הילד מהגן בהפסקת צהריים.

יש אברכים כמובן שלומדים גם בשעות הערב, אבל זה לא שונה מבעל שעובד כל היום ואז הולך בערב לדף יומי, הרי כולם חייבים בלימוד תורה.. ואפשר גם ללמוד בבית ולא ללכת לישיבה.

וממה שאני יודע בכל הישיבות ההדרכה לחתנים היא לא ללמוד בישיבה בשעות הערב בשנה הראשונה לנישואים.

בקיצור מה שאני בא לומר זה שלא צריך לפחד מחיי אברכות (לפחות מבחינת השעות), יש הרבה סוגים של אברכים.. צריך בעיקר תיאום ציפיות לפני החתונה.

ממה שאני מכירה, רוב האברכים לומדים יותר מ-8 שעות ביום, והם לא רואים את זה כעבודה. זה לא ההסללה של המגזר שלנו, ומי שבוחר להתאברך - בדגש על טווח ארוך, לא מדברת על שנה-שנתיים בגילאים צעירים - כנראה ישקיע הרבה יותר שעות ביממה.

אני לא אומרת שאצל חרדים זה לא ככה - אבל ספציפית תת-המגזר של האברכים בציבור הדת"ל נתפס בעיני כסוג של סיירת, שבה אנשים בוחרים להקריב דברים מסוימים כדי לעסוק בתורה. ובניגוד לחברה חרדית, שרוב רובה מבחירה חיה בעוני, בציבור הדת"ל זה לא כך.

הרבה פעמים הלוז בישיבה מתנגש עם לוז בבית - שחרית יכול להיות בקלות בשעת פיזור ילדים. איסוף ילדים קטנים מהמעון או ילדים מהצהרון הוא אחרי הפסקת הצהריים. וכל השהות עם הילדים בבית אחה"צ חופף לסדר צהריים. ערבית זה בדיוק בשעה של אוכל והשכבות. האברך פחות נמצא בבית בשעות שהילדים בבית וערים (בגילאים צעירים).

הבדל גדול יש בעיני בין אדם שעובד כל היום ואז הולך ללמוד, לעומת אברך שלומד כל היום - בהנחה שאני נשואה לאחד מהם - ושוב אני הולכת לכיוון הכלכלי:

לאדם שחי ברווחה כלכלית (יחסית), הוא יכול להוציא כסף על דברים מסוימים כדי לפנות זמן לדברים אחרים. לדוגמה: להעסיק מישהי שתסייע בניקיון הבית.

כמובן, שיש כאן גם עניין של אופי האדם: כאשר העובד\אברך מגיע הביתה בסוף, איזה חלק הוא נוטל בניהול ותפעול הבית? 

אם כך היא ההדרכה לחתנים - זה דורש דיוק לדעתי. ההדרכה לא צריכה להיות בעיני "אל תלמד בישיבה בסדר ערב" - אלא - תשקיע זמן בבניית הזוגיות שלך עם אשתך, כי זה חשוב ונצרך לבנות יסודות איתנים לקשר. זה עד כדי כך חשוב ועקרוני, שזה דוחה במידת מה את המצווה של תלמוד תורה.

וחשוב בעיני להגיד את זה, כי צריך לתת כלים כדי לבחור את סדר העדיפויות במצבים משתנים.

בעיני העול שיש על אברכית הוא עצום. וכמו שאפשר לדבר על נועם עול מצוות, אפשר לדבר על נועם עול אברכות. אבל זה עול. זה לא פשוט בכל כך הרבה רמות, ואני מאמינה שברוב בתי האברכים - יש על הכתפיים שלה המון. אברכות זה לא 8 שעות בישיבה וגמרנו.

ועקרוני בעיני שהאברך לעתיד ידע שהוא דורש מאשתו המון. כמובן שזה מגיע מתוך רצון ובחירה שלה - אבל זה הולך להיות קשה - ויותר קשה - כאשר נולדים הילדים. ולפעמים קשה להעריך מראש את הקושי והמורכבות שיש בעניין.

אני חושבת שאם תדבר עם כל זוג שהיו אברכים תקופה משמעותית - אני מניחה שהם שמחים בבחירות שהם עשו, אבל ידעו להגיד לך גם את המחירים ששילמו על כך. לספר על הקשיים בדרך. לצייר את חיי האברכות כ-8 שעות בישיבה ואז עושים מה שרוצים, כאילו אפשר לצאת מהבית ב-7:00 ולהיות חזרה ב--15:00 - זה ממש לא נכון...

כשאברכית עושה את מטלות הבית כשהוא בישיבה - זה בגלל שהיא רואה את הערך והחשיבות של לימוד התורה, זו הצורה שלה להיות שותפה בלימוד שלו. השאלה היא איך הוא רואה אותה. הרי עד עכשיו בחיים שלו - מישהו בישל לו, מישהו כיבס לו, מישהו ניקה לו וכו'. האם הוא רואה את זה כשותפות? האם הוא רואה כמה שזה קשה לעשות את זה יום אחר יום, במקביל לטיפול בילדים? אני חושבת שכל אישה רוצה שיראו אותה, שיעריכו אותה.

בעיני כל אברך חייב להבין שיש כאן עול עצום.

מסכימה לחלוטין שצריך תיאום ציפיות.

מדהים לאברכות.

קודם כל הליווי הזוגי שזוגם שמתחתן מקבל

לעומת זוג שהבעל לא בישיבה והם הקב"ה יותר תלושים.

לגמרי הרבנים מדריכים להשקיע באישה ולכן ההדרכה בשנה הראשונה לא ללמוד סדר ערב. וגם אחר כך סדר ערב זה ממש לא כולם לאט לאט בקצב ובהתאמה לאישה.

ומבחינת השעות בדרך כלל סדר בוקר מתחיל מאוחר ככה שיש זמן לפזר את הילדים

הפסקת צהרים בשעות סיום הגנים...

הבעל זמין אם רוצה לקחת חופש למשהו וכו זה סבבה. אם אין פתרון לילדים חד פעמי הוא יכול לקחת את הילד איתו או לצאת יותר מוקדם מאוחר וכו.

הרבה ישיבות כל כך משקיעות באברכיותודה זה מדהים!

לנו אישית היה באמת תקופה מדהימה זוגית ורוחנית.

הדבר היחיד שמומלץ בישיבות זה ללמד את הבחורים קצת כלכלה לההיא הרצאה או 2

שמלמדים את המשמעות של פנסיה

עוזרים להם לבחור קרן טובה

ביטוחים וכו

זה באמת חשוב שיעשו בישיבות. 

קודם כל חשוב לעשות את החילוק של אברכות לשנים בודדות לאברכות להרבה שנים (בהתחלה לא עשית את החילוק הזה). יש היום הרבה אברכים ב"ה, לא רק "סיירת", ורובם לא ממשיכים ליותר מ 4 שנים. וכן יש הרבה אברכים שלומדים בישיבה 8-9 שעות, ובערב לומדים בבית (ואם צריך לעזור במטלות בבית הם עוזרים)

אם מדברים על ת"ח רציני  שממשיך להרבה שנים בישיבה אז מסכים שיכול להיות עול גדול על אשתו, אבל אני חושב שרובם  גדול כן רואים את ההשקעה הגדולה של הנשים שלהם, וגם כן מחנכים לזה בישיבות.

נ.ב.

לרוב האברכים לא חשוב להתפלל דווקא בישיבה, ויש המון אברכים שמפזרים בבוקר את הילדים, ואם מדובר במטפלת שגומרת ב 14:00 אז גם אוספים את הילדים.

בפורום שבו יש אברכיות בפועל\לשעבר.

הדיון הזה נוצר במטרה להגיד לר"מ בישיבה שמחנך את תלמידיו להיות אברכים על אילו נקודות כדאי לדבר עם התלמידים לפני שהם מתחילים לצאת לדייטים.

אז הנה לדוגמה משהו שמגיע מהתשובה שלך:

בעז"ה חיי המשפחה ככל הנראה יתנגשו עם הלוז של הישיבה. אין חובה להתפלל דווקא במניין של הישיבה, ב"ה ישנם מניינים נוספים, וכך להתאים את הלוז שלך ללוז שמתאים למשפחתך.

קודם כל אברך רציני שמגיע לתפילות בישיבה (לא אומרת שכולם עושים את זה אבל באופן עקרוני) זה יוצא לו באזור ה11 שעות, אבל בעיני זה שונה מעבודה כי למשל כשאני עובדת 8 שעות ביום זה מ8 עד 4, בעלי מפזר אותן עם הפסקה באמצע, אז יוצא לו 7 עד 8 עם הפסקה של שעתיים, ואגב ההפסקה הזאת לפחות אצלנו לא יוצאת על הזמן שמוציאים ילדים ממסגרות.. אז כן תכלס ניהול הבית והפרנסה זה על האשה..

אבל מי שחושבת שמתאימה רואה בזה מסלול חיים תורני. לעתים נדירות זה מסתיים באברכות. בדרך כלל זה מתקדם למשרה תורנית שאף משתלמת כלכלית. בעיקר בעיקר השנים הראשונות האלו חשובות הבניה התורנית של הבית. הלימוד בכולל יוצר קומה תורנית גבוהה של הבית, לא עוד בית "בעליבתי" אלא בית תורני עם מחויבות גבוהה לתורה. 

לא יודע מאיפה הבאת את כל הנתונים האלו...מלא אברכים משלימים הכנסה מלימוד פרטי עם תלמידים...ויש כאלו שגם שוטפים מדריגות...

כשמנהלים חיים נורמלים אז הבעל בשמחה נותן מכל הלב כדי להקל על העול של אשתו...יש לי הרגשה שקיבלת נתונים מאברכית ממורמרת שבאופן ספציפי היתה לה בעיה ועשית מזה מטעמים על כלל חיי האברכות...אם תעשי בדיקה תראי שגם אשתו של רופא יכולה לבוא עם הרבה טענות וגם אשתו של חייל בקבע מקריבה המון... אלא מה?? שם את מבינה את הצורך שלה בהקרבה (ואת ממש ממש צודקת...)אבל אם היה לך קצת מושג על החשיבות של לימוד תורה לא היית מדברת כל כך בזלזול על האברכים הצדיקים שמוסרים את  הנפש על לימוד התורה... (שדרך אגב רובם ככולם הלכו בשמחה למילואים בתקופת המלחמה...)

ומה שדיברת על הצורך בפנסיה...אוקיי...פה נכנסים כבר ממש לשער ביטחון בה'.. אם יש ממה להסתדר במצב הנוכחי ומתחילים לדאוג לפנסיה של העתיד זה קצת מזכיר לי מאמר חז"ל "כל שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר- הרי זה מקטני אמונה"...

מאחל לך שאף אחד לא ימנע מעצמו את הזכות הגדולה של לחיות חיי אברכות בגלל כל הטענות שלך...

חבל על הצורת ביטוי הזו

אני בטוח שלגיטימי לא התכוונה בכלל לכל מה שכתבת עליה

היא רוצה לחדד את נק' המבט, לדייק ולעורר דיון מועיל. ח"ו לא לזלזל באברכים

ח"ו שנאה!

כל הפוסל - לקראת נישואין וזוגיות הבין את כוונתי.

אני לא נכנסת כאן לפתרונות ספציפיים (ולחוקיות שלהם) - אבל הדברים שכתבתי ממש לא מגיעים מאברכית ממורמרת. ברור שגם נשים של רופא\חייל בקבע יש התמודדיות.

הדיון פה היה מופנה לר"מ, מה הוא צריך להכין את תלמידיו, ומדבריך אני לומדת שאתה אומר לו כך:

- על אשתך יהיה עול

- אתה צריך לדאוג בשמחה ומכל הלב להקל על העול

אני לא חושבת שלדאוג לפנסיה זה שער בטחון בה', אלא יותר השתדלות שאנחנו צריכים לעשות. (ובעיני צריך יותר מאשר 'להסתדר' בחיים, במיוחד אם יש ילדים...).

שוב, הטענות שלי לא היו נגד חיי אברכות - אלא מה צריך לדעת מישהו\מישהי שבוחרים בחיי אברכות. שיקבלו את ההחלטה הזאת מתוך מודעות לא רק לזכות העצומה - אלא גם למחירים שיש בצד זה. 

וכמובן, אני ממליצה לכל מי ששוקל\ת חיי אברכות (ולא מדברת על שנה-שנתיים) - לדבר עם אנשים שעשו\עושים את זה כבר תקופה משמעותית. לשמוע מכלי ראשון.

שהדברים שכתבת הרגישו לי קצת הקצנה.

בוודאי שיש מקרים כמו שאת מתארת, אין ספק. יחד עם זאת חייבים לדעת שזה ממש לא שחור לבן, ואם את יוצאת עם אברך זה לא בהכרח אומר שגזר דינך יהיה לחיות בעוני ובתלות כלכלית בהורים.

יש המון נתונים שיכולים להשפיע על רמת החיים וכל מה שתיארת (מלבד הפנסיה במידה והבעל לא עובד בעבודה עם תלוש), ואותם לא הזכרת. כמו: גובה המלגה (שמשתנה מאוד בין ישיבה לישיבה), רמת השתתפות הישיבה בשכר דירה- יש ישיבות שנותנות דירות לאברכים בחינם או כמעט בחינם- מה שמשפיע מאוד על רמת ההוצאות החודשית, כמה כל אחד מבני הזוג עבד וחסך לפני החתונה, ועוד.

אני חייבת לומר שלא הרגשתי בשום צורה שהתכלבנו בשנה שהיינו אברכים, ב"ה חיינו טוב, לא הרגשנו שחסר לנו משהו, יכלנו להתפנק בכל מיני דברים כשרצינו. וכל זה תוך כדי שלא נגענו בשקל מהכספי חתונה + הצלחנו לחסוך יפה ברמה החודשית + לא נעזרנו בכלל בכלל בהורים (חוץ מכמה מוצרי חשמל מרכזיים + מיטות שהם רצו לקנות לנו לפני החתונה). איך? כי המלגה כיסתה לנו את השכר דירה + נשאר לנו ממנה עוד כמה מאות שקלים בחודש, וכי העבודה שלי (שהייתה יומיים בשבוע כי הייתי סטודנטית) הכניסה בממוצע 2000 שקל בחודש, ותאכלס זוג שמתנהל חכם (לא במסכנות, בחוכמה) לא צריך יותר מזה. אז נכון, לא קנינו רכב, אבל זאת טעות כלכלית בעיני לכמעט כל זוג צעיר בלי ילדים.

אנחנו לא אנשים שטסים לחו"ל לטייל, ואני לא

אחת שמזמינה בגדים משיין פעם בשבוע, אבל חיינו חיים נוחים ונעימים, עם הרבה הרבה יותר מלחם וחמאה על השולחן (וגם בחיים לא לקחתי בגדים יד שנייה😅 וגם בעלי לא..)

קיצור, היה לי חשוב לאזן קצת לטובת הניקיות שנבהלו ממה שכתבת. ולומר שבהחלט אפשר אחרת. בעיקר כשזה מגיע עם הפעלת שיקול דעת נכון.

האברכות שלך היתה יחסית קצרה (שנים בודדות), וללא ילדים.

אני דיברתי על אברכות לטווח ארוך, ועם ילדים.

אני מסכימה איתך שלא דומה זוג שמתחתן תו"כ ש"ל והסדר, לזוג שמתחתן כמה שנים אח"כ.

מסכימה איתך שחשוב להתאים את רמת החיים (טיסות לחו"ל, להזמין בגדים פעם בשבוע) לתקציב.

אבל

הסכומים שתיארת לא יכולים להחזיק משפחה.

אפשר וצריך להפעיל שיקול דעת - 

וזו בדיוק הנקודה שלי.

לחשוב על הטווח הקצר והטווח הארוך.

להבין את הצרכים העכשווים והעתידיים (המשוערים), ולהיערך בהתאם - כיחידים וכזוג.

לבדוק מה מתאים ומה אפשרי.

להבין שמה שמתאים וראוי לזוג מסוים לא בהכרח נכון לאחרים.

לא כי זה בלתי אפשרי - זה אפשרי, ועושים את זה - אבל לא לעשות את זה מבחירה, להבין את ההשלכות של הבחירה.

שהרב ידגיש לא רק את המעלות שיש לחיי אברכות (ואני ממש לא מזלזלת בהם) - וידגיש שבחיי אברכות חיי טווח יש גם קשיים.

שהיינו אברכים במשך שנה.

וחשוב באמת להדגיש את מה שכתבת כאן, שמדובר על זוג שמתכנן לחיות חיי אברכות לטווח ארוך מאוד. ובעיני רוב הציבור לא שם. ממה שאני מכירה, המון זוגות נמצאים שנה-שנתיים-שלוש בישיבה ואז עוברים הלאה. ולכן לא נכון בעיני אוטומטית להפחיד. ולטווח הזה לגמרי אפשר להסתדר, ואפילו בטוב ולא בעוני.

כשמדובר על אברך שמתכנן להשתקע באופן רציני בבית המדרש זו באמת כבר שאלה אחרת (שגם כאן בעיני אין הכרחיות של חיי עוני..) אבל בעיני רוב הציבור שלנו לא נמצא שם.

אגב, חשוב לי לציין שאני מניחה שברגע שנמצאים יותר משנה-שנתיים (שאז גם מתחילים להגיע ילדים לעיתים) יורד הסיכוי שהאישה עדיין תהיה סטודנטית וככל הנראה היא תכניס הרבה יותר ממה שאני הכנסתי. מעבר לזה, אני מכירה המון המון אברכים שעובדים במקביל בכל מיני הזדמנויות כמו זמן ארוחת צהריים, ערבים, בין הזמנים וכד'. אברך לא בהכרח = חסר אחריות. אני מניחה שאם אדם יראה שהמצב הכלכלי המשפחתי שלו יצטרך סיוע הוא יבין שהוא חייב להירתם. ועם לוקחים את הנתונים האלה בחשבון, מה שתיארת בתגובה הראשונה הוא ממש ממש לא הכרחי לטווח הקצר, וגם לעיתים לטווח הארוך. שוב, יש מצבים כאלה בוודאי, אבל זה לא גזר הדין ההכרחי. החיים הם הרבה יותר דינמיים מזה. אגב, אני אומרת את זה לא רק מהחוויה האישית שלי, אלא גם מהיכרות קרובה של משפחות אחרות באברכיה שהיינו בה שהיו עם ילדים ויותר שנים ממנו.. אני מכירה אפילו זוג עם 3 ילדים שקנו דירה- ועוד זוג עם 4 ילדים שקנו שתי דירות- ושניהם אברכים כבר איזה 10 שנים. ב"ה היום יש עוד דרכים להרוויח כסף חוץ משעות עבודה..

יצא לי קצת מבולגן, מחילה, אבל אין לי כוח כרגע לסדר את זה😅

על אברכים שקנו דירות -

גם אני מכירה כמה כאלו, אבל הם נעזרו רבות בהורים.

לדעתי, חשוב להבין שלכל זוג ומשפחה יש רקע כלכלי אחר, והשיקולים והבחירות שעושים בחיים צריך לקבל לפי היכולות שלכם, ולא בהשוואה לאחרים - כי אנחנו לא מכירים את המכלול של היכולות הכלכליות של אחרים.

במילים אחרות: לכתוב שיש זוגות אברכים (+10 שנים) שקונים דירות יוצר בעיני מצג מוטעה. לא כי אני אומרת שזה בלתי אפשרי, אלא כי זה לא הרוב (ככל הידוע לי).

(ובכלל, צריך להבין מהן הגדרות העוני. בדוגמאות שנתת - משפחה עם 5 נפשות (3.75 תקניות) ומשפחה עם 6 נפשות (4.25 תקניות) = צריכים להרוויח פחות מ-11,535 ש"ח מדווחים ו13,073 ש"ח כדי להיחשב עניים בישראל 2022. אם זה רק זוג - 6152 ש"ח, וזוג פלוס ילד - 8,151 ש"ח. לפי ההגדרות האלה, נראה לי שרוב האברכים נופלים לתוך ההגדרה הזאת, כזוג צעיר (בשנים שהאברכית סטודנטית).)

לי חשוב להגיד שכסף זה לא מילה גסה.

זה מרכיב חשוב ועקרוני בבריאות הפיזית והנפשית של הפרט ושל המשפחה.

ולכן חשוב לי שר"מ ידבר על זה עם תלמידיו - או אולי יביא סדנה של פעמונים או משהו בסגנון. 

לדבר על זה שכסף לא נופל מהשמיים, ושצריך ללמוד להתנהל נכון.

ברירת המחדל, לדעתי, אמורה להיות דרך כל הארץ, כלומר האיש בתור המפרנס העיקרי, האישה במשרה יותר קלה (אם מבחינת שעות, אם בחינת עומס) ועסוקה יותר בעניינים הפנימיים של הבית.

אותם יחידי סגולה שרוצים להשקיע את כל זמנם בתורה, ואותן יחידות סגולה שמוכנות להשתתף בזה, קדוש ייאמר להם, אבל כן לדעתי יש צורך בכמה דגשים.

א' בחיי אברכות אמנם ה"דיל" הוא שהאישה מקבלת אחריות על פרנסה ועוד עניינים, אבל אסור לשכוח שברמת העיקרון, האחריויות הבסיסיות בכתובה נשארות בדיוק אותו דבר:

"ואנא במימרא ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא." זה אומר שאם מחר האישה אומרת, שמע בעלי היקר והאהוב, קשה לי, נגמרו לי הכוחות, אני רוצה לרדת לחצי משרה, לחילופין, אני מרגישה שאין לנו מספיק כסף, הבעל אמור מהיום למחר ללכת ללשכת עבודה / ראיונות עבודה ולהתחיל להריץ את כל העסק. ואם לא מתכוונים לזה, אז בבקשה לא לחתום על הכתובה.

ב' כדי לרצות להיות אברך לא צריך הרבה. זה פשוט המשך אורגני של ישיבת הסדר / גבוהה. מה שצריך, בסה"כ, זה לאהוב ללמוד, להתמיד פחות או יותר, ולהיות קצת סטואי מבחינת הנאות העוה"ז (מההיכרות שלי, לרוב, לגברים יותר קל להסתדר עם צנע). אין למעשה אחריות, אין מבחנים מטורפים כמו באוניברסיטה ולהישאר ערים כל הלילה על רדבול כדי לסיים עבודות, אין מעסיק שמתקשר אליך 24/6, אתה יכול כל חצי שעה לקום לשתות כוס תה, הפסקות, עניינים (טוב, תלוי קצת במדיניות של הכולל). השחיקה, ממה שאני מכיר, באה לרוב, כשאין התקדמות או מתוך חוסר מעש (שזה גם קיים), לא מתוך לחץ אטומי. אם יש לחץ כזה, אפשר גם פשוט לעבור לכולל לחוץ פחות. בחורי ישיבה מההיכרות שלי קצת מנותקים ממה שהולך "בחיים האמיתיים" מה שנקרא, קרי התנהלות פיננסית, מה זה עבודה, מה זה אחריות, מה זה בית, באיזה שרשור אחר אמרתי שבימי שישי הייתי הופך למגהץ הלאומי בישיבה... והמציאות היא כאפה (ואותם שלא מבינים את הכאפה, זה בא מאוחר יותר, ואז כבר יכולים להיות נזקים). זה מזכיר לי בעיה אחרת שיש אצל חילונים, שמבחינתם זוגיות בתור התחלה זה תמיד רק הבחור והבחורה ולבלות. זה לא מנומס, אולי מפחיד, לחשוב מההתחלה על העתיד, חתונה, בית, ילדים, שאיפות רחוקות טווח. אז גם בזה, ברור שרוצים להתחתן, קרי, רוצים שתהיה בחורה, אבל לא תמיד זה בא עם הבנה מלאה של מה זה חיים חומריים, מה זה אחריות, מה זה ילדים, במה זה כרוך, כו' כו', ויש סכנה להישאר ילדים מגודלים.

בקיצור לאן אני חותר? הגבר לא באמת צריך להקריב כאן עולם שלם, לקרוס תחת עומסים ואחרויות, כדי לרצות להיות אברך. האישה לעומת זאת... היא לוקחת על עצמה אחריות על־טבעית במובן שזה לא הטבע הרגיל של הדברים. גם ככה קשה להיות אישה (היריון, לידה, ילדים) כל־שכן לקחת למעשה את האחריות על כל הבית כדי לשחרר את הבעל. להיות אברך בימינו זה פחות או יותר מובן מאליו. להיות אשת אברך, לא.

ג' מבחינת הבנות כן כמו שאמרו זה לא כזה נכון לבוא מתוך מיינדסט של מרטירית שהולכת להתאבד ולקרוס לטובת כל העניין, או כזאת שכל הזמן תזכיר לבעלה כמה היא עושה הכל בבית וכמה הוא טפיל נחות (למרות שהוא באמת משתדל ללמוד. והאמת? גם אם הוא נמצא בתקופה גרועה).

קרה לכם פעם שהלכתם לראיון עבודה למשרה שממש רציתם, ראיתם שהמקום יפה, אנשים נחמדים, העבודה סבבה, ובסוף גם התקבלתם! וחצי שנה ראשונה העבודה הייתה דבש. אלא, שפתאום התפטר איזה בחור, ובינתיים לא מצאו לו מחליף, אז צריך שתעבדו קצת יותר, והחברה פתאום קיבלה עוד כמה פרויקטים אז יש הרבה יותר עבודה, והמנהל התותח שלכם בדיוק יצא לפנסיה ובמקומו בא אחד מעצבן, ובדיקת הדם שעשיתם לפני כמה זמן – אז גילו שם משהו, ועכשיו תצטרכו ללכת לרופא מדי פעם (ואף־אחד לא ייקח עבודה מהשולחן שלכם)... אין מה לעשות החיים דינמיים ומשתנים ואפשר לבוא עם הרבה אידיאלים ואנרגיות ותחושה של שליחות וזכות ובסוף להישחק חבל על הזמן. צריכים להיות מודעים לזה, לדעת מצד אחד למה נכנסים ומהצד השני לדעת גם מתי ואיך יכול להיות שהגיע הזמן לעשות שינויים והתאמות. ובכל מקרה, האישה צריכה הרבה תמיכה רגשית והערכה, כי אין מה לעשות זה לא פשוט. לבוא בגישה של "מה את רוצה זה מה שבחרת", גרוע.

ובחזרה לב', הציפיות מהבנות בעניין, צריכות לקחת את הדברים האלה בחשבון. נניח מדובר על ילדה בת 20-22, מה אנחנו מצפים ממנה? שתהיה חדורה אידיאלים אינסופיים? ששום דבר לא ישפיע עליה? שלא יהיו לה רגעי חולשה, חששות, כו' כו'? ואם אין לה כרגע, זה סימן שלא יהיו? ואם יש לה, זה לא סימן שהיא מציאותית ופתוחה לגבי זה?

אברכות זה אחלה, אלה חיים של שליחות (של שני הצדדים), זה ממש להיות חלק ממעתיקי השמועה, אי־אפשר להגזים בערך של זה. אבל כן צריך לבוא עם גישה נכונה, משני הצדדים, כי באמת, אפשר לבוא עם אידיאלים כו' ובסוף להפוך לאותם סיפורים מדכאים ששומעים מדי־פעם, כמו זה למשל, (וגם כל־מיני שאלות בדורש ציון של הרב מוצפי, דוגמאות אקראיות: 262814 182350 1425 4117 12300 14561 ועוד ועוד ועוד בקיצור אפילו מבלי להיכנס לתשובות בהחלט יש יכולים להיות משברים אם בפן הכלכלי אם בפן הרגשי וצריך להתייחס לזה ברצינות.)

///

אגב בשרשור שהיה כאן, אני לא יודע אם זה עניין סטטיסטי, אבל נראה לי שצריך לתת את הדעת להבדל בין התשובות של הבנים לבין התשובות של הבנות...

לכתוב כאן משהו כהקדמה, אבל אני חייב להשמיט, רק אגיד שאני מעריץ אברכים ונשותיהם ואף יותר מכך.

אני חושב שאברכות זה דבר ששייך לקומץ קטן של אנשים. אם מתחתנים מוקדם וזה כמה שנים מועטות, אז זה יכול להתאים לקבוצה יותר רחבה של אנשים. אבל לאורך זמן זה דבר ששייך לקומץ.

הסיבות שלי הם:

1. צריך ביטחון חזק מאוד ב-ה' להיות אברך, והביטחון הזה צריך להיות גם של אשת האברך. לא פשוט להגיע לדרגת הביטחון הזה.

2. צריך להתרגל להסתפק במעט, וגם אם האברך יכול, הרבה פעמים זה לא מתאים לאשה ולילדים.

3. אני חושב שלפעמים אם אדם לא מספיק רציני בלימוד, אז הלימוד שלו מתמרח על היום, ואדם שלומד תורה ועובד יכול להספיק אפילו יותר מהאברך שמורח.

4.  הלימוד הרבה יותר קשור לחיים עצמם כשאדם עובד.

5. הסכנה של חילול השם יותר גדול כשאתה אברך, ונכשל בדבר קטן.

6. טבע העולם וחיובי הכתובה שאדם צריך לפרנס את אשתו.

בסוף הרוב עשו כר' ישמעאל ששילב תורה ועבודה ועלתה בידם ולא כרשב"י.

לגבי מס' 6, נכון שדרך העולם באופן כללי היא כזו, אבל יש מציאות יוצאת מן הכלל של "אשת חיל" שנאמר עליה: "הייתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה", וכן המדרש אומר שבמציאות העתידית: "נקיבה תסובב גבר", וזה חלק מתהליך הגאולה, שהאיש הוא לא גבר האלפה היחיד שהוא זה שמביא את הכסף הביתה, ומופיע גם כוחה וגבורתה של האשה. ועוד לפני מקורות ומדרשים, זה בסופו של דבר היה במשך הרבה שנים, שיחידי סגולה כך עשו, והסתפקו במועט, והקדישו את חייהם ללימוד התורה.

לגבי ההערה ההלכתית של חיובי הכתובה, יש מחלוקת ראשונים בדבר האם יש חיוב שהבעל הוא זה שיפרנס, או שהוא צריך לדאוג לכך שיהיה לה מה לאכול וללבוש, ואם יש לה (כגון שהיא עובדת), אין לו חיוב לעבוד. לא יודע מה נפסק להלכה, אבל יש לי תחושה שלא בדקת את הנושא (יש לי גם עוד הערה בנושא, אבל לא משנה) עכשיו שמתי לב ש@אחו ניסח את זה באופן יפה מאוד, שאם האשה צריכה שהבעל יעבוד, הוא צריך לעבוד.

מסכים לגבי הרוב (=רוב האנשים), ומנגד רואים שיחידי סגולה כן עושים כרשב"י. עוד הערה קצת אמונית, הרבה מדגישים שבא"י יותר מודגש העניין של העבודה (ואכן יש חת"ס שמדבר על זה בדיוק בהקשר של המחלוקת של רבי ישמעאל ורשב"י), אבל הרב קוק בעין אי"ה שבת א', ג' מדבר על הצד ההפוך, שבא"י חוזרת התורה, וגם באורות התורה פרק א' פסקה ג' הרב זצ"ל מדבר על כך שהתורה בזמן הגלות הדלדלה. נכון, ת"ח בא"י צריכים להיות מסוג אחר, והתורה שלהם צריכה להיות יותר תורת חיים, אבל אין זה אומר בהכרח שהם צריכים לעבוד (נגיד אישית אני חושב שזה אומר שבאופן בסיסי רב צריך לשרת בצבא, מלבד העניין שזו מצווה, זה גם משפיע על העולם התורני שלו. לא בהכרח שצריך מסלול ארוך, אפשר גם מקוצר).

לגבי שאר הדברים, נקודות נכונות ששוב מוכיחות שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים.

אני מרגישה שמעבר לעניין הטכני הכלכלי שוודאי קיים, אבל לפחות ממה שאני רואה אפשר להסתדר איתו, משמעותי גם הנוכחות של הלימוד התורה בקשר ובזוגיות. אני יודעת שאצל הרבה אברכים נוצרת כמו תחרות בין התורה לאישה, שהאישה תופסת את זה שהתורה באה על חשבונה. לא כי הן לא רוצות את הלימוד של הבעל, ולא כי פתאום הן שכחו עד כמה התורה היא חשובה ומשמעותית, אלא פשוט לאט לאט היום יום שוחק, וכשהוא הולך ללמוד ואני נשארת בבית לבד עם הילדים, זה מרגיש שהתורה זה החלק שלו, והילדים והבית והפרנסה זה החלק שלי, וזה הטעות הכי גדולה מבחינתי שכורמת להרבה מרירות וכעס ותחושה של הקרבה שאת לא המקריב אלא הקרבן.. אני חושבת  שמי שמכוון את עצמו לחיי אברכות, גם בחורים וגם בחורות, חייבים לדעת ולהרגיש שהם שותפים במשימה הזאת, שזה של שניהם יחד. שנכון שטכנית זה מה שהוא עושה וזה מה שאני עושה, אבל באמת זה של שנינו. אם הזוג חי בתודעה שהם שניהם בתפקיד ענק של לימוד תורה, ההתייחסות לנושא היא אחרת. כל התפקידים של האישה, אם הבעל רואה אותם כתפקידים שלה, ומצפה לזה שהיא תעשה אותם כמובן מאליו, יש כאן פספוס בעיני. לא כי הוא לא רואה את ההקרבה שלה, אלא כי הוא איבד את השותפות איתה. יכולה לומר שבעלי כל הזמן מדגיש לי כמה הוא מעריך וכמה זה לא מובן מאליו שאני לוקחת את החלק הזה על עצמי, ומנגד מדגיש כמה הלימוד "שלו"- הוא של שנינו, וזה נותן לי כח להמשיך לרצות לפרנס אני לכבס ולבשל וכל זה.. זה בא ממני, וביום שזה לא יבוא ממני, ושאני לא ארגיש שאני יחד איתו, אני מאמינה שהוא יצא ללמוד.

רק רוצה לציין שהציבור החרדי הולך ונפתח במובנים האלו [לא מדבר על הקבוצות הסגורות...], ואשמח לשמוע את דעתכן על השינוי הזה האם הוא מבורך או לא...

זה כמו שבמגזר החילוני-מסורתי,

מתחתנים בממוצע אחרי שנתיים (?).

גם לזה יש חסרון ויתרון.

חסרון - אתה יכול להיות עם הצד השני במשך שנתיים, מכל הבחינות וכו' ובסוף מתברר שהוא לא באמת באמת רוצה להתחתן. שנתיים נשרפו.

יתרון - אם אתה עושה את זה חכם ( הבהרה - כמובן שזה לא על פי ההלכה, כי זה במגזר החילוני-מסורתי), אז תגיע לחתונה בלב שלם מאוד

כשאתה יודע מי הבן אדם שאיתו תבלה את רוב חייך. מינימום הפתעות (לעומת האפשרויות האחרות).

אין לזה סוף.

בסופו של דבר, צריך ביטחון, אמונה ושכל ישר. כשיש את זה, גם 3 חודשים מספיקים לפני חתונה. אני מאמין בזה בלב שלם.

ברור שבשיטה של החרדים יש מעלות ויש חסרונות.

ברור שבשיטה של הדתיים לאומיים יש מעלות ויש חסרונות.

השאלה מה אנחנו רוצים להרוויח ועל מה אנחנו מוכנים לשלם מחיר.

מה הסיכונים והסיכויים אותם אנחנו בוחרים בצורה מושכלת.

גם בדתי לאומי יש טווח מאוד גדול של גישות מבחינת דייטים, כמו שציינת שיש אצל החרדים.

אין מודל של מגזר "מושלם" שהוא חף מבעיות.

כל מגזר בוחר על מה הוא לא מתפשר ועל מה מוכן לשלם את המחיר ומכך הוא גוזר דפוסי התנהגות.

מהצד הדתי לאומי אני יכול להגיד לך שסיכון זה עניין שלוקחים בחשבון. בגלל שנוצרת הכירות יותר משמעותית לפני החתונה צריך סופר דופר לשמור על גבולות של הקשר בצורה קנאית. אכן כן.

מהצד החרדי אני יכול להגיד לך שגם אצל דתיים לאומיים לא יודעים הכל לפני החתונה.

נ.ב

לכן אני אומר - אתה עצמך פרט בודד ואתה לא קבוצה. תנצל את היתרון הזה. 

יש לך חופש לחשוב איפה אתה "דתי לאומי" ואיפה אתה "חרדי"

אין שום סיבה שבעולם שתקח מודל חברתי כלשהו ותקבל אותו כקודש קודשים.

את ההלכה תקבל כקודש קודשים לפי מי שאתה הולך אחרי הפסיקה שלו.

אבל נורמה חברתית - תנסה להבין את ההגיון ולחשב את הסיכונים והסיכויים בעצמך. אין שום דבר שמונע ממך את זה.

המוקד של השאלה שלך מתעסק על מגזר כזה או מגזר אחר - אבל בסוף ההתמודדות האישית של כל אחד מאיתנו היא אישית וצריך לקחת את זה בחשבון.

היא תוכל לראות אותו רק בריקודים לחופה ולחדר ייחוד, ובמעגל שעושים באמצע סבב ראשון.

ואם הוא יבוא להגיד שלום או משהו כזה…

אבל כן, נשמע שבאירוע כזה מגיעים רק לחופה.

תכלס אפילו בכסא כלה הוא לא ישתתף בטח כי זה רק של בנות…

אני נגיד במקומו לא הייתי מגיעה בכלל. יפה שהוא חושב על ללכת 

ובלי שנשארו משקעים של עוגמת נפש - מבחינתה  הקשר הסתיים בצורה בוגרת, והיא מרגישה כלפיך הערכה הדדית.

לפעמים הראש אומר "סיימנו יפה", אבל לראות את האקסית בלבן תחת חופה זה אירוע עם מטען רגשי שלא תמיד צופים מראש. אם אתה מרגיש שלם לחלוטין ואין לך צביטה בלב מהמחשבה עליה עם מישהו אחר, אני הייתי הולך. 👰‍♂️

ונקודה נוספת בשיקולים: מעבר לחופה האם יהיו שם עוד אנשים שאתה מכיר? יהיה לך עם מי לדבר ולשבת?

אם לא, הייתי מגיע רק לחופה, שם מתנה קטנה, ועוזב בסיום החופה.  

גם אני הייתי מגיע רק לחופה והולך. או דומה לזה.

ואלו היו אנשים שנפגשנו בדייט/ שיחות יותר עמוקות

לראות אנשים שאתה אוהב זה נעים.

אם ההזמנה לחתונה הזאת מגיעה ממקום טוב ושלם

ואם הרצון ללכת לחתונה כמוזמן מגיע ממקום טוב ושלם

למה לא?

בברכת

"ובשמחתך

ישמח לבנו גם אנו"

המערכת. 

אלא אם כן, אתם ממש באותו מעגל חברים שבו המשכתם להיות גם אחרי שבחלטתם שנישואין זה לא משהו שמתאים בין שניכם.

אבל - כשאתה קורא לה "חילזונית" אז ניכר שיש לך עדיין רגשות כלפיה, ובמצב כזה בוודאי לא הייתי ממליץ ללכת. 

וגם אז- רק להגיד מזל טוב 

כמו שכתבו לפני, נראה שאתה עדיין מרגיש כלפיה ולראות אותה בחתונתה רק יעשה לך רע על הלב והרגשות יתעצמו לכן נראה לי שתחסוך את זה מעצמך ותנסה להתקדם הלאה בלב שלם כמה שאתה יכול

אני כאילו מנסה לדמיין מה זה היה עושה לי אם הייתי בחתונה של מישהו שאני עדיין מרגישה כלפיו וזה קצת עושה לי נאחס בלב

אין לי שום רגש כזה כלפיה אני אוהב אותה כמו אחות

אבל יכול להבין למה זה נשמע מופרך

בכולופן תודה על התגובות של כולכם

משה נעץ את השרשור

אולי עוד מעט היא תגיב לך בעצמה

אם אתה רוצה לכבד, תגיע לחופה תגיד מזל טוב. וזהו. תקבל V. אם תרצה להישאר תשאר. תלוי איך תרגיש. אולי תמצא שם מישהי... אבל לא בונים על זה. בכל מקרה זו השקעה בניוטרל.

האם יהיה נעים לחתן שהאקס של כלתו מגיע?

לי נשמע ממש לא קשור ולא מכבד את החתן.

ועיקר הביקורת שלי מופנית דווקא לכלה בנושא זה.

נראה לי לא רגיש.

ולדעתי האחריות של האקס היא לסרב בנימוס ובלבד ולשמור על רגשות החתן.

או אם ארחיק לכת קצת, אני החתן הייתי רוצה לשמוע אם כלתי הזמינה אקס שלה.. זה היה מעורר בי הרבה מחשבות לגבי עומק הקשר שלי עם הכלה ולגבי מה היא חושבת על העבר שהיה ולגבי העתיד המשותף שלנו ללא אקסים. זה היה גורם לי להרים שתי גבות ואולי אף לחשוש מאד.

אבל כך לתחושתי..

מה יש לך לעשות שם?

גם ההזמנה שלה לא תמימה תהיה בטוח

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

לק"י

איסוף/ פיזור מהמסגרות.

הרמת משקולות

וכו'

ייפגע בבריאות ובכושר?

אבל גם לא חושבת שזה באמת כושר

מה שכן זה ממש לא נכון להגיד שגברים שמתחתנים כבר לא דואגים לבריאות ולכושר הגופני

הרבה פעמים דווקא בתור רווקים אוכלים מלא ג'אנק פוד ולא ממש דואגים לגוף

וכשמתחתנים בד"כ יש יותר ארוחות בריאות ויותר כוח (וסיבות גם) לדאוג לעצמך

רווקים מתאמנים כי הם רוצים להראות טוב בעיני בחורה. אבל נשואים מבינים שהיחידים שמתרשמים מהמראה שלהם זה גברים אחרים בחדר כושר…

לעניות דעת בסופו של דבר האישה תעדיף שהגבר יקדיש לה ולבית עוד כמה שעות בשבוע מאשר שילך להתאמן.

+עליה וירידה במדרגות.

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

שרק אתה/את יכולים לדעת את זה. לשבת בשקט, לחשוב את זה

אולי לכתוב את זה. לשאול את עצמך שאלות. מה היית למשל

עונה לחבר שהיה מתלבט באותו נושא?

מה החבר היה עונה  לך?

אולי לנסות למצוא את החוסר האישי על ידי ניסוי של דברים

שאתה/את אוהבים, או להיפך, נדחים מזה?

מה היית רוצה לעשות שאינך עושה?

מה באמת באמת היית רוצה לקבל שאין לך?

לשבת בשקט בשקט עם עצמך ולהקשיב.

ואם מאוד קשה, אולי ללכת לברר עם מישהו

שיוכל לשקף לך את עצמך; רצונותיך, חסריך,

חששותיך וכו'.

אולי תדמיין את עצמך נשוי. יש לך אשה אוהבת

ואהובה, כל בוקר אתה מנפנף לה לשלום...

היא מכינה אוכל אהוב עליך וכו' וכו'....

זה היה מספק אותך?

ולבקש מהשם שידייק אצלך את הדברים

בחינת, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

עם סבלנות. לא להיבהל מהבלבול.