עלתה שם האמירה מכמה גברים - שזו טעות להסתכל על חיי אברכות כהקרבה, אלא כזכות.

לדעתי, כל מי שמתכנן להיות אברך צריך להבין שיש לבחירה בחיים האלה מחירים שצריך לשלם - ושמדובר בהקרבה. בעיני, הקרבה גם לא מנוגדת לזכות.

אני חושבת שהדבר הבולט ביותר - זה העניין הכספי.

עול הפרנסה העיקרי יהיה כנראה עליה, בנוסף לגידול הילדים ומטלות הבית. ההכנסה העיקרית של האברך היא מלגה. זה אומר בין היתר (ובטח יש עוד דברים שאני לא מודעת אליהם):

א. אין לו הפרשות לפנסיה. בטווח הארוך, אלו שנים מאוד חשובות לצבירה הפנסיונית.

ב. הוא ככל הנראה לא צובר הון ראשוני לצורך קניית דירה (או לכל דבר אחר, כמו בלת"מ רפואי).

ג. רמת החיים תהיה יחסית נמוכה  - במיוחד אם היתה רגילה לרמה גבוהה יותר - ואני רוצה להדגיש שיש בזה גם פן חברתי. (כנראה תחב"צ ולא רכב, ועם ילדים זה נהיה יותר קשה. בגדים יד שנייה. כנ"ל רהיטים, ואולי גם מכשירי חשמל. וכן הלאה.)

ד. ייתכן ותהיה תלות כלכלית בהורים (שיכול לפגוע בקשר הזוגי. ומה קורה אם ההורים לא רוצים\יכולים?).

לרוב, אברכית הולך בעקבות האברך - כלומר מקום המגורים נבחר לפיו, ולא בטוח שהיא תשתלב שם כל כך.

כמובן, אני לא מזלזלת בצד של הזכות והיתרונות שיש בעניין.

אם הרב היה פונה אליי (ואולי נכון לרב שיפנה לאברכיות בפועל..) - 

הייתי אומרת שחשוב שהאברך יבין שיש מחירים שהאברכית - כפרט וכזוג - הולכת לשלם מחירים, בטווח הקרוב והרחוק.

שידע להעריך את הבחירה שלה לרצות אברך -ולהגיד לה את זה. שיראה אותה כשותפה בלימוד שלו (שלי ושלכם...) - ויגיד לה את זה.

שהם יהיו ערניים לצרכים ולרצונות שלה, שידעו לבחון מידי פעם אם הם - כיחידים וכזוג - מסוגלים להמשיך.

וגם לדבר על תכנון כלכלי. כסף זה לא מילה גסה, והוא צורך חיוני. צריך שכל אחד יבין איך מסתדרים בחיי אברכות. 

ומוסיפה:

בפורום הזה יש הרבה מאוד שרשורי עבר, ואני בטוחה שיש לא מעט שעסקו בנושא. הנה דוגמה לאחד:

שאלה לבנות שמתכננות להיות אברכיות - לקראת נישואין וזוגיות

ואפשר כמובן למצוא עוד רבים.

אדם שבוחר לשבת בישיבה וללמוד רואה לנגד עיניו את מצוות לימוד תורה. והגית בו יומם ולילה. מתוך כך אני מאמינה שגם בבין הזמנים וכו' הוא מקדיש זמן משמעותי ללימוד.

זוגיות בהכרח תפגע בזמן הלימוד.

האברך צריך לראות את אשתו לא כמכשול בפני זמן לימוד התורה שלו. היא לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון על כל דקה שהוא איתה ולא לומד.

במילים אחרות:

מעבר לערך של לימוד תורה, ישנם ערכים אחרים וגם להם צריך לדעת לתת מקום. אני חושבת שכר"מ, חשוב לדבר על הדברים, להבין איך להתבונן על הדברים. להבין שגם בזוגיות צריך להשקיע זמן וכוחות נפש. במיוחד אם כל העול של ניהול הבית הוא על האישה - מהפרנסה, לתחזוקה, לניקיון, לבישול וכו'...

אולי הניסוח פה היה קצת פשטני מידי, אבל אני מקווה שהוא העביר את הנקודה - איך מתוך התפיסה של מרכזיות לימוד התורה אני נותן את המקום והיחס הראוי לערכים אחרים שחשובים גם כן.

לא יודע למה יש תחושה כזאת שאם הבעל אברך זה אומר שהוא לא נמצא כמעט בבית עם אשתו, או שכל ניהול הבית וגידול הילדים על האשה לבד.

בפועל מבחינת הדרישות של הישיבות (והמדינה) אברך לומד בערך 8 שעות ביום בישיבה, לא שונה מעבודה רגילה. ויש גם יתרונות שבד"כ גרים קרוב ולא מתבזבז זמן על נסיעות, והוא גם יכול להוציא את הילד מהגן בהפסקת צהריים.

יש אברכים כמובן שלומדים גם בשעות הערב, אבל זה לא שונה מבעל שעובד כל היום ואז הולך בערב לדף יומי, הרי כולם חייבים בלימוד תורה.. ואפשר גם ללמוד בבית ולא ללכת לישיבה.

וממה שאני יודע בכל הישיבות ההדרכה לחתנים היא לא ללמוד בישיבה בשעות הערב בשנה הראשונה לנישואים.

בקיצור מה שאני בא לומר זה שלא צריך לפחד מחיי אברכות (לפחות מבחינת השעות), יש הרבה סוגים של אברכים.. צריך בעיקר תיאום ציפיות לפני החתונה.

ממה שאני מכירה, רוב האברכים לומדים יותר מ-8 שעות ביום, והם לא רואים את זה כעבודה. זה לא ההסללה של המגזר שלנו, ומי שבוחר להתאברך - בדגש על טווח ארוך, לא מדברת על שנה-שנתיים בגילאים צעירים - כנראה ישקיע הרבה יותר שעות ביממה.

אני לא אומרת שאצל חרדים זה לא ככה - אבל ספציפית תת-המגזר של האברכים בציבור הדת"ל נתפס בעיני כסוג של סיירת, שבה אנשים בוחרים להקריב דברים מסוימים כדי לעסוק בתורה. ובניגוד לחברה חרדית, שרוב רובה מבחירה חיה בעוני, בציבור הדת"ל זה לא כך.

הרבה פעמים הלוז בישיבה מתנגש עם לוז בבית - שחרית יכול להיות בקלות בשעת פיזור ילדים. איסוף ילדים קטנים מהמעון או ילדים מהצהרון הוא אחרי הפסקת הצהריים. וכל השהות עם הילדים בבית אחה"צ חופף לסדר צהריים. ערבית זה בדיוק בשעה של אוכל והשכבות. האברך פחות נמצא בבית בשעות שהילדים בבית וערים (בגילאים צעירים).

הבדל גדול יש בעיני בין אדם שעובד כל היום ואז הולך ללמוד, לעומת אברך שלומד כל היום - בהנחה שאני נשואה לאחד מהם - ושוב אני הולכת לכיוון הכלכלי:

לאדם שחי ברווחה כלכלית (יחסית), הוא יכול להוציא כסף על דברים מסוימים כדי לפנות זמן לדברים אחרים. לדוגמה: להעסיק מישהי שתסייע בניקיון הבית.

כמובן, שיש כאן גם עניין של אופי האדם: כאשר העובד\אברך מגיע הביתה בסוף, איזה חלק הוא נוטל בניהול ותפעול הבית? 

אם כך היא ההדרכה לחתנים - זה דורש דיוק לדעתי. ההדרכה לא צריכה להיות בעיני "אל תלמד בישיבה בסדר ערב" - אלא - תשקיע זמן בבניית הזוגיות שלך עם אשתך, כי זה חשוב ונצרך לבנות יסודות איתנים לקשר. זה עד כדי כך חשוב ועקרוני, שזה דוחה במידת מה את המצווה של תלמוד תורה.

וחשוב בעיני להגיד את זה, כי צריך לתת כלים כדי לבחור את סדר העדיפויות במצבים משתנים.

בעיני העול שיש על אברכית הוא עצום. וכמו שאפשר לדבר על נועם עול מצוות, אפשר לדבר על נועם עול אברכות. אבל זה עול. זה לא פשוט בכל כך הרבה רמות, ואני מאמינה שברוב בתי האברכים - יש על הכתפיים שלה המון. אברכות זה לא 8 שעות בישיבה וגמרנו.

ועקרוני בעיני שהאברך לעתיד ידע שהוא דורש מאשתו המון. כמובן שזה מגיע מתוך רצון ובחירה שלה - אבל זה הולך להיות קשה - ויותר קשה - כאשר נולדים הילדים. ולפעמים קשה להעריך מראש את הקושי והמורכבות שיש בעניין.

אני חושבת שאם תדבר עם כל זוג שהיו אברכים תקופה משמעותית - אני מניחה שהם שמחים בבחירות שהם עשו, אבל ידעו להגיד לך גם את המחירים ששילמו על כך. לספר על הקשיים בדרך. לצייר את חיי האברכות כ-8 שעות בישיבה ואז עושים מה שרוצים, כאילו אפשר לצאת מהבית ב-7:00 ולהיות חזרה ב--15:00 - זה ממש לא נכון...

כשאברכית עושה את מטלות הבית כשהוא בישיבה - זה בגלל שהיא רואה את הערך והחשיבות של לימוד התורה, זו הצורה שלה להיות שותפה בלימוד שלו. השאלה היא איך הוא רואה אותה. הרי עד עכשיו בחיים שלו - מישהו בישל לו, מישהו כיבס לו, מישהו ניקה לו וכו'. האם הוא רואה את זה כשותפות? האם הוא רואה כמה שזה קשה לעשות את זה יום אחר יום, במקביל לטיפול בילדים? אני חושבת שכל אישה רוצה שיראו אותה, שיעריכו אותה.

בעיני כל אברך חייב להבין שיש כאן עול עצום.

מסכימה לחלוטין שצריך תיאום ציפיות.

מדהים לאברכות.

קודם כל הליווי הזוגי שזוגם שמתחתן מקבל

לעומת זוג שהבעל לא בישיבה והם הקב"ה יותר תלושים.

לגמרי הרבנים מדריכים להשקיע באישה ולכן ההדרכה בשנה הראשונה לא ללמוד סדר ערב. וגם אחר כך סדר ערב זה ממש לא כולם לאט לאט בקצב ובהתאמה לאישה.

ומבחינת השעות בדרך כלל סדר בוקר מתחיל מאוחר ככה שיש זמן לפזר את הילדים

הפסקת צהרים בשעות סיום הגנים...

הבעל זמין אם רוצה לקחת חופש למשהו וכו זה סבבה. אם אין פתרון לילדים חד פעמי הוא יכול לקחת את הילד איתו או לצאת יותר מוקדם מאוחר וכו.

הרבה ישיבות כל כך משקיעות באברכיותודה זה מדהים!

לנו אישית היה באמת תקופה מדהימה זוגית ורוחנית.

הדבר היחיד שמומלץ בישיבות זה ללמד את הבחורים קצת כלכלה לההיא הרצאה או 2

שמלמדים את המשמעות של פנסיה

עוזרים להם לבחור קרן טובה

ביטוחים וכו

זה באמת חשוב שיעשו בישיבות. 

קודם כל חשוב לעשות את החילוק של אברכות לשנים בודדות לאברכות להרבה שנים (בהתחלה לא עשית את החילוק הזה). יש היום הרבה אברכים ב"ה, לא רק "סיירת", ורובם לא ממשיכים ליותר מ 4 שנים. וכן יש הרבה אברכים שלומדים בישיבה 8-9 שעות, ובערב לומדים בבית (ואם צריך לעזור במטלות בבית הם עוזרים)

אם מדברים על ת"ח רציני  שממשיך להרבה שנים בישיבה אז מסכים שיכול להיות עול גדול על אשתו, אבל אני חושב שרובם  גדול כן רואים את ההשקעה הגדולה של הנשים שלהם, וגם כן מחנכים לזה בישיבות.

נ.ב.

לרוב האברכים לא חשוב להתפלל דווקא בישיבה, ויש המון אברכים שמפזרים בבוקר את הילדים, ואם מדובר במטפלת שגומרת ב 14:00 אז גם אוספים את הילדים.

בפורום שבו יש אברכיות בפועל\לשעבר.

הדיון הזה נוצר במטרה להגיד לר"מ בישיבה שמחנך את תלמידיו להיות אברכים על אילו נקודות כדאי לדבר עם התלמידים לפני שהם מתחילים לצאת לדייטים.

אז הנה לדוגמה משהו שמגיע מהתשובה שלך:

בעז"ה חיי המשפחה ככל הנראה יתנגשו עם הלוז של הישיבה. אין חובה להתפלל דווקא במניין של הישיבה, ב"ה ישנם מניינים נוספים, וכך להתאים את הלוז שלך ללוז שמתאים למשפחתך.

קודם כל אברך רציני שמגיע לתפילות בישיבה (לא אומרת שכולם עושים את זה אבל באופן עקרוני) זה יוצא לו באזור ה11 שעות, אבל בעיני זה שונה מעבודה כי למשל כשאני עובדת 8 שעות ביום זה מ8 עד 4, בעלי מפזר אותן עם הפסקה באמצע, אז יוצא לו 7 עד 8 עם הפסקה של שעתיים, ואגב ההפסקה הזאת לפחות אצלנו לא יוצאת על הזמן שמוציאים ילדים ממסגרות.. אז כן תכלס ניהול הבית והפרנסה זה על האשה..

אבל מי שחושבת שמתאימה רואה בזה מסלול חיים תורני. לעתים נדירות זה מסתיים באברכות. בדרך כלל זה מתקדם למשרה תורנית שאף משתלמת כלכלית. בעיקר בעיקר השנים הראשונות האלו חשובות הבניה התורנית של הבית. הלימוד בכולל יוצר קומה תורנית גבוהה של הבית, לא עוד בית "בעליבתי" אלא בית תורני עם מחויבות גבוהה לתורה. 

לא יודע מאיפה הבאת את כל הנתונים האלו...מלא אברכים משלימים הכנסה מלימוד פרטי עם תלמידים...ויש כאלו שגם שוטפים מדריגות...

כשמנהלים חיים נורמלים אז הבעל בשמחה נותן מכל הלב כדי להקל על העול של אשתו...יש לי הרגשה שקיבלת נתונים מאברכית ממורמרת שבאופן ספציפי היתה לה בעיה ועשית מזה מטעמים על כלל חיי האברכות...אם תעשי בדיקה תראי שגם אשתו של רופא יכולה לבוא עם הרבה טענות וגם אשתו של חייל בקבע מקריבה המון... אלא מה?? שם את מבינה את הצורך שלה בהקרבה (ואת ממש ממש צודקת...)אבל אם היה לך קצת מושג על החשיבות של לימוד תורה לא היית מדברת כל כך בזלזול על האברכים הצדיקים שמוסרים את  הנפש על לימוד התורה... (שדרך אגב רובם ככולם הלכו בשמחה למילואים בתקופת המלחמה...)

ומה שדיברת על הצורך בפנסיה...אוקיי...פה נכנסים כבר ממש לשער ביטחון בה'.. אם יש ממה להסתדר במצב הנוכחי ומתחילים לדאוג לפנסיה של העתיד זה קצת מזכיר לי מאמר חז"ל "כל שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר- הרי זה מקטני אמונה"...

מאחל לך שאף אחד לא ימנע מעצמו את הזכות הגדולה של לחיות חיי אברכות בגלל כל הטענות שלך...

חבל על הצורת ביטוי הזו

אני בטוח שלגיטימי לא התכוונה בכלל לכל מה שכתבת עליה

היא רוצה לחדד את נק' המבט, לדייק ולעורר דיון מועיל. ח"ו לא לזלזל באברכים

ח"ו שנאה!

כל הפוסל - לקראת נישואין וזוגיות הבין את כוונתי.

אני לא נכנסת כאן לפתרונות ספציפיים (ולחוקיות שלהם) - אבל הדברים שכתבתי ממש לא מגיעים מאברכית ממורמרת. ברור שגם נשים של רופא\חייל בקבע יש התמודדיות.

הדיון פה היה מופנה לר"מ, מה הוא צריך להכין את תלמידיו, ומדבריך אני לומדת שאתה אומר לו כך:

- על אשתך יהיה עול

- אתה צריך לדאוג בשמחה ומכל הלב להקל על העול

אני לא חושבת שלדאוג לפנסיה זה שער בטחון בה', אלא יותר השתדלות שאנחנו צריכים לעשות. (ובעיני צריך יותר מאשר 'להסתדר' בחיים, במיוחד אם יש ילדים...).

שוב, הטענות שלי לא היו נגד חיי אברכות - אלא מה צריך לדעת מישהו\מישהי שבוחרים בחיי אברכות. שיקבלו את ההחלטה הזאת מתוך מודעות לא רק לזכות העצומה - אלא גם למחירים שיש בצד זה. 

וכמובן, אני ממליצה לכל מי ששוקל\ת חיי אברכות (ולא מדברת על שנה-שנתיים) - לדבר עם אנשים שעשו\עושים את זה כבר תקופה משמעותית. לשמוע מכלי ראשון.

שהדברים שכתבת הרגישו לי קצת הקצנה.

בוודאי שיש מקרים כמו שאת מתארת, אין ספק. יחד עם זאת חייבים לדעת שזה ממש לא שחור לבן, ואם את יוצאת עם אברך זה לא בהכרח אומר שגזר דינך יהיה לחיות בעוני ובתלות כלכלית בהורים.

יש המון נתונים שיכולים להשפיע על רמת החיים וכל מה שתיארת (מלבד הפנסיה במידה והבעל לא עובד בעבודה עם תלוש), ואותם לא הזכרת. כמו: גובה המלגה (שמשתנה מאוד בין ישיבה לישיבה), רמת השתתפות הישיבה בשכר דירה- יש ישיבות שנותנות דירות לאברכים בחינם או כמעט בחינם- מה שמשפיע מאוד על רמת ההוצאות החודשית, כמה כל אחד מבני הזוג עבד וחסך לפני החתונה, ועוד.

אני חייבת לומר שלא הרגשתי בשום צורה שהתכלבנו בשנה שהיינו אברכים, ב"ה חיינו טוב, לא הרגשנו שחסר לנו משהו, יכלנו להתפנק בכל מיני דברים כשרצינו. וכל זה תוך כדי שלא נגענו בשקל מהכספי חתונה + הצלחנו לחסוך יפה ברמה החודשית + לא נעזרנו בכלל בכלל בהורים (חוץ מכמה מוצרי חשמל מרכזיים + מיטות שהם רצו לקנות לנו לפני החתונה). איך? כי המלגה כיסתה לנו את השכר דירה + נשאר לנו ממנה עוד כמה מאות שקלים בחודש, וכי העבודה שלי (שהייתה יומיים בשבוע כי הייתי סטודנטית) הכניסה בממוצע 2000 שקל בחודש, ותאכלס זוג שמתנהל חכם (לא במסכנות, בחוכמה) לא צריך יותר מזה. אז נכון, לא קנינו רכב, אבל זאת טעות כלכלית בעיני לכמעט כל זוג צעיר בלי ילדים.

אנחנו לא אנשים שטסים לחו"ל לטייל, ואני לא

אחת שמזמינה בגדים משיין פעם בשבוע, אבל חיינו חיים נוחים ונעימים, עם הרבה הרבה יותר מלחם וחמאה על השולחן (וגם בחיים לא לקחתי בגדים יד שנייה😅 וגם בעלי לא..)

קיצור, היה לי חשוב לאזן קצת לטובת הניקיות שנבהלו ממה שכתבת. ולומר שבהחלט אפשר אחרת. בעיקר כשזה מגיע עם הפעלת שיקול דעת נכון.

האברכות שלך היתה יחסית קצרה (שנים בודדות), וללא ילדים.

אני דיברתי על אברכות לטווח ארוך, ועם ילדים.

אני מסכימה איתך שלא דומה זוג שמתחתן תו"כ ש"ל והסדר, לזוג שמתחתן כמה שנים אח"כ.

מסכימה איתך שחשוב להתאים את רמת החיים (טיסות לחו"ל, להזמין בגדים פעם בשבוע) לתקציב.

אבל

הסכומים שתיארת לא יכולים להחזיק משפחה.

אפשר וצריך להפעיל שיקול דעת - 

וזו בדיוק הנקודה שלי.

לחשוב על הטווח הקצר והטווח הארוך.

להבין את הצרכים העכשווים והעתידיים (המשוערים), ולהיערך בהתאם - כיחידים וכזוג.

לבדוק מה מתאים ומה אפשרי.

להבין שמה שמתאים וראוי לזוג מסוים לא בהכרח נכון לאחרים.

לא כי זה בלתי אפשרי - זה אפשרי, ועושים את זה - אבל לא לעשות את זה מבחירה, להבין את ההשלכות של הבחירה.

שהרב ידגיש לא רק את המעלות שיש לחיי אברכות (ואני ממש לא מזלזלת בהם) - וידגיש שבחיי אברכות חיי טווח יש גם קשיים.

שהיינו אברכים במשך שנה.

וחשוב באמת להדגיש את מה שכתבת כאן, שמדובר על זוג שמתכנן לחיות חיי אברכות לטווח ארוך מאוד. ובעיני רוב הציבור לא שם. ממה שאני מכירה, המון זוגות נמצאים שנה-שנתיים-שלוש בישיבה ואז עוברים הלאה. ולכן לא נכון בעיני אוטומטית להפחיד. ולטווח הזה לגמרי אפשר להסתדר, ואפילו בטוב ולא בעוני.

כשמדובר על אברך שמתכנן להשתקע באופן רציני בבית המדרש זו באמת כבר שאלה אחרת (שגם כאן בעיני אין הכרחיות של חיי עוני..) אבל בעיני רוב הציבור שלנו לא נמצא שם.

אגב, חשוב לי לציין שאני מניחה שברגע שנמצאים יותר משנה-שנתיים (שאז גם מתחילים להגיע ילדים לעיתים) יורד הסיכוי שהאישה עדיין תהיה סטודנטית וככל הנראה היא תכניס הרבה יותר ממה שאני הכנסתי. מעבר לזה, אני מכירה המון המון אברכים שעובדים במקביל בכל מיני הזדמנויות כמו זמן ארוחת צהריים, ערבים, בין הזמנים וכד'. אברך לא בהכרח = חסר אחריות. אני מניחה שאם אדם יראה שהמצב הכלכלי המשפחתי שלו יצטרך סיוע הוא יבין שהוא חייב להירתם. ועם לוקחים את הנתונים האלה בחשבון, מה שתיארת בתגובה הראשונה הוא ממש ממש לא הכרחי לטווח הקצר, וגם לעיתים לטווח הארוך. שוב, יש מצבים כאלה בוודאי, אבל זה לא גזר הדין ההכרחי. החיים הם הרבה יותר דינמיים מזה. אגב, אני אומרת את זה לא רק מהחוויה האישית שלי, אלא גם מהיכרות קרובה של משפחות אחרות באברכיה שהיינו בה שהיו עם ילדים ויותר שנים ממנו.. אני מכירה אפילו זוג עם 3 ילדים שקנו דירה- ועוד זוג עם 4 ילדים שקנו שתי דירות- ושניהם אברכים כבר איזה 10 שנים. ב"ה היום יש עוד דרכים להרוויח כסף חוץ משעות עבודה..

יצא לי קצת מבולגן, מחילה, אבל אין לי כוח כרגע לסדר את זה😅

על אברכים שקנו דירות -

גם אני מכירה כמה כאלו, אבל הם נעזרו רבות בהורים.

לדעתי, חשוב להבין שלכל זוג ומשפחה יש רקע כלכלי אחר, והשיקולים והבחירות שעושים בחיים צריך לקבל לפי היכולות שלכם, ולא בהשוואה לאחרים - כי אנחנו לא מכירים את המכלול של היכולות הכלכליות של אחרים.

במילים אחרות: לכתוב שיש זוגות אברכים (+10 שנים) שקונים דירות יוצר בעיני מצג מוטעה. לא כי אני אומרת שזה בלתי אפשרי, אלא כי זה לא הרוב (ככל הידוע לי).

(ובכלל, צריך להבין מהן הגדרות העוני. בדוגמאות שנתת - משפחה עם 5 נפשות (3.75 תקניות) ומשפחה עם 6 נפשות (4.25 תקניות) = צריכים להרוויח פחות מ-11,535 ש"ח מדווחים ו13,073 ש"ח כדי להיחשב עניים בישראל 2022. אם זה רק זוג - 6152 ש"ח, וזוג פלוס ילד - 8,151 ש"ח. לפי ההגדרות האלה, נראה לי שרוב האברכים נופלים לתוך ההגדרה הזאת, כזוג צעיר (בשנים שהאברכית סטודנטית).)

לי חשוב להגיד שכסף זה לא מילה גסה.

זה מרכיב חשוב ועקרוני בבריאות הפיזית והנפשית של הפרט ושל המשפחה.

ולכן חשוב לי שר"מ ידבר על זה עם תלמידיו - או אולי יביא סדנה של פעמונים או משהו בסגנון. 

לדבר על זה שכסף לא נופל מהשמיים, ושצריך ללמוד להתנהל נכון.

ברירת המחדל, לדעתי, אמורה להיות דרך כל הארץ, כלומר האיש בתור המפרנס העיקרי, האישה במשרה יותר קלה (אם מבחינת שעות, אם בחינת עומס) ועסוקה יותר בעניינים הפנימיים של הבית.

אותם יחידי סגולה שרוצים להשקיע את כל זמנם בתורה, ואותן יחידות סגולה שמוכנות להשתתף בזה, קדוש ייאמר להם, אבל כן לדעתי יש צורך בכמה דגשים.

א' בחיי אברכות אמנם ה"דיל" הוא שהאישה מקבלת אחריות על פרנסה ועוד עניינים, אבל אסור לשכוח שברמת העיקרון, האחריויות הבסיסיות בכתובה נשארות בדיוק אותו דבר:

"ואנא במימרא ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא." זה אומר שאם מחר האישה אומרת, שמע בעלי היקר והאהוב, קשה לי, נגמרו לי הכוחות, אני רוצה לרדת לחצי משרה, לחילופין, אני מרגישה שאין לנו מספיק כסף, הבעל אמור מהיום למחר ללכת ללשכת עבודה / ראיונות עבודה ולהתחיל להריץ את כל העסק. ואם לא מתכוונים לזה, אז בבקשה לא לחתום על הכתובה.

ב' כדי לרצות להיות אברך לא צריך הרבה. זה פשוט המשך אורגני של ישיבת הסדר / גבוהה. מה שצריך, בסה"כ, זה לאהוב ללמוד, להתמיד פחות או יותר, ולהיות קצת סטואי מבחינת הנאות העוה"ז (מההיכרות שלי, לרוב, לגברים יותר קל להסתדר עם צנע). אין למעשה אחריות, אין מבחנים מטורפים כמו באוניברסיטה ולהישאר ערים כל הלילה על רדבול כדי לסיים עבודות, אין מעסיק שמתקשר אליך 24/6, אתה יכול כל חצי שעה לקום לשתות כוס תה, הפסקות, עניינים (טוב, תלוי קצת במדיניות של הכולל). השחיקה, ממה שאני מכיר, באה לרוב, כשאין התקדמות או מתוך חוסר מעש (שזה גם קיים), לא מתוך לחץ אטומי. אם יש לחץ כזה, אפשר גם פשוט לעבור לכולל לחוץ פחות. בחורי ישיבה מההיכרות שלי קצת מנותקים ממה שהולך "בחיים האמיתיים" מה שנקרא, קרי התנהלות פיננסית, מה זה עבודה, מה זה אחריות, מה זה בית, באיזה שרשור אחר אמרתי שבימי שישי הייתי הופך למגהץ הלאומי בישיבה... והמציאות היא כאפה (ואותם שלא מבינים את הכאפה, זה בא מאוחר יותר, ואז כבר יכולים להיות נזקים). זה מזכיר לי בעיה אחרת שיש אצל חילונים, שמבחינתם זוגיות בתור התחלה זה תמיד רק הבחור והבחורה ולבלות. זה לא מנומס, אולי מפחיד, לחשוב מההתחלה על העתיד, חתונה, בית, ילדים, שאיפות רחוקות טווח. אז גם בזה, ברור שרוצים להתחתן, קרי, רוצים שתהיה בחורה, אבל לא תמיד זה בא עם הבנה מלאה של מה זה חיים חומריים, מה זה אחריות, מה זה ילדים, במה זה כרוך, כו' כו', ויש סכנה להישאר ילדים מגודלים.

בקיצור לאן אני חותר? הגבר לא באמת צריך להקריב כאן עולם שלם, לקרוס תחת עומסים ואחרויות, כדי לרצות להיות אברך. האישה לעומת זאת... היא לוקחת על עצמה אחריות על־טבעית במובן שזה לא הטבע הרגיל של הדברים. גם ככה קשה להיות אישה (היריון, לידה, ילדים) כל־שכן לקחת למעשה את האחריות על כל הבית כדי לשחרר את הבעל. להיות אברך בימינו זה פחות או יותר מובן מאליו. להיות אשת אברך, לא.

ג' מבחינת הבנות כן כמו שאמרו זה לא כזה נכון לבוא מתוך מיינדסט של מרטירית שהולכת להתאבד ולקרוס לטובת כל העניין, או כזאת שכל הזמן תזכיר לבעלה כמה היא עושה הכל בבית וכמה הוא טפיל נחות (למרות שהוא באמת משתדל ללמוד. והאמת? גם אם הוא נמצא בתקופה גרועה).

קרה לכם פעם שהלכתם לראיון עבודה למשרה שממש רציתם, ראיתם שהמקום יפה, אנשים נחמדים, העבודה סבבה, ובסוף גם התקבלתם! וחצי שנה ראשונה העבודה הייתה דבש. אלא, שפתאום התפטר איזה בחור, ובינתיים לא מצאו לו מחליף, אז צריך שתעבדו קצת יותר, והחברה פתאום קיבלה עוד כמה פרויקטים אז יש הרבה יותר עבודה, והמנהל התותח שלכם בדיוק יצא לפנסיה ובמקומו בא אחד מעצבן, ובדיקת הדם שעשיתם לפני כמה זמן – אז גילו שם משהו, ועכשיו תצטרכו ללכת לרופא מדי פעם (ואף־אחד לא ייקח עבודה מהשולחן שלכם)... אין מה לעשות החיים דינמיים ומשתנים ואפשר לבוא עם הרבה אידיאלים ואנרגיות ותחושה של שליחות וזכות ובסוף להישחק חבל על הזמן. צריכים להיות מודעים לזה, לדעת מצד אחד למה נכנסים ומהצד השני לדעת גם מתי ואיך יכול להיות שהגיע הזמן לעשות שינויים והתאמות. ובכל מקרה, האישה צריכה הרבה תמיכה רגשית והערכה, כי אין מה לעשות זה לא פשוט. לבוא בגישה של "מה את רוצה זה מה שבחרת", גרוע.

ובחזרה לב', הציפיות מהבנות בעניין, צריכות לקחת את הדברים האלה בחשבון. נניח מדובר על ילדה בת 20-22, מה אנחנו מצפים ממנה? שתהיה חדורה אידיאלים אינסופיים? ששום דבר לא ישפיע עליה? שלא יהיו לה רגעי חולשה, חששות, כו' כו'? ואם אין לה כרגע, זה סימן שלא יהיו? ואם יש לה, זה לא סימן שהיא מציאותית ופתוחה לגבי זה?

אברכות זה אחלה, אלה חיים של שליחות (של שני הצדדים), זה ממש להיות חלק ממעתיקי השמועה, אי־אפשר להגזים בערך של זה. אבל כן צריך לבוא עם גישה נכונה, משני הצדדים, כי באמת, אפשר לבוא עם אידיאלים כו' ובסוף להפוך לאותם סיפורים מדכאים ששומעים מדי־פעם, כמו זה למשל, (וגם כל־מיני שאלות בדורש ציון של הרב מוצפי, דוגמאות אקראיות: 262814 182350 1425 4117 12300 14561 ועוד ועוד ועוד בקיצור אפילו מבלי להיכנס לתשובות בהחלט יש יכולים להיות משברים אם בפן הכלכלי אם בפן הרגשי וצריך להתייחס לזה ברצינות.)

///

אגב בשרשור שהיה כאן, אני לא יודע אם זה עניין סטטיסטי, אבל נראה לי שצריך לתת את הדעת להבדל בין התשובות של הבנים לבין התשובות של הבנות...

לכתוב כאן משהו כהקדמה, אבל אני חייב להשמיט, רק אגיד שאני מעריץ אברכים ונשותיהם ואף יותר מכך.

אני חושב שאברכות זה דבר ששייך לקומץ קטן של אנשים. אם מתחתנים מוקדם וזה כמה שנים מועטות, אז זה יכול להתאים לקבוצה יותר רחבה של אנשים. אבל לאורך זמן זה דבר ששייך לקומץ.

הסיבות שלי הם:

1. צריך ביטחון חזק מאוד ב-ה' להיות אברך, והביטחון הזה צריך להיות גם של אשת האברך. לא פשוט להגיע לדרגת הביטחון הזה.

2. צריך להתרגל להסתפק במעט, וגם אם האברך יכול, הרבה פעמים זה לא מתאים לאשה ולילדים.

3. אני חושב שלפעמים אם אדם לא מספיק רציני בלימוד, אז הלימוד שלו מתמרח על היום, ואדם שלומד תורה ועובד יכול להספיק אפילו יותר מהאברך שמורח.

4.  הלימוד הרבה יותר קשור לחיים עצמם כשאדם עובד.

5. הסכנה של חילול השם יותר גדול כשאתה אברך, ונכשל בדבר קטן.

6. טבע העולם וחיובי הכתובה שאדם צריך לפרנס את אשתו.

בסוף הרוב עשו כר' ישמעאל ששילב תורה ועבודה ועלתה בידם ולא כרשב"י.

לגבי מס' 6, נכון שדרך העולם באופן כללי היא כזו, אבל יש מציאות יוצאת מן הכלל של "אשת חיל" שנאמר עליה: "הייתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה", וכן המדרש אומר שבמציאות העתידית: "נקיבה תסובב גבר", וזה חלק מתהליך הגאולה, שהאיש הוא לא גבר האלפה היחיד שהוא זה שמביא את הכסף הביתה, ומופיע גם כוחה וגבורתה של האשה. ועוד לפני מקורות ומדרשים, זה בסופו של דבר היה במשך הרבה שנים, שיחידי סגולה כך עשו, והסתפקו במועט, והקדישו את חייהם ללימוד התורה.

לגבי ההערה ההלכתית של חיובי הכתובה, יש מחלוקת ראשונים בדבר האם יש חיוב שהבעל הוא זה שיפרנס, או שהוא צריך לדאוג לכך שיהיה לה מה לאכול וללבוש, ואם יש לה (כגון שהיא עובדת), אין לו חיוב לעבוד. לא יודע מה נפסק להלכה, אבל יש לי תחושה שלא בדקת את הנושא (יש לי גם עוד הערה בנושא, אבל לא משנה) עכשיו שמתי לב ש@אחו ניסח את זה באופן יפה מאוד, שאם האשה צריכה שהבעל יעבוד, הוא צריך לעבוד.

מסכים לגבי הרוב (=רוב האנשים), ומנגד רואים שיחידי סגולה כן עושים כרשב"י. עוד הערה קצת אמונית, הרבה מדגישים שבא"י יותר מודגש העניין של העבודה (ואכן יש חת"ס שמדבר על זה בדיוק בהקשר של המחלוקת של רבי ישמעאל ורשב"י), אבל הרב קוק בעין אי"ה שבת א', ג' מדבר על הצד ההפוך, שבא"י חוזרת התורה, וגם באורות התורה פרק א' פסקה ג' הרב זצ"ל מדבר על כך שהתורה בזמן הגלות הדלדלה. נכון, ת"ח בא"י צריכים להיות מסוג אחר, והתורה שלהם צריכה להיות יותר תורת חיים, אבל אין זה אומר בהכרח שהם צריכים לעבוד (נגיד אישית אני חושב שזה אומר שבאופן בסיסי רב צריך לשרת בצבא, מלבד העניין שזו מצווה, זה גם משפיע על העולם התורני שלו. לא בהכרח שצריך מסלול ארוך, אפשר גם מקוצר).

לגבי שאר הדברים, נקודות נכונות ששוב מוכיחות שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים.

אני מרגישה שמעבר לעניין הטכני הכלכלי שוודאי קיים, אבל לפחות ממה שאני רואה אפשר להסתדר איתו, משמעותי גם הנוכחות של הלימוד התורה בקשר ובזוגיות. אני יודעת שאצל הרבה אברכים נוצרת כמו תחרות בין התורה לאישה, שהאישה תופסת את זה שהתורה באה על חשבונה. לא כי הן לא רוצות את הלימוד של הבעל, ולא כי פתאום הן שכחו עד כמה התורה היא חשובה ומשמעותית, אלא פשוט לאט לאט היום יום שוחק, וכשהוא הולך ללמוד ואני נשארת בבית לבד עם הילדים, זה מרגיש שהתורה זה החלק שלו, והילדים והבית והפרנסה זה החלק שלי, וזה הטעות הכי גדולה מבחינתי שכורמת להרבה מרירות וכעס ותחושה של הקרבה שאת לא המקריב אלא הקרבן.. אני חושבת  שמי שמכוון את עצמו לחיי אברכות, גם בחורים וגם בחורות, חייבים לדעת ולהרגיש שהם שותפים במשימה הזאת, שזה של שניהם יחד. שנכון שטכנית זה מה שהוא עושה וזה מה שאני עושה, אבל באמת זה של שנינו. אם הזוג חי בתודעה שהם שניהם בתפקיד ענק של לימוד תורה, ההתייחסות לנושא היא אחרת. כל התפקידים של האישה, אם הבעל רואה אותם כתפקידים שלה, ומצפה לזה שהיא תעשה אותם כמובן מאליו, יש כאן פספוס בעיני. לא כי הוא לא רואה את ההקרבה שלה, אלא כי הוא איבד את השותפות איתה. יכולה לומר שבעלי כל הזמן מדגיש לי כמה הוא מעריך וכמה זה לא מובן מאליו שאני לוקחת את החלק הזה על עצמי, ומנגד מדגיש כמה הלימוד "שלו"- הוא של שנינו, וזה נותן לי כח להמשיך לרצות לפרנס אני לכבס ולבשל וכל זה.. זה בא ממני, וביום שזה לא יבוא ממני, ושאני לא ארגיש שאני יחד איתו, אני מאמינה שהוא יצא ללמוד.

מצטרפת מכל הלב ❤️

שנה טובה ומתוקה, גמר חתימה טובה לחיים טובים, לשלום ולכל הישועות.

ב"ה גאולה שלמה פרטית וכללית לכולכם 🙏🌷🏠

שיתגשמו כל משאלות ליבכם לטובה,

גמר חתימה טובה

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

זה שהAI עושה את זה זה לא הבעיה, הבעיה אם יש עוד מעגלי תמיכה או אין.

לא נתקלתי בזה

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!

זה מאד תלוי באיזה אופן היא מתנהגת עכשיו.

לעיתים לחוזרים בתשובה אין אפור. רק שחור או לבן.

וזה עניין הרבה יותר מהותי ממה שציינת.

בשבילי אם היא יפיפייה, עדינה ומאוהבת בי -

אז כן.

אם ההפך,

לא הכי יפה, מחוספסת ואין לה ניצוץ בעיניים -

ועוד היה לה גברים לפניי?!?!?

אני בורחחח!!!!

וזו בדיוק תובנה #1 שלי:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

זה הבסיס, וצריך ללמוד על זוגיות.

אבל נראה לי יותר עקרוני מזה:

אם אני מבינה נכון, שניכם עוד בשלבים ראשוניים של גיבוש זהות עצמית. אלו השנים של עיצוב האישיות הרוחנית. כשאנחנו במסגרת של תיכון, יש פחות מקום של בחירה ועצמאות, וזה מתבטא בשנים שאחר כך - מהן הבחירות שאני עושה? ממי אני בוחר ללמוד?

המקום שבו גדלנו, אותו ההורים שלנו בחרו, זה לא בהכרח מה שאנחנו נבחר - ובטח שלא אחרי שינוי משמעותי של שירות צבאי (או לאומי). איך שאתם היום, כפרטים וכזוג, יכול להשתנות בצורה דרסטית בשנים הקרובות, לכל כיוון.

מעבר לזה, כמה עניינים נוספים:

1. כבני זוג, אנחנו לא אחראים על עבודת השם של השני. נכון, יש כיוון, יש דרך, יש שאיפות משותפות לבית - אבל בפרקטיקה, אני מאמינה שאין לי מקום להתערב.

   במילים אחרות: אנחנו מתחתנים עם האדם, לא עם קיום המצוות שלו. נכון, זה צד מסוים של האישיות - אבל יש עוד הרבה.

   אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי, וזה בסדר, אבל מה יקרה אם בת הזוג שלך תחליט יום אחד להיות חרדית? חב"דניקית? גוראית? חילונית? מסורתית?

   אני חושבת שלעמדה הרוחנית יש השפעה גדולה על הקשר, ואנחנו רואים זוגות שנפרדים על רקע זה - אבל גם כאלו שמחליטים להישאר יחד, בגלל האדם שאיתו התחתנו. (אאלט כך קרה למנהלת כאן).

   [וגם צריך לשאול מה יקרה לחינוך הילדים - בהנחה שהיא לא משתנה, האם זה קו אדום מבחינתך?

2. זוגיות זה מקור של אור וחום, התעצמות וגדילה - אבל לא של טיפול. לטיפול הולכים לאנשי מקצוע. לברוח מבעיות בבית לתוך קשר זה רחוק מאוד מפתרון, ועלול גם להזיק לקשר.

3. האם בחרת נכון? עוד לא באמת בחרת, אבל שים לב - תמיד יהיו בנות צנועות יותר, וכל X אחר שתרצה. מה שהופך בחירה להיות נכונה זה המחויבות ההדדית שלכם. אם כל הזמן תפקפק בבחירה, אז זה לא יאפשר לקשר שלכם להתרומם. פזילה לצדדים לא תקדם אותך למטרה.

זה בסדר גמור שאתה רואה משהו ורוצה אותו, ולאף אחד אין זכות לכעוס עלייך בשל זה.

צריך לזכור כמה דברים-

1. פער דתי יכול להתרחב ולהצטמצם בלי קשר למה שהיה לפני החתונה. החיים קורים, דברים משתנים, לאנשים מוצאים את עצמם במקום אחר ממה שהתחתנו.

2. תחפש מידות ולא מעשים. כשיש בסיס מוצק וטוב של התנהלות נכונה ומידות טובות, השאר כבר יבוא מעצמו. ז"א אם האשה שלך מחוברת לעצמה ולאמת שלה, שואפת לבית של תורה פשוט עדיין קשה להם זה כיוון טוב.

   לעניות דעתי זה עדיף מישהי שמתלבשת צנוע אבל מסוכסכת עם עצמה, חסרת ביטחון ועושה דברים כי צריך ולא כי היא רוצה ומחוברת..

3. תסתכל על המכלול. לכל אחד יש חיסרון. האם הפערים האלה מהותיים ההתנהלות החיים או פשוט לא מתכתבים עם מה שדמיינת לעצמך?

אתה צריך לבנות לברר עם עצמך מה חשוב לך, לבנות סולם ערכי, ללמוד תורה, להתחבר לישיבה ולרבנים, ומתוך כך להחליט.

כמו שאמרתי בתגובה הקודמת, אפשר לעשות את התהליך הזה עם הבחורה. אבל תברר איתה קודם מה היא חושבת. אמרת שהיא הולכת למדרשה, דבר איתה על ערכים, על השאיפות…

ולומר לך שהכי לגיטימי בעולם הרצון שלך שאשתך תתלבש צנוע!!

ירגמו אותי כל הפמיניסטיות הפרוגרסיביות אבל חוסר צניעות של האישה חד משמעית פוגם משהו בקשר האינטימי שלהם. הוא הופך משהו שאמור להיות רק שלהם כזוג, מקום של "סוד", מקום שהוא אינטימי ומיוחד להם- לנחלת הכלל. ברור שזה פוגע בזוגיות!! ברור!

אני לא יודעת אם בהכרח רואים את זה תמיד על פני השטח, אבל ברור שבפנים- זה משפיע. מותר לך לרצות שאשתך תשמור על צניעות ובכך תשמור על האינטימיות שלכם. מעבר לזה, ברור שחוסר צניעות חיצונית זו אמירה, וסופר לגיטימי שלא יתאים לך מבחינה תורנית האמירה הזאת.

האם בגלל זה נכון שתיכנס לה לעבודת ה'? לא. אבל מותר לך לחפש ולרצות אישה שמתלבשת בצניעות.

ביחס לשאלה המרכזית שלך- אני לא מומחית גדולה באיך מגשרים על פערים דתיים ותורניים, כי אחד מכללי הברזל שלי כשחיפשתי בעל זה שיהיה לנו שיח תורני משותף, שנסתכל על התורה מאותה נקודת מבט. וב"ה זכיתי וזאת אכן המציאות ואין ברכה כזאת! תענוג עצום!

הדבר היחיד שכן עולה לי זה שלפני שאתה ניגש לגשר על פערים אני חושבת שלפני הכל אתה צריך להחליט עד כמה זה חשוב לך. ואל תוותר על משהו מכוח האנרציה, כי זה יכול להתהפך עליך יום אחד ותהיה מתוסכל שויתרת על עצמך ועל משהו שחשוב לך.

זה לא אומר שאם תחליט שזה מאוד חשוב לך אז אוטומטית שווה להיפרד, אבל כן כשדברים יותר מבוררים לך באופן אישי, אז יותר קל לנהל שיח של גישור על פערים.

אגב זה לא סותר את מה שאמרתי מקודם לגבי לא להיכנס לעבודת ה' שלה, כי מראש שיח של גישור על פערים הוא לא שיח של "תשתני" אלא של "וואי אני מרגיש שהעקרון הזה נורא חשוב לי כי.... ומצד שני..... מה את מרגישה כלפי זה? איפה זה פוגש אותך?" ומשם מתגלגלים ומנסים להבין איך מגשרים על הפער ובמקרה של לפני נישואין- האם זה שווה לנו לגשר על הפער.

רובד הלכתי - לבוש מסויים לא עונה על הקריטריונים ההלכתיים. סעיף בשו"ע, שצריך לקיים כמו כל הסעיפים שבשו"ע.

רובד הברית בין איש לאישה - לבוש לא צנוע פוגם בברית מההיבט האינטימי בין האיש לאישה.

רובד חברתי - לבוש מסויים מציין השתייכות חברתית.

דווקא אני מבין שבדרך כלל מה שמעסיק אנשים זה בעיקר הרובד החברתי, ואני אומר את זה בלי לזלזל בו כהוא זה, זה רובד מאוד משמעותי.

בעיני, הרובד של הברית הוא לא תלוי רק בקריטריונים ההלכתיים, הרי גם בהלכה יש מגוון *מסויים* של דעות. וחלילה אם נגיד על דעה מסויימת שמתירה טיפה יותר שהיא חס ושלום גורמת לפגם בין הברית לאיש והאישה. לכן, עניין זה גורם לי לתהות ביחס לכך האם הקריטריונים ההלכתיים הם הפרמטר המרכזי לעניין של הברית. בודאי שהם מעצבים את הברית, אך לא נראה לי שבצורה בלעדית.

העניין שלהכנס לעבודת ה', נראה לי שבהחלט הוא נכנס לה לעבודת ה' וזה לגיטימי מאוד. בפועל, עבודת ה' של האישה משפיעה על הבית כמו עבודת ה' של האיש.

הפתרון שהצעת בתור החלפת רגשות הוא בהחלט נשמע נכון לכל דבר שקשור לזוגיות. ליצור תקשורת מיטיבה ולהגיע להבנה הדדית והזדהות זה מדהים. ההתעסקות בפן הריגשי והתקשורתי יכולה להפרות את השיח וליצור מחשבות ורגשות חדשים של כל אחד מהצדדים ביחס לאיך שהוא תופס את הנושא. שיח זה גם יכול להגיע לקרבה שמאפשרת ויתורים והליכה לקראת אחד לשנייה. אמנם כמו שכתבת, ברגעי ההחלטה לפני נישואין, ההחלטה היא מאוד אישית - לשחרר או לא. מכיר חבר ששם תנאי לכיסוי ראש מלא אחרי החתונה והאישה החליטה לזרום. זה באמת עניין מאוד אישי.

בגלל שהוא עסוק בהשוואות נשמע שהעניין יותר חברתי.

אם עניין הברית היה פה המרכזי, ההשוואה בין נשים שונות לא היתה מתחילה. מה שפוגם בברית, בודאי לא ראוי לזוגיות.

זה מתחיל בקטן וממשיך בגדול.

סליחה שתוקפנית.

מכירה יותר מדי מקרוב את ההשוואות הבלתי פוסקות האלה.

אם אתה רוצה דוסית תתחתן עם דוסית.

ואל תצפה ממישהי שכרגע לא דוסית להפוך לכזו.

אתה מתחתן עם אישה שאתה אוהב?

או עם שמלה?

הייתי מתייחסת לפזילות שלך החוצה.

אבל כתבת שאתה צעיר לקשר (תיכון?) + נכנסת לזוגיות ממקום של קושי נפשי + פערים + פזילות החוצה לחיפוש יותר טוב.

אולי פשוט קחו הפסקה אחד מהשני.

אתה עדין צעיר, תבנה את עצמך, תבין מה חשוב לך, כל אחד יפנה לחייו ולהתפתחות שלו ותדברו בעוד תקופה אם מתאים.

אני לא חושבת שבשלב כל כך מוקדם בחיים צריך להיות במקום של "להילחם על הקשר"

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.