כבר עברו כמה חודשים מהלידה, התאוששתי סבבה, חזרתי לכוחות, חזרתי לעבודה ולשגרה הרגילה, הכל היה בסדר. אבל עכשיו-
אין לי כח לקום בבוקר, אבל אני לא יותר מדי עייפה לאורך כל היום, בסוף אני קמה.
אין לי סבלנות לילדים הגדולים יותר, דווקא לתינוק יש לי סבלנות, הוא מלאך, אבל הגדולים, כולל הקטנטנים שבהם מוציאים אותי מדעתי (מישהו אמר גיל שנתיים הנורא?) הרבה יותר קצרה אליהם מלפני הלידה, צועקת, מתעצבנת.
לא בא לי לפגוש חברות, זה חדש לי התובנה הזאת, אתמול נפגשתי עם כמה חברות והיה לי פשוט לא כיף. לא כיף ולא בא לי, הרגשתי שזה מרוקן אותי במקום למלא. ואותן חברות באותה סיטואציה היה לי ממש ממש כיף לפני שנה. ובכללי זאת לא רק סיטואציה אחת, פשוט אין לי כח לפגוש אנשים.
גם בעבודה שלי אני הרבה פחות נחמדה מהפוטנציאל. בעיקרון אני ממש אישה חמודה אבל עכשיו בעבודה אני בסדר כזה, לא מאה ביחסי אנוש אבל בגבול הסביר. (זאת עבודה שצריך להיות בה אנשים נחמדים, חלק מדרישות התפקיד)
בכללי אני נהייתי מרירה כזאת, ביקורתית, בכל דבר רואה רק את מה שמפריע והיה צריך לעשות אחרת במקום לראות את מה שנפלא וכיף (שבטוח קיים) למשל התגובה הראשונית שלי לאירועי יום העצמאות- איך היה? חם ומעייף... רגע! שכחת כמה הילדים נהנו, איך היה להם כיף, כמה היה טעים, כמה הם היו ילדים טובים וקשובים אפילו שגם להם היה חם וגם הם היו עייפים.
כאילו אני צריכה בכח להזכיר לעצמי את הטוב ולעומת זאת הרע והחיסרון קופץ לי לעין ישר.
