הכול בעולם הזה בא בגלים, מוריה חושבת. הים. שוק המניות. צירי לידה. וגם ריבים.
הם נוסעים כבר עשר דקות והוא עדיין מדבר: למה הם לא יכולים לצאת בזמן? למה הם אף פעם לא יוצאים בזמן? הרי דיברו על זה אתמול בערב. ותיכננו להוציא את הילדים מהר כדי להספיק לפני הפקקים... עכשיו חצי שעה איחור כבר!
גם הריב הזה הוא בעצם גל גבוה, שירד ויעבור. הם יהיו מפויסים ונחמדים שוב, מוריה מזכירה לעצמה ומנסה לחשוב על דברים אחרים, הכול חוץ מהנאום של אסף. היא שונאת להרגיש אשמה. הם מאחרים בעיקר בגללה, גם הבוקר התעכבה עם העגילים והמטפחת ומסקרה כן או לא, עד שירדה הוא כבר נאבק בכריכים לבית הספר. היא מיהרה להוציא שקיות, לא העזה להגיד לו שימתין עוד דקה כי היא רוצה קפה. מהר מהר נכנסו כולם לאוטו, עצירה במתחם הגנים והמעונות, עוד עצירה בבית הספר והנה הם בדרכם לירושלים. שום שלווה של יום רביעי-חופשי אין ברכב, רק מתח והמילים שלו המאשימות (לכאורה את שניהם, אבל מוריה מתכווצת) והשתיקה שלה, עם המהומים מדי פעם.
הוא התחיל בשער היישוב והיא יודעת כבר, זה ככה בכל הכוח שני צמתים, ליד היישוב השכן הוא נרגע קצת. בתחנת הדלק הם בדרך כלל שותקים שניהם, בחיזמה הוא ידליק את הרדיו. כשיגיעו לירושלים הוא כבר יהיה ממוקד במטלות להיום, רק היא תישאר עם תחושה חמוצה. קפה. איך היא צריכה קפה עכשיו.
אין, הם לא מסודרים, ממשיך אסף בכל הכוח, לא בזמנים לא בבנק ולא בשום דבר. איך ישיגו משכנתא ככה, כמה שהוא אומר לה היא לא מבינה והכל מתחיל בעמידה בזמנים. מוריה חשה מחנק. מביטה החוצה, חושבת כמו תמיד על כל הדרכים להיעלם מהסיטואציה: לפתוח את הדלת כשהוא יעצור בכיכר הקרובה, לצאת ולהתחיל ללכת (מסוכן מדי). להתעלף (לא מציאותי). להגיד לו שיעצור בתחנת הדלק של כוכב יעקב כי היא רוצה קפה, לצאת לקנות ולא לחזור לרכב. להינעל בשירותים, לעלות על טרמפ, פשוט לא לחזור. שימתין פה וימתין עד שיבין שנעלמה (אבל היא שונאת קפה של תחנות דלק והוא יודע את זה).
ובכלל, זה ילדותי מצידה לתכנן בריחה. עוד מעט הם ישלימו חזרה. האם זה נורמלי שהיא רוצה להיעלם? שואלת את עצמה מוריה. והאם, היא תוהה, יש עוד נשים שצריכות להתאמץ לא לבכות רק כי לא שתו את הקפה של הבוקר?
אסף מאט לפני המחסום בחיזמה. הוא אכן השתתק כבר, היא לא שמה לב. עייפה פתאום. בירושלים הוא חונה במקום הרגיל והם מסכמים להתחיל עם החשוב ביותר: אסף לבנק והיא לסטוק מול בניין כלל. אחר כך ייפגשו ויחליטו מה עוד מספיקים היום.
מוריה משתרכת במעברים, מחפשת פרסים לתלמידות, מתנה ליום ההולדת של אורי, חומרי יצירה לתאומות. סלסלות לאמבטיה. בדרך כלל היא נהנית מהקניות האלו אבל היום המחשבות של הבוקר ממשיכות להתערבל בראש. היא מסיימת בדכדוך, משלמת וחוזרת לחניון כמו שקבעו. אסף עוד לא שם אז היא מחפשת ספסל. לא מוצאת, יושבת על גדר ובוהה בעוברים ושבים. לא נורא, תחכה.
הזמן עובר, אסף לא מגיע. המפתחות לרכב אצלו. היא מתקשרת לנייד שלו אבל אין תשובה. אולי הפגישה התארכה? היא שומעת סירנות משטרה מרחוק, ככה זה בירושלים. יושבת עוד קצת, שולחת הודעה. לא מגיב.
מביטה בשעון: עברה שעה וחצי מאז נפרדו. היא כבר ארבעים דקות במגרש החניה. אצבעות של מתח מטפסות לה על הגב. היא יודעת שזה מגיע לה. תמיד מדמיינת איך להעלם, לברוח. "את אף פעם לא מתמודדת עם מה שיש לך מול הפנים!" אסף הטיח בה פעם. ועכשיו הוא החליט שנמאס לו.
מה פתאום, מוריה מנסה להדוף את המחשבות שעפות לה בראש, אנשים מבוגרים לא נעלמים סתם ככה. האוטו כאן. מתקשרת אליו שוב, מגיעה לתא קולי. אף פעם לא חשבה שאולי גם אסף מחשב דרכים. אולי בנסיעה הבוקר הוא תכנן ללכת לבנק ופשוט לא לחזור לסיטואציה. בגללה. לא עומדת בזמנים, תמיד מתלבטת ומתלבטת. מתחבטת בין מטפחות, בין חוגים, בין מקומות עבודה. אף פעם לא קיבלה החלטות מהר כמוהו - הכול אצלה לוקח זמן. עכשיו כבר בוכה. דמעות שקטות וגדולות נוזלות לה על הלחיים, היא יושבת על הגדר ויודעת שהוא הלך. שזה בגללה.
"מוריה. מוריה. מוריה!" הנה הוא. אסף כאן. מוריה מנגבת את הלחיים. לנשום. "מצטער, היה טיפוס חשוד בבנק ופינו את כל הלקוחות, באו לעצור אותו, בהלה. הפלאפון שלי נשבר כי דרכו עליו בפאניקה שהלכה שם" הוא מנופף מולה במסך השבור "אחר כך הייתי צריך לחזור לסניף לקחת את הארנק והמפתחות, זה לקח זמן". היא מרימה את הכתפיים, מנסה לנשום רגוע. הבטן שלה כאילו דילגה על שתי מדרגות בבת אחת. האיש סוקר אותה מלמעלה למטה. "בואי, בואי, את יותר מדי שעות בלי קפה".
בבית הקפה הם יושבים בשולחן ליד החלון, כמו שהיא אוהבת אבל זה פחות מעניין אותה עכשיו. היא מחבקת עם האצבעות את הכוס החמה ועדיין רועדת. אסף שואל אם ראתה את השוטרים רצים, אם שמעה משהו, למה התפרקה ככה? "לא, אני... גמורה מהבוקר כבר".
"באמת יצאנו בלחץ" הוא אומר "אבל הגענו, הלכת למקסטוק שלך, מה קרה?"
היא שותקת, אבל בראש צועקת לעצמה. תדברי. הוא שואל. תעני.
"יצאנו מאוחר. באמת התעכבתי. והתעצבנת כרגיל" מוריה אומרת בסוף. "עכשיו, אני תמיד נושמת עמוק בשער של היישוב אבל זה לא עבר לך עד הגבעה, זה לא עבר עד התחנת דלק כמו תמיד ו.."
"מה זה כמו תמיד?" גבה אחת שלו מתרוממת. מוריה שותקת. אופס.
"נו?" הוא לוחץ "את מודדת לי זמנים?"
"ברור! עשר קילומטר אתה מטיף לי מוסר בנוהל. בגבעה נרגע קצת, בתחנת דלק אנחנו שותקים. זה תמיד ככה" היא כבר בשוונג "ובחיזמה, בחיזמה אתה תמיד שם מוזיקה כשעומדים ו... אתה צוחק?!" היא צוחקת גם. ואז בוכה, ביחד. אוהבת לראות אותו צוחק.
"מורצ'וק" הוא אומר "מה קרה היום?"
"היום אני עיכבתי אותנו. היום אתה התעצבנת הרבה יותר מהרגיל. היום אני, אני רציתי לברוח מהאוטו. אסף, כבר לא יכולה לשמוע אותך נוזף בי כמו המנהל ביסודי. יודעת שאתה צודק, שזה גומר אותך, אני צריכה להיות מתוכננת, מאורגנת. אבל אני לא.
ואז כשחיכיתי לך וחיכיתי עוד ולא באת חשבתי... חשבתי שנמאס לך. ממני, מהכל. שעלה לך עד כאן, לא יודעת". היא נשענת אחורה, מפחדת להביט בו, מרגישה ריקה כי המילים נשפכו החוצה. ריקה. ריבונו של עולם, היא לא תעמוד בעוד הרצאה היום. אבל מתחת להכל זוחל גם ביטחון שקט, כי אסף שם. הוא יושב ולא עושה שום סימן של ללכת. רק מסמן לעבר הספל הכמעט מלא שלה, שתשתה.
"מוריה" הוא אומר אחר כך "אני מודה שההתנהלות שלנו בבוקר מוציאה אותי מהדעת. אנחנו מבזבזים זמן יקר. האמת, גם כסף. אני אצטרך להיות יותר מתוכנן כדי לחפות על ה... זרימה שלך. אבל" הוא מסתכל לה ישר בעיניים, מבט ארוך "בשום אופן לא נמאס לי."
"באמת?"
"באמת. איפה עוד אני אמצא אישה שמתזמנת מריבות בווייז?"
מוריה מחייכת, כמו תמיד הוא מצליח להצחיק אותה. כשהספל רוקד קצת בידה, הקצף נע בעדינות על הקפה. כמו גלים.
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)