את עוברת דברים קשים מאוד. כואב מאוד לקרוא, את בתוך הריון, גם ככה הכל סוער ומבולבל.

אבל נשמע לי שאם תתגרשי שום דבר לא יפתר , להיפך, רק יחמיר .

יפול עלייך עול כלכלי, עול של להיות עם הילדים לבד לילות וימים ושבתות שלמות, עול שתקחי בחשבון שהילדים יקחו את זה קשה, כמו כל ילד נורמאלי ויצטרכו טיפולים ויחס נוסף, עול של לידה לבד. מתכון בטוח להכנס לדכאון אחרי לידה.  

יש לך קושי עם עצמך, בעקבות דברים שעברת, תטפלי בעצמך הכי טוב שאת יכולה, תלכו יחד לטיפול זוגי טוב.

ואגב, גם אם תתגרשי את לא מתפטרת מתפקיד האמהות, הם ישארו שלך לנצח.....

תמצאי לך מישהי/מישהו שיוכלו לכוון אותך בתקופה הזאת, לא פשוט לבדך... רבנית/ מדריכה/ עו''ס/ מטפלת כלשהי. 

ועדין להחליט שאת במקום הראשון

שיתאכזבו . שיצפו. שיעשו פרצופים. מה יכול לקרות יותר גרוע?

תדאגי לעצמך בלי להסתכל מה חושבים עליך אן מה מצפים ממך.

תעשי מה שטוב לך!! לא מה שטוב לבעלך!!!

תפסיקי לדאוג לו ושיגיד מה שבא לו

ובודאי שאת בהריון כעת . את !! את!!! את!!! רק את !!

רמה כלשהי של דיכאון. ואני לא אומרת בשביל להחליש אותך. אלא להיפך.

באמת עברת ואת עוברת דברים קשים מאוד

ואף אחד לא מכיר בקושי שלך

ולהיפך, עוד באים אליך בטענות ואמרות מחלישות, במקום לחזק אותך.

את צריכה לטפל ולחזק את עצמך, אבל לא בשביל לרצות את האחרים. בשביל עצמך. כדי שתרגישי יותר טוב וגם כדי לא להיות תלויה במה אנשים אומרים/חושבים עליך.

את רוצה להתגרש כי את מרגישה לא בסדר?

אולי תתני רקע יותר רחב לזוגיות שלך.

מה שבטוח שתקופה של היריון היא לא זמן להחלטות הרות גורל. לא מחליטים להתגרש בהיריון. הכל לא מאוזן. הכל רגיש. הכל נראה דיכוטומי.

את נשמעת גמורה, ללא תמיכה מהסביבה ..את צריכה לקבל עזרה ממישהו.

לגבי בעלך, הוא מבין את המצב שלך? הוא גם מראה אהבה? פירגון? מכיל?

ממקרה ספיצפי אחד שתיארת לא ניתן להסיק על כל הקשר שלכם. אולי כדי לך לפרט יותר שנבין יותר.

וכמובן מאוד שקודם כל לפני קבלת החלטה כלשהי ללכת ליעוץ זוגי או מישהו שיעשה לך קצת סדר בנפש ובראש. 

אני מטפלת בעצמי טיפול רגשי אבל זה דברים שלוקחים זמן ובינתיים אין לי כוחות לאחריות האינסופית הזאת לחיים של אחרים..

בעלי הוא איש טוב סך הכל, הוא הרבה פועל בדפוס שהוא מכיל ונותן עד שהוא מתפוצץ.

מסרב בתוקף לטיפול זוגי..

ועצם קיומך הוא עולם ומולואו !!

את לא צריכה להצדיק את הקיום בשום עשיה

המשפחה עדיין תהיה שלך. עם יותר לבד. עם יותר קושי כלכלי.

לדעתי זה לא הפיתרון.

את עברת קשיים קשים באמת באמת. ולגמרי נשמע שהגעת לקצה הכוחות. המיכל ריק. בצדק.

הייתי מתמקדת בלהתחיל למלא אותו. לטובת כולם.

צעדים קטנים. טיפול רגשי זה כבר צעד ענק.

תצאי להליכה לבד בערב. גם רק רבע שעה.

חוג שאת אוהבת. להיפגש עם חברה מפעם. מוזיקה. טיפול מרגיע.

ואם צריך אז טיפול תרופתי לדיכאון זה גם לא בושה.

אבל הייתי מתמקדת בלהטעין את עצמי רגע ולראות אם הכיוון חיובי.

חיבוק גדול! אמא לביאה! 

איזו אישה גיבורה! וכמה ויתורים עשית למען הילדים שלך. את אמא לביאה ומיוחדת!

אני כל כך יכולה להזדהות עם התחושות שלך, עם הרצון להיעלושה שהנוכחות שלנו רק גורמת נזק.

זה מרגיש שאת נימצאת כרגע בקצה הכוחות שלך, בלי שום טיפת אנרגיה ובלי תיקווה לעתיד טוב.

ממה שנישמע ממה שכתבת ניראה שאת קצת בדיכאון.

אני גם הייתי במצב דומה, ואצלי טיפול נפשי הוא טוב ועוזר, אבל לוקח זמן ובינתים חייבים משהו שיוכל לעזור מייד. אני לוקחת כדורים כל יום וזה פשוט הצלה מבחינתי, זה נותן לי אנרגיה, תחושת מסוגלות רצון לחיות ועזוכ לדיכאון לאדישות לעצב לרצון להיעלם.

לי היה מאוד קשה להתחיל לקחת כדורים, הייתי משוכנעת בזה שאני באמת לא בסדר שאני באמת רק מזיקה לילדים שלי ולבעלי ושבאמת לי ולחיים שלי שום תיקווה, והייתי בטוחה שזאת המציאות ושום כדורים לא יוכלו לשנות מציאות. ולא האמנתי כמה הראש שלי היה שבוי בדיכאון וכמה שהמציאות כפי שניראתה לי, לא היתה באמת המציאות.

אני ממש ממליצה לך לפחות לנסות.

אני לוקחת ציפרלקס שזה כדורים יחסית פשוטים שכל רופא מישפחה יכול להביא לך.

במקביל ברגע שאת תרגישי טוב יותר ותוכלי להרים קצת את הראש מעל המים, אז תוכלו אולי לטפל גם בזוגיות. אני חושבת שבמצב שלכם מאוד מומלץ ללכת לטיפול זוגי.

* כתבתי את הכל רק ממה שהרגשתי מהכתיבה שלך ומהניסיון חיים האישי שלי, אם זה לא מתאים - תתעלמי.

אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא ידאג לך, תתחילי להסתכל על עצמך, לחשוב על הצרכים שלך ושכולם יחכו אחריך.

גירושים מבזבזים הרבה אנרגיה, יותר פשוט להתחיל לדאוג לעצמך, לעמוד על שלך ולהתעלם ממי שמזלזל ולועג לך.

במקום לשלם על עורכי דין לטובת הליך גירושין, תמשיכי בהליך הטיפולי שלך ותעלי איתו הילוך ותצאי לחופשה כמה ימים רק את לבד.

נשמע שהדפוס של 'לא רצויה' והקטנה עצמית ממשיך והולך ומתעצם. למרות שממה שאני קוראת, מתחת לפני השטח הביקורת של בעלך מגיעה מתוך מקום של חוסר: את משמעותית לנו, ואנחנו לא נהנים מהנוכחות שלך כמו שהיינו רוצים. את חסרה לי כאשתי. והוא כנראה מתוסכל ולא מצליח להביע את זה כמו שצריך..

אבל תדעי שגם אם את רק על הספה, אז את מאוד משמעותית בבית. ואת חשובה מעצם היותך. וניכר שאת עושה המון המון עבור הבית והילדים. וזה גם באמת מאוד מובן שאת רוצה קצת חופש מכל המחויבויות, זה נשמע שאת מאוד מאוד עמוסה בבעיות של אחרים ולוקחת על עצמך הרבה, כשאת בעצמך צריכה מרחב תומך ולהישען.

וזה הגיוני גם שקשה לבעלך. גם אם מצופה ממנו רק לתמוך, לא כולם נולדים תומכים ומכילים אפילו שזה מאוד לא רגיש, ולפעמים זה גם עובר את קצה גבול היכולת ויכול לצאת בביקורתיות רעילה החוצה.

אבל הילדים שלך לנצח יישארו שלך ולנצח ירצו את הקרבה והחום שלך. ובלעדייך לא יהיו להם חיים מאושרים, גם אם עד 120 חלילה תהיי על הספה - אין מה להשוות בכלל.

הייתי בודקת כיוון של דכאון. זה קלאסי למה שאת מתארת, עם ההריון הלאצפוי, הילד שלא מצליח להסתגל והטריגר שצף ועוד..

אולי טיפול תרופתי ייתן לך מענה טוב וירים אותך מהבור בנוסף לטיםול הרגשי

שולחת חיבוק❤️

ובטחון עצמי אמיתי!

את טובה וראויה לאהבה מעצם היותך את!

עברת בחיים דברים לא קלים, היו הרבה טריגרים והכל צף.

אל תשברי, תחזיקי מעמד עוד קצת, תבוא תקופה שתצליחי לקום מזה!  במצב ההורמונלי של עכשיו זה לא הזמן לפרק הכל. יגיע הזמן שתהיי מיושבת יושבת יותר.

התפקיד שלך עכשיו זה לדאוג לעצמך ולעובר. תחשבי מה ישמח אותך ותעשי את זה.

השמחה היא רפואה♥︎

שתדעי לך שגם לי היו מחשבות דומות כשהייתי בדיכאון אחרי לידה: הכי טוב שנתגרש ושבעלי יגדל לבד את הילדים, כי אני רק מזיקה להם.

אלה באמת מחשבות אופייניות לגמרי לדיכאון, ואת - יש לל את כל הטריגרים האפשריים לדיכאון...

אז קודם כול - תזכרי שהמחשבות האלה לא באות ממך, אלא מהיתור הזה שהתיישב עלייך ששמו דיכאון. וכרגע המשימה שלך היא לגרש את היצור הזה, ומתוך כך גם המחשבות הקשות האלה ייעלמו, ותוכלי לשוב להיות בטוב עם בעלך וילדייך.

ממש ממליצה לך, בנוסף לטיפול הרגשי, ללכת לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי. זה יכול להיות מקפצה רצינית בדרך להרגיש טוב.

ובינתיים - תזכרי שאת אהובה ויקרה, גם על בעלך וילדייך ובעיקר על הקב"ה ❤️ ובע"ה גם על עצמך...

זה בעל מדכא

שמדבר מגעיל ומשפיל

מאיפה את יודעת שהיא אהובה על בעלה? אני מבינה ההפך ממה שהוא אומר.

אבל בסופו של דבר גם הוא עובר תקופה קשה, אז יכול להיות שזה נובע מזה.

הפתרון כאן בעיניי הוא לא להתגרש אלא לטפל. ומכיוון שכרגע הוא לא מוכן ללכת לטיפול, היא צריכה להתמקד בטיפול בעצמה.

אם הוא ימשיך לדבר ככה גם כשהיא תהיה בטוב - אז באמת יהיה צורך לשקול צעדים אחרים...

את \בחיים לא התעצבנת? בחיים לא נפלט לך משפט שטותי?

העצות ניתנות לה ולא לו.

אז כן, קודם כול היא צריכה לטפל בעצמה, ללא תלות בסביבה שלה. ברגע שהיא תגיע למקום טוב עם עצמה, היא תוכל לשים לב לסביבה ולהגיע להחלטות.

אבל כרגע המטרה שלנו כאן היא לחזק אותה, ולדבר בגנות בעלה לדעתי עלול להחליש אותה...

המצב, ממה שכתוב ולא כתוב, הוא בעל שבמקום להיות תומך, הוא גורם מפריע. כדי לטפל במצב צריך להעמיד אותו במקומו או לכל הפחות להתעלם ממנו, כן וגם לטפל טיפול עצמי, כשאין טריגר שכל הזמן מפריע בדרך.

תלוי איך מתעלמים, אם לא מייחסים חשיבות למילים פוגעניות זה מפריע להחלמה מהעלבון.

אם מתעלמים בקטע כועס על הפוגעניות, זה יכול לעזור להחלים וגם לצד השני להבין שהוא צריך להשתפר.

מזה שהוא לא התנצל על אמירה אומללה שלו את מסיקה שהוא הטריגר העיקרי??

מה עם הפגיעה המינית והקושי עם הילדים וההריון? 

׳אני מרגישה שהגעתי לקו האדום של הכוחות שלי, נתתי מעצמי בלי סוף עד שלא נשאר עוד כח, לא רוצה שאף אחד ייגע בי, לא ידבר אליי ולא יסתכל לכיוון שלי, רוצה שקט מוחלט ולהיות פנויה לשיקום של עצמי. בעיקר ברמה הזוגית-לא רוצה שיצפו ממני לכלום, לא רוצה לאכזב אף אחד, מאסתי בתלות הזאת של הבן זוג שלי בכל מילה שאני אומרת או לא אומרת, מאסתי בתלות שלי בהערכה או בביקורת של הבן זוג..ובמיוחד מאסתי בכל הקשר המיני, אין לי שום טיפת כוחות ואנרגיה לזה... למה אני צריכה לחיות בחשש כל הזמן ממה הוא יחשוב עליי? מרגישה כמו נטל על המשפחה שלי, יושבת חסרת אנרגיה בסלון ורק מחכה שהזמן יעבור.. ביום שישי בעלי התפרץ עליי- "יש לך כח סיבולת של תינוקת, לא עובדת ולא עושה כלום ימים שלמים והעצלנות והאדישות שלך הורגות אותי", הוא בן אדם נחמד וחבל לי שאני סתם גורמת סבל, מייחלת פשוט להיעלם ולתת להם לחיות חיים מאושרים וזורמים ונורמליים׳

נכון, יש הרבה קשיים אחרים וגם טריגרים אחרים. זוגיות פוגענית היא טריגר מאד משמעותי, היא מפורטת פה ברמה שקשה לפספס.

מי שרוצה להעלם כדי לאפשר למשפחתה לחיות חיים נורמלים, זו מי שנתנו לה תחושה כזו או אמרו במפורש.

יש דברים פוגעים בזוגיות, שקשורים לדינמיקה שנוצרה בין בני הזוג.

זה לא אומר שמישהו מהם אדם לא טוב.

זה אומר שהדינמיקה שנוצרה ביניהם (כתוצאה מדפוסים חוזרים בעבר, כתוצאה משילוב של אופי של אנשים שונים או כל דבר אחר), הדינמיקה יוצרת מצב שלא בריא ולא נכון עבור אחד מהם או עבור שניהם.

הפתרון במצב הזה הוא לפתור את הדינמיקה, ויש לזה כל מיני דרכים.

אנשים אומרים כל מיני דברים במצבים שונים, ובמצב קרוב ורגיש בין בני זוג, לא הייתי ממהרת לקבוע קביעות נחרצות על בסיס אמירה או תיאור קצר.

האם זו אמירה שצריכה להיאמר? לא.

האם יכול להיות שזה מגיע על בסיס דינמיקה בהתנהלות בין שני בני הזוג? כן.

האם זה אומר שמישהו כאן אדם רע? לא.

מההודעה גם לא ניתן להסיק שום דבר לגבי האם הוא אדם טוב. כמעט כלום.

כי אנחנו לא שם, ואלו לא החיים שלנו ואנחנו לא יודעות.

אם היו מצטטים אותי מתוך ריבים שלי ושל בעלי בעבר, הייתי יכולה לכתוב עלינו את אותו הדבר. אבל זה בדיוק העניין, יש כאן רק תיאור קצר, שאי אפשר להסיק ממנו כלום לגבי האם הבעל מדכא או לא.

אפשר להסיק שלא טוב לפותחת, זה ברור כאן. וברור שצריך שינוי. אבל זה לא כל כך ברור בעיניי מה הגורם למצב הסה.

אז בעיני נכון להימנע מלכתוב קביעות נחרצות כאלו, גם אם את מצליחה להתנצל מיד על כל טעות שלך.

אם מישהו אומר משהו בגלל דינמיקה שלילית, הוא עדין אמר משהו.

אדם שמדכא מישהו אחר הוא לא בהכרח רע, אבל חשוב לעצור את זה.

יכול להיות ששני אנשים מדכאים אחד את השני, זה לא סותר.

יש פחד מלהגדיר דבר באופן שלילי, לתת לו שמות נרדפים, לדבר עליו בעקיפין. לפעמים זה מה שמונע מתהליך טיפול להצליח או להיות נכון.

לא מצדיקה את ההתנהגות, או את האמירה.

לא חושבת שנכון לעשות כאן תהליך טיפולי בפורום, ולא נכון לצאת בהצהרות לגבי מי מדכא מישהו אחר.

להציע טיפול, לציין משהו לגבי דינמיקה, להעלות שאלות - זה מעולה.

לקבוע קביעות לגבי האם הבעל מדכא או לא, בעיניי זה לא נכון. בטח לא במצב כזה רגיש

וכן חשוב להגדיר בצורה שלילית את ההתנהגות שלו.

כי כמו שהיא צודקת,

גם הוא היה יכול להיות צודק- אם היית שומעת אותו.

ואז מה השגנו בזה? כל אחד בטוח שרק הוא צודק, והוא זה שראוי שיבקשו ממנו סליחה, והשני בכלל לא רואה אותו, ובכלל עדיף גירושים מאשר לחיות יחד...

הפירוד בלב, 

יותר כואב מהאמירה הפוגענית שלו.

והפירוד בלב לא מתחיל מעכשיו. היא כתבה בהמשך ששניהם פגועים מחוסר הערכה וחוסר במילים טובות אחד לשני.

אז אם עכשיו נלך לבעל ונעשה לו נו נו נו

אז אולי הוא יגיד איזו סליחה רפה, אבל לא יהיה פה חיבור מהלב.

מה היא תקבל מזה? התנצלות לא כנה במקרה הטוב.

אבל אם היא תשים רגע את הפגיעה בצד, ותתחיל להגיד לו מילים של הערכה ואמפתיה לקושי שלו
מה היא תקבל מזה? היא תקבל בעל שגם ירגיש ישר בושה על איך שהוא בעצמו התנהג אליה
וגם ירגיש שבא לו להחזיר לה טוב, על הטוב שהיא גמלה לו.

וזה קשה מאוד, זה בטוח.
אבל לאחוז בפגיעה ולאחוז בצדק המוחלט לא יביאו אותה לחיבור לבעלה.

יכול להיות שגם הוא, אין לי מושג.

רק אחרי שנמצאים במקום אישי טוב יותר, אפשר לחזור להסתכל על בן הזוג ולראות מה אפשר או אי אפשר לעשות.

את מתארת מצב שבו אפשר להתקיים קיום "סטרילי" של נפרדות, כשאתם שניכם בבית.
אני ממש לא חושבת שזה אפשרי,
ואני גם חושבת שזה מסוכן לפעול ככה.

איו קיום של נפרדות סטרילית כזאת שתביא לה שמחה אמיתית בלב.

פשוט אין!

נפרדות כזאת פירושה סבל מתמשך. לה ולו.

זה אומר לנתק את החוטים שקושרים ביניהם. זה אומר לחיות בלי אהבה, בלי קשר, בלי שמחה, בלי חיות.

ואני אומרת הפוך.
בעלך יכול להיות חבר שלך,

הוא יכול להיות חם אלייך, לפרגן לך ולאהוב אותך כמו שאת רוצה,

וזה שהוא אנושי ואומר מילים קשות בשעת כעס- לא אומרר שהוא לא ראוי לזה.

את רוצה חיות ואהבה בלב? את רוצה קשר עם בעלך?

תוותרי לזמן קצר על הפגיעה. אל תאחזי בה חזק.
תגידי לו שנפגעת כמובן,
אבל לא בהפגנה של נפרדות, כבכיכול הוא לא ראוי בכלל ליחס חלילה,

אלא מתוך אהבה. מתוך הבנה שמי שפגע בי- זה בגלל שהוא קרוב אליי. בגלל החוט הזה שמקשר בינינו.

ולהרבות במילים טובות זה לא יעשה אותה חלשה ופגיעה,
אלא הפוך- זה יציב מראה בפני בעלה
וגם יגרום לו לרצות להחזיר לה באותה מטבע.

נכון, זו עבודה קשה על האגו,

אבל זה שווה. זה משתלם. כי חיים כאלה הם טובים יותר. שמחים יותר. 

מתעלמת מההתנהגות, ולא מייפה אותה.

אבל אני גם לא הופכת אותה למשהו שהיא לא, בלי להכיר את הסיטואציה מסביב.

האם ראוי או יפה שמישהו ידבר בצורה כזו לבת הזוג שלו? ממש לא.

וכן, יש מקרים שבהם זה ביטוי של אלימות / זלזול / חוסר כבוד רחבים יותר שהם חלק בזוגיות לא תקינה ולא בריאה.

אבל יש גם מקרים, שבהם יש אמירות לא תקינות, אבל זה לא אומר ששורש הרע הוא במי שאמר אותם.

ההתנהגות היא שלילית, אני לא חושבת שמישהי חולקת על זה.

המחלוקת היא על ההקשר ועל כמה מקום את נותנת להתנהגות השלילית הזו.

האם ההתנהגות שלילית ולכן - הבעל מדכא, לא אוהב, מתנהג מגעיל והוא הטריגר לכל המצב הזה - כמו שאת טוענת.

או שההתנהגות שלילית - וייתכן בהקשרים מסויימים (שלא גלויים לפנינו) שבאמת בן הזוג אשם במצב, אבל בהינתן ואנחנו לא יודעים את כל הסיטואציה, יכול להיות שיש כאן משהו אחר שכדאי לשים אליו לב. והוא עניין הדינמיקה, הפרשנות שאנחנו מעניקים למה שהאחר אומר, כמה ביטחון יש לנו בעצמינו, בלי תלות באחרים ועוד ועוד.

וזה הכיוון שאני הולכת אליו.

אני לא מייפה שום מציאות, ולא אומרת שזה תקין לדבר ככה. אני רק אומרת שבמה שמתואר כאן, זה לא כך כך מוחלט. ולפעמים טוב לשים סימן שאלה על דברים, לפני שקובעים משהו נחרץ כל כך.

במצב הזה יותר מקדם בעיניי לחשוב על דינמיקה, על ביטחון עצמי, על הכוח שלי ועל האפשרות שלי לשנות את המצב, מאשר ללכת להאשים מישהו אחר (שהוא במעגל הכי קרוב, והצבה שלו כ"אויב", עלולה לפגוע)

הסטנדרט שלי להתייחסות הוא גבוה, בכל הקשרים שלי, לא מוכנה לספוג אפילו מעט. העבר שלי מלא בספיגות כאלו, אבל למדתי והתקדמתי, לא רק בזוגיות אלא בכל תחומי החיים.

כן, מכירה גישות אחרות, פחות מתחברת.

אני לא אמרתי שיש להם פרשנות אחרת.

אני לא אמרתי שזה בסדר להגיד אותם.

אני רק לא מסכימה עם הקביעה המוחלטת שלך שזה הטריגר לכל המצב הזה, זה הכל.

כן, כדי לפתור בעיה צריך לדעת מה מקור הבעיה.

אז אם מצביעים על מקור בעיה לא נכון, בעיניי זה לא יעיל.

ואם קובעים בצורה מוחלטת מה מקור כל הבעיה, על סמך פסקה קצרה, זו בכלל טעות בעיניי.

את לא שאלת האם יכול להיות שבעצם ההתנהגות של בן הזוג גורמת לזה, אלא קבעת את זה כנתון.

באופן כללי אני חושבת שיותר נכון לשאול את הדברים כשאלה, ואז כל אחד מסיק את המסקנות בעצמו, מאשר לקבוע את זה בצורה נחרצת.

בטח כשהפרטים שאנחנו יודעים כל כך מעטים

אלא בגלל שהם משרתים את הנרטיב שהכותב רוצה להעביר

לצורך העניין פה - פרשנות אחרת:

הכותבת מנסה לחבר כמה שיותר נקודות שיצדיקו את התחושה שלה שהיא רק מפריעה בבית ושהיא נטל. הדברים שבעלה אמר הם פרשנות שלה לכך. אני מאוד מאמינה ורואה הרבה פעמים שפרשנות מילולית פשטנית לדברים שנאמרים היא ממש לא נכונה, מ2 סיבות:

1. מי שאמר מה שאמר לא באמת מתכוון לדברים כפשוטם, ויש סאבטקסט מתחת 

2. מי שהדברים נאמרים כלפיו לא מבין מה באמת רצו להגיד ומפרש אותם בכל מיני צורות שהן לא קשורות בכלל לכוונת המשורר. כי בדרכ - 1 

פה למשל אני כן מצליחה לראות שזה די מקרה קלאסי שחלים בו 1 ו2 גם היחד. הכותבת די איששה את זה בעצמה 

וכך רוב בני האדם מסתכלים על זה.

אבל למעשה, דיבור מזלזל/קשה/ ביקורתי לעתים מבטא קושי שלא מצליחים לבטא בצורה רגישה. במיוחד אם לא עומדת מאחוריו כוונת זדון לפגוע

אם נתייחס רק לדרך בה הדברים נאמרים ולא לתוכן, פספסנו את הנקודה, ופספסנו את ההזדמנות להקשיב למה שבן הזוג רוצה להביע, הגם שוודאי שתקשורת טובה יותר תעשה את העבודה קצרה יותר. אבל לא כולם נמצאים שם. וגם לא כולם נמצאים שם כל הזמן.

אגב, גם אם נמצאים במצב אישי טוב ומסוגלים להבין את השני ופחות להיפגע, אי אפשר להגן על התת מודע ואם שומעים שוב ושוב דיבור פוגעני, זה מחלחל. 

ששיקוףחיצוני כן יכול להועיל.

שונה הסתכלות של אישה על בעלה כגבר פוגעני מהסתכלות שלה עליו כאדם פגוע שקשה לו להביע

רוב הפעמים הפגיעה היא לא רק ממה שנאמר, אלא ממה שאנחנו חושבים שעומד מאחורי הדברים ומשליכים על עצמנו גם מתוך המצב האישי

ולא התכוונתי שהדיבור הפוגע צריך להימשך. ממש לא. לא במצב טוב ולא במצב רע חלילה. ההבנה של מה עומד מאחורי נועדה כדי לעצור את הגלגל. קודם כל במחשבה, להחליף דיסקט. בעלי לא מתכוון לפגוע בי באמת, אבל הוא לא מצליח לתקשר את הפגיעה שלו והקושי שלו.

מכאן יש לאן להתקדם בלעצור את זה ולשנות את השיח.

לצפות ממנו לשנות לבד בלי לעשות כלום  פחות ריאלי בעיניי, אפילו שזו לא אשמתה של אף אישה שבעלה מדבר אליה בצורה לא יפה ופוגעת. אבל מאיפה אני עוצרת את השיח, זו נקודה חשובה מאוד בעיניי

יכול להיות שהזוגיות היא טריגר עיקרי אבל זה לא בהכרח *הבעל*, זאת *הזוגיות*

התיאור שלה נשמע כמו תחושה ופרשנות שלה ולאוו דווקא כמו המציאות כמו שהיא באמת מהצד של הבעל

תחושות כאלה לא באות בהכרח משדר של הסביבה ואולי אפילו לרוב לא 

אחרי שהוא צובר ואוגר את כל התסכולים שלו עליה ומכיל הכל

פעם אחת יצא לו עקום

ולא תגידי קילל או משהו

פשוט אמר מילים פוגעות

הרבה פעמים כשמץפוצצים מוציאים דברים בצורה פחות יפה..

אבל נשמע שהוא בעל שסופר רוצה אותה ואת הקרבה שלה. אחרת מזמן היה הולך

כי תיארת שיש ביניכם איזו ציפייה להערכה, שלא מתממשת ומובילה לתסכול ולמתח.

נשמע שלשניכם עמוס, וכל אחד מרגיש לא אהוב ולא מוערך מספיק. לא בשדה העבודה ולא בשדה ההורות...

אני ממש ממליצה לך בחום רב, להתחיל גם להגיד לעצמך מילים טובות,

וגם לבעלך.

הוא, כמוך, בעצם כ"כ רוצה שתראי אותו. שתגידי לו תודה על המאמצים שלו. לזכות ממך למילה טובה.

למילים טובות יש כוח אדיר!!!!

תגידי לעצמך מילה טובה, ותגידי גם לבעלך.

במקום להיכנס למקום של "איפה אתה פגעת בי", או "אתה לא רואה אותי בכלל" או "היחס שלך מתחת לכל ביקורת"

מה שיגרור מצדו עוד הגנתיות ותוקפנות,
תנסי להגיד לו משהו טוב... להתחיל שיח של טוב ביניכם... שיח של מחמאות, מילים טובות...

אפילו פייק איט אנטיל יו מייק איט.

עוד מחמאה, ועוד עין טובה, ועוד משפט של הערכה,

בסוף זה מה שאת רוצה מבעלך וזה מה שהוא מבקש ממך...

פשוט אני מרגישה ששנינו פיתחנו תלות אובססיבית מה כל אחד חושב על השני וצורך מוגזם ואינסופי איך אנחנו מעריכים אחד את השני, וזה במקום שכבר אנחנו מתישים את עצמנו, ואני חולמת להיות במקום עצמאי שאני לא תלויה בהערכה של אף אחד.. זה המוקד שלי בטיפול עכשיו להצליח לקבל את עצמי ולאהוב את הקיום שלי ולהרגיש ראויה בפני עצמי.. ובהקשר של תגובות אחרות שנאמרו כאן, אני חוששת להתחיל טיפול תרופתי פסיכיאטרי בהריון.. בכל מקרה עזרתם לי קצת לצאת מהמערבולת ולהבין שהפרידה לא תביא לריפוי אלא עלולה עוד להחליש, אז אתמקד כרגע בעיקר בלחשוב מה יכול לחזק אותי..

והרבה פעמים זה נובע מחוסר ביטחון עצמי,

אז כל אחד מחכה שהשני ירים את הכפפה.

ואז צוברים מטענים, וכל אחד מרגיש בבטן את המטען של השני כלפיו...

ממש כמו כדור שלג שנערם.

אז שווה לדעתי "לוותר חלקית" על הפגיעה העכשווית, ועל התחושה שלך שאת לא מספיק מוערכת,
ולתת לו הערכה ומילים טובות.

זה מרגיש לך כמו משהו שאת יכולה לנסות לעשות?

שלוחת לך חיבוק גדול

את אישה אלופה אין עלייך

דואגת במסירות לילדים שלך

להישאר בבית עם ילדים ולא לצאת לעבוד לא כולם יכולות

להיות אמא לחמש ילדים וואוו זה מלאאא

קודם כל את ממש אלופה נקודה!!!!!

השם מביא לאנשים אתגרים לפי הכוחות שיש להם אז זה מראה שיש לך המון כוחות ויכולות 

ורק להיות בבית ולגדל ילדים זה מטורף לא חייבים לצאת לעבוד תפרגני לעצמך להיות בהיריון וללדת

בנים לא היו שורדים את זה אז את כבר אלופה ותותחית כי את דואגת לילדים שלך 

שווה לך לקבוע לעצמך זמן שלך(לצאת עם חברות, שיעור ספורט,מקלחת טובה,...)

מה שמפנק אותך תעשי

זה חשוב ברגע שאת משקיעה זמן בעצמך את חוזרת עם כוחות חדשים

ודבר שני הייתי הולכת לטיפול רגשי,לאימון ואם אין התקדמות אולי הייתי מחליפה יש המון אפשריות והמון מטפלות שונות

ותנסי להתמקד במה אני אוהבת מה ממלא אותי ולנסות לעשות דברים שעושים לך טוב

לכולם יש תקופות יותר מורכבות זה בסדר זה נורמלי שאת רוצה להשקיע בעצמך וזה חשוב

והייתי מתייצעת אם גורם מקצועי לגבי בעלך נשמע שאת עוברת תקופה קשה ואולי הוא צריך הדרכה מה לעשות

את לא נטל, את מחזיקה את המשפחה.

תחפשי ריפוי נפשי, לא צריכה להתגרש.

כל הפוסט שלך חיפשתי איפה הבעייתיות הזוגית שבגלל את רוצה להתגרש והיא לא שם.

ההתנהלות עם בן זוג תמיד תהיה מורכבת ותלויה בחוזק הנפשי שלנו. אבל כל עוד לא תמצאי את החוזק שלך בעצמך, תמיד תחפשי את זה חיצונית לך. ואת מאוד חזקה, להתמודד עם ילדים עם צרכים מיוחדים דורש כל כך הרבה כוח. ואני בטוחה שגם בעלך עושה הרבה בשביל המשפחה, כי אחרת זה לא היה עובד.. אל תפרקי את המשפחה, אלא תפני לטיפול בשבילך

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי