את עוברת דברים קשים מאוד. כואב מאוד לקרוא, את בתוך הריון, גם ככה הכל סוער ומבולבל.

אבל נשמע לי שאם תתגרשי שום דבר לא יפתר , להיפך, רק יחמיר .

יפול עלייך עול כלכלי, עול של להיות עם הילדים לבד לילות וימים ושבתות שלמות, עול שתקחי בחשבון שהילדים יקחו את זה קשה, כמו כל ילד נורמאלי ויצטרכו טיפולים ויחס נוסף, עול של לידה לבד. מתכון בטוח להכנס לדכאון אחרי לידה.  

יש לך קושי עם עצמך, בעקבות דברים שעברת, תטפלי בעצמך הכי טוב שאת יכולה, תלכו יחד לטיפול זוגי טוב.

ואגב, גם אם תתגרשי את לא מתפטרת מתפקיד האמהות, הם ישארו שלך לנצח.....

תמצאי לך מישהי/מישהו שיוכלו לכוון אותך בתקופה הזאת, לא פשוט לבדך... רבנית/ מדריכה/ עו''ס/ מטפלת כלשהי. 

ועדין להחליט שאת במקום הראשון

שיתאכזבו . שיצפו. שיעשו פרצופים. מה יכול לקרות יותר גרוע?

תדאגי לעצמך בלי להסתכל מה חושבים עליך אן מה מצפים ממך.

תעשי מה שטוב לך!! לא מה שטוב לבעלך!!!

תפסיקי לדאוג לו ושיגיד מה שבא לו

ובודאי שאת בהריון כעת . את !! את!!! את!!! רק את !!

רמה כלשהי של דיכאון. ואני לא אומרת בשביל להחליש אותך. אלא להיפך.

באמת עברת ואת עוברת דברים קשים מאוד

ואף אחד לא מכיר בקושי שלך

ולהיפך, עוד באים אליך בטענות ואמרות מחלישות, במקום לחזק אותך.

את צריכה לטפל ולחזק את עצמך, אבל לא בשביל לרצות את האחרים. בשביל עצמך. כדי שתרגישי יותר טוב וגם כדי לא להיות תלויה במה אנשים אומרים/חושבים עליך.

את רוצה להתגרש כי את מרגישה לא בסדר?

אולי תתני רקע יותר רחב לזוגיות שלך.

מה שבטוח שתקופה של היריון היא לא זמן להחלטות הרות גורל. לא מחליטים להתגרש בהיריון. הכל לא מאוזן. הכל רגיש. הכל נראה דיכוטומי.

את נשמעת גמורה, ללא תמיכה מהסביבה ..את צריכה לקבל עזרה ממישהו.

לגבי בעלך, הוא מבין את המצב שלך? הוא גם מראה אהבה? פירגון? מכיל?

ממקרה ספיצפי אחד שתיארת לא ניתן להסיק על כל הקשר שלכם. אולי כדי לך לפרט יותר שנבין יותר.

וכמובן מאוד שקודם כל לפני קבלת החלטה כלשהי ללכת ליעוץ זוגי או מישהו שיעשה לך קצת סדר בנפש ובראש. 

אני מטפלת בעצמי טיפול רגשי אבל זה דברים שלוקחים זמן ובינתיים אין לי כוחות לאחריות האינסופית הזאת לחיים של אחרים..

בעלי הוא איש טוב סך הכל, הוא הרבה פועל בדפוס שהוא מכיל ונותן עד שהוא מתפוצץ.

מסרב בתוקף לטיפול זוגי..

ועצם קיומך הוא עולם ומולואו !!

את לא צריכה להצדיק את הקיום בשום עשיה

המשפחה עדיין תהיה שלך. עם יותר לבד. עם יותר קושי כלכלי.

לדעתי זה לא הפיתרון.

את עברת קשיים קשים באמת באמת. ולגמרי נשמע שהגעת לקצה הכוחות. המיכל ריק. בצדק.

הייתי מתמקדת בלהתחיל למלא אותו. לטובת כולם.

צעדים קטנים. טיפול רגשי זה כבר צעד ענק.

תצאי להליכה לבד בערב. גם רק רבע שעה.

חוג שאת אוהבת. להיפגש עם חברה מפעם. מוזיקה. טיפול מרגיע.

ואם צריך אז טיפול תרופתי לדיכאון זה גם לא בושה.

אבל הייתי מתמקדת בלהטעין את עצמי רגע ולראות אם הכיוון חיובי.

חיבוק גדול! אמא לביאה! 

איזו אישה גיבורה! וכמה ויתורים עשית למען הילדים שלך. את אמא לביאה ומיוחדת!

אני כל כך יכולה להזדהות עם התחושות שלך, עם הרצון להיעלושה שהנוכחות שלנו רק גורמת נזק.

זה מרגיש שאת נימצאת כרגע בקצה הכוחות שלך, בלי שום טיפת אנרגיה ובלי תיקווה לעתיד טוב.

ממה שנישמע ממה שכתבת ניראה שאת קצת בדיכאון.

אני גם הייתי במצב דומה, ואצלי טיפול נפשי הוא טוב ועוזר, אבל לוקח זמן ובינתים חייבים משהו שיוכל לעזור מייד. אני לוקחת כדורים כל יום וזה פשוט הצלה מבחינתי, זה נותן לי אנרגיה, תחושת מסוגלות רצון לחיות ועזוכ לדיכאון לאדישות לעצב לרצון להיעלם.

לי היה מאוד קשה להתחיל לקחת כדורים, הייתי משוכנעת בזה שאני באמת לא בסדר שאני באמת רק מזיקה לילדים שלי ולבעלי ושבאמת לי ולחיים שלי שום תיקווה, והייתי בטוחה שזאת המציאות ושום כדורים לא יוכלו לשנות מציאות. ולא האמנתי כמה הראש שלי היה שבוי בדיכאון וכמה שהמציאות כפי שניראתה לי, לא היתה באמת המציאות.

אני ממש ממליצה לך לפחות לנסות.

אני לוקחת ציפרלקס שזה כדורים יחסית פשוטים שכל רופא מישפחה יכול להביא לך.

במקביל ברגע שאת תרגישי טוב יותר ותוכלי להרים קצת את הראש מעל המים, אז תוכלו אולי לטפל גם בזוגיות. אני חושבת שבמצב שלכם מאוד מומלץ ללכת לטיפול זוגי.

* כתבתי את הכל רק ממה שהרגשתי מהכתיבה שלך ומהניסיון חיים האישי שלי, אם זה לא מתאים - תתעלמי.

אם לא תדאגי לעצמך אף אחד לא ידאג לך, תתחילי להסתכל על עצמך, לחשוב על הצרכים שלך ושכולם יחכו אחריך.

גירושים מבזבזים הרבה אנרגיה, יותר פשוט להתחיל לדאוג לעצמך, לעמוד על שלך ולהתעלם ממי שמזלזל ולועג לך.

במקום לשלם על עורכי דין לטובת הליך גירושין, תמשיכי בהליך הטיפולי שלך ותעלי איתו הילוך ותצאי לחופשה כמה ימים רק את לבד.

נשמע שהדפוס של 'לא רצויה' והקטנה עצמית ממשיך והולך ומתעצם. למרות שממה שאני קוראת, מתחת לפני השטח הביקורת של בעלך מגיעה מתוך מקום של חוסר: את משמעותית לנו, ואנחנו לא נהנים מהנוכחות שלך כמו שהיינו רוצים. את חסרה לי כאשתי. והוא כנראה מתוסכל ולא מצליח להביע את זה כמו שצריך..

אבל תדעי שגם אם את רק על הספה, אז את מאוד משמעותית בבית. ואת חשובה מעצם היותך. וניכר שאת עושה המון המון עבור הבית והילדים. וזה גם באמת מאוד מובן שאת רוצה קצת חופש מכל המחויבויות, זה נשמע שאת מאוד מאוד עמוסה בבעיות של אחרים ולוקחת על עצמך הרבה, כשאת בעצמך צריכה מרחב תומך ולהישען.

וזה הגיוני גם שקשה לבעלך. גם אם מצופה ממנו רק לתמוך, לא כולם נולדים תומכים ומכילים אפילו שזה מאוד לא רגיש, ולפעמים זה גם עובר את קצה גבול היכולת ויכול לצאת בביקורתיות רעילה החוצה.

אבל הילדים שלך לנצח יישארו שלך ולנצח ירצו את הקרבה והחום שלך. ובלעדייך לא יהיו להם חיים מאושרים, גם אם עד 120 חלילה תהיי על הספה - אין מה להשוות בכלל.

הייתי בודקת כיוון של דכאון. זה קלאסי למה שאת מתארת, עם ההריון הלאצפוי, הילד שלא מצליח להסתגל והטריגר שצף ועוד..

אולי טיפול תרופתי ייתן לך מענה טוב וירים אותך מהבור בנוסף לטיםול הרגשי

שולחת חיבוק❤️

ובטחון עצמי אמיתי!

את טובה וראויה לאהבה מעצם היותך את!

עברת בחיים דברים לא קלים, היו הרבה טריגרים והכל צף.

אל תשברי, תחזיקי מעמד עוד קצת, תבוא תקופה שתצליחי לקום מזה!  במצב ההורמונלי של עכשיו זה לא הזמן לפרק הכל. יגיע הזמן שתהיי מיושבת יושבת יותר.

התפקיד שלך עכשיו זה לדאוג לעצמך ולעובר. תחשבי מה ישמח אותך ותעשי את זה.

השמחה היא רפואה♥︎

שתדעי לך שגם לי היו מחשבות דומות כשהייתי בדיכאון אחרי לידה: הכי טוב שנתגרש ושבעלי יגדל לבד את הילדים, כי אני רק מזיקה להם.

אלה באמת מחשבות אופייניות לגמרי לדיכאון, ואת - יש לל את כל הטריגרים האפשריים לדיכאון...

אז קודם כול - תזכרי שהמחשבות האלה לא באות ממך, אלא מהיתור הזה שהתיישב עלייך ששמו דיכאון. וכרגע המשימה שלך היא לגרש את היצור הזה, ומתוך כך גם המחשבות הקשות האלה ייעלמו, ותוכלי לשוב להיות בטוב עם בעלך וילדייך.

ממש ממליצה לך, בנוסף לטיפול הרגשי, ללכת לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי. זה יכול להיות מקפצה רצינית בדרך להרגיש טוב.

ובינתיים - תזכרי שאת אהובה ויקרה, גם על בעלך וילדייך ובעיקר על הקב"ה ❤️ ובע"ה גם על עצמך...

זה בעל מדכא

שמדבר מגעיל ומשפיל

מאיפה את יודעת שהיא אהובה על בעלה? אני מבינה ההפך ממה שהוא אומר.

אבל בסופו של דבר גם הוא עובר תקופה קשה, אז יכול להיות שזה נובע מזה.

הפתרון כאן בעיניי הוא לא להתגרש אלא לטפל. ומכיוון שכרגע הוא לא מוכן ללכת לטיפול, היא צריכה להתמקד בטיפול בעצמה.

אם הוא ימשיך לדבר ככה גם כשהיא תהיה בטוב - אז באמת יהיה צורך לשקול צעדים אחרים...

את \בחיים לא התעצבנת? בחיים לא נפלט לך משפט שטותי?

העצות ניתנות לה ולא לו.

אז כן, קודם כול היא צריכה לטפל בעצמה, ללא תלות בסביבה שלה. ברגע שהיא תגיע למקום טוב עם עצמה, היא תוכל לשים לב לסביבה ולהגיע להחלטות.

אבל כרגע המטרה שלנו כאן היא לחזק אותה, ולדבר בגנות בעלה לדעתי עלול להחליש אותה...

המצב, ממה שכתוב ולא כתוב, הוא בעל שבמקום להיות תומך, הוא גורם מפריע. כדי לטפל במצב צריך להעמיד אותו במקומו או לכל הפחות להתעלם ממנו, כן וגם לטפל טיפול עצמי, כשאין טריגר שכל הזמן מפריע בדרך.

תלוי איך מתעלמים, אם לא מייחסים חשיבות למילים פוגעניות זה מפריע להחלמה מהעלבון.

אם מתעלמים בקטע כועס על הפוגעניות, זה יכול לעזור להחלים וגם לצד השני להבין שהוא צריך להשתפר.

מזה שהוא לא התנצל על אמירה אומללה שלו את מסיקה שהוא הטריגר העיקרי??

מה עם הפגיעה המינית והקושי עם הילדים וההריון? 

׳אני מרגישה שהגעתי לקו האדום של הכוחות שלי, נתתי מעצמי בלי סוף עד שלא נשאר עוד כח, לא רוצה שאף אחד ייגע בי, לא ידבר אליי ולא יסתכל לכיוון שלי, רוצה שקט מוחלט ולהיות פנויה לשיקום של עצמי. בעיקר ברמה הזוגית-לא רוצה שיצפו ממני לכלום, לא רוצה לאכזב אף אחד, מאסתי בתלות הזאת של הבן זוג שלי בכל מילה שאני אומרת או לא אומרת, מאסתי בתלות שלי בהערכה או בביקורת של הבן זוג..ובמיוחד מאסתי בכל הקשר המיני, אין לי שום טיפת כוחות ואנרגיה לזה... למה אני צריכה לחיות בחשש כל הזמן ממה הוא יחשוב עליי? מרגישה כמו נטל על המשפחה שלי, יושבת חסרת אנרגיה בסלון ורק מחכה שהזמן יעבור.. ביום שישי בעלי התפרץ עליי- "יש לך כח סיבולת של תינוקת, לא עובדת ולא עושה כלום ימים שלמים והעצלנות והאדישות שלך הורגות אותי", הוא בן אדם נחמד וחבל לי שאני סתם גורמת סבל, מייחלת פשוט להיעלם ולתת להם לחיות חיים מאושרים וזורמים ונורמליים׳

נכון, יש הרבה קשיים אחרים וגם טריגרים אחרים. זוגיות פוגענית היא טריגר מאד משמעותי, היא מפורטת פה ברמה שקשה לפספס.

מי שרוצה להעלם כדי לאפשר למשפחתה לחיות חיים נורמלים, זו מי שנתנו לה תחושה כזו או אמרו במפורש.

יש דברים פוגעים בזוגיות, שקשורים לדינמיקה שנוצרה בין בני הזוג.

זה לא אומר שמישהו מהם אדם לא טוב.

זה אומר שהדינמיקה שנוצרה ביניהם (כתוצאה מדפוסים חוזרים בעבר, כתוצאה משילוב של אופי של אנשים שונים או כל דבר אחר), הדינמיקה יוצרת מצב שלא בריא ולא נכון עבור אחד מהם או עבור שניהם.

הפתרון במצב הזה הוא לפתור את הדינמיקה, ויש לזה כל מיני דרכים.

אנשים אומרים כל מיני דברים במצבים שונים, ובמצב קרוב ורגיש בין בני זוג, לא הייתי ממהרת לקבוע קביעות נחרצות על בסיס אמירה או תיאור קצר.

האם זו אמירה שצריכה להיאמר? לא.

האם יכול להיות שזה מגיע על בסיס דינמיקה בהתנהלות בין שני בני הזוג? כן.

האם זה אומר שמישהו כאן אדם רע? לא.

מההודעה גם לא ניתן להסיק שום דבר לגבי האם הוא אדם טוב. כמעט כלום.

כי אנחנו לא שם, ואלו לא החיים שלנו ואנחנו לא יודעות.

אם היו מצטטים אותי מתוך ריבים שלי ושל בעלי בעבר, הייתי יכולה לכתוב עלינו את אותו הדבר. אבל זה בדיוק העניין, יש כאן רק תיאור קצר, שאי אפשר להסיק ממנו כלום לגבי האם הבעל מדכא או לא.

אפשר להסיק שלא טוב לפותחת, זה ברור כאן. וברור שצריך שינוי. אבל זה לא כל כך ברור בעיניי מה הגורם למצב הסה.

אז בעיני נכון להימנע מלכתוב קביעות נחרצות כאלו, גם אם את מצליחה להתנצל מיד על כל טעות שלך.

אם מישהו אומר משהו בגלל דינמיקה שלילית, הוא עדין אמר משהו.

אדם שמדכא מישהו אחר הוא לא בהכרח רע, אבל חשוב לעצור את זה.

יכול להיות ששני אנשים מדכאים אחד את השני, זה לא סותר.

יש פחד מלהגדיר דבר באופן שלילי, לתת לו שמות נרדפים, לדבר עליו בעקיפין. לפעמים זה מה שמונע מתהליך טיפול להצליח או להיות נכון.

לא מצדיקה את ההתנהגות, או את האמירה.

לא חושבת שנכון לעשות כאן תהליך טיפולי בפורום, ולא נכון לצאת בהצהרות לגבי מי מדכא מישהו אחר.

להציע טיפול, לציין משהו לגבי דינמיקה, להעלות שאלות - זה מעולה.

לקבוע קביעות לגבי האם הבעל מדכא או לא, בעיניי זה לא נכון. בטח לא במצב כזה רגיש

וכן חשוב להגדיר בצורה שלילית את ההתנהגות שלו.

כי כמו שהיא צודקת,

גם הוא היה יכול להיות צודק- אם היית שומעת אותו.

ואז מה השגנו בזה? כל אחד בטוח שרק הוא צודק, והוא זה שראוי שיבקשו ממנו סליחה, והשני בכלל לא רואה אותו, ובכלל עדיף גירושים מאשר לחיות יחד...

הפירוד בלב, 

יותר כואב מהאמירה הפוגענית שלו.

והפירוד בלב לא מתחיל מעכשיו. היא כתבה בהמשך ששניהם פגועים מחוסר הערכה וחוסר במילים טובות אחד לשני.

אז אם עכשיו נלך לבעל ונעשה לו נו נו נו

אז אולי הוא יגיד איזו סליחה רפה, אבל לא יהיה פה חיבור מהלב.

מה היא תקבל מזה? התנצלות לא כנה במקרה הטוב.

אבל אם היא תשים רגע את הפגיעה בצד, ותתחיל להגיד לו מילים של הערכה ואמפתיה לקושי שלו
מה היא תקבל מזה? היא תקבל בעל שגם ירגיש ישר בושה על איך שהוא בעצמו התנהג אליה
וגם ירגיש שבא לו להחזיר לה טוב, על הטוב שהיא גמלה לו.

וזה קשה מאוד, זה בטוח.
אבל לאחוז בפגיעה ולאחוז בצדק המוחלט לא יביאו אותה לחיבור לבעלה.

יכול להיות שגם הוא, אין לי מושג.

רק אחרי שנמצאים במקום אישי טוב יותר, אפשר לחזור להסתכל על בן הזוג ולראות מה אפשר או אי אפשר לעשות.

את מתארת מצב שבו אפשר להתקיים קיום "סטרילי" של נפרדות, כשאתם שניכם בבית.
אני ממש לא חושבת שזה אפשרי,
ואני גם חושבת שזה מסוכן לפעול ככה.

איו קיום של נפרדות סטרילית כזאת שתביא לה שמחה אמיתית בלב.

פשוט אין!

נפרדות כזאת פירושה סבל מתמשך. לה ולו.

זה אומר לנתק את החוטים שקושרים ביניהם. זה אומר לחיות בלי אהבה, בלי קשר, בלי שמחה, בלי חיות.

ואני אומרת הפוך.
בעלך יכול להיות חבר שלך,

הוא יכול להיות חם אלייך, לפרגן לך ולאהוב אותך כמו שאת רוצה,

וזה שהוא אנושי ואומר מילים קשות בשעת כעס- לא אומרר שהוא לא ראוי לזה.

את רוצה חיות ואהבה בלב? את רוצה קשר עם בעלך?

תוותרי לזמן קצר על הפגיעה. אל תאחזי בה חזק.
תגידי לו שנפגעת כמובן,
אבל לא בהפגנה של נפרדות, כבכיכול הוא לא ראוי בכלל ליחס חלילה,

אלא מתוך אהבה. מתוך הבנה שמי שפגע בי- זה בגלל שהוא קרוב אליי. בגלל החוט הזה שמקשר בינינו.

ולהרבות במילים טובות זה לא יעשה אותה חלשה ופגיעה,
אלא הפוך- זה יציב מראה בפני בעלה
וגם יגרום לו לרצות להחזיר לה באותה מטבע.

נכון, זו עבודה קשה על האגו,

אבל זה שווה. זה משתלם. כי חיים כאלה הם טובים יותר. שמחים יותר. 

מתעלמת מההתנהגות, ולא מייפה אותה.

אבל אני גם לא הופכת אותה למשהו שהיא לא, בלי להכיר את הסיטואציה מסביב.

האם ראוי או יפה שמישהו ידבר בצורה כזו לבת הזוג שלו? ממש לא.

וכן, יש מקרים שבהם זה ביטוי של אלימות / זלזול / חוסר כבוד רחבים יותר שהם חלק בזוגיות לא תקינה ולא בריאה.

אבל יש גם מקרים, שבהם יש אמירות לא תקינות, אבל זה לא אומר ששורש הרע הוא במי שאמר אותם.

ההתנהגות היא שלילית, אני לא חושבת שמישהי חולקת על זה.

המחלוקת היא על ההקשר ועל כמה מקום את נותנת להתנהגות השלילית הזו.

האם ההתנהגות שלילית ולכן - הבעל מדכא, לא אוהב, מתנהג מגעיל והוא הטריגר לכל המצב הזה - כמו שאת טוענת.

או שההתנהגות שלילית - וייתכן בהקשרים מסויימים (שלא גלויים לפנינו) שבאמת בן הזוג אשם במצב, אבל בהינתן ואנחנו לא יודעים את כל הסיטואציה, יכול להיות שיש כאן משהו אחר שכדאי לשים אליו לב. והוא עניין הדינמיקה, הפרשנות שאנחנו מעניקים למה שהאחר אומר, כמה ביטחון יש לנו בעצמינו, בלי תלות באחרים ועוד ועוד.

וזה הכיוון שאני הולכת אליו.

אני לא מייפה שום מציאות, ולא אומרת שזה תקין לדבר ככה. אני רק אומרת שבמה שמתואר כאן, זה לא כך כך מוחלט. ולפעמים טוב לשים סימן שאלה על דברים, לפני שקובעים משהו נחרץ כל כך.

במצב הזה יותר מקדם בעיניי לחשוב על דינמיקה, על ביטחון עצמי, על הכוח שלי ועל האפשרות שלי לשנות את המצב, מאשר ללכת להאשים מישהו אחר (שהוא במעגל הכי קרוב, והצבה שלו כ"אויב", עלולה לפגוע)

הסטנדרט שלי להתייחסות הוא גבוה, בכל הקשרים שלי, לא מוכנה לספוג אפילו מעט. העבר שלי מלא בספיגות כאלו, אבל למדתי והתקדמתי, לא רק בזוגיות אלא בכל תחומי החיים.

כן, מכירה גישות אחרות, פחות מתחברת.

אני לא אמרתי שיש להם פרשנות אחרת.

אני לא אמרתי שזה בסדר להגיד אותם.

אני רק לא מסכימה עם הקביעה המוחלטת שלך שזה הטריגר לכל המצב הזה, זה הכל.

כן, כדי לפתור בעיה צריך לדעת מה מקור הבעיה.

אז אם מצביעים על מקור בעיה לא נכון, בעיניי זה לא יעיל.

ואם קובעים בצורה מוחלטת מה מקור כל הבעיה, על סמך פסקה קצרה, זו בכלל טעות בעיניי.

את לא שאלת האם יכול להיות שבעצם ההתנהגות של בן הזוג גורמת לזה, אלא קבעת את זה כנתון.

באופן כללי אני חושבת שיותר נכון לשאול את הדברים כשאלה, ואז כל אחד מסיק את המסקנות בעצמו, מאשר לקבוע את זה בצורה נחרצת.

בטח כשהפרטים שאנחנו יודעים כל כך מעטים

אלא בגלל שהם משרתים את הנרטיב שהכותב רוצה להעביר

לצורך העניין פה - פרשנות אחרת:

הכותבת מנסה לחבר כמה שיותר נקודות שיצדיקו את התחושה שלה שהיא רק מפריעה בבית ושהיא נטל. הדברים שבעלה אמר הם פרשנות שלה לכך. אני מאוד מאמינה ורואה הרבה פעמים שפרשנות מילולית פשטנית לדברים שנאמרים היא ממש לא נכונה, מ2 סיבות:

1. מי שאמר מה שאמר לא באמת מתכוון לדברים כפשוטם, ויש סאבטקסט מתחת 

2. מי שהדברים נאמרים כלפיו לא מבין מה באמת רצו להגיד ומפרש אותם בכל מיני צורות שהן לא קשורות בכלל לכוונת המשורר. כי בדרכ - 1 

פה למשל אני כן מצליחה לראות שזה די מקרה קלאסי שחלים בו 1 ו2 גם היחד. הכותבת די איששה את זה בעצמה 

וכך רוב בני האדם מסתכלים על זה.

אבל למעשה, דיבור מזלזל/קשה/ ביקורתי לעתים מבטא קושי שלא מצליחים לבטא בצורה רגישה. במיוחד אם לא עומדת מאחוריו כוונת זדון לפגוע

אם נתייחס רק לדרך בה הדברים נאמרים ולא לתוכן, פספסנו את הנקודה, ופספסנו את ההזדמנות להקשיב למה שבן הזוג רוצה להביע, הגם שוודאי שתקשורת טובה יותר תעשה את העבודה קצרה יותר. אבל לא כולם נמצאים שם. וגם לא כולם נמצאים שם כל הזמן.

אגב, גם אם נמצאים במצב אישי טוב ומסוגלים להבין את השני ופחות להיפגע, אי אפשר להגן על התת מודע ואם שומעים שוב ושוב דיבור פוגעני, זה מחלחל. 

ששיקוףחיצוני כן יכול להועיל.

שונה הסתכלות של אישה על בעלה כגבר פוגעני מהסתכלות שלה עליו כאדם פגוע שקשה לו להביע

רוב הפעמים הפגיעה היא לא רק ממה שנאמר, אלא ממה שאנחנו חושבים שעומד מאחורי הדברים ומשליכים על עצמנו גם מתוך המצב האישי

ולא התכוונתי שהדיבור הפוגע צריך להימשך. ממש לא. לא במצב טוב ולא במצב רע חלילה. ההבנה של מה עומד מאחורי נועדה כדי לעצור את הגלגל. קודם כל במחשבה, להחליף דיסקט. בעלי לא מתכוון לפגוע בי באמת, אבל הוא לא מצליח לתקשר את הפגיעה שלו והקושי שלו.

מכאן יש לאן להתקדם בלעצור את זה ולשנות את השיח.

לצפות ממנו לשנות לבד בלי לעשות כלום  פחות ריאלי בעיניי, אפילו שזו לא אשמתה של אף אישה שבעלה מדבר אליה בצורה לא יפה ופוגעת. אבל מאיפה אני עוצרת את השיח, זו נקודה חשובה מאוד בעיניי

יכול להיות שהזוגיות היא טריגר עיקרי אבל זה לא בהכרח *הבעל*, זאת *הזוגיות*

התיאור שלה נשמע כמו תחושה ופרשנות שלה ולאוו דווקא כמו המציאות כמו שהיא באמת מהצד של הבעל

תחושות כאלה לא באות בהכרח משדר של הסביבה ואולי אפילו לרוב לא 

אחרי שהוא צובר ואוגר את כל התסכולים שלו עליה ומכיל הכל

פעם אחת יצא לו עקום

ולא תגידי קילל או משהו

פשוט אמר מילים פוגעות

הרבה פעמים כשמץפוצצים מוציאים דברים בצורה פחות יפה..

אבל נשמע שהוא בעל שסופר רוצה אותה ואת הקרבה שלה. אחרת מזמן היה הולך

כי תיארת שיש ביניכם איזו ציפייה להערכה, שלא מתממשת ומובילה לתסכול ולמתח.

נשמע שלשניכם עמוס, וכל אחד מרגיש לא אהוב ולא מוערך מספיק. לא בשדה העבודה ולא בשדה ההורות...

אני ממש ממליצה לך בחום רב, להתחיל גם להגיד לעצמך מילים טובות,

וגם לבעלך.

הוא, כמוך, בעצם כ"כ רוצה שתראי אותו. שתגידי לו תודה על המאמצים שלו. לזכות ממך למילה טובה.

למילים טובות יש כוח אדיר!!!!

תגידי לעצמך מילה טובה, ותגידי גם לבעלך.

במקום להיכנס למקום של "איפה אתה פגעת בי", או "אתה לא רואה אותי בכלל" או "היחס שלך מתחת לכל ביקורת"

מה שיגרור מצדו עוד הגנתיות ותוקפנות,
תנסי להגיד לו משהו טוב... להתחיל שיח של טוב ביניכם... שיח של מחמאות, מילים טובות...

אפילו פייק איט אנטיל יו מייק איט.

עוד מחמאה, ועוד עין טובה, ועוד משפט של הערכה,

בסוף זה מה שאת רוצה מבעלך וזה מה שהוא מבקש ממך...

פשוט אני מרגישה ששנינו פיתחנו תלות אובססיבית מה כל אחד חושב על השני וצורך מוגזם ואינסופי איך אנחנו מעריכים אחד את השני, וזה במקום שכבר אנחנו מתישים את עצמנו, ואני חולמת להיות במקום עצמאי שאני לא תלויה בהערכה של אף אחד.. זה המוקד שלי בטיפול עכשיו להצליח לקבל את עצמי ולאהוב את הקיום שלי ולהרגיש ראויה בפני עצמי.. ובהקשר של תגובות אחרות שנאמרו כאן, אני חוששת להתחיל טיפול תרופתי פסיכיאטרי בהריון.. בכל מקרה עזרתם לי קצת לצאת מהמערבולת ולהבין שהפרידה לא תביא לריפוי אלא עלולה עוד להחליש, אז אתמקד כרגע בעיקר בלחשוב מה יכול לחזק אותי..

והרבה פעמים זה נובע מחוסר ביטחון עצמי,

אז כל אחד מחכה שהשני ירים את הכפפה.

ואז צוברים מטענים, וכל אחד מרגיש בבטן את המטען של השני כלפיו...

ממש כמו כדור שלג שנערם.

אז שווה לדעתי "לוותר חלקית" על הפגיעה העכשווית, ועל התחושה שלך שאת לא מספיק מוערכת,
ולתת לו הערכה ומילים טובות.

זה מרגיש לך כמו משהו שאת יכולה לנסות לעשות?

שלוחת לך חיבוק גדול

את אישה אלופה אין עלייך

דואגת במסירות לילדים שלך

להישאר בבית עם ילדים ולא לצאת לעבוד לא כולם יכולות

להיות אמא לחמש ילדים וואוו זה מלאאא

קודם כל את ממש אלופה נקודה!!!!!

השם מביא לאנשים אתגרים לפי הכוחות שיש להם אז זה מראה שיש לך המון כוחות ויכולות 

ורק להיות בבית ולגדל ילדים זה מטורף לא חייבים לצאת לעבוד תפרגני לעצמך להיות בהיריון וללדת

בנים לא היו שורדים את זה אז את כבר אלופה ותותחית כי את דואגת לילדים שלך 

שווה לך לקבוע לעצמך זמן שלך(לצאת עם חברות, שיעור ספורט,מקלחת טובה,...)

מה שמפנק אותך תעשי

זה חשוב ברגע שאת משקיעה זמן בעצמך את חוזרת עם כוחות חדשים

ודבר שני הייתי הולכת לטיפול רגשי,לאימון ואם אין התקדמות אולי הייתי מחליפה יש המון אפשריות והמון מטפלות שונות

ותנסי להתמקד במה אני אוהבת מה ממלא אותי ולנסות לעשות דברים שעושים לך טוב

לכולם יש תקופות יותר מורכבות זה בסדר זה נורמלי שאת רוצה להשקיע בעצמך וזה חשוב

והייתי מתייצעת אם גורם מקצועי לגבי בעלך נשמע שאת עוברת תקופה קשה ואולי הוא צריך הדרכה מה לעשות

את לא נטל, את מחזיקה את המשפחה.

תחפשי ריפוי נפשי, לא צריכה להתגרש.

כל הפוסט שלך חיפשתי איפה הבעייתיות הזוגית שבגלל את רוצה להתגרש והיא לא שם.

ההתנהלות עם בן זוג תמיד תהיה מורכבת ותלויה בחוזק הנפשי שלנו. אבל כל עוד לא תמצאי את החוזק שלך בעצמך, תמיד תחפשי את זה חיצונית לך. ואת מאוד חזקה, להתמודד עם ילדים עם צרכים מיוחדים דורש כל כך הרבה כוח. ואני בטוחה שגם בעלך עושה הרבה בשביל המשפחה, כי אחרת זה לא היה עובד.. אל תפרקי את המשפחה, אלא תפני לטיפול בשבילך

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק