"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" שבבוקר בדר"כ רואים חסדים רואים כזה עולם טוב ובלילה מגיע הזמן הקשה שלאדם מתערער הביטחון, האמונה ואז הוא בא בטענות, המטרה היא לזכור שאחרי הלילה מגיע יום שבו עודפעם יהיו חסדים ולהתעודד מהמחשבה שזה לא באמת באמת אלא רק עם החושך מתכסים במרה שחורה. הרב יצחק גינבורג מחליף את המרה שחורה להרהור שמח- שממומלץ להתעסק בלילה ובעיקר כשקשה בדברים שעושים שמח. אבל אם יש קושי שמגיע הרבה בלילה אז כדאי ביום לנסות לחשוב איך לטפל בו... ואני ממש משטתפת בקושי הזה

למשל אותי משמח שירים אז כשאני עצובה בלילה אני שמה שירים ורוקדת

אבל זה יכול להיות בדיחות, לצייר, לקרוא מה שמשמח

אני ממליצה לך לקרוא ספרים על זה, יש את הספרים של הרב יצחק גינזבורג מרבין בשמחה כל השנה, השמחה והתרנגולת

ועוד כל מיני חוברות של הרב ארוש, רן ובר נראלי גם

מה שישר עלה לי לראש זה איוב, ההתעסקות עם עצם התופעה של שפע מול הפך העניין וכל השאלות האמוניות שעולות שם, בצורה הכי גלויה וישירה. עולים שם הקולות האמוניים והקולות מנגד ויש שם מה להעמיק.

מעבר לזה, מבראשית כל התנ''ך שזור בתופעות שכאלו של טוב גלוי והפכו, וההתמודדות של אבותינו ואימותינו ונביאינו ונביאותיו עם אותו חוסר בהירות לגבי מהלכים שמתרחשים במציאות, ומה שמחזיק זה האמונה: שכמו שיש התמדה בחסד הגלוי שנובע מההשגחה האלוקית, כך גם כשהיא נעלמת מהעין לעיתים, בוודאי גם שם ישנה השגחה שיש לה פנים אחרות. (אם תרצי יכולה להמליץ לך על ספר שמלווה אותי כמה שנים בתקופה הזו של ספירת העומר ובכלל במהלך השנה, שממש נותן הבנה עמוקה וכלים להתמודד עם צורות ההנהגה השונות שמתגלות בעולם.)

ומתחברת למה שכתבה אני))), ומניחה פה את פירוש המלב''ים על הפסוק (תהלים צב, ג) :

"להגיד" רק כבר התבאר שההנהגה הטבעיית נקראת בשם אמונה, כי על שמירת חקי הטבע הבטיח בעת בריאת העולם ויסד חקי הטבע חק ולא יעבור שלא ימושו החקים האלה כל ימי עולם, אבל ההנהגה הפלאית נקראת בשם חסד, כי ע"ז לא התחייב, והמשורר יציין גילוי שני הנהגות אלה עם היום והלילה, שכמו שהלילה הוא ציון העת שבו ינוחו החיים והברואים מפעולותיהם, כן יניח ה' מפעולותיו עת הטבע תנהוג ההנהגה, וכמו שהבקר הוא ציון התעוררות הנבראים אל פעולות ותנועות חדשות, ובו יחדש ה' מעשה בראשית, כן יציין העת שיעשה ה' פעולות חדשות ע"י ההנהגה ההשגחית, וע"כ יאמר במליצה "להגיד בבקר חסדך", שהוא עת יתגלה ה' בהנהגתו ההשגחיית ויאיר לעולם בחסדו שהוא נפלאותיו וחסדיו, "ואמונתך" בלילות, עת יעורב אור ההשגחיי והנסיי, בכ"ז תשאר אמונתו, שכל מעשי בראשית ישמרו חקיהם ויעמדו על טבעם ושלימותם כפי מה שהטביע אותם בששת ימי הבריאה:

קודם כל, תודה רבה על התיוג! (תמיד משמח שמתייגים אותך....).

אתמול התחלתי לכתוב ונמחק לי באמצע, אז לכן שולח "רק" עכשיו.

קודם כל, כמו @אילת השחר חשבתי ישר על איוב. איוב כשהיה לו שפע, בירך את ה', וכשנלקח ממנו השפע, וקיבל ייסורים, אז פתח את פיו ולפי חז"ל: "כפר בתחית המתים"/"הפך קערה על פיה" (בעקרון אחרי שלקחו לו את השפע לא פתח את פיו, רק כשקיבל ייסורים פתח את פיו, אך יש בתרגום וברש"י שגם אחרי שנלקח ממנו השפע ואמר: "ה' נתן וה' לקח" ולא נכנע לדברי אשתו "לברך" את ה', שבלב כן כבר חטא: "וברם ברעיוניה הרהר במילין" (מקווה שזה ציטוט מדוייק).

אז קודם כל, לפי חלק מהדעות בחז"ל איוב היה יהודי, שכן לפי אחת מהדעות היה מיוצאי מצרים, ועל כן, הסיפור של איוב שייך לכולנו. אפשר לחשוב שכיוון שבסוף איוב פתח את פיו, זה אומר שמראש הכל היה חיצוני והוא לא באמת בירך את ה' מאהבה אמיתית. אבל באמת אין זה כך. מרש"י והתרגום שאמרו שרק אחרי שנלקחו לאיוב בניו הוא הרהר בלב, זה מראה שלפני כן גם בלב, בפנים, לא חטא ובירך את ה' גם בליבו. אלא שאחרי כן הייסורים שברו אותו (אפשר לטעון שזה מראה שמראש החיבור לא אמיתי לגמרי, אבל אי אפשר לומר שהכל היה חיצוני ובלב הוא בכלל לא בירך את ה'). וגם הייסורים ששברו אותו, זה לא משום שהוא היה חיצוני, אלא השבר היה בעיקר שבירת התפיסה שלו את טוּב הא-לוהות. כשנלקחו לו בניו ובנותיו ורכושו עוד לא חטא לגמרי (רק "הרהר", דהיינו, הסתפק), כי יכול להיות שהוא לא בדרגה מספיק גבוהה כדי שה' יתערב וישנה את הטבע בשבילו, ולא היה כאן משהו יוצא מגדר הטבע, אלא בגדר מזל רע. אבל הייסורים הנוראיים שתקפו אותו אחרי כן היו יוצאי דופן, כך שהבין שפה ה' במכוון מייסר אותו, וכאן הוא כבר נשבר, איך הוא יכול להודות לה' על כך שהוא טוב, בזמן שהוא מרע לו. אם הוא באמת אוהב אותו, מדוע הוא מייסר אותו (אמנם נתן לו קודם, אבל "כנראה שינה את דעתו" או משהו כזה). זה נראה לי ההסבר באיוב. ובאמת בסופו של דבר ה' מתגלה אליו ומביא לו הרבה שפע, מה שמביא אותו לשוב לתפיסתו הראשונה של טוּב הא-לוהות, אך הפעם, עם הבנה שיש מצב של "ייסורים של אהבה" (וזה העלה אותו למדרגה יותר עמוקה, לאהבה שאינה תלוייה בדבר, להכרת א-לוהים בעל מידת הדין ולא רק כא-ל בעל החסד האינסופי. אמנם, גם הדין בסופו של דבר הוא חסד, אבל הוא מתגלה בצורה אחרת מהרגיל. כמו המשל של הניתוח שאביא בשם הרמח"ל להלן. אגב, ההסבר שלי קשור למחלוקת בחז"ל האם איוב עבד מאהבה או רק מיראה בסוטה כ"ז עמ' ב').

רעי איוב תקפו אותו איך הוא מדבר כנגד ה' והוכיחו אותו, אך חז"ל אומרים הלכה שאסור להזכיר לבעל תשובה את חטאיו ולצער אותו כמו שרעי איוב חיפשו את חטאיו כדי להצדיק את הדין. זה מראה שבסופו של דבר יש כאן חצי לגיטימציה לדבר הזה, אם כי, כמובן, אין זה אידיאלי לחטוא ולכפור בתחית המתים וכדו' (בלשון המעטה), אבל מבינים שצערו גרם לו ו"אל תדין את האדם עד שתגיע למקומו" (אמנם, אפשר להגיד שדברי חז"ל הם רק "טכניים" בלבד, שכיוון שזה יגרום לו סתם לאנטי ולא יגרום לו לחזור בתשובה, אז אל תעשה כך, אבל נראה יותר שזה משום שגם יש קצת הבנה למצב שלו). ציטוט דברי חז"ל דומים (כרגע לא מצאתי את מה שדיברתי עליו, אולי הנוסח כפי שכתבתי מופיע רק בהלכה ולא בגמרא): "לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. אמר רבא: מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד ב) (וזה נפסק להלכה ג"כ).

הרמח"ל במסילת ישרים פרק י"ט כותב דברים יפים וחשובים שנראה לי יעזרו לך להבין את העניין:
"....והנה ענין האהבה הוא - שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו וא-להותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל"א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו ישיאהו וירצהו אליה אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו, הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ב): כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-להים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא וכו', ואומר (שם פ"ד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', (שם ס"ג): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'. כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שכתב הנביא (ישעיה כ"ו): לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס"ג): אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואומר (שם קי"ט): ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): גם מצותיך שעשועי וגו'. 
והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז"ל (שם ו'): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך. 
אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות: הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא - כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו - כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד. 
אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו".

בסופו של דבר, למדנו מגדולי רבותינו שאפילו בזמן החושך יש להאמין שהקב"ה משגיח והכל לטובה. מזמור כ"ב בתהלים הוא מזמור איילת השחר, שהוא המזמור של פורים, שחז"ל לומדים ממנו הלכות של קריאת מגילה, ואסתר אומרת שם: "א-לי א-לי למה עזבתני?" (אמנם דוד אומר את זה, אך חז"ל שמים את המילים האלו גם בפה של אסתר). בהמשך המזמור דוד אומר: " גל אל ה' יפלטהו יצילהו כי חפץ בו" (פס' ט'). זאת אומרת, דוד למרות הצרה והקושי בוטח בה' שיסובב הכל לטובה. וכן רבי עקיבא שאע"פ שנכבה לו הנר, ונטרפו לו התרנגול והחמור, אמר: "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" (ואכן התברר לו שזה לטובה), וכן נחום איש גם זו שאמר "גם זו לטובה" אחרי שהאוצר שהיה אמור להביא למלך כמנחה נשדד והוחלף בחול, ולבסוף ראה איך זה היה לטובה (שבסוף העפר הזה הפך לחיצים ובליסטראות שעזרו למלך לנצח במלחמה). ורבי עקיבא מבטא עוד יותר את העניין הזה כשאמר בסוף ימיו כשהוליכו אותו למות ע"י סריקת בשרו במסרקות של ברזל שכל ימיו השתוקק לקיים המקרא של: "ואהבת את ה' א-לוהיך...(ו)בכל נפשך...."- אפילו נוטל את נפשך. רבי עקיבא מצליח לראות גם בחושך הכי גדול את האור (ולכן גם כשרואה את החורבן צוחק, כי מבין שזה חלק מקיום הנבואה הטובה, והשבר בסופו של דבר נועד להצמיח הופעת אור יותר גדולה, מדרגה יותר גבוהה). ונראה לי זו ההדרכה, לנסות לראות את האור גם בחושך ולהאמין שהכל לטובה.

צריך להסביר כי ה"דכאון" שמדובר פה הוא לא דכאון קליני ודומיו אלא בהקשר המקראי/חז"לי הוא שפלות, "דכא ושפל רוח תושיע".

כשבנאדם נהיה במצב שפל אז הרב קוק אומר שיש לו הזדמנות פז! הזדמנות לבסס את מידת הענווה.

 הפסוק במשלי אומר "לפני שבר, גאון", כאשר האדם נמצא ב'גאון' (מצב של גדלות, רוממות) אז הוא סימן שעומד להיות משבר לשבר שעומד לבוא.. אז הרב קוק אומר ק"ו על פי הכלל - "מידה טובה מרובה ממידת פורענות" (מידת ה'פרגון' של הקב"ה היא לא פחותה ממידת ה'כעס' של הקב"ה) - אם ה'גאון' הוא סימן של השבר שעומד לבוא, אז קל וחומר שאם יש לאדם מצב של 'שבר' אז סימן שהמצב המרומם - ה'גאון', מתקרב. 

בסוף הפסקה הרב רומז שהשפע וה'גאון' הוא תוצאה ישירה של הענווה. ענווה היא היא היכולת, לקבל את השפע, וממילא כאשר אדם נמצא בענווה במצב של שפלות אז הוא מתחבר למקור החיים, מקור השפע, הקב"ה וממילא הוא מגיע למצב של שפע ו'גאון'.

(הביאור שנתתי לא כתוב בצורה מדוייקת, כל אחד יקח את זה למקום שהוא מבין כמובן)

אורות הקודש ג׳:ג׳:ב׳

כשטוב לי אני שמח ומודה לה' על הטוב, וחושש שאני מקבל את גמול מעשי בעולם הזה כדי להיפרע ממני

כשרע לי אני מבין שזה מכפר לי על החטאים שלי אבל זה לא משמח אותי מספיק כי הגיהנם לא מספיק מפחיד אותי. זה קצת משמח כי אז אולי דברים שלא קיבלתי בגלל שאני לא ראוי עכשיו אני כן יכול לקבל

שפעם יש עוצמה של אהבת ה'

ופעם עוצמה של אובדן

ושניהם מהקב"ה

אבל התופעה של מתח הזה בין שתי העוצמות האלו

איך להתייחס אליו או האם הוא מבוסס במקורות שלנו בשביל ללמוד להתמודד איתו נכון.

האם את מתייחסת לתופעה שלפעמים טוב לי ולפעמים לא?

או שאת מתייחסת לתופעה שלפעמים אדם אוהב את ה' ולפעמים לא?

כי על התופעה הראשונה זה די ברור - יש המון התייחסויות איך לברך על הרעה ואיך להתייחס לדברים לא טובים שקורים.

התופעה השניה - אנחנו חייבים לאהוב את ה' תמיד כי כך כתוב בתורה. יכול להיות שלפעמים אנחנו נכשלים בקיום מצוות התורה, ואז צריך לעשות תשובה ולחזור לקיים את מצוות התורה.

ואם אהבת ה' תלויה בטוב שאני מקבל מאת ה' - זה באמת היה המבחן שנעשה לאיוב כמו שציינו אחרים לפני (רק מדייק גם שם - הדיון הוא לא "אמוני", כי האמונה נשארת אותו דבר. מצוות האמונה בה' ומצוות אהבת ה' הן בלתי תלויות. אפשר להאמין בה' בלי לאהוב אותו.)

כשראיתי את החידוד שלך, אז אולי כדאי שאביא מקורות שמדברים יותר ספיציפית על מה ששאלת:

אורות התשובה פרק ג: "....וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום, מדותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים בקדרות וצמאון שמעורר לו געול רוחני, מתביש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום, מתמרמר הוא על עצמו, אינו מוצא מנוס מפח מוקשים שלו, שאין לו תוכן מיוחד, רק הוא כולו כמו נתון בסד. מתוך מרירות נפשית זו באה התשובה כרטיה של רופא אמן. הרגשת התשובה ועומק ידיעתה, סמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי התורה, האמונה והמסורת, בכל כחה היא באה וזורמת בתוך נפשו. בטחון עוז ברפואה, בתחיה הכוללת, שהתשובה מושיטה לכל הדבקים בה, מעביר עליו רוח חן ותחנונים, "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם". מרגיש הוא, ובכל יום ויום שעובר עליו, בהסכמת תשובה עילאה וכללית זו, הרגשתו נעשית יותר בטוחה, יותר מחוורת, יותר מוארה באור השכל, ויותר מתבארת ע"פ יסודי תורה. והנה הוא הולך ונוהר, פני הזעם חלפו, אור רצון בא וזורח, הוא מתמלא עוז, עיניו מתמלאות אש קדש. לבבו כולו נטבל בנחלי עדנים, קדושה וטהרה חופפות עליו. אהבה אין קץ מלא כל רוחו, נפשו צמאה לד', וכמו חלב ודשן תשבע מצמאונה זה גופו, רוח הקדש מקשקשת לפניו כזוג והוא מבושר שנמחו כל פשעיו, הידועים ושאינם ידועים, שהוא נברא מחדש בריה חדשה, שכל העולם כולו וכל העולמים התחדשו עמו, והכל אומר שירה, חדות ד' מלא כל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו"".

יש גם הרבה פסקאות באורות הקודש א' (ואולי בעוד מקומות באורות הקודש) על כך שלפעמים יש לאדם שבר משום שהמדרגה הקודמת כבר לא מספקת אותו והוא כבר מוכשר למדרגה הבאה, אבל כיוון שהאדם לא התעלה למדרגה הזאת, אז יש שבר, שאמור לאותת לאדם שהוא אמור להתעלות לאותה מדרגה. סוג של: "ההעדר קודם להווייה".

אם אפשר לציין מקור אשמח

תודה ממש

גם הרב צבי יהודה מצטט את המהר"ל הזה כמה פעמים. משום מה בחיפוש בפרוייקט השו"ת מצאתי רק בחידושי אגדות למהר"ל נדה דף כ"ד עמ' ב' ד"ה "ויראה כי", אבל זכור לי שזה מופיע בעוד מספר מקומות במהר"ל (אחפש אחרי זה בהוצאה של הרב הוטנר, הוא בטח יראה עוד מקומות שהמהר"ל מזכיר עקרון זה). העקרון אומר שכדי שתצמח מדרגה חדשה, צריך קודם כל "להרוס" את המדרגה הקודמת, כדי לפנות מקום למדרגה החדשה. לכן, מה שבעינינו נראה כהרס, הוא הקדמה למדרגה חדשה, וכשנגיע להוייה, למדרגה החדשה, ונסתכל על הכל במכלול, נבין שההעדר היה בשביל ההווייה. זה סוג של כלל שכך הטבע פועל, שכדי שתהיה הווייה, צריך העדר שיקדם (זאת אומרת, יש לעיין בלי קשר מדוע הטבע כך, למה ה' טבע כך (אמנם קושייה זו לא קשה לשיטת הרמב"ם בנמנעות, ואכמ"ל), אבל בכל מקרה כך מתנהל הטבע). זה כמו בביולוגיה, הגוף הורג תאים ישנים, כדי להחליף אותם בתאים חדשים (ולפעמים זה בפעולה יזומה של הרופאים. אני לא יודע אם זה נכון היום, אבל פעם הרפואה האמינה שזה טוב פעם בחצי שנה להקיז דם. עייני משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות. גם אם זה ספיציפית לא נכון, העקרון הרפואי נכון). הבנתי שיש גם תהליך כזה אצל נשר, שהוא מחליף את כל האיברים שלו ומחדש אותם, וזה הפשט בפסוק: "תתחדש כנשר נעורייכי" (תהלים ק"ג, ה"א). בקיצור, זה העקרון, וזה מסביר המון תופעות.

שמעתי פעם בשיעור של הרב דב ביגון

באותו שבוע שהיה את הצונאמי בהודו

לפני כ 13 שנים.

אבל בכל זאת מעניין אותי לדעת את המקןר שהסברת

מכיוון שאין לי ספרי מהרל 

אשמח לשיעור או משהו שאפש למצוא במרשתת.

תודה רבה לך מאד

על ההשקעה!

https://www.yeshiva.org.il/midrash/50125

בשמחה!

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם

וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)