אחרי כמה פעמים שאת מניחה את הפגיעות בצד, ומדברת, ומשתפת, ובמקרה הטוב זה מועיל ליומיים ובמקרה הרע את חוטפת ''שיחת מוסר'' או ויכוח למה לא בסדר שאני מרגישה כך וכך---
הביטחון העצמי יורד לאפס.
רק פה אני מעזה להודות בזה.
מולו ומול העולם- אני אשה חכמה, חזקה... בלה בלה.
אבל באמת- שאני מרוסקת.
מעצם זה שאני רודפת אחריו.
מזה שהוא בתכל'ס חסר לי ואני כן רוצה אותו (כמה אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא רוצה אותו בכלל!!)
שאלת אם יש משהו שהוא טוען כלפיי וזה אמת:
הוא טוען (יותר נכון ''מחזיר לי'') שאני אף פעם לא מרוצה ורואה רק את הרע במקום להודות ולהיות מאושרת.
מנק' מבט שלו הוא צודק. אבל רק מנקודת המבט שלו. אם היה מקשיב לי ומבין באמת על מה הכאב שלי---
מבחינתו-
קנינו רכב חדש (!) ואני צריכה להיות מאושרת.
יש לי ילדים בריאים ואני צריכה להיות מאושרת.
יש לנו בית קרקע וזה אמור לעשות אותי מאושרת.
אנחנו ''עובדים ביחד'' ויושבים פעם בשבוע לפגישת עבודה ואני צריכה להיות מאושרת.
שנינו עצמאיים וזה סיבה להיות מאושרת
אבל אני לא!
כי ברכב החדש הוא נוהג ומלכלך!
והילדים שלי קצת מוזנחים והציונים שלהם נמוכים הרבה פעמים, ורבים המון, ולא מחונכים לסדר וניקיון כמו שהייתי רוצה!
והבית שלנו אמנם ''פרטי'' אבל מכוער וקטן ולא משופץ כמו שתיכננו כשקנינו אותו.
ואני חיה בצמצום של מקום שאין לי איפה להכניס עוד תינוק הביתה והכל נראה כמו מעברה, ואין לי פרטיות במקלחת, ואני לא יכולה לארח ולכן הרבה קשרים משפחתיים מאד רופפים לי, והעבודה שלי מתבצעת על ''חצי קלאצ''' כי אין לי מקום נורמלי
ונעצרה לנו הבניה באמצע בגלל שכנה אחת אז עוד יותר הבית נראה כמו חורבה!
ואני בכלל לא אוהבת לעבוד איתו!! הוא קולגה מעצבן!!
והסברתי לו שאני מחפשת שנדבר לא רק על ענייני עבודה כל הזמן. שנהיה קצת זוג. הוא אמר שכנראה לא מסוגל לספק לי את זה ושאנסה למצוא את הסיפור הזה בדרך אחרת!
לא פוגע???
ושנינו עצמאים ולא מרוויחים כמו שכירים אפילו, אז מה הקטע??
וואי. כמה מירמור הוצאתי פה. סליחה. והאורך---
אם קראת את כל זה אז את משהו מיוחד.
)
)