את צריכה לכעוס. למה את לא כועסת?! את צריכה לשנוא ולהתקומם. להלחם. מי לקח את כל החיים ממך.....
מי הסכים לך להיות שק אגרוף של החיים האלה?!... בשביל מה?!
למה כל אדם שמחבב את הודפת? כי הוא העז לרצות את קרבתך ולרמוז שאת שווה משהו? מה כל כך מסוכן ומפחיד בזה?
כ"כ הרבה האמינו ומאמינים שיש לך מה לתת ומצפים לזה, ואת תעשי הכל כולל לאכזב ולפשוע כדי להוכיח שאין.
שאת לא שייכת אם ירצו לצרף אותך עם זה.
כדי להוכיח שאת לא ואף אחד בחיים לא יבין מי את באמת.
אנשים מנסים למשוך אותך החוצה אבל מחזיקה חזק את הדלת של הכלא הזה ונשארת בפנים.
אם לא עוזר כל החיבה של האנשים
מה ישנה את זה? איזה מין אישור את מחפשת?
מה ישבור את הכלא?
יש בפנים הרבה כאב
ורגשות קפואים
ומחשבות אסורות
חלומות שרופים
ורצונות רמוסים
שמזמן לא הסתכלתי להם בפנים
אפר
קליעים מפוזרים
רשמי מלחמה
עיר חרבה ונטושה
שאין מי שישקם
ועל זה אין את מי להזמין להסתכל
ואת הכאב הזה בפני אף אחד אי אפשר להוציא
וגם אם הייתי רוצה, אין כל כך איך
בעולם החיצוני אני גרה ותיירת
וכשאני חוזרת לעולם שלי יש בכי ומספד
לפעמים נדמה לי שאני רואה עדיין עשן עולה
או שכבר התרגלתי לנוף הקודר, למדתי להזדהות עם הכאב
ולהחליף אותו באני האמיתי שרוצה לנצנץ מחדש ולהתנחל
