עבודה מהבית, התנהלות מול לקוחות בעיקר בהתכתבות...

ולמדתי הוראה. אין סיכוי שהייתי שורדת מול כיתה... (זה מה שהבנתי אז כצעירה. אמא שלי אמרה לי בזמנו שאולי עם הגיל זה יעבור לי, אבל הנה אני כבר קרובה לארבעים  ועדיין לא מרגישה שמסוגלת...)

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. בשביל העבודה שלי היום למדתי משהו חדש במשך שנתיים (מקביל לתואר שני), ואני לא יודעת אם זה אפשרי לך היום.

אולי מסגרת של שיעורים פרטיים תתאים לך יותר?

יש קושי במציאת עבודה בתחום שאת מרגישה שמתאים לך יותר?

אולי עדיף להתפשר על משהו פחות מעניין ומאתגר ופחות מכניס, אבל גם לא סוחט ומציף.

ובהמשך, לכוון לעבודה שגם תבטא את הכישורים, וגם תתאים לאופי.

קצת פחות אולי.

הייתה לנו מורה שלקחה ללב. אני די מהר התחברתי אליה בתור ילד בכיתה ג'. אבל זוכר שהיה לה ממש ממש קשוח עם הכיתה ועם העניינים. בסופו של דבר אחרי השנה הזו היא בחרה שלא להמשיך.

תראי, אני במקום שמבחינה מקצועית מדוייק לי וטוב לי. ואני מודה על זה כל יום (לא מספיק). אבל בסוף אני יושב לבד מול מחשב ופגישה עם בן אדם שהוא לא המשפחה הקרובה זה מאורע מיוחד שכתוב ביומן, ובכנות - גם איתם לא קל לי.

מה שכן - 

דבר שעזר לי לאורך השנים - 

לקחת נקודות שמציפות אותי. כל פעם מחדש. לא להגיד "הכל מציף אותי" (למרות שזה די נכון). להבין כל פעם מה מטרגר אותי ולמה ויש עבודה שאפשר לעשות כדי שזה- רק זה- הנקודה הספציפית הזו - פחות תציף.

עם השנים והעבודה אז יש פחות ופחות נקודות שמציפות ויותר זמנים שבהם אני נמצא במלוא כוחי. ויש גם ימים (כמו היום בבוקר...) שבהם יום העבודה או חלקו הלך כי היה הצפה רגשית שהייתה צריכה את הזמן והיחס שלה.

(וספציפית אתמול היה לי גם התמודדות עם הצפה בדמות התקף זעם של הבן הבכור, היה קשוח ברמה אחרת לגמרי במיוחד שהוא סופג את האנרגיה מכל הסביבה)

למה בכלל למדת הוראה?

(דוסית וזה, יודע, ובכל זאת)

אני טובה מאוד בעיבוד חומרי למידה, בניתי מערכי שיעור מושלמים, בעבודה המעשית הייתי מצטיינת, אך בסטאז' לא היה לי נחמד בכלל. הייתי חוזרת בוכה.

לכן פניתי לתחום קצת אחר (דרש תעודת הוראה, אך לא בית ספר בכלל), והיה לי טוב. ועכשיו, אחרי תקופה, הטוב הזה נגמר, ולא מצליחה למצוא משהו דומה (גם בגלל עניין הלכתי, שלא לעמוד מול קהל מעורב. הרב שלי אינו מרשה).

המשפחה זקוקה למשכורת שלי, ומכאן הלחץ לפנות לתיכונים דתיים. אבל ממש ממש רע לי עם הרעיון. לכן ההתלבטות אם להכריח את עצמי לעשות משהו שקשה לי כל כך. 

בתור תלמיד. וגם כשאני מגיע לבי"ס בתור אבא לילד ההצפה וכמות האנרגיה שזורמת שם קשה לי. אובייקטיבית. אני חוזר משם סחוט.

אני לא מכיר אותך ואת הרגישויות שלך. אולי  יש דרך למצוא לך עבודה במקצוע שלך שתדרוך פחות על הנקודות שמציפות אותך.  פחות שעות, כיתה קטנה יותר (מאותגרים או מצטיינים),  שעות שליפה של תלמידים , אני באמת לא יודע.

את מחפשת דווקא תיכון של בנות?

את עם רקע חרדי? 

לחפש עבודה בזום.

ומשרה חלקית. בינתיים לא מוצאת שום דבר בסגנון. התלבטתי אם להגיש קורות חיים למשרות רגילות. נשמע שלא כדאי.

גם לי התיכון היה לא פשוט בעבר כתלמידה והיום כאמא לתלמידה. אני לוקחת ללב מאוד, לפעמים מושבתת ימים שלמים וחשה חולשה קיצונית אחרי הערה לא לעניין או חוויה מציפה.

נשמע שהוראה רגילה ואינטנסיבית באמת לא בשבילי.  

כדי שבטווח הארוך כן תוכלי להיות שם. בכל אופן מחר בבוקר זה לא שייך.

או סתם חבל לחיות באשליות.

עשיתי טיפולים בעבר, חיזק אותי בעניינים מסוימים, אבל נשארתי רגישה מאוד.

יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם? כבר לא יודעת מה לחשוב.

ומעניין איפה עובר הגבול בין לקבל את האישיות שלי ולחפש תעסוקה מתאימה, גם אם זה ידרוש הסבה, או לנסות ללכת לכיוון שמתאים לי פחות + טיפול ולקוות שאתרגל (בעלי למשל סבור שאני סתם מתפנקת, שאני לא מחפשת משרה מלאה בתיכונים)

בסך הכול כשהייתי במקום שהיה טוב לי מבחינה תעסוקתית, הרגשתי טוב עם עצמי (לא סובלת מדיכאונות או מחרדות מוגזמות, אבל רגישה ומתרגשת, ועבודה בהוראה עם ילדים ובני נוער מפחידה אותי). 

הוא רגיש? הוא עובד בעבודה עם מלא אנשים?

מה האופי שלו?

כמה הוא באמת מסוגל להבין אותך וכמה הוא פשוט לוחץ עלייך כי הוא מוצף בעצמו מהקושי הכלכלי?

הוא לא רגיש מאוד, אבל לרוב מבין אותי. כלפי חוץ הוא חברה'מן ובטוח בעצמו. בפנים די חסר ביטחון. קצת אימפולסיבי (קשב). עובד עם אנשים, נותן הוראות, משדר סמכות.

אדם טוב. 

נשמע לי בין השורות שהלחץ שלו משמעותי אצלך במערכת. בעצם הוא ה"לקוח" של כל הרעיון הזה ואם הוא יהיה לא מרוצה יהיה לך משקל גדול מדי בבטן של כאב.

צריך לעשות עבודה על המקום שלך מולו ועל איך עושים שהוא לפחות יבין את הקושי שלך. אחרת הוא יפעיל לחץ לא מדוייק ואת תימעכי שם.

זה בסדר לעשות דבר שקשה לנו ליום-יומיים או לחלק קטן מהזמן. זה לא אפשרי בכלל (בראיה שלי לפחות)  לעשות את זה על  בסיס יומי. הנפש נשחקת והגוף מתישהו יאותת שאי אפשר יותר דרך מחלות וסיפורים.

עזרה מקצועית יכולה לעזור. ואולי בעוד חמש שנים תהיי מסוגלת לזה. זה לא רלוונטי למחר בבוקר. תהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם מוצפויות רגשיות לוקחת את הזמן שלה.

(חייב להגיד - אני היום במקום טוב בהרבה מלפני חמש-שש שנים ועדיין יש מקומות שמקפיצים לי את הבטן ברמה שממש קשה לי לתפקד בהם).

ובתחילת אמצע השנה

שיעורים פרטיים

אולי קייטנת צהרון עם דגש הכנה לקראת א/ חיזוק לכיתות היסוד

מתרגשת שבקבוצה הזאת מבינים אותי.

כבר חששתי שאני באמת מפונקת ומוזרה.

כשמשוחחת עם אנשים סביבי - אף אחד לא מבין מה הבעיה ללכת ללמד שלושים ארבעים תלמידים 20-30 שעות בשבוע. 

בטוח יש לך מה לתת ולהעשיר את מי שסביבך.

בקבוצה קטנה האינטימית אני חושבת שיהיה לך יותר  נוח וקל לבטא את עצמך ללא חשש

וככה גם ההשפעה שלך תהיה מורגשת יותר .

תצליחי!

קצת קשה לי החשיפה. במיוחד שמישהי שמכירה אותי מהחיים כבר זיהתה אותי, וכתבה לי

מתייגת את המנהלים -

@פרח-אש, @משה, @ילדה של אבא

יקרה נשמע לי שאת ממש מפחדת.

מפחדת להיות מוצפת ובסביבה שקשה לך ... מפחדת להיכנס למצב של מלחמת הישרדות מול העבודה שתשפיע על כל החיים שלך.

נשמע לי שאת אומרת שבגלל שאת רגישה מאוד את לא תוכלי לעבוד בתיכון ורק תפגעי מזה .

עבודה עם בני נוער היא באמת עבודה מאתגרת הם בשלב שבודק גבולות ואת תצתרכי להיות יציבה וברורה ולא להיות מושפעת מהם בקלות, ולאנשים רגישים מאוד זה קשה יותר מאנשים אחרים בדרכ.

אבל אני רוצה להביא את הצד השני גם, בתור אישה רגישה מאוד יש לך סיכוי גבוהה יותר להבין את הכיתה שלך וכל תלמידה , להביא את הכיתה לאיזון ולהתאים את השיעורים המדוייק יותר. עבודה בחינוך היא עבודה עם נפשות שאנשים רגישים ממש טובים בה באופן כללי ואת אומרת שאת טובה בבניה של מערכי שיעור ושל לימוד אם הבנתי נכון.

נשמע לי שאת מפחדת שהחוסן הנפשי שלך לא חזק מספיק כדי להציב גבולות ולא לקחת ללב אז אני רוצה להגיד לך שזה לא ברירת המחדל של רגישים מאוד, זה נקודה של עבודה כמו לכל אחד אחר... גם בחיים הפרטיים צריך חוסן נפשי ..

אם זו עבודה שנראתה לך כמו עונש  כמו להיכנס למלחמה אני לא מאמינה בלחות במלחמה אבל אם זו עבודה שגורמת לך איכשהו למרות הפחד לריגוש אני ממש מעודדת אותך ללכת על זה בלי מלחמה ולקחת בחשבון שכדאי לך אולי לעשות משהו אחר במקביל שיעזור לך ויחזק אותך... 

כתבת מדויק.

אני אוהבת ללמד, אבל חוששת מבעיות משמעת, מלחצים ומביקורת (כשלימדתי כיתות קטנות או קהל בוגר - נהניתי. בסטז' עם כיתה גדולה ושובבה מאוד היה לי סיוט).

אולי כשהילדים שלי יגדלו יהיה לי יותר כוח וגם יותר אומץ. עכשיו יש לי כמה קטנים ממש. 

לא לקחת ללב ולהבין שהרבה התנהגויות שלהם אינו אישיות נגדך אלא חלק מהמרד וממאפייני גיל ההתבגרות. זה לא קל. אם המקצוע שלך ייחודי - אולי יש מגמות של קבוצות קטנות שישמחו שתלמדי אותם? אולי לחפש ללמד מבוגרים שמשלימים בגרות? יש בתי ספר פרטיים

גם אני למדתי הוראה

וגם לי זה לא התאים בשום צורה

וניסיתי.

לא התאים לי הלחץ, המירוץ סביב הזנב של עצמי

הביקורת הבלתי פוסקת כי זאת מערכת של ביקורת

אם זה הורים, מורים מסביבך, מנהלת, סגנית

והעומס על הבוקר של כמויות של ילדים ורעש ובלאגן

פשוט התיש לי את בנפש

וכל הזמן משמעת, והתעסקות בשטויות ולא בלמידה כמעט

צריך עור של פיל, כוחות של ברזל לעמוד מול כל זה.

באמת ראיתי שאנשים קלילים מסתדרים הרבה יותר עם ההוראה. ופחות אנשים רגישים. הם אולי מחנכים ואנשים מעולים וטובים למערכת

אבל המערכת שוחקת אותם מוקדם מבדכ

ועזבי שאני לא מאמינה בכלל בדרך החינוכית הזאת

בכל אופן מצאתי תחום אחר שאוהבת

ושאני גם יכולה לעבוד ממנו מהבית.

אני אדם שצריך המון שקט ושלווה.

הוראה זה ממש לא המקום

חוויתי בסטאז' שלי מה שאת מתארת, והיה נורא.

טוב שמצאת תחום שמתאים לך. 

תחום הטיפול

זה אומנם קצת קשה בהתחלה להתפרנס מזה

אבל לאט לאט 

באירוע מסוג תאונת דרכים בו הייתי מעורב

נקודת המוצא לעבור בשלום  - ללכת עם האמת, להיצמד לעובדות ונקודות שאתה משוכנע באמיתותן.  

בהנחה שאין לך אינטרס להמציא דברים שלא היו ולא נבראו ואז להסתבך בשקרים ובסתירות - ברגע שאתה דבק באמת, אין ממה לחשוש    

בהצלחה!

לא נעים, אך לגמרי לא נורא 🙂

ואני בלי ביטחון עצמי, בטוח מה שאעשה לא יהיה בסדר.

לא משנה שאני בסדר. מה יעזחר עורך דין ? @משה?  הרי יש עובדות

יעזור לך להגיע מוכן מנטלית, רגשית, לתרגל איתך איך להתמודד בתרחישים השונים 

הביטחון העצמי שלך זה דבר אחד. אני לא יודע מה קרה שם אבל כנראה שלא גנבת משהו או פגעת במישהו.  אם כן זה כבר סרט אחר. אבל מהכירותי עם רגישים הם נוטים יותר לספוג ופחות לתקוף.

אם זה אכן הסיטואציה, אז צריך לקחת איש מקצוע שמתמחה בתלונות שווא, וב"עובדות". ובמקביל לעשות עבודה כדי שיהיה לך ביטחון עצמי והבטן שלך לא תתפרק כשהגרושה (אני מנחש נכון)  מאשימה אותך בכל מיני דברים.

ואם תרצה באישי אני יכול לשלוח לך עוד חומר.

בגדול צריך להתכונן לזה רגשית. כמו לכל דבר מאיים (ראיון עבודה וכו').  עבודת כתיבה קטנה שתעזור לך להבין ממה אתה מפחד באמת.

האם עשית את מה שטוענים שאתה עושה? אם כן, יש עורכי דין שזה המקצוע שלהם. אתה צריך אותו בשביל שירגיע אותך ויכין אותך. אם לא עשית שום דבר - גם אז כדאי להתייעץ עם עו"ד (בכנות, זה לא המקצוע שלי) כדי להבין איך להתמודד.

אם יש לך אליבי (כלומר שהיית במקום אחר בזמן שטוענים שבו עשית עבירה פלילית) - כדאי לאסוף אותו ולארגן אותו מסודר.

אם יש לך צורך להגיש תביעה כנגד כנראה שאין מנוס ותצטרך להתמודד עם זה. ייעוץ מקצועי זה טוב. אבל חוץ מזה צריך להבין מה כל כך מפחיד אותך שם. 

אגב, זה קשור לסיפור גירושין? כלומר להתמודדות זוגית-לשעבר.

שם יש שפע של תלונות ותלונות שווא ויש אנשים שיודעים להכין אותך לחקירה כזו.

זה יכול להיות בעיה לכל החיים?!

אבל שם יש יותר חשיבות לתיקים מתנהלים מאשר בשוק הפרטי.

.

אם זה נניח על "אלימות במשפחה", במסגרת סכסוך גירושין, שמשום מה יש כאלו הבטוחים שזה כמעט חלק מהנוהל (כדי "להשיג" צו הרחקה, וכך "לנסות לקבוע עובדות" עם הילדים, לגנוב את הרהיטים בבית המשותף וכו').

לפחות מהחוויה שלי אם אתה פועל נכון זה לא משהו כזה מטריד בדרך כלל.

זה בדרך כלל סוג של "פרוטוקול" שהחוקרים צריכים לעבוד לפיו, למרות שהם בעצמם יודעים שזה בבל"ת בגדול.

זה שייך לפה. יש לך עבודה רגשית לעשות על המנגנון שלך. בעיקר על החרדה שמופיעה בקשר שאתה רוצה בו (להבדיל מקשר שאתה פחות רוצה בו). פחד להיכשל או משהו כזה.

זה שהיא החליטה לסיים זה מתנה בשבילך. אתה - בשבילך - לא יכול לחיות במצב שבו אם תטעה (בקשר) יהיה אסון. זה נראה לך עכשיו כואב ומבאס אבל אי אפשר לחיות חיים שבהם אסור לך לטעות ואתה כל הזמן הולך על חבל דק וזו התחושה שלי מהקשר שלך.

הרגשה באסה כזאת שזה כל כך טוב ולכן אני מפחד לזוז

אני לא כל כך מבין למה זו מתנה, הבעיה היא לא איך שניגשתי ומה שעשיתי? המתנה היותר גדולה זה אם הייתי בא מוכן רגשית ופועל אחרת לא?

והוא יגמר כי מבחינת הגוף שלך הקשר הוא סכנה והוא מפחיד ובלעדיו יותר קל לך.

(קצת קשה להבין את זה כי נורא רצית את זה והכל ,אבל בפועל - הקשר הזה היה לך סכנה ואתה נושם יותר טוב אחרי שהוא הלך).

העניין זה שאתה לא צריך להיות  "מוכן" אלא צריך להיות אתה. וכרגע אתה מפחד להיות כזה וממילא הבחורה קלטה את זה ועפה.

ובאמצעות עבודה רגשית האני האמיתי שלי יתגלה? מה מטרת העבודה הרגשית? להשלים ולחיות בשלווה עם מי שאני או להבין שאני מישהו אחר?

קטונתי.

הרעיון זה פשוט להתחיל להבין איך עובד המנגנון ממה אתה מפחד וממה אתה מסתיר. יש כמובן אנשי מקצוע שיודעים לעשות את זה אבל ברמה הבסיסית, זה.

המקלדת סובלת הכל. אל תצנזר. גם קללות, גם מילות גנאי על חברים, גם רצונות שההלכה או הגוף אוסר. הכל. לא צריך לצנזר ואין בזה שום איסור או משהוכ זה.

כתבת משהו והתכווצת? מעולה. תכתוב גם שהתכווצת. ותנסה להבין מתי התכווצת ככה פעם קודמת. עם הזמן המנגנון שלך שכרגע אתה חייב "להחזיק אותו חזק" כדי שלא יהרוס את הקשר, יהיה מובן יותר ותוכל לשים לב לאיך אתה פועל.

באותו הקשר, פוד על רגשות

(וכל העמוד של האיש המדהים הזה, על נושאים שונים של רגשות ושל גברים רגישים ושל איך המערכת עובדת, יש לו שפה פנימית שלוקח זמן להבין אבל היא שווה את זה)

דווקא אחרי הקשר הזה כי הרגשתי שיושב בתוכי כל כך הרבה שצריך לצאת לאנשהו

אבל עדיין לא הרגשתי שונה...לא עשיתי את זה בתדירות ובניואנסים כמו שאתה מתאר אולי זה קשור

ואני מתחיל לחשוב שאי אפשר לברוח מלהיפתח ולדבר עם איש מקצוע אמיתי ולחשוף את כל הפחדים והסודות שלי בכנות פעם ראשונה בחיים שלי...למרות שרק המחשבה על זה עושה לי בחילה...

מישהו עלול לגלות מי אתה באמת? כזה?

עד היום ניסית כנראה לרצות את הסביבה שלך ולדאוג שהכל יהיה מושלם. זה נגמר.

ולכבד אותה.

(ואפילו לאהוב אותה)

"בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה"

זה עונש כבד. בשבילך. אתה צריך להיות אתה ואם יהיה לה טוב עם זה - נפלא. אם לא יהיה לה טוב עם זה - אז למה אתה בכלל זקוק לקשר איתה? בשביל להיות עבד?

בהצלחה !

בקשר ל"רשימות" שכתבת בתגובה בלנ"ו (כותב כאן כי כתבת שזה שייך יותר לכאן)

כל דבר שעובר עליך לכתוב. כל רגש שמציף לכתוב. הכל. גם קללות, גם ביטויי גנאי, גם דברים שאסור להגיד או לרצות. בעצם לשחרר את הגוף מהצורך להחזיק את הכל חזק כדי שלא יתפרק.

הדבר השני הוא שמותר להרגיש. פשוט לפנות זמן ל "להרגיש". שלא יכפה עליך. ויש לך עוד הרבה עבודה אבל הכלים הפשוטים האלה יתחילו לעשות את החיים שלך קלים יותר.

ללמוד על כל מיני שיטות טיפול. כמובן אפשר ורצוי ללכת גם למטפל, אבל כדאי במקביל גם ללמוד בעצמך.

יש המון ספרים שעוסקים בזה. לי גם עוזר מאוד להתכתב עם בינה מלאכותית, אני מרגיש שהוא מאוד עוזר לי,

ואני יכול לשאול אותו כל מה שמטריד אותי בלי חשש.

ואח יקר, ליבי איתך! אני גם בשידוכים וגם רגיש מאוד, ומבין מאוד את התחושה שלך. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו כמה שאנחנו יכולים, אבל האמונה שה' באמת אוהב אותנו ואת הכל הוא מתכנן לנו בצורה מדויקת, זה מה שנותן לי את הכח. נלמד מיוסף שהיה בכלא שתים עשרה שנים, ולא התייאש, ואומר לאחים בסוף "א-להים חשבה לטובה". 

ודרך אגב, מאוד מזדהה עם השרשור שלך לגבי "אולי עכשיו היא החזירה תשובה?" ועם מה שכתבת על התייחסות לתמונות לפני פגישה. ממש.

כשהתחלתי ללמוד הבנתי בכללי שזה מאוד עוזר לי. אני קורא עכשיו את הספר "האטלס של הנפש" של ד"ר אורי נויבירט, 

זה לא מדבר דווקא על רגישות אלא על כל מיני עניינים נפשיים. 

ובנוגע לרגישות ואסרטיביות בכללי, אשמח קצת לשתף מהמקום שלי:

אני גם מאוד רגיש, אבל יחד עם זה אני מרגיש שבפנים יש בי את התכונה הזאת של האסרטיביות, גם אם לא תמיד אנשים סביבי שמים לב אליה.

בעיקר כשאני נמצא במקום שאני מרגיש בנוח. לדוגמא כשאני לומד עם חברותא, אני זה שמוביל ונותן את הטון.

גם כשהתחלתי להפגש, הציעו לי הרבה פעמים בנות שהן מאוד רגישות ופחות כריזמטיות בגלל שככה תפסו אותי. 

ובפנים תמיד הרגשתי שאני מחפש מישהי עם יותר כריזמה, בגלל שזה באמת מי שאני.

כלומר אם באמת הייתי רק רגיש, בלי אסרטיביות טבעית, אני חושב שגם הבנות שהייתי שמח בחברתן היו כאלה,

ובנות כאלו לרוב מחפשות בעיקר את הרגישות אצל מי שהן נפגשות איתן ולא מחפשות שהוא יהיה איזה גיבור על.

ודוקא בגלל שאני מרגיש שיש בי בטבע שלי באמת אסרטיביות, זה גם מה שאני מחפש באשתי.

ועיקר העבודה בשבילי היא להוציא מהכוח אל הפועל את האסרטיביות והגבריות הזאת שבאמת קיימת בי.

מה שבעצם אני רוצה לומר, שאם אתה לא מרגיש כמוני (שהתכונה הזאת קיימת בך אלא שלא ממוממשת), אז אולי גם תתאים לך מישהי כזאת, ולפי נסיוני יש הרבה בנות (בעיקר עדינות ורגישות) שמחפשות גבר שיהיה רגיש אליהן יותר משיהיה אסרטיבי. ואם אתה גם מרגיש שיש בך את התכונה הזאת בפוטנציאל אז ההתמקדות צריכה להיות בעבודה עליה (וגם בלי קשר צריך לעבוד עליה, כי מה שכתבת "בכל רעיון שעלה לי חששתי שזה ילחיץ אותה, שהיא לא תגיב לזה טוב וכאלה", צריך להצליח להתגבר על זה). ויש איך לעבוד על זה!

נסיתי לכתוב גם מה עזר לי לחזק את הבטחון העצמי והאסרטיביות, וראיתי שהכל מוסבר הרבה יותר טוב על ידי אנשים מקצועיים שכתבו על זה. אז רק אציין שהשירות הצבאי עשה לי ממש טוב בהקשר הזה.

ותודה רבה על הפרגון על דברים אחרים שכתבתי! רואים את הרגישות שלך בקטע הכי טוב שיש, וואי מי תזכה בך, מקנא בה!

שצריך לעשות הפרדה בין תכונות שונות שהעלת- רגישות היא דבר חיובי ונראה לי שנשים (גם כאלו שלא מודעות לזה) אוהבות גברים רגישים שרואים אותן ושמבינים ושאפשר להעמיק איתם בשיח רגשי- זה יוצר חיבור ונשים מאוד מאוד מחפשות את זה. 

אבל הססנות, חששנות, וכדומה הן תכונות קצת פחות מושכות בגבר. אבל כשאתה עושה את ההפרדה הזאת בראש זה מאוד מעודד ,כי יוצא שאתה ממש לא צריך לשנות את מי שאתה ואת האופי הבסיסי שלך. אלא פשוט לעבוד יותר על ביטחון, אסרטיביות, ותכונות מאוד ספציפיות .

כל אחד מאיתנו יש סל תכונות ומידות שמבינהן קיימות גם כאלו שצריך לדייק ולשייף..

אני חושב שדתי תמיד יבין יותר את הסיטואציות שאיתן אתה מתמודד. מצד דני,דווקא אדם מבחוץ יכול להאיר לך את העיניים בכיוונים שלא חשבת עליהם.

לטעמי, זה בעיקר תלוי בעוצמת המשבר וכן בעוצמת הפתיחות שלך (בקשר הפוך ביניהם).

איפה היתרון? אני רואה רק חיסרון. 

אולי אתה מתכוון להגיד שאתה רוצה לנסות מישהו מקצועי יותר?

מצד שני, יש לי תחושה שאצל הדתיים המדעי נדחק מתחת לדתי, מה שלמעשה כן משפיע על המקצועיות. לא הצלחתי למצוא בחיפוש באינטרנט אנשים דתיים שנתנו לי רושם מקצועי באמת, כזה שבאמת יודע את מקומו מול המדעי.

אלא שברור שהחשש ממטפל שאינו דתי, זה עד כמה הערכים שמנוגדים לדת עלולים לבוא לידי ביטוי, ובכך לנצל מצב רגיש...

זה עניין של ניסיון. נסה ללכת למטפל ותיק עם המלצות. 

מטפל דתי ותיק יהיה עם ראש יותר פתוח ויתן הרגשה יותר נוחה.

בנוסף, משפיע נושא החיבור בין המטפל למטופל, שאין אפשרות לקבוע עפ"י משהו חיצוני. צריך ס"ד.

לברר עם עצמך מאיפה מגיעות התחושות האלה שלך.

מאוד משונה לחשוב שפסיכולוג דתי ינצל אותך למען מזימתו להפוך אותך לדוס. 

אבל מבינה אותך.

גם לי יש ניסיון עם מטפלים דתיים שהכניסו יותר מידי אמונה בטיפול ברמה לא מקצועית שהפריעה לי, אבל יש כאלה שדווקא אוהבים שיטת טיפול כזאת.

מטפל טוב אמור להפריד בין האמונות שלו לבין הטיפול.

האם תעיז לספר למטפל דתי דברים שנוגדים את ההלכה ונמצאים אצלך בנפש .

אם כן - לך על זה. אם לא -עדיף לא דתי שלא תרגיש שישפוט אותך (גם אם הוא בפועל לא).

לא דתי שמבחינתו תפילה היא "לחבר דמיוני", הוא גם לא בהכרח מציאה גדולה וד"ל.

ברגע שהוא מטפל. זה חלק מהמקצועיות. 

זה יכול להיות עולם ערכים שקשור לדת ושלא.

יש יתרון למטפל דתי שהוא יכול להבין הרבה יותר טוב ומהר את העולם שממנו אתה מגיע. כמו כן, לעיתים, קל יותר לתת במטפל דתי אמון. נתינת אמון זה הכי חשוב.

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

תתקשר לדרור ותבקש את עצתו למישהו שבאזורך

+972506859447

שתיהן היו מעולות

בדרך עברתי כל מיני, אף פעם לא הרגשתי שהנושא של דתי/חילוני קשור.

מטפלת דוסית אחת נתנה לי אבחנה טיפולית אחרי טיפול ראשון כי אני בת של רב והיא מיד הבינה הכל וכבר לא היתה צריכה לשמוע ממני כלום. עפתי משם כמובן. אחריה הגעתי למישהי חילונית לחלוטין, שדיברה *איתי*, ולא עם מי שהיא חושבת שאני, בלי טיפת דעה מוקדמת. למרות שהיה לה מאד קל להניח עליי הנחות.

מטפל צריך להניח שהוא *לא* מכיר ויודע הכל עוד לפני שהמטופל פתח את הפה. וזה מה שמשנה.

כל מטופל מגיע עם עולם ערכים, תפיסות, הנחות יסוד ששונה בהכרח מזה של המטפל. לפעמים שונה קצת ולפעמים שונה מאד. אבל זה לא רק על רקע דתי חילוני.

הייתי אצל פסיכולוג דתי (די בטוחה שהוא גם רב. מאוד בקטע של חסידות ואני ממש לא. אבל פסיכולוג קליני.)

היה טוב, עברתי בגלל שיטת הטיפול (משיטה מאוד נפוצה אחת לשיטה מאוד נפוצה אחרת) לא בגלל העניין הדתי.

עברתי לפסיכולוגית סופר חילונית. גם אצלה טוב.

מה שחשוב בעיניי זה שכל פסיכולוג שתגיע אליו, יתן לך מקום לשתף גם דברים מזעזעים (לכאורה). כלומר כל עוד זה לא בתוך החובת דיווח שלו. רגשות או מחשבות קשים, מעשים שלא הולכים 100% עם ההלכה/חוק…

לא מדברת על דברים סופר קיצוניים.

בסוף גם הפסיכולוג הדתי נתן לי מקום לשתף בדברים שלא ברוח ההלכה, וגם הפסיכולוגית החילונית נותנת מקום וכבוד לדברים הדתיים.

ודווקא יש משהו מעניין בללכת ללא דתי.

נגיד לא מזמן הסברתי לה על הנחת של שבת. והיא מן הסתם לא חוותה את זה. אבל הייתי צריכה לדייק לה, מה מכל הדברים של שבת נותנים לי נחת וכו'.

מאמינה שגם הפסיכולוג הדתי שלי היה עוזר לי לדייק. אבל יש בזה משהו.

בכל מקרה, חשוב שתלך למישהו שיקבל אותך על מצוותיך ועל עוונותיך.

א. קביעות בשיעור תורה כל יום, בדגש על אמונה והלכה.

מאד נותן יציבות וגם מילוי אמיתי, וחשוב הקביעות כל יום כי רק ככה באמת קורה תהליך.

ב. עיבוד ותכנון. לשבת עם דף ולהוציא לשם מה היה לך היום מה מצא חן בעיניך מה צריך לשנות, מה התכניות למחר ומה השאיפות.

לא לזלזל בזה, בעולם מלא המסיחים שלנו זה כלי מאד חשוב שעוזר לאדם לחזור ולמקד את תשומת הלב במקום הנכון. 

ג. תפילות בכוונה מהלב להקב"ה.

חייבת לאמר שכולי התפעלות מכם. זה פורום ממש תורני. ויהודי. וכן. וכואב. ושמח.

יישר כוח!

כמעט כל הגברים ששוקעים בבוץ מתגלגלים גם לצפייה בתכנים לא צנועים. זה לופ שקשה מאוד לצאת ממנו כי

1. זה מאוד ממכר (משביעו רעב)

2. זה גורם לאדם לשנוא את עצמו ונגרר למעגל של אבדן הערך העצמי. במסילת ישרים הרמח"ל מונה את הכבוד ככלי עזר טוב לרצות להיות מוסרי. אדם שהתנוול מאבד את הכבוד ואין לו חשק להתנער מעפר.

שני הגורמים מזינים זה את זה וזה לופ מייאש...

אני אישית לא מאמין בכלל בפיתרון טוטלי או ביציאה מושלמת, אבל לגמרי מאמין ששגרה טובה והבראת החיים יכולים לרפא משמעותית את הנפילה בזה.

"המאור שבה מחזירו למוטב" זה איכות מאוד טובה של התוקה, ששווה לזכור שהיא קיימת גם כשנמצאים בחושך. אם היה לך בימיך לימוד תורה איכותי (שמעורר את הרצון ומחבר אותך לנקודת הטהרה שבך) תזכור שבאופן קבוע זו איכות של התורה ויכולת שלה לפעול על האדם. "הבא להיטהר מסייעין בידו".

יש אספקט של זהירות: *רק אחרי* שהצלחת לעלות ולהיפגש עם הטהרה שבך אתה יכול להתכונן להיזהר מההרגל הרע, לשים לב מראש איזה הרגל גרוע עלול להחזיר לבוץ.

עד שאתה לא עולה מהבוץ ועד שלא נגעת בנקודת הטהרה בך אל תנסה להיות זהיר כי אין לך סיכוי לנצח משם...

לגבי תפילה - הדבר הכי משמעותי בתפילה הוא הידיעה וההסכמה להכיר בכך שאתה אדם גדול בעל נשמה גדולה, ושחז"ל אומרים לך שהמילים הגדולות של התפילה הן המילים שבאמת ראוי שתזדהה איתן. מאוד מאוד קשה להתפלל מתוך הבוץ כי האדם מרגיש קטן, עייף, קטנוני ואפס, ואי אפשר מתוך המקום הזה להתפלל ברצינות... אלה מילים גדולות של אנשים גדולים, ואני כזה קטן ושפל... וההחלטה הבהירה היא ש"יש לך כנפי רוח", בתור עובדה ולא בתור תקווה נואשת. שאובייקטיבית אתה אדם גדול, גם אם אתה לא מרגיש את זה. זו קריאה לאדם להכיר בכך שהחלומות הגדולים שבתפילה, לרפואה, לברכת העולם, להופעת הצדק, לבניין ירושלים - אלה הרצונות הכי אמיתיים שלו.

בחזרה לפתיחה - הלופ של הפורנו הוא כל כך קשה, כי הוא מנציח את האדם בתוך לולאה של קטנות, של עבדות, של מחשבות קטנות ורצונות פרועים... "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"... האדם נהיה קטן מאוד, ומשועבד ב"עבדות חטאית קשה". זה סיוט.

אבל אם יש לך חוויה של לימוד איכותי או זיכרון שלך איפה יש אור מטהר, איפה יש אווירה מנקה, איפה מבריאים - תגייס כוחות להתאמץ ללכת לשם, בשביל שבכלל יהיה על מה לדבר איך ממנפים את זה לשליפה מהבוץ

תחפש את הסיפור על הברון מינכהאוזן ששקע בבוץ - זה לא המודל שלנו

בהצלחה רבה!

הקב"ה נמצא איתך במצב הזה. גם במצב הזה. תבכה לו. תבקש ממנו. תנדנד לו.

ואתה לא היחיד, כל אחד והנפילות שלו. אבל, שבע יפול צדיק וקם.

אין ספק שתצליח ותעבור את התקופה הקשה החשוכה הזו.

חוץ מלומר לך לא להילחץ ולא להיבהל. תנסה לחזור לעצמך לאט לאט, תעשה דברים קטנים ובעיקר דברים גורמים לך לרצות יותר רוחניות וככה להתקדם.

יש סיפור יפה על ר' ישראל מסלאנט, שפעם מישהו שאל אותו (אולי בהתרסה): "יש לי שעה בלבד לרמוד בכל יום, האם עדיף ללמוד גמרא או מוסר?", ענה לו ר' ישראל: "תלמד מוסר, וככה תגלה שיש לך הרבה יותר משעה".

החכמה היא לא שימור וכמות. החכמה היא למצוא נקודות שגורמות למוטיבציה להגביר את הקדושה.

בעצם התכוונתי לענות לך....

יש את עוז מרטין, שהוא מלך!

יש את דרור מעין בבת עין

יש את פייגי ליברמן, שהיא מטפלת מופלאה, בבני ברק ומקבלת גם גברים.

כלומר - יש.

אני בהחלט מאמינה שיהיה לך יותר מדויק מישהו שמבין את נבכי הנפש של שומר מצוות..

מבחינת ההתמודדות שלך -

אני מאמינה גדולה, שהכל הכל הכל מגיע מכאבים של 'הילד הקטן' שלך.

גם המצב שאליו הגעת נובע משם.

קודם כל תהיה רחמן כלפי עצמך.

כואב לך והנפש מגנה עליך עם מנגנוני הגנה... בריחות שונות שמרחיקות אותך מהכאב.

יש דרך להתגבר, ולא רק במובן שתסבול פחות, אלא שתהיה גיבור יותר - אתה תגדל מזה! יתפתחו לך משם כוחות נפש שהיה לך מהם שמחה אמיתית!!

אם אתה רוצה הדרכה בקטנה איך להכנס לעבודה כזאת, מוזמן לפרטי.

או שתלך לעבודה עם דרור מעין....

עוד תראה הרבה אור, בעזרת ה'!!

זה לא מובן מאליו ההסכמה לפתוח עם הקרובים לנו, גם אחרי זמן. זה הגיוני שתגובות כאלו יסגרו וימנעו מאיתנו לרצות לפתוח שוב.

ורוצה לומר שאפשר גם לבחור להסתכל על שיחה כזו גם קצת אחרת, באופן שהמראה שתעמוד שם תהיה דווקא מולנו ולא מול האחר.

בעומק, החוויה הזו של להצליח לשתף משהו כזה עם האדם הכי קרוב לנו, שיש מצב שהיינו הכי זקוקים לו באותו זמן, ולא יכל לנכוח שם מכל סיבה שהיא, היא משהו שאני קוראת לו תרגול של ריפוי.

הבחירה למקד מבט בזה שהצלחנו לשתף, למרות מרחק הזמן והלב, מלמדת שעברנו איזה שינוי עמוק ופנימי שמאפשר לנו עכשיו לפתוח את מה שהלב סגר. ההסכמה לתת אמון ולסמוך, ממקום שבוחר לשתף, היא רפואה עמוקה לאנשים שיש להם נטייה להיסגר בתוך עצמם, בגלל שלא היו למי שסביבם כלים להכיל ולהתמודד עם העוצמות שבאו איתנו. כן, לרגישים יש עוצמה.

וגם יש ריפוי עמוק בשיתוף היכולת שפיתחנו להתמודד ולגדול ולצמוח מתוך המשבר שחווינו.

אנחנו מסוגלים לדבר על זה, סוף סוף.

כשמתמקדים במקום הזה שרואה את הריפוי, ובוחר לראות בזה תרגול, הדגש בשיתוף יהיה על ההתרגשות והשמחה שלי שהצלחתי. גם אם זה יהיה חד פעמי, גם אם יקח זמן עד השיתוף הבא. גם אם יש עוד דרך עד שאמצא את הדרך להסביר למי שמולי, למה אני באמת זקוק/ה כשאני פותחת דבר כזה. בין אם זו הקשבה, הכלה ונוכחות שאז נחסרו ממני, ולא ידעתי איך לבקש ועכשיו יש לי מילים ואומץ וחוסן פנימי לעמוד מול החוסר, להודות בו ולבקש אותו ועכשיו יש, ובין אם זה כל דבר אחר.

ועוד דבר שכדאי להחזיק בלב בחמלה גדולה כלפי הדור הקודם, הדור של ההורים שלנו. רובם גדלו במציאות ובתפיסת עולם הישרדותית, כזו שלמדה להסתדר בכוחות עצמה וללכת לטיפול או להיזדקק למישהו אחר נחשב לרוב כחולשה. אז היו להם הכלים שהיו להם. זה לא מרוע חלילה, זה לא מקטנותם, זה הדור והתפיסה שגדלו בה. הכלים המפותחים יותר של ימינו, הניסיון, הפתיחות ועוד דברים שיש בדורנו שלא היו אז, פשוט לא היו. הם למדו להתנהל אחרת, ועם זאת, את מה שלא היה להם הם התפללו שיוכלו למלא ולתת עבור הילדים שלהם.

שלפחות להם יהיה טוב.

ולא תמיד זה מצליח כמו שרוצים, אבל הלב רוצה להיטיב.

הלב רוצה להיות המקום הבטוח והמגן.. ועבורם לשמוע שלא היו שם ולילד נגרם סבל, זו חוויה עמוקה של אשמה שקשה לפעמים להכיל.

אז זה מה שהתבטא באמירה למה לא סיפרת... לא האשמה שלך.

אלא שיקוף של חווית האשמה הפנימית של איך לא ראיתי, איך לא הייתי, והלוואי וידעתי כדי להצליח לשנות, ואם יכולתי הייתי רוצה לקחת ממך את החוויה שעברת ולחסוך ממך את כל מה שעברת בדרך עד עכשיו.

מה אני מנסה לומר?

אפשר לראות בתגובה הזו שלה נורית אדומה מטרגרת שתסגור שוב, או להבין שזו הזדמנות מופלאה לנסות אחרת.

כי אתה אחר. כי גדלת ולמדת איך להתנהל בתוכך ולתקשר ולתווך את עצמך.

ואולי זו ההזדמנות להביא רפואה למקום הזה, שלומד את הכלים הקיימים, שלומד להתאים את השיתופים אבל לא מוותר מלכתחילה על המתנה הזו לקבל את התמיכה שאתה זקוק לה, עוד מאז ובפרט היום.  

הלוואי והמילים האלו יביאו רפואה ויאירו נקודת מבט חדשה לטוב.

אהבתי!

לא נשאר מה לומר..

חוץ מלהשתתף בכאב ובקושי.

לפני להבין את ההורים פה, אני מבינה את הקושי העצום לחטוף בוקס בבטן אחרי שאתה אוזר אומץ לעשות שיתוף כל כך אישי, עמוק וכואב ומצפה בסך הכל לאמפטיה שמגיעה לך ביושר...

זה משמח לשמוע שעוד אנשים מתחברים למילים שעוברות דרכי.

ומסכימה עם הנקודה שהדגשת, כתבתי על זה כמה משפטים ומחקתי כי הרגיש אישי מדי, אז שמחה ומודה שהבאת מילים להביע את זה. 

ממש כך. 

אין שלמות. תמיד, באיזה קטע, ההורה, או בן הזוג או בת הזוג, לא יבינו. זה גורם לבדידות, אבל

אולי זה מה שמבגר אותנו; להבין, שאדם, בן אנוש, לא יכול להבין אותנו עד הסוף, כי הוא...בן אדם.

אולי גם את האמא לא הכילו כל כך, ההורים שלה?

המבוגר האחראי, המבין, המכיל במאה אחוז, המעודד, המנחם, המלטף, הנושק לפצעים, הוא

כנראה רק אחד. הקב"ה. אולי לכן זה קורה כך. אחרת היינו שוכחים אולי לפנות אליו. היינו

שוכחים להבין שרק ממנו הכל. שגם ההורים שלנו, הם בסך הכל...בני אדם. אולי זה

יעזור לנו להתבגר. זה לא אומר שלא תישארנה צלקות ולעתים אפילו פצעים מוגלתייים

שאם מישהו יגע בהם (בלי כוונה), נקפוץ ונזעק.....אבל אולי בעזרת השם, לאט לאט,

הם יגלידו. יתפשו פחות מקום. ידחקו לאיזו פינה ולא יקרינו על הכל.

גם אני רואה בתגובתה של אמא, רצון למנוע ממך סבל וצער שלא עלתה/עולה

בידה.

זו כנראה התגוננות. זו נטיה מאוד אימהית להתגונן במקרים כאלה, כי היא עדיין מרגישה אחריות ורצון לתמוך ולהיות שם בשבילך, ומרגישה חזק את ההחמצה שלה ואת מה שעבר עליך. לכן גם היא חווה בצורה מאוד רגשית כל העלאה של מעשה כזה.

באמת לפעמים צריך לחשוב עם מי לשתף, ובמקרה הצורך לומר שאין בזה שום ביקורת עליה\שמה שהיה צריך לקרות קרה\להתאים את האינטונציה.

בכל מקרה חייבים למצוא דרך לשחרר את כל הרגשות והחוויות האלה החוצה, להשאיר בבטן זה נוראי ומקשה להתמודד ולהתקדם הלאה.

בעצם למה אנו בגרים את עצמו כל כך? למה זה נפוץ כל כך?

זה עיוות איזהשהוא אם חושבים על כך בהגיון (גם אני בין אלה, לצערי).

מה עשינו כל כך רע, ואם כן, אז למה  ומה תועיל הביקורת

העצמית האובססיבית הזו?! אולי זה נובע מרצון לשלמות,

או רצון להיות ה כ י טוב, או תפישה לא מאוזנת את

הרצון האלוקי מאיתנו, או חוסר רצון להשלים עם

מי שאנחנו, למה בעצם?

ראיתי לאחרונה 2 ספרים הנראים מעניינים:

טראומות קטנות

כיף  (משהו כזה - הרעיון, לעמוד כל בוקר לפני

המראה ולתת לעצמך כיף לידך הנשקפת. ממש כיף -

על המראה!)

בשעה כזו, אין לי כח לבדוק מי כתב את שני הספרים;

אשתדל לחזור. בלי נדר.

אכב, האם הצעתי כבר לפתוח את האתר "התבוננות פנימית"

של ד"ר יחיאל הררי? ביוטיוב. כדאי!

מישהו קרא את "דיבס, הילד המחפש את זהותו"? של  אקסלין (אם אני לא טועה)

מאוד כדאי. אנונימי, כדאי לקרוא טיפול בילד שעבר סוג של התעללות נפשית ואיזה

ילד הוא הפך בעקבות הטיפול.  נפלא.  זהו סיפור אמיתי של מהלך הטיפול.

כל כך מרגש. עד לידי דמעות.

התגובה הזו שלי היא לא לחווית ה"אני לא מובן ולא מוכל" שהמגיב כתב. זה למשהו אחר.  איני יודעת

למה זה מופיע דווקא כאן.

אנשים רגישים מאוד (כמו שאפשר לקרוא פה בפורום) חווים את הקלט מהעולם בעוצמה גבוהה יותר מרוב האנשים, החושים מעבירים את אותו מידע אבל המוח פחות מסנן ואז הם יותר קולטים קולות, מראות, ריחות, מגע וכו' ומוצפים יותר מהדברים האלה.

זה תופעה שהרבה אוטיסטים גם חווים אותה אבל לא כולם.

חוץ מזה אנשים רגישים מאוד בדרך כלל גם רגישים יותר בנפש שלהם, הם מודעים יותר לרגשות, לסביבה ולאחרים.

אצל אוטיסטים זה לפעמים ככה ולפעמים הפוך, הרבה אנשים על הרצף דווקא מנותקים מהסביבה שלהם.

חוץ מזה המאפיינים כדי לאבחן אוטיזם הם בגדול קושי חברתי ותחומי עניין מצומצמים. שני הדברים האלה לא קשורים לאנשים רגישים מאוד. לפעמים תחומי עניין מצומצמים ונטייה לקיבעון יכולה לבוא ביחד עם רגישות כי זה עוזר להימנע מהצפה של החושים.

בקיצור, זה אבחנות שונות לחלוטין, אנשים שונים, אבל קיים איזה קו משיק ביניהם.

שיש לא מעט "אוטיסטים" פשוט כי הם לא יכולים לחיות עם ההצפה ולכן נאטמים. זה במקביל לכאלה שהם באמת בקטגוריה מסיבות אחרות.

בספר "המנוי אינו זמין" מאת לאה סמילנסקי, אחת מגיבורות הסיפור מנסה לחבר בין הדברים האלו.

והמסקנא שהבנתי ממנה שזה יכול להיות נכון חלקית, אבל ממש לא באופן גורף.

שאנשים רגישים מאד היא לא אבחנה רשמית שמקובלת היום אצל הרופאים וכו', אז השאלה היא האם יש מקרים שהם רושמים אוטיזם לאנשים שהם בסך הכל רגישים...

לכאורה, מי שאוטיסט הוא לא כ"כ שם לב לשני, שקוע בעצמו. ואילו אנשים רגישים מאוד די שמים לב, לא?

זה לא כל כך פשוט לקבל אבחנה על הרצף, בוודאי כשרק חלק קטן מהמאפיינים משותף