עבודה מהבית, התנהלות מול לקוחות בעיקר בהתכתבות...

ולמדתי הוראה. אין סיכוי שהייתי שורדת מול כיתה... (זה מה שהבנתי אז כצעירה. אמא שלי אמרה לי בזמנו שאולי עם הגיל זה יעבור לי, אבל הנה אני כבר קרובה לארבעים  ועדיין לא מרגישה שמסוגלת...)

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך. בשביל העבודה שלי היום למדתי משהו חדש במשך שנתיים (מקביל לתואר שני), ואני לא יודעת אם זה אפשרי לך היום.

אולי מסגרת של שיעורים פרטיים תתאים לך יותר?

יש קושי במציאת עבודה בתחום שאת מרגישה שמתאים לך יותר?

אולי עדיף להתפשר על משהו פחות מעניין ומאתגר ופחות מכניס, אבל גם לא סוחט ומציף.

ובהמשך, לכוון לעבודה שגם תבטא את הכישורים, וגם תתאים לאופי.

קצת פחות אולי.

הייתה לנו מורה שלקחה ללב. אני די מהר התחברתי אליה בתור ילד בכיתה ג'. אבל זוכר שהיה לה ממש ממש קשוח עם הכיתה ועם העניינים. בסופו של דבר אחרי השנה הזו היא בחרה שלא להמשיך.

תראי, אני במקום שמבחינה מקצועית מדוייק לי וטוב לי. ואני מודה על זה כל יום (לא מספיק). אבל בסוף אני יושב לבד מול מחשב ופגישה עם בן אדם שהוא לא המשפחה הקרובה זה מאורע מיוחד שכתוב ביומן, ובכנות - גם איתם לא קל לי.

מה שכן - 

דבר שעזר לי לאורך השנים - 

לקחת נקודות שמציפות אותי. כל פעם מחדש. לא להגיד "הכל מציף אותי" (למרות שזה די נכון). להבין כל פעם מה מטרגר אותי ולמה ויש עבודה שאפשר לעשות כדי שזה- רק זה- הנקודה הספציפית הזו - פחות תציף.

עם השנים והעבודה אז יש פחות ופחות נקודות שמציפות ויותר זמנים שבהם אני נמצא במלוא כוחי. ויש גם ימים (כמו היום בבוקר...) שבהם יום העבודה או חלקו הלך כי היה הצפה רגשית שהייתה צריכה את הזמן והיחס שלה.

(וספציפית אתמול היה לי גם התמודדות עם הצפה בדמות התקף זעם של הבן הבכור, היה קשוח ברמה אחרת לגמרי במיוחד שהוא סופג את האנרגיה מכל הסביבה)

למה בכלל למדת הוראה?

(דוסית וזה, יודע, ובכל זאת)

אני טובה מאוד בעיבוד חומרי למידה, בניתי מערכי שיעור מושלמים, בעבודה המעשית הייתי מצטיינת, אך בסטאז' לא היה לי נחמד בכלל. הייתי חוזרת בוכה.

לכן פניתי לתחום קצת אחר (דרש תעודת הוראה, אך לא בית ספר בכלל), והיה לי טוב. ועכשיו, אחרי תקופה, הטוב הזה נגמר, ולא מצליחה למצוא משהו דומה (גם בגלל עניין הלכתי, שלא לעמוד מול קהל מעורב. הרב שלי אינו מרשה).

המשפחה זקוקה למשכורת שלי, ומכאן הלחץ לפנות לתיכונים דתיים. אבל ממש ממש רע לי עם הרעיון. לכן ההתלבטות אם להכריח את עצמי לעשות משהו שקשה לי כל כך. 

בתור תלמיד. וגם כשאני מגיע לבי"ס בתור אבא לילד ההצפה וכמות האנרגיה שזורמת שם קשה לי. אובייקטיבית. אני חוזר משם סחוט.

אני לא מכיר אותך ואת הרגישויות שלך. אולי  יש דרך למצוא לך עבודה במקצוע שלך שתדרוך פחות על הנקודות שמציפות אותך.  פחות שעות, כיתה קטנה יותר (מאותגרים או מצטיינים),  שעות שליפה של תלמידים , אני באמת לא יודע.

את מחפשת דווקא תיכון של בנות?

את עם רקע חרדי? 

לחפש עבודה בזום.

ומשרה חלקית. בינתיים לא מוצאת שום דבר בסגנון. התלבטתי אם להגיש קורות חיים למשרות רגילות. נשמע שלא כדאי.

גם לי התיכון היה לא פשוט בעבר כתלמידה והיום כאמא לתלמידה. אני לוקחת ללב מאוד, לפעמים מושבתת ימים שלמים וחשה חולשה קיצונית אחרי הערה לא לעניין או חוויה מציפה.

נשמע שהוראה רגילה ואינטנסיבית באמת לא בשבילי.  

כדי שבטווח הארוך כן תוכלי להיות שם. בכל אופן מחר בבוקר זה לא שייך.

או סתם חבל לחיות באשליות.

עשיתי טיפולים בעבר, חיזק אותי בעניינים מסוימים, אבל נשארתי רגישה מאוד.

יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם? כבר לא יודעת מה לחשוב.

ומעניין איפה עובר הגבול בין לקבל את האישיות שלי ולחפש תעסוקה מתאימה, גם אם זה ידרוש הסבה, או לנסות ללכת לכיוון שמתאים לי פחות + טיפול ולקוות שאתרגל (בעלי למשל סבור שאני סתם מתפנקת, שאני לא מחפשת משרה מלאה בתיכונים)

בסך הכול כשהייתי במקום שהיה טוב לי מבחינה תעסוקתית, הרגשתי טוב עם עצמי (לא סובלת מדיכאונות או מחרדות מוגזמות, אבל רגישה ומתרגשת, ועבודה בהוראה עם ילדים ובני נוער מפחידה אותי). 

הוא רגיש? הוא עובד בעבודה עם מלא אנשים?

מה האופי שלו?

כמה הוא באמת מסוגל להבין אותך וכמה הוא פשוט לוחץ עלייך כי הוא מוצף בעצמו מהקושי הכלכלי?

הוא לא רגיש מאוד, אבל לרוב מבין אותי. כלפי חוץ הוא חברה'מן ובטוח בעצמו. בפנים די חסר ביטחון. קצת אימפולסיבי (קשב). עובד עם אנשים, נותן הוראות, משדר סמכות.

אדם טוב. 

נשמע לי בין השורות שהלחץ שלו משמעותי אצלך במערכת. בעצם הוא ה"לקוח" של כל הרעיון הזה ואם הוא יהיה לא מרוצה יהיה לך משקל גדול מדי בבטן של כאב.

צריך לעשות עבודה על המקום שלך מולו ועל איך עושים שהוא לפחות יבין את הקושי שלך. אחרת הוא יפעיל לחץ לא מדוייק ואת תימעכי שם.

זה בסדר לעשות דבר שקשה לנו ליום-יומיים או לחלק קטן מהזמן. זה לא אפשרי בכלל (בראיה שלי לפחות)  לעשות את זה על  בסיס יומי. הנפש נשחקת והגוף מתישהו יאותת שאי אפשר יותר דרך מחלות וסיפורים.

עזרה מקצועית יכולה לעזור. ואולי בעוד חמש שנים תהיי מסוגלת לזה. זה לא רלוונטי למחר בבוקר. תהליכים לוקחים זמן והתמודדות עם מוצפויות רגשיות לוקחת את הזמן שלה.

(חייב להגיד - אני היום במקום טוב בהרבה מלפני חמש-שש שנים ועדיין יש מקומות שמקפיצים לי את הבטן ברמה שממש קשה לי לתפקד בהם).

ובתחילת אמצע השנה

שיעורים פרטיים

אולי קייטנת צהרון עם דגש הכנה לקראת א/ חיזוק לכיתות היסוד

מתרגשת שבקבוצה הזאת מבינים אותי.

כבר חששתי שאני באמת מפונקת ומוזרה.

כשמשוחחת עם אנשים סביבי - אף אחד לא מבין מה הבעיה ללכת ללמד שלושים ארבעים תלמידים 20-30 שעות בשבוע. 

בטוח יש לך מה לתת ולהעשיר את מי שסביבך.

בקבוצה קטנה האינטימית אני חושבת שיהיה לך יותר  נוח וקל לבטא את עצמך ללא חשש

וככה גם ההשפעה שלך תהיה מורגשת יותר .

תצליחי!

קצת קשה לי החשיפה. במיוחד שמישהי שמכירה אותי מהחיים כבר זיהתה אותי, וכתבה לי

מתייגת את המנהלים -

@פרח-אש, @משה, @ילדה של אבא

יקרה נשמע לי שאת ממש מפחדת.

מפחדת להיות מוצפת ובסביבה שקשה לך ... מפחדת להיכנס למצב של מלחמת הישרדות מול העבודה שתשפיע על כל החיים שלך.

נשמע לי שאת אומרת שבגלל שאת רגישה מאוד את לא תוכלי לעבוד בתיכון ורק תפגעי מזה .

עבודה עם בני נוער היא באמת עבודה מאתגרת הם בשלב שבודק גבולות ואת תצתרכי להיות יציבה וברורה ולא להיות מושפעת מהם בקלות, ולאנשים רגישים מאוד זה קשה יותר מאנשים אחרים בדרכ.

אבל אני רוצה להביא את הצד השני גם, בתור אישה רגישה מאוד יש לך סיכוי גבוהה יותר להבין את הכיתה שלך וכל תלמידה , להביא את הכיתה לאיזון ולהתאים את השיעורים המדוייק יותר. עבודה בחינוך היא עבודה עם נפשות שאנשים רגישים ממש טובים בה באופן כללי ואת אומרת שאת טובה בבניה של מערכי שיעור ושל לימוד אם הבנתי נכון.

נשמע לי שאת מפחדת שהחוסן הנפשי שלך לא חזק מספיק כדי להציב גבולות ולא לקחת ללב אז אני רוצה להגיד לך שזה לא ברירת המחדל של רגישים מאוד, זה נקודה של עבודה כמו לכל אחד אחר... גם בחיים הפרטיים צריך חוסן נפשי ..

אם זו עבודה שנראתה לך כמו עונש  כמו להיכנס למלחמה אני לא מאמינה בלחות במלחמה אבל אם זו עבודה שגורמת לך איכשהו למרות הפחד לריגוש אני ממש מעודדת אותך ללכת על זה בלי מלחמה ולקחת בחשבון שכדאי לך אולי לעשות משהו אחר במקביל שיעזור לך ויחזק אותך... 

כתבת מדויק.

אני אוהבת ללמד, אבל חוששת מבעיות משמעת, מלחצים ומביקורת (כשלימדתי כיתות קטנות או קהל בוגר - נהניתי. בסטז' עם כיתה גדולה ושובבה מאוד היה לי סיוט).

אולי כשהילדים שלי יגדלו יהיה לי יותר כוח וגם יותר אומץ. עכשיו יש לי כמה קטנים ממש. 

לא לקחת ללב ולהבין שהרבה התנהגויות שלהם אינו אישיות נגדך אלא חלק מהמרד וממאפייני גיל ההתבגרות. זה לא קל. אם המקצוע שלך ייחודי - אולי יש מגמות של קבוצות קטנות שישמחו שתלמדי אותם? אולי לחפש ללמד מבוגרים שמשלימים בגרות? יש בתי ספר פרטיים

גם אני למדתי הוראה

וגם לי זה לא התאים בשום צורה

וניסיתי.

לא התאים לי הלחץ, המירוץ סביב הזנב של עצמי

הביקורת הבלתי פוסקת כי זאת מערכת של ביקורת

אם זה הורים, מורים מסביבך, מנהלת, סגנית

והעומס על הבוקר של כמויות של ילדים ורעש ובלאגן

פשוט התיש לי את בנפש

וכל הזמן משמעת, והתעסקות בשטויות ולא בלמידה כמעט

צריך עור של פיל, כוחות של ברזל לעמוד מול כל זה.

באמת ראיתי שאנשים קלילים מסתדרים הרבה יותר עם ההוראה. ופחות אנשים רגישים. הם אולי מחנכים ואנשים מעולים וטובים למערכת

אבל המערכת שוחקת אותם מוקדם מבדכ

ועזבי שאני לא מאמינה בכלל בדרך החינוכית הזאת

בכל אופן מצאתי תחום אחר שאוהבת

ושאני גם יכולה לעבוד ממנו מהבית.

אני אדם שצריך המון שקט ושלווה.

הוראה זה ממש לא המקום

חוויתי בסטאז' שלי מה שאת מתארת, והיה נורא.

טוב שמצאת תחום שמתאים לך. 

תחום הטיפול

זה אומנם קצת קשה בהתחלה להתפרנס מזה

אבל לאט לאט 

ידיהם ובכל משאלותם לשטובה!       ה' היטביב ברצונו חומו תציון

באמת אף פעם לא שמעת על זה?

זה נכון לכל אומנות לחימה לענ"ד.

היה על זה כתבה ברגע של חוכמה לא מזמן.

חושבת ששאלתי כי ראיתי את הכתבה הזו והתרשמתי.

משעשע והפעם זה משלנו...

שבליל שבת המשפתי הדתי הראשון שלהם, הם פיזזו ושרו באושר סביב שולחן השבת, ואז הוסיפו בהתלהבות גם תוף וגיטרה. השכנים נחרדו

ממש שימחת

נעתקה נשימתי

ולא הצלחתי להפסיק באמצע!!

אבל איך הבאת את זה לפה כסרטון?

חשבתי: אולי זה לא מתאים לפורום הזה. אולי זה לא.... צנוע מספיק או משהו...

אני כל כך נהנית מזה. במצב רוח עגום אני צופה בזה שוב ונהנית....עד הגג!

אז קודם עני לי אם ענית ממקום טוב ואחר  כך אגלה לך איך הבאתי...

שבת שלום!

אוי באסה שלא היה ברור.

נהניתי מאוד. כתבתי בפרוש שלא יכולתי להפסיק באמצע

זה ביוטיוב. לפעמים עולים דברים יפים. ואת המכוערים - חוסמים.

שמחה שנהנית. כבר חשבתי שהעליתי משהו לא שייך ואף אחד כמעט לא מגיב מתוך נימוס.......

את רוצה לעשות טוב. זה העיקר!

כסרטון ולא קישור

אם הכוונה ללינק המופיע מעל המופע למעלה, אז את בטח יודעת:

מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C עוברים למקום

הרצוי, לוחצים קונטרול V וזה כל הסיפור.

אולי את מתכוונת מדוע לא הופיע הלינק בתגובה?

אין לי מושג. המכשף שלי מאוד מוזר ויש לו אישיות

משלו...

אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

מאוד שנהנית!

המעט שאני יודעת הוא שכשרוצים להעביר משהו  - לוחצים על הכותרת של ה"משהו" למעלה (לא השם המופיע מתחת לתמונה/מופע,

אלא למעלה ממנה, לוחצים CTRL C וכך  מדגישים באמצעות העכבר, לוחצים קונטרול C , עוברים למקום שאליו רוצים להעביר ולוחצים

קונטרול V. וזהו!

קישור ברור שאני יודעת להעתיק.

ולגבי זה: אני אוהבת לשתף בדברים שאני אוהבת ושמחה

אני הכי כזאת בעולם. אספר לך משהו באישי

הפיכת קישור (URL) פשוט לסרטון שניתן לצפייה ישירה בתוך פורום או אתר (תהליך שנקרא Embedding) מבוססת על כמה טכנולוגיות שעובדות מאחורי הקלעים. 

איך זה עובד: כשמשתמש מדביק את הקישור בתיבת הטקסט ושולח את ההודעה, השרת של הפורום מזהה שמדובר בכתובת של יוטיוב.

הפנייה ליוטיוב: השרת של הפורום שולח שאילתה אוטומטית לשרת של יוטיוב ואומר לו: "היי, יש לי פה את הקישור הזה, תביא לי את הקוד להצגה שלו".

התשובה: יוטיוב מחזיר קובץ (בפורמט JSON או XML) שכולל את כותרת הסרטון, שם הערוץ, ובעיקר את קוד ה-IFrame (המסגרת) שמאפשר להציג את הנגן.

רק מדבר את השפה שלו (:

סליחה, לא התכוונתי, אבל זה חזק ממני

ואין שום סיבה להרגיש מעצבנת

להיפך. מכל מלמדי השכלתי 🤗

ציניות זה דבר פוגע ממש

🫂

כדאי לוותר על העזרה של אמא, אם היא מלווה ב"רעל"?

אמא שלך, כמו כל אמא, וכל אבא היא בן אדם שעבר כנראה דברים, או שלא ידע איך לעבוד

על עצמו..... הורים שפוגעים זו הפגיעה הכי קשה, לענ"ד.

אם היא היתה על כסא גלגלים עם הערות מרות כאלה, האם היית נפגעת באותה מידה?

אולי קצת פחות? האדם - מר לו אז הוא משפריץ את זה החוצה, מה לעשות...

כשמתבגרים יותר, לא אומר שאין צלקות ומרירות וכעס, אחרי הכל, זה פגע לנו בחיים,

בשמחת החיים, בבטחון העצמי - אבל יש אולי קצת יותר חמלה: היא אמנם אמא

שלנו אבל היא גם אדם בפני עצמו עם כל ההיסטוריה שלו. זה, אני סבורה, עוזר

לנו להרגיש קצת יותר חמלה, הבנה, סליחה....

מיכל ולנשטיין , באחד משיעוריה, מסבירה נפלא מערכת יחסית כזו. היא קושרת

את זה לתיקון. תיקון רוחני. מהשם. כדאי מאוד לראות את השיעור, הוא נותן

נקודה למחשבה. (אמנם זה נשכח אחר כך אבל בכל זאת...)

ואגב, באמת יותר נוח לקפל כביסה בישיבה וגם יותר טוב לרגליים...

וזה לא אומר שמשהו פגום באי קיו שלנו אם אנו רגילים אחרת....

יש הרבה דברים שיכולים לגרום לנו  (או לאחרים) לפקפק באי קיו

שלנו....לא רק קיפול כביסה בעמידה....

מפאת כבודי וכבוד הציבור, לא אביא דוגמאות...

אגב, למה לא לשתף אותה בהרגשה שלך? אפילו אם

היא תתעלם ולא תתייחס....במשך הזמן היא תפנים את

זה, אני חושבת.

ובכל זאת, היא באה לעזור. אז אמרה. העיקר שהכביסה קופלה!

אומר לך דבר נוסף. לא כהטפה. מהנסיון שלי.

אחרי שהורי נפטרו, היו לי הרבה חרטות ויסורי מצפון

שהגבתי בכעס, בזלזול, בחוסר כבוד, שעניתי בחוצפה

כשנפגעתי, וכאלה....

עד כמה שאת יכולה (וזה לא סותר את השיתוף שלך

בהרגשת העלבון שלך!), נסי לכבד אותה קצת,

להבליג (מתוך התאפקות של כח ובגרות) להערותיה

המרות. מסכנה, אם קח היא מגיבה. היא אולי משליכה

עלייך את מה שהיא חשה כלפי עצמה. מסכנה.

ואם אפשר, לאמר לה מילה טובה לפעמים, אפילו

אם תגיב בדחיה וציניות. אדם הוא אדם.

שבת שלום!!

לא תהיי הקרבן המושפל אלא המבוגר החומל, המבין...

באמת פוגע.

זה קורה הרבה?

אם כן, אולי לצמצם זמני מפגש איתה.

מצד שני לקראת כל פגישה איתה ושיחה לבוא מוכנה, בעיקר בפן הנפשי, לקחת בערבון מוגבל.

זה הרבה עבודה עצמית, בסוף העניין מול אמא מוכר לרבים וטובים

וקשה לי לנהל אותו.

היא גרה גיאוגרפית קרוב אליי מאוד. נסיעה של חמש -7 דק. אני אחרי לידה ויש לה רצון טוב לעזור ,היא פשוט מצלצלת בשעה 7 וחצי בבוקר ואני עוד עם חוסר שינה של הלילה מטפלת בתאומים בני חודשיים.. אני מתעוררת עם דפיקות לב חזקות מהצלצול הלא מתואם הזה ,היא מביאה לי אוכל שהיא עושה, מתחילה לקפל כביסה והיא כאילו רוצה שאני אשב איתה עכשיו לדבר וכאלה .. מי יסביר לה שאני בקושי יש אותי ? אחרי טיפול של לילה שלם, זה קם לאכול, טיטול, נרדמת לחצי שעה ,השני קם טיטול הנקה מטרנה גזים וכו וכו . הרבה אני לא מעירה את בעלי כי צריך להיות ערני לעבודה.. היא מגיעה בלי להודיע תמיד, בהפתעה.. מעירה לילדים למה הם עושים רעש וצועקים ושהם לא מחונכים וכל מיני דברים מגעילים. מי מדבר על כך שהיא לא מזמינה לשבתות או חגים כי היא טוענת שהיא חולת ניקיון .. וכשלא מזמינים אותה אז למה לא מזמינים אני רק אדם אחד... לא מפריעה... כאילו נמאס לי כבר לנסות להבין את הבן אדם וללמד זכות ולהיות רק אני הבסדר. שלא לדבר על סכסוכים שהיא עושה בין האחים ... שקרים המצאות וכו .. קשה להבין את המניעים שלה אבל התוצאות בכלל לא מזהירות. בכל מקרה, לקפל כביסה בעמידה או ישיבה זה בחירה של אדם מה שנוח לו, וזה לא קשור בשום צורה לרמת משכל . ולהגיד לבן אדם שהוא מפגר ,קל וחומר לבת או לבן שלך, נשמע לי דבר נוראי ....

שהיא שאלה רב גדול מה לעשות כשאמא אומרת לה.... (משהו מדכא ולא נחמד, בלשון המעטה).

הוא אמר לה: זה לא בגדר מצוות כיבוד הורים ( לספוג או להכיל את זה).

למה שלא תנתקי את הטלפון כך שלא תעיר אותך מוקדם?

למה שלא תגידי לה שאת ממוטטת ושאין לך כוח?

אם כי לא נעים לך, אז את מ שלמת מחיר...

שימי לזה גבולות, אני חושבת.  זה גם לא

לטובתה שהיא מעוררת עלבון ופגיעה.

סליחה על ההטפה קודם. כשפירטת, הבנתי יותר.

וכשהיא מעירה, להגיב בקרירות. כדי שתבין.

(את זה שמעתי במו אוזני בתכנית רדיו, כשזו שעלתה לשידור התלוננה 

על התנהגות והתייחסות לא יפה מצד האם. הוא אמר: תראי לה

קרירות ומילים קרירות, שתבין. אין מצווה להיות אסקופה נרמסת..)

ומזל טוב! ובלי עין הרע,  תאומים! איזו מתנה!

וכן. זה מאוד קשה. 

סתם רעיון, אולי לא מתאים: אפשר אולי במשך הלילה לתת להם

מטרנה או משהו כזה?

השינה שלך גם חשובה. את צריכה כוח!

מקווה שלפחות את מצליחה לישון במשך היום.

יודעת שיש משפחות שלוקחות שמרטפית לילית

למשך הלילה?  אם זה מתאפשר לכם כלכלית...

שווה הכל.

באמת. לא חושבת שזה נורא שהקטנים

ינקו רק במשך היום. הבריאות שלהם אמנם

חשובה מאוד, אבל....גם של אמא שלהם!

תזכו לגדלם לתורה, חופה ומעשים טובים!

עוד שני יהודים. כיף!

בס"ד

בעצם מטרנה בלילה לא כל כך תעזור לך כי בין כך ובין כך את צריכה לקום...

אפשר אולי להעיר את התאום השני כשהראשון מתעורר כדי לאכול?

אם פעם אחת יקום בעלך, זה יהיה נורא קשה לו למחרת?

אני בעד. גם נפשית, שיתוף פעולה, יכול להועיל. לשאת

עול עם חברו....

זה רק את יכולה לדעת; אם זה נובע מאיזו קושי מצידך

לעמוד על צורך שלך, או שבאמת יהיה למחרת ממוטט....

אם את יכולה לישון למחרת לשבעה, אין בעיה...

שכנה שלנו, נתנה את התאומים למעון כדי שתוכל

לנוח בבוקר. יש ילדים נוספים והיא הרגישה שאי

אפשר להכיל ולטפל בהם כך.

העיקר, תחשבי באמת מה כן יכול לעזור לך,

ואם זה אפשרי, לעמוד על זה בנעימות.

שבת שלום!

אולי תפני את הקושי שלך לפורום של

לידה והריון? נשים שם בטח יוכלו

לתת עצה טובה. 

לא רק הטלפונים, היא פשוט מופיעה לי בבית מצלצלת בזמזם של הדלת .... אמרתי לה על זה והיא הבינה ושמה לי ליד הדלת את האוכל ..

ניסיתי להעיר באלפי דרכים על ההתנהגות

אבל היא מתקרבנת והופכת את זה עליי ...

לגבי התאומים ברור , אני משלבת גם הנקה וגם מטרנה ,אחרת זה בית משוגעים 😅

על לידת התאומים. ברוך ה שיהיה רק נחת.

תיארת פה מציאות באמת קשה. מאתגרת.

יש כאן ממש חיבוק דב לפעמים והוא מאוד קשה. מבין אותך לגמרי. לצערי מכיר את זה מקרוב וזה ממש מאתגר בטח אם זה מגיע יחד עם הטפות וציניות פוגעת כמו שסיפרת בהתחלה.

אני מבין ממך שגם לשאר האחים קשה איתה?

ניסית להפחית תקשורת? או לומר לה לא להתקשר בשעות מוקדמות כשאת בעצמך מותשת מלילות ללא שינה?

תכלס היא יכולה לעזור (אם מתאים לך) והיא לא צריכה שתעבירי לה את הזמן.

מצד שני, אולי הבדידות באמת קשה לה והיא מנסה להפיג אותה איתך, הבעיה שהיא עושה את זה בדרך לא מתאימה לך ולא בכלל. מובן ממש ממש התיסכול  שלך

זאת בעיה בדפוס ההתנהגות.

יש לה בעיות בקשרים עם כולם. אחים, ילדים, שכנים, בעבודה.

תמיד היא מוצאת את הרע ומגדילה ומנפחת. כל טלפון שלה ששואלים לשלומה תמיד היא מרגישה לא טוב, היה לה לילה גרוע וכו' ,מרגיש שהיא מתעקשת כל הזמן להיות בעמדה של קורבן. אף פעם לא שמעתי ממנה שהיה לה יום טוב.

זה מאוד מאוד משפיע עליי לרעה לכן ניסיתי בכמה דרכים לצמצם, אני לא עונה לכל שיחה שלה. מתוך 4 פעמים שהיא מתקשרת ביום אני עונה רק לטלפון אחת וכל השאר בווצאפ. .

השם יעזור.

התופעות האלה היו גם לפני שאבא נפטר והיא התאלמנה?

תמיד היתה כזאת?

יכול לגמרי להבין. זה באמת קשה מאוד ולאנשים רגישים על אחת כמה וכמה, ואת עוד אחרי לידה אז זה גם לא פשוט.

בעניין הדלת שכתבת בהמשך, פשוט להמשיך להעיר לה. פייר, בכלל לא מנומס.

אולי העלית פה משהו

אבי נפטר שהייתי ילדה ואני לא זוכרת איך אמא התנהגה לפני. יכול להיות שההתנהגות שלה החריפה לאחר מכן .

אני כאילו יודעת מה אני אמורה לעשות ואיך להתנהג איתה אבל בזמן אמת אני רואה רק את עצמי ואת העלבון שלי.

היא אישה טובה בבסיס שלה כעיקרון

היא גידלה אותי לבד מגיל 8, לא החסירה דבר ודאגה לי להכל . אבל משהו בציניות ובעקיצות ויציאות ללא כניסה שלה לא עובד לי. אני אדם רציני שיודע לצחוק ,אבל לא על חשבוני אם זה משהו שאין מה לצחוק עליו וזאת ירידה . מקווה שהשם יתן לי כוחות להסתכל עליה בחמלה ופחות בהאשמה כי היא באמת חסרת כלים . תודה על התגובה!

שגם אם היו תופעות כאלה לפני שאבא שלך נפטר אז אולי זה החמיר מאז. הרגשת הבדידות משפיעה מאוד, למרות שעדיין הייתם כילדים בבית איתה וזה לא שהיא היתה לגמרי לבד, ועדיין.

בכל זאת את מוצאת בה גם נקודות חיוביות וזה מאוד חשוב לראיה שלך אותה, ואני לגמרי יכול להבין את הקושי בהתמודדות מולה עם ההתנהגות שלה, זה בהחלט קשה, קל וחומר לאנשים עם רגישות גבוהה.

צריך המון סבלנות. עבודה עצמית.

המודעות שלך למצב חשובה מאוד דווקא עבורך. אולי גם לנסות לראות איך את מצידך מצליחה להתמודד מולה, בהכנה נפשית ואישית שלך לפני מפגשים איתה.

וכמו שכבר חשבת בעצמך אולי גם ריחוק גיאוגרפי ממנה יכול להיות פתרון אבל עדיין לא להשאיר אותה לגמרי לבד.

זה טוב מאוד שאת מודעת

וחשוב לשים גבולות

האמת הייתי שוקלת להתרחק אם זה אפשרי

לעבור לגור רחוק יותר

יודעת לשמור גבולות; זה טוב מאוד.

ווטסאפ זה הכרחי? כלומר, אפשר גם איתו לעשות לפעמים כמו עם הפלאפונים שאת מסננת?

היא פשוט כנראה רואה תמיד את חצי הכוס הריקה. זה אולי מהילדות שלה או גם אופי..

שמעתי שיעור מאוד מאלף על כזה דבר מהרב יואב אקריש (אם אני לא טועה); הוא קישר

את זה להבדיל אלפי הבדלות לגישה של המן שהיה לו כל כך הרבה ובכל זאת אמר:

"וכל זה אינו שווה לי..." - תמיד מתמקד על מה שאין, על מה שחסר..

כמובן הוא התכוון לכולנו, במיוחד לאלה בינינו שמתמקדים תמיד על החסרון,

על כמה שהכל נורא, כמה שהעולם נורא, כמה שהחיים קשים...

שיעור מאלף, לדעתי. (גם אני  צריכה ללמוד את זה....)

השאלה איך אפשר לעזור לאמא להגיע למודעות הזו לגבי התכונה הזו.

אולי בדרך עקיפה? למשל, אם אחת ל...היא כן אומרת משהו חיובי

(אפילו לגבי התינוקות - כמה הם חמודים או משהו אחר), לשקף

לה את זה: אמא, כמה נחמד שאמרת את זה, זה עושה לי כל כך

טוב. זה כל כך משמח..

או אפילו על ההופעה שלה: איזו שמלה יפה אמא, יש לך

טעם מעולה! 

על האוכל שלה: אמא, אני כל כך מעריכה שאת מביאה לנו

אוכל, זה כל כך מקל! וזה כל כך טעימממממממממממ!

היא בודאי תבטל את זה בהנף יד מזלזל, אבל אל

תתייאשי ותמשיכי כך. עם סבלנות ולנסות להוריד

כמה אחוזים מהרגשת הפגיעה שלך. הרי את רואה

וזה ברור לגמרי שמה שהיא אומרת זו השלכה שלה

מעצמה; 

איך נאהב אחרים כשאיננו יודעים לאהוב את עצמנו?

מה עוד שהילדים - אנו רואים אותם כבבואה שלנו

אז כמו שאנו מתייחסים לעצמנו, כך גם אליהם...

זה קלאסי. לצערי.

זה לא יעבור מהר; תביני, זה מושרש ולא פשוט לשנות

את זה. אבל טיפין טיפין...

נראה שהיא מחפשת תשומת לב, אבל בצורה שלילית,

שירחמו עליה...

כנראה שהיא רואה את עצמה ככישלון. גם הנישואין

שלא הצליחו. כנראה גם בהם חיפשה תשומת לב

שלילית.

אדם מאושר, אדם שטוב לו, לא מתנהג כך. לא?

אפשר גם (בחיוך אבל באסרטיביות - אני מקווה

שזה לא נוגד כיבוד הורים), כל פעם שמתחילה

שיחה שלילית שלה, לאמר: אמא, קודם כל

אני מבקשת שתגידי משהו טוב. משהו חיובי.

בלי זה, אני לא יכולה להקשיב למה שאת אומרת.

האם אפשר לפעמים להעניק לה חיבוק

כשהיא מביאה אוכל או דבר מה אחר

ולאמר: אמא. את נהדרת. את אמא נהדרת!

כן. זה קשה, אבל שווה להתאמץ בשביל זה,

אני חושבת. היא ואתם נמצאים עכשיו

בדפוס שלילי בינה לביניכם - תקועים באותו

דפוס. 

חושבת שאם מושכים חוט קטנטן מהפקעת

הלא נחמדה הזו, קטנטן ככל שיהיה -

הביקורת תפחת, אני חושבת.

כי היא תרגיש אהובה. שווה. מוערכת.

כי כמו שזה עכשיו, זה אותו דפוס חוזר:

היא מתנהגת בצורה מעצבנת, את מתרגזת

ונעלבת, אז היא שוב מרגישה כישלון

(אפילו שהיא לא אומרת את זה) וזה

גורם להיות שוב מעצבנת, מן מעגל

כזה שלא נגמר וחוזר על אותו דפוס שוב

ושוב (ואת שוב נעלבת ואז היא שוב....)

כמו שעכשיו, רע לך וגם רע...לה.

למרות ההערות הלא נעימות

הרי ברור שהיא לא חושבת ברצינות

שאת עומדת בשעת קיפול כביסה

כי האי קיו שלך לא משהו...

ברור שהיא עושה השלכה

ומשפריצה את המרירות שלה.

בא נהיה חומלים ונדייק:

את הכאב שלה.

זה יהיה חסד עצום איתה

אם תוכלי להחמיא לה טיפה.

קצת. קצת.

תגידי, מה בדבר ללכת שתיכן

למשהו שאתן אוהבות? לפחות

את? (ייתכן שהיא תגיד שהיא לא

אוהבת דבר, אבל אין ספק שהיא

כן יכולה להינות ממשהו)

בית קפה, רק שתיכן? (עם בייביסיטר לתינוקות)

גלידה ביחד?

מוזיאון?

קניית בגדים (לה או לה ולך - אפילו משהו קטן,

איפור לא יקר, בושם....אבל ללכת לבחור יחד!)

בלי הילדים. רק היא ואת.

אפשר לשוחח. אולי היא תפתח את ליבה,

אולי תרגע במפגש נעים ביניכן, בבית קפה

או מקום נחמד, אחר, אולי מוזיאון אם היא

אוהבת, ספריה, כל מקום שאפשר להיות

רחוק מהלחצים היומיומים של הבית...

ולקחת את הזמן שלכן , מספיק

זמן, שלא תרגישו לחץ לשוב מהר הביתה..

כל מה שאת יכולה לעשות, מצידך.

כי אי אפשר להוריד את החומות

שלה בבום!

וגם מן הסתם אי אפשר לאמר

לה ללכת להעזר בזה. לא כל אחד

פתוח לזה.

היא צריכה יחס. היא צריכה שיבינו

אותה ולא ישפטו אותה. היא שופטת

את עצמה כנראה מספיק, על אף שאת

לא רואה את זה והיא לא מראה את זה.

אולי מאוד ביקרו אותה פעם וזה

הפך לה לטבע שני?

להתראות. פורים שמח! בשורות טובות!

על הטיפים ועל התגובה הארוכה, ממש מעריכה את ההצעות

אין ספק שחלק מהדברים שכתבת ניסיתי לא פעם, יש לה לצערי כנראה אופי נורא נורא שונה משלי, נורא פרימיטיבי עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה דחייה ממנה . אני מבינה שאני בן אדם מאוד רגיש ולכן אני לוקחת את הדברים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית מכל אדם אחר רגיל. זה משהו שאני צריכה לעבוד עם עצמי, פשוט לקבל אותה ולא להתבייש בה אולי... להבין שהיא באמת דור אחר ולא אצליח לשנות אותה . אולי רק אצליח לגרום לה להרגיש קמת יותר טוב, קצת יותר אהובה.  תודה רבה על הדברים ❤️

שההשכלה לפעמים,  אצלי לפחות, מביאה להרגשה של התנשאות. אבל מידת החסד של ההורים,

הלב הטוב, המסירות, היכולת להסתפק במועט ולא לנטות אחרי מותרות ובילויים.....הלוואי עלי.

השכלה לפעמים מפריעה לענווה, להרגיש את הקב"ה באמת....כך שאולי אולי...אנחנו הם

הפרימיטיבים ולא הם. תלוי מאיזה צד מסתכלים....

להודיע שהיא מגיעה או לבקש אם אפשרי זה לא משהו שהיא מכירה. אני ממש סובלת מזה.

היא גם לא מחכה שניה שיפתחו, היא פותחת את הדלת ,הדלת אצלינו ביום לא נעולה ..

הערתי לה על זה מס פעמים . אין עם מי לדבר.

מרגישה שיהיה לי טוב פשוט לעזוב לעיר אחרת,  גם כך  אני גרה במקום נורא יקר

אז אולי זאת הזדמנות .

קודם כל חיבוק,

מכירה את סוג הטיפוס הזה יותר מידי מקרוב,

זה קשוחחחח.וההרגשה שאת יוצאת לא בסדר כל הזמן,וכל הזמן עם ייסורי מצפון.

מצד שני גם אי אפשר לספוג לפעמים יותר.

ועייפות וחוסר שינה רק מגבירים את כל התחושות הללו.

ואת חוסר הסבלנות,וכן תכלס זה דיי מסביר את הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות😬

העזרה הזו היא פשוט לפעמים הגיהנום במיטבו.

יש מצב שהיא באה להשאיר לה את התינוקים ולהגיד לה איזה יופי שבאת עכשיו אני הולכת להשלים שעות שינה ובלי לחכות לתגובה פשוט לחזור לישון?

ואני באמת חושבת שלספוג לפעמים מה שלא מסוגלים זה ההפך מכיבוד הורים סופו שיתפרץ בצורה גרועה אחרת,ואני חכמה אחרי נסיון גרוע ממש,עד היום אני לא מצליחה לתקן נזקים.כי רק ניסיתי לספןג ולספוג ולהעביר הלאה,כי כבוד הורים .

האזעקות?

הלחץ במקלט/בממד? אנשים סביבך?