אם כבר,

מה נחשב מאוחר?

אחרי שעה?

למחרת בבוקר?

למחרת בצהריים? בערב?

אחרי כמה ימים?

אגב, אציע הרהור כפירה, מותר גם ליזום את ההודעה הזו אם מתייבשים ועדיין במתח.

אבל חושבת שטוב שהגבר יהיה זה שישלח כי כך נהוג

( זה זוג שהצעתי והבחורה עדיין מחכה)

לדעתי אם צד אחד יודע שבוודאות לא - צריכה להיות דרך מכובדת לשלוח בהקדם ככל האפשר את המידע הזה, כדי שהצד השני לא יהיה במתח.

וזה לא שולל את האפשרות לנהל שיחה אחר כך שבה זה ייאמר בצורה מכבדת.

אני אישית מאד אוהב לקבל הודעה בבוקר "שלום, נהניתי לפגוש אותך, <כאן אפשר להוסיף קצת פרגון>, אבל <כאן מסבירים למה בכל זאת לא>. <כאן אפשר לאחל הצלחה ועוד ועוד>. אם חשוב לך אפשר שנדבר על זה בערב אחרי השעה 7"

אין סיבה שאבזבז שעתיים על התייעצות אם להמשיך למרות פער, כשהבחורה כבר מזמן ויתרה עלי

אני חושבת שאם היא לא רוצה כן יש עניין שתשקף כמה שיותר מהר .

אבל צריך לשים לב שלא ישר אחרי הדייט כי זה פוגע.. אלא שעתיים אחרי או בבוקר מוקדם..

אני אגיד לך יותר מזה בדרך כלל שבחור רוצה הוא רושם כבר בבוקר או באותו יום..

אם הוא מתלבט הוא מחכה עד הצהריים ואז כבר הוא מקבל בחורה שמרגישה שהתלבטו עליה..

למרות שיצא שאמרתי למישהו התלבטת אה? (כי לא התאפקתי )

והוא אמר לי לא רציתי להראות התלהבות יתר,

אז אולי לפעמים זה לא משקף התלבטות.

אבל ככה רוב הבנות שאני מדברת איתן מרגישות וזה לא נעים

והוא או מייבש ת'חיים או שאתה רואה שהוא לא איתך. כל השאר זה קונספירציות.

בואו, יכול להיות שהוא קם מאוחר והיה צריך להתארגן מהר אחרי התפילה לעבודה, יכול להיות שהוא היה עסוק בבוקר ופנה רק בצהריים, יכול להיות שהוא פחות איש של בוקר והעדיף לפנות כשיהיה עירני יותר.

אם מישהו פונה ביום למחרת תניחו שפשוט לקח לו זמן לענות, אל תהיו כה שיפוטיים ובמחשבות על דברים שלא בהכרח יש.

מעניין, אף פעם לא חשבתי על זה ככה (שאם הוא מתקשר רק בערב שאחרי, אז זה אומר שהוא התלבט..).
סתם כי במהלך היום עמוסים ורוצים לדבר כשיש זמן, ולכן יותר זורם בערב.

בכלאופן, בגלל שבאמת מקובל שהגבר יוצר קשר.. אז גם אם תכננתי לחתוך מחכה שהוא יתקשר ואז אומרת לו..
מרגיש לי שבהודעה מיד אח"כ זה יותר פוגע מלשמוע את זה בשיחה.. (כאילו חושבים "טוב, אז ידעת מהרגע הראשון וסתם מרחת אותי שעתיים..")

לו ולגאול אותו מייסוריו?

קרה לי כבר, וכשהחלטתי לתת צ'אנס, נאמר לי בסגנון, אוי, חשבתי שזה לא מתאים.

למה לא לומר? זה נשמע לי דרך ארץ.

כנ"ל על הצד החיובי, אם בעניין, אז למה לא לומר?

כן אם יש מצב שרוצים שהצד השני ירגיש לא נעים שמיד כתבו לא שלא מתאים לחכות שעה נגיד, אבל למה יותר?

הדייטים בערב ולכן לא ישלח הודעה באותו יום.. מרגיש לי שיכול לפגוע..
כשמדברים על זה בשיחה אפשר לומר את 'הלא' בצורה יותר נעימה. גם לשדר שחשבתי על זה והיתה לי התלבטות וככה פחות פוגע לדעתי..

באמת נקודה לחשוב עליה..
נאמץ;)

יצאתי לדייט לפני יומיים בערב ובגלל מה שקראתי כאן שלחתי הודעה מיד שהגעתי הביתה שמבחינתי אפשר להתקדם( בדרך כלל אני מחכה  לבוקר/ צהריים) הבחורה שלחה הודעה שהיא צריכה זמן לחשוב ובפועל " יבשה" אותי עד ערב אחרי ובסוף אמרה שזה לא מתאים.

זה הרגשה ממש לא נעימה שמתלבטים עליך...

( פעם ראשונה שפוסלים אותי...)

אני מבין למה זה לא נעים, אבל לצערי דווקא אני מעדיף שיתלבטו עלי, כי בדרך כלל אם לא מתלבטים זה אומר שאפילו לא רואים אופציה.

ובכל מקרה - הגישה הנכונה היא, שגם אם אתה החלטת מיד, תיתן לה מרווח. תכתוב "אני מעוניין להמשיך" אבל אתה יכול אפילו לכתוב לה שהיא לא חייבת להחליט מיד.

נראהלי שדווקא זה טוב ערב אחרי.
כאילו אם נפגשתם בערב, לשלוח למחרת בבוקר/בצהריים מתי מתאים להתקשר ואז כשמדברים כבר יש החלטה..

אחרי שהיא הסבירה בהודעה, מה הצורך שלך בשיחה?

יותר הסתדר לי ששלוחים הודעה מתי אפשר לדבר ואז בטלפון מסבירים יפה שזה לא מתאים ובהצלחה וזהו. לכן מעניין אותי איך אתה ביחס לזה

יש שני חלקים - האחד הוא באמת לדעת אם ממשיכים.

אבל חוץ מזה אנחנו בני אדם.

אם אמרו לי לא - אני כנראה ארצה לדעת מה קרה. אולי יסבירו לי על טעות שאני עושה. אולי היא תמליץ לי על חברה שלה שמתאימה. 

עקרונית היה מקום לעשות את שני הדברים האלה באותו זמן. אבל דייט ראשון הוא דייט שאחריו מיד יש שאלה אם בכלל בכיוון, ולכן טוב שכמה שיותר מוקדם תהיה תשובה עקרונית.

אם אתה רואה את הסיבה כאקט אנושי אז אני מבין את הכיוון...

באופן אישי, אחרי 3000 דייטים ראשונים במשך מספר שנים, לא חושד בעצמי שעשיתי טעות מוגזמת בדייט בלי לדעת אותה אחרי.

ואם הבחורה מספיק ישירה וכנה להגיד לי בטלפון בצורה מכובדת ויפה שזה לא מתאים ושיהיה בהצלחה לשנינו זה מספיק לי בצד האנושי. היא לא 'ברחה' בהודעה אלא דיברה טלפונית זה מעביר לי מסר "נפגשתי עם בנאדם וזה מספיק משמעותי גם אם לא המשכנו אח"כ".

וואלה אם בחורה חתכה אז מן הסתם היא עשתה את זה מסיבה טובה והיא מודעת לעצמה ואם לא - בעיה שלה לגמרי, לא רואה את עצמי נכנס למרחב האחריות שלה.

אם זה קצת יותר דייטים של איזור 5 - 6 ומעלה אז כבר נראה לי הגיוני שגם מי שחותך יאפשר לצד השני לשתף ברגשות שלו וגם ישתף בעצמו איך היה לו מה הוא קיבל וכולי..  וכמובן שככל שהקשר היה יותר זמן ויותר עוצמתי אז ככה יש יותר עניין להשקיע בכך כדי לסגור אותו כמו שצריך

בכל מקרה, אני כן שמח לשמוע פידבק, ופעמים זה גם "אתה בסדר גמור אבל לא מתאים לי" שזה חשוב לשמוע, או אפילו "אתה ממש מיוחד ומעולה ורק חבל שלא מתאים לי" כי אמירה כזאת קצת מעלה את האגו שנפגע מה"לא".

חוץ מזה - אולי היא רוצה לפסול אותי בגלל סיבה לא נכונה? כי היא הבינה ממני משהו שבכלל לא התכוונתי להגיד?

בקיצור, מכל סיבה שהיא ממש חשוב לי כן לשמוע אם יש משהו נקודתי וספציפי. אם זה סתם "לא בא לי" אז אכן אין לי מה לשמוע חוץ מאת האמירה "לא בא לי אבל לא בגלל שאתה לא בסדר" שהיא חשובה לי.

ומאותה סיבה אני מאמין שאם אני חותך חובתי לומר את זה בשיחה, כדי לאפשר לה להתייחס. יכול להיות שהיא חושבת כמוך שלא צריך, אבל אני לא יכול לקחת סיכון על חשבונה

אוקי, לי זה לא מעלה לי את האגו שנפגע כי בדרך כלל בשלב כזה זה בא מתוך מקום של ריצוי שלא ממש גורם להשתכנע שהוא נאמר בכנות אלא יותר מחוסר נעימות.

כמו בחורות שמייבשות אותך כל הדייט ואז בשיחה חותכות ואומרות "נחשוב על הצעות בשבילך".. בתור אחד שחושב על בנות שהוא יצא איתן אני לא יגיד אם אין לי משהו קונקרטי.

אני מבין מה שאתה אומר אבל מנגד, היא בחורה בוגרת והיא עברה דברים בחיים וגיבשה לעצמה יכולת לשפוט מציאות ולקבל החלטות על פי ההסתכלות שלה. מרגיש לי שזאת כניסה למרחב האישי של בנאדם וזה לא מרגיש לי לא שייך ולא נעים (יודע שזאת תחושה אישית שלי).

גם בתחילת הדרך שהיה אכפת לי על מה פסלו, ביקשתי והדגשתי בפניה שאני מבקש את זה מלפנים משורת הדין ואני מבין שזה יכול להיות לא נעים לה. 

אוקי, פה אנחנו באמת חלוקים. כאשר אני בוחר לא להמשיך אני מרשה לעצמי להשאיר את זה לעצמי וככה אני מתנהל גם מול בחורה שחותכת ממני. לפחות שנינו עקביים

אני גם יכול לסמוך על מישהי, אבל אם למשל היא תפסול אותי כי אני נמוך, אני יכול להגיד לה שזה פשוט לא נכון ואולי ישבתי על כסא נמוך והיא חשבה ככה.

ובתור אחד שמתייחס בכבוד למישהי שיצאתי איתה, אני מאמין שאם היא אמרה שאני בסדר ורק לא מתאים, היא מתכוונת לזה

להגיד "אתה מיוחד"/"אתה טוב".

מספיק "היה לי נעים לפגוש אותך, תודה" זה מספיק.

וגם האמירה "אתה בסדר" מרגישה לי קצת מיותרת, ברור שאני בסדר, היתה הו"א שלא?

להתעסק בטעויות של אחרים זה נשמע לי מעמיסה ריגשית שאפשר להסיר אותה בקלות וזה שהיא נמצאת היא בדרך כלל לא מועילה. כי או שהאדם טעה והוא לא ירצה להקשיב לך או שהוא פשוט לא טעה, שזה רוב המקרים.

גם אין אמון ברמה חזקה אחרי דייט ראשון ובצדק יהיה אפשר לא לסמוך על קריאת הסיטואציה של המדוייט, כי גם הוא גם נוגע בדבר.

לא דיברתי על להתעסק בטעויות של אחרים. אבל כיון שטעויות כאלה קורות, ממש טוב כשיש הזדמנות לתקן אותן.

הצגתי פורמט שכיף לקבל מול פורמט שפחות נעים. לא דרשתי מאף אחת להחמיא לי. בסך הכל אמרתי שכיף לקבל מחמאה שאומרת שהטוב שבי הוא נוכח ורואים אותו.  

כן, האמירה "אני לא מעוניינת בדייט שני" כוללת הנחה שאני לא מספיק טוב כדי שהיא מעוניינת לבדוק שוב. הסתברות מסוימת. במיוחד אם אני לא רואה את הפער. ולכן טוב לשמוע אם זה לא, אם אני בכל זאת "בסדר".

ובטח אם לא מדובר בדייט ראשון.

אם אפשר לתקן טעויות אז מעולה - ממה שאני מכיר בסיטואציה הזאת זה בדרך כלל לא מועיל ומוליד מעמסה ריגשית עצם המחשבה וההתעסקות בדבר.

לא חשבתי לרגע שדרשת. ואם זה מה שנעים לך - מדהים. ב"ה. 

אני לא חושב שההנחה הזאת מוכרחת וגם לא מסתברת. העיסוק אם להמשיך דייט או לא קשורה להתאמה וממש לא להערכה. הערכה נמדדת בסיטואציה הזאת בעיקר בהתנהגות מכבדת ולא ביחס לקבלת החלטות שכדאי מאוד שהיא תהיה רק עניינית לעצם הנושא (אם מתאים או לא). יש הרבה בנות שאני מאוד מעריך אותן ולא רוצה ליצור איתן קשר זוגי ולכן מסתבר שגם זה היחס אלי מתי שחותכים ממני אלא אם כן הרגשתי זלזול מרומז או מפורש מהבחורה.

כמובן שככל שהקשר יותר ממשיך יש יותר צורך לשתף ולהקשיב במידה ומחליטים להפרד.

אם התכוונת להודעה למי ששידך - 

אז אני לא מעדכנת אחרי פגישה אחת את מי ששידך אם אנחנו ממשיכים. (אם אנחנו לא ממשיכים, משתדלת להודות ולהגיד שלא הלך. וגם אם קורה אחרי כמה פגישות.). במילים אחרות, ברוב הקשרים שהיו לי השדכן לא 'ליווה' את הקשר, ולכן לא קיבל עדכונים בזמן אמת.

אם מדובר על התקשורת בין השניים שיצאו -

אני מתפלאת שאת כותבת כאן על הודעה, כי ההתרשמות שלי היא שהרוב המוחלט מצפים לשיחה, לא הודעה.

אבל בהחלט מזדהה עם עניין המתח.

לדעתי, בדייט ראשון יש משהו מוזר, לא טבעי, אולי גם לא הכי נעים. במיוחד אם זה מתלווה לתחושה ששופטים אותי, ושאני רק מחכה לגזר דיני.

וחלק מהותי מזוגיות זו תקשורת - אם יש משהו שיודעים מראש שיעכב את התשובה, להגיד את זה. מבחינתי, גם אם אומר שמתלבט זו תגובה.

לא יודעת מה נחשב בעינייך מאוחר, כתבתי על זה פעם כאן:

מגיע לו נקודות - לקראת נישואין וזוגיות

גם לרוץ על הדקה לתחנה

ולראות אם הספקתי לעלות על האוטובוס

או לחכות שעתיים לאוטובוס הבא.

כיףףףף 

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה