אשמח לקבל עצתכן🙏
הבכורה שלי בת 7. כתבתי עליה לפני כמה שנים... קשה איתה בטירוף. עברה אצל 4 מטפלים כבר. היינו בהדרכת הורים. אובחנה אצל פסיכיאטר עם ODD (הפרעת התנהגות מתנגדת) ומקבלת בינתיים טיפול תרופתי- האמת שזה לא באמת משנה לי האבחנה כמו שזה הוריד ממני את רגשות האשם שזה לא הכל בגללי.
אנחנו בעליות וירידות כל הזמן... בזמנים קשים אני נאלצת לאסוף אותה באמצע היום מהמסגרת (גם בגן וגם בכיתה א') כי היא מתפרעת ברמות שלא ניתן להחזיק אותה שם: מרביצה לבנות, למורות, מטפסת על חלונות, משחיתה ציוד, מפריעה לכיתות אחרות ומתחצפת ברמות הזויות. ב"ה מאז שהתחילה טיפול תרופתי זה פחת. אבל היא עדיין מאתגרת את הצוות בטירוף- לוקחת הביתה חפצים של הכיתה/חברות, חוטפת מאכלים מבנות, קמה ויוצאת בלי רשות, לא משתפת פעולה ועושה דווקא אינספור פעמים ביום...
בבית לא יותר טוב. יכולת האיפוק שלה היא אפסית, אין לה דחיית סיפוקים בכלל. על זה ניסו לעבוד איתה בטיפולים אבל לצערי לא ראינו שיפור... *כל יום* היא מבקשת לקנות לה הפתעה/גלידה/יצירה. וגם כשאני מסבירה לה בנעם שאי אפשר לקנות כל יום, ושרק פעם ב... אז היא מאבדת את זה. מתפוצצת, בוכה, מתעצבנת. כל הזמן (ברמה יומיומית) היא לוקחת חפצים של אחיות שלה (ממתקים, משחקים, הפתעות שקיבלו) וגם שלנו (טבעות נישואין, כסף, מפתחות אפס של הבית) אין סיכוי בעולם לשמור על ממתקים או חטיפים ושהיא תדע מזה כי היא פשוט תיקח את זה ותחביא. אז כשאנחנו רוצים לקראת שבת או חג לקנות משהו, אנחנו חייבים להחביא ממנה. כל הזמן אנחנו מוצאים אצלה דברים שהיא מחביאה שלא שייכים לה.
להעמיד לה גבולות זה בלתי נסבל. זה מלחמת התשה כל פעם שאומרים לה לא. צרחות, הרבצות, בלאגן.
ברמה שאנחנו מקלחים אותה פעם בשבוע כי להיאבק איתה רק על מקלחת זה מוציא ת'מיץ (וכן כן.. ניסינו את *כל* הטכניקות שלמדנו עליהן. להציע לה אפשרויות, לעשות צחוקים, משחקים, לעודד עם משהו כייפי אחר כך ועוד)
יש לה כריזמה ויש לה חברות אבל היא מתנהגת בבריונות נוראית לילדות שלא באות לה בטוב. וכל כמה זמן מקבלים תלונה מהורה.. היא מקללת אותנו ומדברת בצורה מאוד בוטה ובכוונה אומרת מילים שאנחנו לא אומרים בבית כדי לראות מה התגובה שלי.
עם כל הליווים שעברנו והחומרים שקראנו, אנחנו מאוד מתוסכלים שאחרי כל השנים האלה (היא ככה מגיל שנה וחצי) עדיין לא מצאנו כיוון. אז כל מאמר שנקרא יגיד לנו מה לא לעשות- לא להעניש ולא לתת תשומת לב שלילית כדי לא להעצים את ההתנהגות. אבל מה כן לעשות?!
ועזבו גם את התגובות המעצבנות שאני מקבלת. למשל מחמותי- שאני לא מביעה מספיק אהבה כלפיה. זה כואב כי באמת מאוד מאוד קשה לי לאהוב אותה כמו הבנות האחרות שלי. אבל היא לא מבינה עם מה אני מתמודדת! אני מאוד מנסה ולפעמים מצליחה לחייך, לחבק ולנשק באותנטיות. אבל זה קשה לשדר חום ואהבה כשנמצאים בכוננות ספיגה מהרגע שהיא קמה/ נכנסת הביתה. זה לאגור כוחות ולעודד את עצמי שהיום יהיה איתה יותר טוב, כי אני אקדיש רבע שעה לזמן איכות איתה ויהיה כיף. אבל לפעמים התכנון הזה קורס כי היא מרביצה ומציקה בלי סוף לאחיות שלה ומה שאני עושה כל אחרה"צ זה לשרוד.
או הפסיכולוגית שטיפלה בה במשך שנה ומשהו. רמזה לי שלא כדאי לי להיות בהריון שוב... כי הילדה צריכה הרבה מהכוחות שלי. היא לא מבינה שאם הייתי תמיד מתחשבת במצב של הבכורה, אז היא הייתה נשארת בת יחידה.. ולעולם לא הייתי מגלה כמה אני אמא מדהימה לשתי האחיות שלה, וכמה אני יכולה פשוט להינות מהאמהות שלי.
וואי חפרתי ברמות...
בכל מקרה, אשמח לשמוע ממי שיש לה נסיון גם כן עם הפרעות התנהגות מהסוג... מה עזר, למי פניתם. משהו...
אכן הייתי בטיפול בעצמי