אני בהריון שלישי, בשבוע 40+5, ואני מאוד מאוד רוצה ללדת כבר. אבל אין סימן ללידה באופק. עד כה לא היה ציר אחד...
התאריך היה בחמישי שעבר (25/07), ומשום מה כולם (אמא שלי, אחיות שלי) "איחלו" לי ללדת בשבת. אני מאוד לא רציתי, אבל כשעברה שבת ולא ילדתי התאכזבתי קשות.
הייתה לי הרגשה שחוק מרפי יעבוד ובגלל שאני לא רוצה ללדת בשבת (כי אני לא רוצה ברית בשבת), דווקא לכן זה יקרה.
בכל מקרה, במוצ"ש הרגשתי כאילו אם לא ילדתי בשבת זה כבר לא יקרה...
בעלי שראה שאני מתוסכלת, אמר לי - את יכולה להרגע אני אומר לך שלא תלדי לפני שבת הבאה, כלומר בשבוע 41+2. הוא כמובן לא באמת יכול לדעת שום דבר, הוא פשט חושב שהדרך הכי טובה להתמודד עם ההמתנה תהיה להנמיך ציפיות.
אחרי שהוא אמר לי את זה כמה פעמים, ועוד כמה אנשים - גם כשהתלוננתי פה בפורום - אמרו לי "מותק, את יכולה להגיע גם עמוק לתוך שבוע 41", השתכנעתי.
התחלתי להאמין שאני באמת לא אלד בקרוב, ואין לי מה לחשוב על זה בכלל.
היום דיברתי עם אמא שלי, שאמרה לי שיש ל תוכניות למחר אבל הן כמובן בכפוף למה שיקרה איתי, והיא תשמח מאוד להעביר את היום בחדר לידה (היא המלווה שלי, לשמחתי).
כשאמרתי לה שאני לא חושבת שהלידה תקרה מחר, וכנראה גם לא לפני שבת, היא אמרה לי שלא כדאי לי לחשוב ככה, כי השכנוע העצמי הזה הוא בעצמו דוחה את הלידה, ועדיף לי לחשוב שזה יכול לקרות כל רגע, כי זה באמת יכול להתחיל כל רגע.
הרי ככה מתחילות לידות - רגע אחד אין צירים אין כלום, ורגע אחריו יש ירידת מים, או ציר ראשון. זה יכול לקרות כל רגע.
מה אתן אומרות? האם המחשבה שלי באמת יכולה להשפיע על המציאות?
איזו גישה עדיפה - זו של הנמכת הציפיות, ומקסימום נופתע לטובה, או זו שמעוררת ציפיות, ומחכה לשינוי כל רגע?
