ולא פגעו מלבד אחת שגם היא בדואית😏

ריבונו של עולם ברא את העולם עם טוב ורע, ועם חוקי טבע וגורל, ועם בחירה חופשית. הוא מתערב בעולם, אך לא תמיד. אנחנו צריכים להיות ראויים לזה. איפה היה האדם בשמחת תורה? גם זו שאלה חשובה. אין לנו נביאים שיוכלו להשקיט את הצער. זה חלק מקללות הגלות שעדיין מלווים אותנו.

את דרכי ההנהגה של הקב"ה.

לרוב את השאלה הזאת אני שומע מכאלה, שבכלל לא מאמינים בו "בימות החול", לא שמים על החוקים, על האזהרות, על הדרך הנכונה, ובאים עם ציפיות מופרכות, שהוא יעשה להם ניסים מיוחדים כדי להציל אותם מהרצון העיקש לבצע התאבדות לאומית שזה בדיוק מה שהלך כאן במדינה ערב שמחת תורה, מכל בחינה, גם מבחינה רוחנית, גם במערכות השלטון, גם במערכת הצבאית.

הא־ל שמתאר התנ"ך הוא ארך אפיים, מרחם על השבים, שולח סימנים גלויים ונסתרים כדי לעורר את החוטאים לחזור בתשובה, וגם בעתים של הסתר פנים, מתערב כדי להציל אנשים הראויים לכך, באופן בלתי־רגיל. ובאותה מידה הוא גם תקיף, אינו מנקה את שאינם שבים, נותן למידת הדין לפגוע בחוטאים, כו'. זאת התפיסה היהודית. גם אין צורך להתחבא מאחורי "נסתרות דרכי הא־ל" או כל־מיני אמירות כאלה, כשבאה פורענות לעולם, חצי מהתנ"ך עסוק בדרכי ההנהגה של הקב"ה, החטא ועונשו, כו'.

זה המסר הפשוט בנביאים (וגם בגמרא שמייחסת פורענויות שונות לחטאים שונים על־דרך רמז או מידה כנגד מידה) לא צריך להתבלבל, ולא צריך להמציא שום דבר מחדש.

תקעו שופר בגבעה חצצרה ברמה הריעו בית און אחריך בנימין: אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה: [...] כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה אני אני אטרף ואלך אשא ואין מציל: אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרנני: [...] תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו: (הושע)

עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם: כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך יקושים הציבו משחית אנשים ילכדו: [...] העל אלה לא אפקד נאם יהוה אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי: (ירמיה)

בחרב ימותו כל חטאי עמי האמרים לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה: (עמוס)

///

ומישהו יכול לומר על עצמו שהוא נקי? לא די להיות "אדם טוב", לא די גם להיות "יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה", בדורנו אמנם יש פחות דגש על יראת העונש אבל הבעיה היא שזה מגיע לכך שגם תנ"ך בסיסי לא יודעים, ומתפלאים, ולאו דווקא ביחס אליך, אלא באופן כללי, צורת החשיבה שלנו צריכה להיות אחרת לגמרי, אנחנו אוהבים לברוח מתשובות קשות, אוהבים למרוח לסבן ולכבס, אוהבים להיות פוליטיקלי קורקט, אבל חלק מהעניין זה מידת האמת, לומר את הדברים הקשים כמו שהם בלי להתבלבל, בדיוק כמו שעשו הנביאים בזמנו,

וסבבה, נגיד לא הספקנו ללמוד כל־כך תנ"ך, לא התעמקנו מספיק, צריך רק לפתוח טיפה את העיניים, באמת רק טיפה, לא צריך הרבה, לא צריך לחפש פירושים נסתרים בתורת הסוד, לא צריך לחקור כתבי יד קבליים אזוטריים שלא ניתן למצוא בספריות, הפטרת שבת בראשית (טוב, לפחות לפי האשכנזים) "מי נתן למשוסה יעקב וישראל לבזזים הלוא יי זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו"

תעשה קל וחומר כפול מיליון על היום

ותבין שיצאנו בזול ממש

מה שאנחנו כן יודעים מהנביאים זה שהקב"ה קרא לחזור בתשובה לפני ששחרר את חרון אפו. וכולנו יודעים מה הכיוון שבו חזרה בתשובה אמורה להיות.

…. כל יהודי ודרגת היסורים שלו. ולכן כל אחד מאיתנו צריך לעשות חשבון נפש ולשנות את דרכנו. לשם יש דרך משלו להראות לנו את הדרך הנכונה. אחת הדרכים היא היסורים מהמילה מוסרות שיש לסוס כדי שילך בדרך הנכונה. אותם נשמות הם כבר לא במשחק הזה.

ועוד כתוב בפרקי דרבי אליעזר:

״…. ועוד היה ר' ישמעאל אומ' שלשה מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים שנ' כי מפני חרבות נדדו ואין חרבות אלא מלחמות אחת ביער בערב מפני חרב נטושה ואחת בים מפני קשת דרוכה ואחת בכרך גדול שהוא כבד משניהם שנ' כי מפני כובד מלחמה ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו ומשם יבא לארץ ישראל שנ' מי זה בא מאדום:״

לכן הכל הולך לפי תוכנית עליונה.

לספק אין ערך עצמי. הוא אך ורק כלי.

מי שנתקע בו, מפסיד את הכל.

....גם לבטחון עצמי מופרז אין ערך עצמי. ברגע שנהיה תמימים עם השם

יהיה לנו את הבטחון שנחליט את הדבר הנכון. ברגע שיוחנן בן זכאי הבין

שחורבן הבית בלתי נמנע עשה מעשה. ברור לי שהוא הטיל ספק אם לעשות מעשה

או לא אבל למזלינו ברגע שהוא בקש "תן לי יבנה וחכמיה ..." בכך הוא הציל את היהדות.

רוב ככל מי שנהרג - גם אם ע"י גוי בגלל שהוא יהודי - זה על עבירה כלשהי או פגם כלשהו. 

אפילו עשרה הרוגי מלכות שהיו צדיקים מצאו בעצמם דבר שפגמו בו ולכן הם נהרגים.  זה לא קשור לזה שנהרגים על קידוש ה'

זה חסד ה' שאותו אדם נהרג רק כי הוא יהודי כי כך זוכים למעלה שכתבת.. אבל זה עדיין בא כעונש.

כן שכן מי שבידוע שעשה איסורים ונהרג ע"י גוים, זה בוודאי עונש 

להוציא ממה שכתבת כאן העונש הוא עלינו לא על אלה שנטבחו…

שזה בוודאי לא נכון מנוגד לתורה וחז"ל (עיין ערך חורבן בית ראשון ושני, והגלות)

על השאלה

יש עשרות תשובות אבל רק חלק יתיישבו לך:

אפשר לענות על זה שאין לנו מושג מה היה אמור לקרות,

אפשר לומר שהאנשים שזה היה התיקון של האנשים שנפצעו/נרצחו/פונו וכו,

אפשר לומר שאנחנו עם רע וכולנו חטאנו

אפשר לומר שהיתה מידת דין מתוחה

אפשר לומר את מה שענו פה לפניי:

איפה שהוא היה יום לפני זה - בית המדרש

https://www.inn.co.il/forum/t1402734#15261984

https://www.inn.co.il/forum/t1402734#15262000

וכו

אפשר לומר הרבה מאוד דברים אבל בסוף הלב שלך בוחר מה נכנס אליו ומה לא.

יכול להיות שהקב"ה יתגלה אליך ויסביר לך בדיוק מה היו המניעים שלו?

כניראה שלא...

יש את העניין של אם הייתי יודעת את המניעים של ה'-הייתי בעצמי בורא העולם, אני לא אמורה להיות הוא, אני צריכה לקיים את המוטל עליי.

אם תשובות כלשהן עוזרות לי לקיים את זה-מעולה, אם לא-אם התשובות האלו מקחיקות אותי ממנו, לא משנה על ידי מה, גם אם זה עצבות וגם אם זה חסרון באמונה(לא שאין לי את זה אבל צריך להילחם בזה)-אני צריכה להפסיק עם זה ולעבוד אותו בתמימות, לא חייבים לדעת הכל...

אני מציעה שכן תנסה למצוא תשובה שתעזור לך להרגיע את השאלה אבל בכללי-אני דוגלת בלעבוד את ה' יותר בתמימות ופחות בלחפש למה ואיך והכל...(שוב, לא תמיד עובד לי אבל אני מנסה)

בהצלחה!

אני לא מצליחה להבין איך אפשר לשאול את השאלה הזאת

1. הקב"ה ברא את העולם שיפעל לפי חוקים ידועים. חוקי הטבע. ואמר לנו לא לסמוך על הנס. לכן פועלים בדרך מסויימת בהכרח היא תגרום לפעולה הצפויה.

לכן אם אדם ירוץ לכביש ראשי סואן שנוסעים בו תנועה ערה של 140 קמ"ש הוא בהכרח יפגע מתאונה.

אם אדם יקפוץ מגובה של 100 מטר בלי מצנח הוא בהכרח ימות.

אם אדם יכנס לאש תופת הוא יצלה.

וגם במקרה הזה, אם ראשי המדינה לסוגיהם השונים ישחררו על חטוף אחד אלף מחבלים הם יגרמו לחטופים נוספים, ואם הם יתעלמו מכל סימן שמנסים לפגוע בכם ישראל ולא יגיבו על טילים ועל פיגועים כי יחליטו שהחמס מורתע, ויתנו לאנשים לסרב פקודה ולעשות מהומות הם יגרמו למה שקרה בשמחת תורה. אנשים ששופטים חיילים ונוער גבעות על שימוש בנשק (או במכות) להגנה עצמית ולא שופטים מחבלים שרוצים להרוג יגרמו לפיגועים.

ילד גדול ובוגר שרץ לכביש סואן לא יכול להאשים את אבא שלו שלא שמר עליו כשהוא נפגע. אנחנו אמורים ללמוד מניסיון קודם ולא לעשות דברים שבהכרח יזיקו.

לכן לא שייך להאשים את הקב"ה במשהו שהובלנו במו ידינו אלא רק להודות לו שזה לא קרה עד אז ושזה לא קורה עכשיו.

2. הקב"ה גם נתן לנו הוראות לעולם וכתב בתורה שאם אנחנו רוצים שלא יבואו עלינו קללות צריך לשמור ולקיים את התורה ומצוותיה. הקב"ה כתב בפירוש שאם לא נשמור את התורה זה מה שיקרה, זו דרך העולם. אז איך אפשר להגיד איפה הקב"ה היה כשהוא עשה את מה שהוא אמר? דווקא הכי היה אפשר לראות שה' היה איתנו. מקומות ששמרו את השבת ניצלו. ראו את זה במוחש בצורה ניסית ומופלאה. אם כבר זו פעם ראשונה שאני יכולה להגיד שראו את הקב"ה, איך הוא שומר את שומרי מצוותיו.

מה שהיה בשמחת תורה זה אסון נורא. משהו שהלב לא יכול להכיל.הלוואי ולא היה קורה והלוואי ולא יקרה שוב (במיוחד שההנהגה שוב מנסה לגרום לזה).

אבל אין שום אפשרות להגיד שה' לא היה. ה' הזהיר אותנו שוב ושוב לשמור את התורה, לקיים את המצוות, לשמור על אחדות אמיתית (אין ספק שההפגנות בבלפור ביום כיפור שלא יתפללו עשו רע. מאז ששמעתי על זה חששתי מאסון), וכן, גם אמר לנו שלא לסמוך על הנס, כי דרך העולם לפעול בדרך הטבע.

אז אין לנו על מי להלין שהמובן מאליו אכן קרה.

מה שכן, אפשר להתפלל ולחזור בתשובה תמיד, והלוואי שבזכות זה ה' ירחם עלינו ויחסוך ממנו יסורים נוספים (וישחרר את החטופים בלי עסקה נוראית שתגרום לטבח של כל המדינה חלילה, ויתן שכל טוב למנהיגים לפעול נכון ולא להזיק במו ידיהם)

avid;font-size:21px;">לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר

פרשת כי תבוא, חלק הקללות. בניגוד לדימוי הסב החביב שהשתרשה במדרשים, ה' הוא בראש ובראשונה א-ל קנא שלאורך כל התורה מפליא את מכותיו בעם קשה העורף. טבח שמחת תורה לא שונה מהבחינה הזו מכל עונש רב נפגעים שה' הטיל על היהודים בכל שנות קיומם וחטאם.

אפשר שהם גם נענשו ויחד עם זאת זכו לכפר בכך שנרצחו על היותם יהודים. בכבשי דרחמנא למה לנו.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך אנחנו מתקנים את עצמנו. זו השאלה היותר חשובה.

אז כן, אפשר להכות על החטא ולתרץ תירוצים מתחסדים כגון "אני אשם, טבח שמחת תורה קרה משום שדיברתי בזמן התפילה/דיברתי לשון הרע" ושאר ההמצאות. אל מול זה יש לנו את תערו של אוקאם שהיא המציאות היסטורית המאוד חד־משמעית: עם ישראל התבולל בהמוניו באירופה וחטף את השואה, עם ישראל הגיע אל א"י והקים מדינה חילונית עם חילולי שבת בפרהסיה. הקב"ה הוא ארך אפיים, אך גם הסבלנות שלו, כביכול, מתישהו פוקעת.

ולפעמים, גם הדתיים והחרדים חוטאים. גם המחשבה שאנחנו רק נגיד תהילים ונלמד עוד דף עם תוספות, וריבונו של עולם יציל אותנו זה חטא. מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!

אל תחשוב כי כיפה, חליפה וזקן מצילים מישהו ממשהו. כל אחד צריך לתקן את מה שאצלו. אל תברח מהאחריות שלך, ואל תפיל הכל על אחרים.

בשום מקום מתיאורי הגאולה לא נאמר שיהיה קל ושכולם יהיו צדיקים. להיפך לגמרי. הגאולה מסובכת, וחבלי משיח אינם הזמנה כבקשתנו.

היא הייתה אמורה להיות מושמדת כבר מזמן.

כך או כך, סימני הגאולה בעינם עומדים. זו ראשית צמיחת גאולתנו.

א. אני תוהה עד כמה כותב המאמר הוא רב אורתודוקסי.

ב. אם עניינו בהצגת העובדות היבשות, כדבריו, אסור לו לקבוע שמדובר בהתפתחות אלא חובה עליו להגיד שזו התפתחות הדרגתית או חשיפה הדרגתית. במיוחד לאור הידוע והמקובל ביהדות, שאם יש לך מקור לדבר - הרי הוא כלול בפנים.

ג. אני לא דיברתי על משיח בכלל.

1. הוא כן

2. הוא מצביע על התפתחות מאוד ברורה שלא מצריכה פרשנות. דבר דומה קרה למילה "שטן" שבהדרגה הפכה ממכשול לדמות דמונית שמטרתה לקטרג על עם ישראל ולפגוע בו.

1. לא רפורמי או קונסרבטיבי, אבל גם דוחה חלק גדול מהתאולוגיה היהודית ומהטענות ההיסטוריות שלה. אלה דבריו המפורשים, והעובדות היבשות מאוד רוצות לחבר אותו למשולש ברמודה שבין אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. נשמע כמו הרב מיכי אברהם אבל באנגלית.

זה לא סופר חשוב לעניינו, אבל נקודה למחשבה.

2. כפי שכבר אמרתי קודם, אין שום הכרח להגיד שזו התפתחות במובן שאתה כנראה שואף להציג. במובן מסויים, יש פה הנחת המבוקש (גם אם נוקטים בגישה שלי), כי ההנחה הראשונה היא זו שמכריחה את המסקנה. אם התורה כוללת תוכן לא מפורש שניתן להסיק, אזי יהיה מדובר בחשיפה ולא בהתפתחות - ואם התורה היא רק מה שגלוי ומהיר, אז אכן מדובר בהתפתחות. האמת ככל הנראה היא באמצע עם נטייה חזקה לכיווני.

אגב, כשהוא אומר ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" זה הרחבה של "רבים מישני עפר יקיצו" הוא עושה לא פחות ולא יותר מאשר סילוף. זו לא עובדה, אלא פרשנות עצמאית שלו. למיטב הכרתי, רוב הספרות היהודית מבדילה מאוד בין עולם הבא לבין תקופת הגאולה ומשיח.

3. עדיין לא הבנתי מה רצית לומר בהבאת המאמר הזה. תכתוב במילים שלך, אל תפנה רק למקורות אחרים.

מתוך המאמר עולה בבירור שהתורה לא מכוונת אותנו לאיזושהי "גאולה אמיתית ושלמה", האחת והיחידה. שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה/מדינת החשמונאים/הפרויקט הציוני הם רק חוליות בשרשרת הדורות. רוב הסיכויים שגם מדינת ישראל היא לא "ראשית צמיחת גאולתנו", אלא נקודה אחת מני רבות בדרך רצופת עליות ומורדות. מדינות קמות ונופלות, עם ישראל מתפזר בגלות ושב לאדמתו, וחוזר חלילה.

באשר לרעיון המשיחי עצמו: בספרי יהושע ושופטים אין לו זכר ממשי. כמו כן, לאיזה משיח, אם היה כזה, חיכו אז? משיח בן שאול? משיח בן שופט פלוני אלמוני? תערו של אוקאם מלמדנו שהסבר פשוט עדיף על זה המורכב. "אם משהו לא נכתב במפורש, זה אומר שהטקסט הוא מוצפן וצריך לחפש בו רזים ורמזים" מול "אם משהו לא נכתב, סימן שאף אחד לא האמין בזה".

אכן כן, כותב הבלוג מזכיר את מיכאל אברהם. אין שום פסול בלהיות רב בעל חשיבה ביקורתית. זאת בדיוק הבעיה של היהדות העכשווית: מתייחסים אל שלל האמונות, הדעות והסגולות כהלכה למשה מסיני, מאמינים בירידת הדורות ולא מסוגלים לברור מוץ מהתבן. איזה מזל שהמדעים המדויקים לא עובדים בדרך דומה, אחרת עד היום היינו משתמשים בתרופות סבתא, ממשיכים לסבול מכאבים ולטעון ש"נשתנו הטבעים" ושחלילה להרהר אחר רופאי העבר שהאמינו בכל מיני פסאודו-מדעים כמו פרנולוגיה.

רוב הסיכויים שמדינת ישראל היא בהחלט ראשית צמיחת גאולתנו, כי ההיסטוריה שמתהווה מולנו מתאימה ביותר לסימני הגאולה בכל הספרות היהודית. האם זה מוכרח? שוב, אין לנו נביאים שיאמרו במפורש, אבל הדברים נראים.

להזכירך, שמואל הנביא וגם דוד מכנים את שאול "משיח ה". משיח הוא בעל תפקיד בסך הכל, עניינו בגאולה השלימה הוא יחסית שולי. ועיין רמבם הלכות מלכים ומלחמותיהם.

תערו של אוקאם הוא חמוד ונחמד, אבל יש לנו מסורת על כך שמהתורה אפשר להוציא יותר ממה שנראה במבט ראשון, אי לכך אין תוקף לתער במקרה שלנו.

לא אמרתי שיש פסול בזה, רק ציינתי עובדות חשובות כשדנים באמיתות. העובדה שמישהו קורא לעצמו "ביקורתי" לא אומר שהוא גם צודק. גם לא הזילזול בחוכמה קולקטיבית שקדמה לאדם היחיד הזה. ולפעמים, לא מדיבר בכלל בביקורתיות אלא בהנחות אחרות לגמרי שממילא מביאות למסקנות אחרות, וכפי שדיברנו קצת לגבי התפתחות או חשיפה.

ששום משיח במתכונתו התלמודית לא יבוא, לא היום, לא מחר ולא עוד 50 שנה. אתה יכול ליצור תזכורת ביומן גוגל 😊. מה שכן יקרה בשנים הללו, זה כל מיני דברים הרבה פחות נעימים, כגון כיבוש חלקי של אדמת א"י ע"י כוח רדואן ודומיהם.

מאשר לדקלם "היה לא תהיה" ולהתאכזב שוב ושוב.

גם למלכים רשעים היו ניצחונות צבאיים כבירים. אז כבשנו ב-1967 ומאז 1973 המגמה היא הפוכה.

כשהחשמונאים גידלו דורות של מתיוונים, עדיין הרמב"ם הביא את כל 200 השנים שלהם כאחד הנימוקים לאמירת הלל בחנוכה. חזרה מלכות לישראל, אפילו אינה מיהודה, אינה מבית דוד, ואינה צדיקה כלל ועיקר - אבל די בזה כדי שהדברים לא יהיו מעשה שטן.

קל להוציא לעז על עם ישראל ולהגיד שהרוב חילונים פושעים, אבל זה כמו שהשמאל חושב את עצמו לרוב כאן. במציאות, מעולם לא הייתה כמות כזו של לומדי תורה (כמות שרק הולכת וגדלה). עד השנים האחרונות מאוד, שמירת שבת כמדינה, כמערכת, הייתה דבר ברור ופשוט. המדינה עצמה מממנת תורה, עדיין. המוני עמך ישראל הם מסורתיים, שאינם שומרי תורה בשלמות מטעמי בורות ולתיאבון, ולא מטעמי שנאה ולהכעיס.

ולגבי המגמות, בכל דור ודור עומדיל עלינו לכלותינו, גם כשכולם לכאורה יודע שמו ולומדי תורתו לשמה, והקבה מצילנו מידם. האם כשעמלק תקפו את דוד בצקלג, הוא או קרוביו היו חוטאים? למיטב ידיעתי, לא התנך ולא חזל רומזים לדבר כזה. אלא מה? הקב"ה חקק גם חוקי טבע, וקיומם של אויבים הוא עצמו עניין שבבחירה חופשית. גם התורה בספר דברים, בדיבורי הגאולה שם מתארת מלחמות אלא שאנחנו מנצחים בהם. ואתה על במותימו תדרוך. ושניים יניסו רבבה.

ויתירה מזה, בפרשת השבים מהמלחמה מובא בפירוש "פן ימות במלחמה", היינו שמא חוקי הטבע יפעלו את פעולתם ולא כולם יחזרו לשלום. 

חוץ מזה, לא לחינם הגמרא מאדירה את נס פח השמן וממעיטה בערכם של שאר הסוגיות הקשורות למרד החשמונאים. מניח שאם, חלילה, מדינת ישראל תתפרק, עוד 200 שנה ימצאו איזה נס אמיתי או מדומה שקרה בששת הימים ויתמקדו בו במקום במלחמה עצמה ובפרויקט הציוני בכללותו.

"קל להוציא לעז על עם ישראל" - זה מה שהקב"ה והנביאים בכבודם ובעצמם עשו לאורך כל התנ"ך.

"לגבי המגמות, בכל דור ודור עומדיל עלינו לכלותינו" - ודי מצליחים, האמת. להגיד "הנה, אבינו שבשמיים מגן עלינו" אחרי השואה (או אחרי מיני-שואות שהיו לנחלתו של כל דור ודור, כגון גזרות ת"ח–ת"ט) נראה קצת פתטי.

אתה אינך הקבה ואינך נביא, ומצבנו היום טוב עשרת מונים ממצבים שיש בתנך.

לא ראיתי שהצליחו לכלותינו.  אפילו שואה על שליש העם עדיין איננה כלייה.

"אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". הסאבטקסט נשמע ככה: אנחנו בסדר גמור, אך משום מה האנטישמים הארורים כל הזמן רוצים לפגוע בנו, איזה מזל שה' מציל אותנו מפניהם. מה עם לקיחת האחריות (כולל על ממדי ההתבוללות העצומים לפני השואה)?

כמו כן, אם לשפוט לפי התורה והספרים ההיסטוריים של נ"ך, העונש הוא בגלל מעשיהם של א', ב' וג', בעוד שגם ד', ה' וו' עלולים להיפגע. 

מי, לדעתך, משובץ במשוואה הנ"ל ובאיזה אופן: הבחור הדתי המסכן שעיבד את שתי ידיו בפיצוץ מטען על דלת הממ"ד, תושבי הקיבוצים שהסיעו עזתים לבתי חולים בארץ, ממשתפי המיסבה ב"נובה" בעיצומה של שבת ועוד.

מצבנו משול למצבם של מפליגים באונייה. אם אחד קודח חור ברצפת התא הפרטי שלו, סופם של כולם לטבוע. הענישה הקולקטיבית יכולה לבוא בגלל חטאם של בודדים, שלא לדבר על מדינת ישראל עם רוב חילוני מוצק שמצפצף על המצוות היותר בסיסיות. שומרי המצוות יקבלו את שכרם בעולם הבא, ואילו בעולם הזה הם עתידים לסבול, ואף יותר מפורקי העול (די ברור שאברך ברוך ילדים חי פחות טוב מזוג הומואים שעובדים בהיי-טק).

שקשה להחליט למה להתייחס ראשון.

אני תוהה אם בכלל יש טעם להיכנס לה לוויכוח נצחי.

אלא בהוכחות אמפיריות שעם ישראל צבר לרוב.

כגון, "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", "תורה מגנא ומצלא" ו"אנחנו הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה" 😃 למשל, כשמדובר בחיסון מול פלסבו, רואים יתרון מובהק של החיסון (נניח, 1000 איש התחסנו, 200 איש חלו, בעוד שבקרב נוטלי הפלסבו מספר החולים יהיה הרבה יותר גבוה). 

תורה מגנא ומצלא, בניגוד לטעות הרווחת, לא נאמר אלא על הרוחני שבאדם ונגד יצר הרע. לא ברור מתי זה נהפך להיות תירוץ חמשהו שמציל ממוות.

דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, ובכן רואים את זה בחוש. קיבוץ גלויות, הארץ נותנת פירותיה בעין יפה, הקבה מל את לבבנו לאט לאט והתורה הולכת ורבה, ואפילו האמת נעדרת ופני הדור כפני הכלב. הכל נכון, והכל בערבוביה.

"אושש שבכל מצב שבו ניתן לבדוק את התזה הזאת (שתורה מגנא ומצלא, וכן ששלוחי מצווה אינם ניזוקים), כלומר כששכיח היזקא, זה לא עובד. "ארי במסתרים".

כעת מצבנו הוא הבא:

התורה מגינה כל אימת שלא רואים ולא ניתן לראות זאת.

התפילה מועילה רק מתי שלא מסתכלים.

המעשר מעשיר רק כשלא בודקים.

את כל שאר המצוות אסור לבדוק (לא תנסון).

בשישית שלפני השמיטה יש ברכה, אבל זה היה רק פעם, מזמן (כששביעית דאורייתא).

מעורבות של הקב"ה היא בכל מקום ותמיד (מעל כל עשב יש מלאך שאומר לו גדל), אבל רק כשלא מסתכלים.

גדולי הדור בעיני הבדולח לא טועים (הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל), חוץ מאשר כשהם כן.

ישראל הם בעלי סגולה מיוחדת, חוץ מאשר כשמסתכלים ובודקים זאת. (ע"ע בית יוסף ריש אבהע"ז – ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ומי שאינו כזה יש לבדוק בייחוסו, חוץ ממתי שלא.)

ישראל אינם תחת המזל, חוץ מאשר כשבודקים.

כל מקרינו אינם אלא ניסים, חוץ מהמקרים שלא.

בתורה יש הכל (דכולא בה. איסתכל באורייתא…), חוץ ממה שאין בה וגם את מה שיש מעולם אף אחד לא ראה.

בחכמי התלמוד יש רוח הקודש, חוץ מהמקומות שהם טעו.

וכן על זו הדרך. אכן יושר אינטלקטואלי למופת…

ואז מישהו הוסיף (כנראה משורש נשמתו של חרבונה):

ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אם בודקים – פונקציית הברכה קורסת.

אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה תזות מהמסורת שלנו, שכולן עד האחרונה מתחמקות מעמידה במבחן אמפירי וביקורתי. כל אמירה כזאת מגיעה מראש עם חבילת תירוצים מושלמת מדוע אי אפשר לראות את התממשותה. כך התיאוריה שלנו נותרת מושלמת ובלתי ניתנת להפרכה. וחלילה לנו מלפקפק ב"מסורת" (ע"ע tradition).".

על הביקורתיות לאור משבר הקורונה (טור 290) - הרב מיכאל אברהם

התורה מגנא ומצלא - זה לא נאמר בנוגע לחיי אדם. אתה מוזמן לראות מה הראשונים הבינו בזה; ממש לא שזה מציל ממוות.

התפילה לא אמורה להיות קסם, ומעולם לא התיימרה להיות כזו. זה בסך הכל בקשה, וריבונו של עולם מחליט אם לענות או לא.

מעשר - זו אכן שאלה, ואיני יודע. גם איני יודע מה ביארו במקום לאורך הדורות.

שישית לפני שמיטה - מה לעשות ואכן אין שמיטה דאורייתא. מה הרבותא בלעג הזה? זהו איש קש פר אקסלנס.

השגחה פרטית על כל פרט - אכן יש מחלוקת בדבר, והרב שמואל אריאל כתב שני מאמרים בהם הוא מוכיח שהתפיסה שיש השגחה פרטית ללא מיצרים זה מין חידוש חרדי שזה מקרוב בא. לאורך הדורות היה פשוט וברור שחוקי הטבע הם עיקר המנגנון.

גדולי הדור לא טועים - שוב פעם איש קש. זו לא טענה של התורה, אלא של החרדים. גם להם אין גיבוי לאמירה הזו. ויש הבדל.

ישראל הם בעלי סגולה מיוחדת - לא חובה להאמין, אבל אפשר להסתכל על ההצלחות הייחודיות של העם בין העמים, על האופן שבו במזרח הרחוק תופסים אותנו, את פרסי הנובל, את היצירתיות הטכנולוגית, וכו.

ישראל מעל המזל - יש די והותר היסטוריונים שחקרו ואמרו שמה שקורה עם ישראל זה חריג. הציפיה הייתה שנעלם כבר מזמן, ובמקום זאת אנחנו שוב רעננים כילד בכיתה א.

אז היום בזכות הטכנולוגיה אפשר להביא יותר עולים (והרבה מאוד גויים בזכות חוק השבות), אבל מצבו הרוחני של עם ישראל לא השתפר. ואולי אף הורע: מניח שבימי החשמונאים רוב העם היה מסורתי, פלוס מינוס, בעוד שהמתיוונים-חילונים היו בקצה. 

ואין הכי נמי, גם בימיהם זו הייתה אתחלתא דהגאולה שהובטחה להם

אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.

והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.

ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.

ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?

האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?

לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.

עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.

קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.

לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר

הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם

מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.

אז אשאל כך:

מגילת תענית אל מול ספר מכבים

ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.

ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.

אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים

אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.

כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).

ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?

כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".

כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.

אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי

וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.

שעשית לאבותינו בימים ההם".

להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.

לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.

ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.

ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).

אתה האפיפיור?

תירגע עם הקביעות שלך.

או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?

אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות

האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?

לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.

עבר לאומי בנרטיב.

אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.

גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה

הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר

מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,

או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?

זו דוגמא אחת.

או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?

אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.

אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.

ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.

אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.

משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.

מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.

האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).

לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.

אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.

כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי

נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה

אבל אם להיות מאוד מילוליים - אורתודוקסיה - האמונה הישרה. קונסרבטיזם - שימור.

ככל שקונסרבטיזם מטרתו לשמר את המסורות הקיימות ואת הגישות האמוניות הקיימות – הוא אינו שונה כל־כך מאורתודוקסיה. אולי דווקא האורתודוקסיה יותר חדשנית (כמו חסידות, ראי"ה, או גישות אמוניות חדשות בתחום האורתודוקסי) לעומת גישה שמרנית פרופר.

במונחים המקובלים אמנם, קונסרבטיזם מציג כאידיאל גישה שמשמרת עקרונות מסוימים אך לא את הכל (בניגוד לדתי לייט שמכיר בהלכה אך בוחר לשמור את החלקים המתאימים לו).

זה לא משנה איזו גישה דתית מאמצים, תמיד יש מתח בין "זאת התורה אשר שם משה" (או הפרשנות המסורתית שלה) לבין אתגרים אישיים או כלליים, לבין העבר ולבין ההווה. ובכל גישה דתית, תמיד מוצאים איזשהו איזון מסוים, על ספקטרום משתנה.

באופן כללי, כמו שהרש"ר הירש אומר – אנחנו צריכים להיות "רפורמים" – אך ה"רפורמה" אינה צריכה להתמקד בתיקון הדת, אלא בתיקון עצמנו. נקודת המוצא האינדיבידואלית (בסוף האינדיבידואל הוא היחידה העיקרית כאן) יכולה להיות שונה אבל צריך להסתכל איך אנחנו מנסים להיות קרובים יותר לשמיים במקום להוריד כל ערך ומושג לרמתנו הנמוכה.

אני אדחוק אותך לפינה (ואתה כמובן לא חייב לענות )

בעיניך יש סיבה טובה שספרי פסיקה אורתודוקסים לא מצטטים תשובות של Rabbi David Golinkin למשל?

באופן כללי, ספרי פסיקה אורתודוקסיים יצטטו פוסקים שמוגדרים כאורתודוקסיים, ולא כאלה שלא, גם אם מדובר רק בהגדרה עצמית.

כלומר, סיבה טובה מבחינה דתית

לבין תנועת ההשכלה וכיו"ב הוא עמוק. האיבה מהמאה ה־19 לא דעכה וזה לא מעניין כרגע את האורתודוקסים לשככה. (כאנקדוטה: היה בקהילות מסוימות ש"נשלטו" על ידי הרפורמים בגרמניה, שלא ניתן היה לכהן כבעל תפקיד אם היית מניח תפילין, כי זה פאסה ומיושן). מספיק נזק יצרו התנועות האלה בזמנו, גם אם יש פלגים יותר מתונים שיכולים להשתלב איכשהו בסיפור היהודי.

להקרא חכמי דת.

למשל היו פילוסופים יהודים בספרד לקראת הסוף שהיו גם בקיאים בתורה, וניסו להסביר שלפי התורה עצמה הלכתית מוטב להתנצר ולא לאבד את הרכוש או להיות מגורש, כי גם כשאתה מתנצר אתה יכול להשכיל את המושכלות.

וגאונים בתורה ואפיקורסים תמיד היו: חיווי הבלכי, ברוך שפינוזה, אוריאל דה קוסטה ועוד.

הקונסרבטיביזם אינו דבר חדש. ותמיד חכמי ישראל הוקיעו כאלו

(וצריך לחשוב איך זה מתאים לקרע שנוצר בין האורתודוקסים לקונסרבטיביים האמריקאים בשנות החמישים כמדומני)

אז אין כל כך משמעות להאשמה של עמדה כלשהי כקונסרבטיביות - העיקר הוא הסביבה בה האדם גדל ופועל. אם אורתודוקסית, אז הוא אורתודוקסי; ואם קונסרבטיבית, אז הוא קונסרבטיבי

הלכתי או קונסרבטיביזם אמוני-תרבותי.

בדרך כלל יש חפיפה בין השניים.

אך למשל מנדלסון היה אורתודוקס הלכתי ורפורמי מבחינה הגותית (הוא האמין ב13 העיקרים. אני מדבר על ההלך הרוח שהרופרמיזם צומח ממנו תמיד הלך רוח מלא או חלקי של "היה יהודי בביתך וגרמני/אמריקאי/עם אחר בצאתך" "גרמנים/אמריקאים/(ישראלים?) - בני דת משה"

מסורתיים יותר?

חיצונית הם נראים כמו חילונים. אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להבין מה הם.

הרפורמים - די ברור לי. אנחנו - ברור לי. קונסרבטיבים? בתכל'ס נשמע לי רפורמים.

או לפחות זו האסוציאציה איתה גדלתי בנוגע להם.

רק כמקור השראה, ואילו האורתודוקסיה והקונסרבטיביות מאמינות במושג הלכה)

אנחנו מאמינים במציאות ה', במעמד הר סיני ומתן תורה למשה, ובשכר ועונש.

הרפורמים כופרים בשלושתם, ולפחות בשניים האחרונים.

איפה הקונסרבטיבים ביחס לזה? באתר שלהם יש התחמקות מובהקת מהתייחסות לזה. הם הולכים סחור סחור ולכרמא לא קרבים.

מה שהראשונים קיבלו

ההלכה של השולחן ערוך וכמותו, או ההלכה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה, או נגד מה שאמרו תלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את גדולי החכמים בדור שלפניהם.

ב. אי אפשר לשים גבול מדויק , כי התורה אינה נוסחא אלא דבר ה' החי באומה לדורותיה, אך לטווח ארוך התברר סופית מה בחוץ ומה בפנים. ייתכן שתמיד יהיה תחום אפור שיתברר רק עוד 100 שנה עם הוא בחוץ או בפנים. זה דומה לשדה ראיה - אי אפשר לסמן בקו חותך את גבולותיו.

ג. הטענה נגד הקונסרביטיבים היא כמה :

1. הם חושבים שהתורה היא דת ולא אומה, ולכן הם חושבים שהם יכולים לפרש את הגמרא כרצונם משל היו מרטין לוצר שמנסה לפרש את הנצרות המקורית (כנל הקונסרסטיבים וכנל היהודים הפונדמנטליסטים מהד הימני של המתרס). כלומר הם מנסים לפרש טקסט עתיק בלי להיות נאמנים למה שהאומה קיבלה לדורותיה בהלכה.

2. הם לא שמים על הכללים שההלכה עצמה אמרה איך משנים הלכה

3. הם חושבים שכל חוקר גאון ובקיא יכול לפסוק הלכה ולא רק תלמיד חכם ענק וצדיק ששימש את גדולי החכמים בדור הקודם

4. הם חושבים שכיום ניתן לשנות הלכות ולא מודעים לכך שזה יקרה רק כשתקום סנהדרין ובאופן כללי שנחיה כממלכת כהנים וגוי קדוש ורק כשהתורה תחיה בכל רבדי האומה

5. הם באופן כללי, חוץ מההלכה, נגררים אחרי הלך רוח תרבותי הנפוץ בעולם, בלי להציב זקיפות קומה של תרבות עם ישראל שהוא האקטיבי והמבקר את התרבויות מה לנו ומה לצרינו, אלא נגררים אחרי הלך הרוח השולט בעולם

אבל אני התרשמתי קצת שההגות הקונסרבטיבית דווקא מאוד מעצימה את הרעיון שההתגלות מופיעה דרך רצון עם ישראל, בחינת "אם אינם נביאים בני נביאים הם", ודווקא לכן הם לא מוטרדים מחקירה ביקורתית של המקורות

לא רצון האומה לדורותיה.

אז לשיטתם הם היו זורמים עם עבודת הבעל והמתיוונים כי "רוב העם בדור עושה כך אז הנח להם לישראל שהם בני נביאים"

ברור כשמסתכלים על האומה לדורותיה רואים שאנו עם התלמוד והשולחן ערוך והפוסקים (או בסוף לטווח ארוך דברי הנביאים וחזל מנצחים באומה ולא ההמון בדור מסוים (תבדוק מה קרה לעובדי הבעל בסוף, למתיוונים, לסיקרקים, רוב העם רצה לרצוח את ירמיהו ותראה מה מעמד ירמיהו לדורות באומה).

זה פשוט נסיון ערמימי לטעון לאימוץ הלך הרוח השולט בעולם, דרך טענה שאם ההמון בדור מסוים אימץ אותו, אז הוא כשר.

גם אם מתכוונים ברצינות, יוצא שמבחינתם כלל ישראל זה אוסף פרטים דמוקרטי, ולא קולקטיב לאומי שאת רצונו רואים לטווח של דורות.

אם כן כל חטאי ישראל כשרים כי ההמון עשה אותם, חטא העגל, מרגלים מסה ומריבה וכו' כנל דברי עמי הארצות מאי האני לן רבנן וכו'

היתה באשמתינו. "בני ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה כטומאת הנידה היתה טומאתם לפני".

אבל נכון שבגלות זה לא באשמתינו.

חוץ מזה שהטומאה בגלות היא לפרט, בעוד שהכלל דווקא נטהר במהלך הגלות מהחטאים שגרמו לחורבן "אז תרצה הארץ.את שבתותיה כל ימי הושמה"

… שכיום כולנו בגלות.

הטומאה בימינו על הפרט בארץ נובעת מהתסביך של מעבר מהגלות לארץ ישראל, כך שאפשר לומר שהגלות בעבר גורמת לטומאה בהווה ומתקיים "דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנידה" גם היום.

אמנם יצאנו מהגלות באמת, אבל בתודעה אנחנו עדיין בגלות. כי כם שחי כעם הפלאפלעם ככל העמים ולא כממלכת כהנים ועם ה', עדיין בתודעת גלות

… בחרו בטומאת נידה ולא בטומאת מת למשל.

אמנם מפני חטאתינו גלינו מארצנו אבל שנאת הגויים כלפינו היא עוורת ללא כל סיבה.

כיום יש שנאת זרים בכל מיני מדינות אבל שנאת יהודים זה קטגוריה בפני עצמה.

השנאה הזאת תעבור מן העולם רק שיתקיים מה שכתוב בחלק השני של "עלינו לשבח" כלומר

…."וכל בני בשר יקראו בשמיך"….

שהגוים גרמו לנו להיות משוקצים בעיני ה' כטואמ תהנידה.

אתה טוען שהכוונה שהגויים משקצים אותנו בעיניהם כטומאת נידה המרוחקת מבעלה?

מצד אחד זה לא מסתדר מצד שני זה באמת מקביל ל"דל כבודנו בגוים".

ואולי המשורר סתם בחר בדימוי נידה לתיאור זה שיהודים מאוסים בעיני הגוים, על סמך הפסוק "תזרם כמו דווה (נידה או זבה) צא תאמר לו" (זה היה בימים שהקפידו על טומאה וטהרה ביום יום ונזהרו לגעת בנידה או במה שהיא יושבת עליו. ולכן הדימוי של מישהו שנגעלים ממנו דומה לדימוי נידה שכולם התרחקו ממה שישבה עליו (וכן הרמבן אומר ששמה נידה כי היא מנודה מכל אדם וכן לבן נמנע מלהפוך את הכר של רחל בגלל שלא נגע בכר טמא נידה וגם לפני התורה כך נהגו בני אדם) כמו הביטוי "הוא מצורע בעיני הציבור" בימינו

כלומר כוונת המשורר "דל כבודינו בגוים ואנו כמצורעים בעיניהם")

… אנחנו בניו. ולכן שנאת הגויים תעבור מן העולם ללא קשר אילינו או למעשינו .

השנאה תעבור רק כאשר "….יכירו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך…. "

"כטומאת הנידה היתה טומאתם לפני" "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי" "חודשכם ושבתכם שנאה נפשי נלאתי נשוא" "וימאס בכל זרע יעקב ויתנהו ביד שוסים"

....אחת מהם "שתשרה שכינה על ישראל" . שכינה לא תשרה במקום טמא לא בפנימיות ולא בחיצוניות.

ולפני החורבן שהטומאה לא היהת כטומאת נידה, נאמר "השוכן איתם בתוך טומאותם" "אף על פי שטמאים - שכינה עמהם"

.....געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני יהוה."

"גלו - שכינה עמהם"

לא מאסתים להפר בריתי

עיין ערך גלות שכינה

וגם כל יהודי ארץ ישראל אינם בגלות. זו עובדה, אפשר לדון במשמעות שלה. אך זו עובדה על פי עצם ההגדרה של 'גלות'. עיין מהר"ל נצח ישראל פרק א.

אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות

אתה צודק.

כמו בימי השופטים שאיש הישר בעיניו יעשה וחוסר שלטון.

התנאי לגאולה זה שעם ישראל שבארץ ישראל לא משועבד מדינית לשום עם אחר. גם מדינת חסות (כמו ממלכת יהודה של צדקיהו שהיתה משועבדת לבבל) נחשבת עצמאות לפי ההלכה.

עובדה שבחנוכה עדיין לא היה מלך אבל כבר יצאנו משעבוד מלכוית ואומרים הלל.

החרדים חלקם מנמקים שמכיוון שהמדינה הוקמה על בסיס להיות עם ככל העמים ולא עם ה', אז היא מדינה גויית שמאוכלסת ביהודים. ולכן לשיטתם לא יצאנו משעבוד מלכויות שהרי לשיטתם עדיין מדינה גויית שולטת עלינו.

הרב קוק מפריך את טענתם אחד לאחד בספר אורות

…היה אוחז באותה דעה בדיוק. בכל מקרה אני לא מזלזל בהשקפה הזאת שלכם אני פשוט לא שלם אתה ולכן אין טעם לדון בזה. צריך לכבד את הדעה הנגדית מבלי להשתכנע.

כופרת שיש , בלתי אפשרי להפריד ממנה את זה שהיא יהודית .

כשם שהרב קוק כותב באורות ישראל ותחיתו פרק לא:

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המהבלת, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כ"א בציור דמיונם ולא בפועל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי, בכל עמק טבעיותו, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ע"י בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים, - יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי הקודש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי. בזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו, ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, כי הם תכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כ"א על הככר הרחב והשלם שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם.

ב. אני מכבד את דעת החרדים, היא פשוט לא נכונה עובדתית

שהתפתחה תופעה בקרב מאמיני בהרב קוק שקושרת קהלים הנדונים עם ערב רב ויוצרת פילוג. אבל שוב לא רוצה לדון בזה מה גם שיש טענות לכן ולכן.

הם לא היו בימי הרב קוק אז הוא לא דיבר עליהם.

אבל הוא כן כינה את בן יהודה "אבר מדולדל שכרם בית ישראל לא תחסר מעלים נובלים כמוהו" בגלל שאמר על עצמו שהוא הפנה עורף לעבר של אומתו

… אפילו הרב נזהר מלהגדיר הגדרה כזאת . היום מגדירים הגדרה זאת ללא אבחנה . הוא בטוח לא היה מסכים לזה.

בימי הרב קוק לא היה פרוגרס או פוסט ציונות. אבל ייתכן שאכן ראה את היהודים המתבוללים בלונדון שפעלו להכשיל את הצהרת בלפור כבחינת ערב רב

…. שאלתי את ai :

האם הרב קוק השתמש במושג ערב רב בכתביו?

תשובה:

כן, הרב קוק (הראי"ה) השתמש במושג "ערב רב" בכתביו, אולם השימוש בו הוא שולי יחסית מבחינה כמותית (מופיע פעמים בודדות בלבד), והוא מציג גישה מורכבת ומסויגת מאוד כלפי החלת המושג הזה בפועל על קבוצות או אנשים בעם ישראל. [1, 2]

ההתייחסות המרכזית והמפורסמת ביותר שלו לנושא מופיעה בספרו מאמרי הראי"ה (עמ' 59–60), שם הוא דן במושג ומזהיר מפני השימוש הפוליטי או החברתי בו: [1, 2]

1. ביקורת חריפה על השימוש במושג למטרות מחלוקת

הרב קוק יצא נגד גורמים דתיים בדורו שהשתמשו במושג הקבלי "ערב רב" כדי להוציא קבוצות של יהודים חילונים (כמו החלוצים והציונים) אל מחוץ לכלל ישראל. הוא כתב כי אותם אנשים "לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו... כפשוטם, ומרבים על ידי זה מחלוקת בישראל". לשיטתו, פירוש מושגים קבליים מורכבים בצורה שטחית ומגזרית פוגע באחדות העם. [1, 2]

2. הגדרת מאפייני ה"ערב רב" לפי תכונות מוסריות

במקום לזהות את ה"ערב רב" עם קבוצה אידיאולוגית או פוליטית מסוימת, הרב קוק ציטט את ספר הזוהר והגדיר את המושג דרך תכונות נפש ומוסר לקויות. לפי דבריו, סימני ה"ערב רב" הם: [1, 2]

• חוסר רחמנות כלפי האחים (בני ישראל).

• נטייה להטות חסד ולדאוג לאומות העולם על חשבון טובתם וסבלם של ישראל.

• הכבדת עול על בני ישראל וביזוי התורה ולומדיה. [1, 2]

3. פתח לתקווה ותיקון

אפילו כשהוא מתאר אנשים שנושאים את קליפת ה"ערב רב", הרב קוק מדגיש כי בדור הגאולה גם הם עשויים להשתנות. הוא מציין שרבים מהם, למרות ריחוקם הנוכחי מקדושה, "עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל". הוא קורא להתנהג עמם בנחת ובדרכי נועם כדי לקרבם, ולא להדוף אותם החוצה. [1]

בשל מורכבות הניסוחים של הרב קוק, כיום בשיח הציבורי והתורני ישנן פרשנויות הפוכות לדבריו: זרמים רדיקליים ואנטי-ממלכתיים נתלים לעיתים בדבריו כדי להצדיק מאבק במי שהם מגדירים כ"ערב רב", בעוד שמרבית תלמידיו מדגישים את אזהרתו המפורשת מפני קריעת העם והשימוש הפסול בכינוי זה. [1, 2, 3]

בכל מקרה טרמנלוגיה לא חשובה.

מה זה משנה "ערב רב" או "מזיקים לאומה"?

… העונים להגדרה בסעיף 2. אם הרב נזהר לא להגדיר מי אנחנו שנגדיר אנשים ספציפיים.

בלי להזכיר שמות של אנשים

למישהו חשוב לכתוב "אני ממליץ להימנע מהספר הזה והזה"? מצויין. בוצע

לא רואה בכך בעייה. אני גם די בטוח שלאיש שבמוקד הדיון אין בעייה בקיומו. גם לא זיהיתי בכל האשכול אפילו רמז לביטויי זלזול או פגיעה באיש המדובר.

שהוא כמעט אנוס בהחלטה לקום בבוקר ולקיים מצוות (או מצוות אורתודוקסיות)

היה נפוץ ברוסיה הקומוניסטית,

בימינו מקרה נדיר אך קיים.

ברגע שגילה זאת,

מטבע הדברים הוא מתחיל לחקור ולהתעניין ביהדות.

חילוני הוא אינו תינוק שנשבה.

הוא פוסק שהקראים הם תינוקות שנשבו, למרות שחיו ליד היהודים הרגילים וידעו את כל הטענות נגדם

ומה כתוב שם?

שהקראי לא ידע שהוא יהודי.

חילוני יודע שהוא יהודי.

הם חיו תמיד בשכנות ליהודים הרגילים וידעו שהרבניים סוברים שהם חוטאים והכירו את הטענות נגדם.

תסתכל בעוד מקומות ברמבם, הוא מנמק בגלל ש"מעשה אבותיהם בידיהם".

והתעלמת מהחזו"א רוב פוסקי דורותינו ומההגיון הפשוט

"..שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם]...'

כלומר גם אם שמע את טענות היהודים, בגלל שחונך לקראות (גם אם ידע שיש רבניים ופגש אותם בילדותו וידע שהם רואים בו חוטא).

גם חילוני בימינו לא חונך בבית ספר דתי.

ודתלש ברוב המקרים מצבו הפסיכולוגי דומה למצב הםסיכולוגי של קראי מלידה בימי הרמבם.

נראה לי החזו"א נימק על דתלשים "שאין ההשגחה ניכרת בימינו וקל לכפור" או משהו דומה

אפשר להגיד על כל היהודים שהם תינוקות שנשבו כי אין להם כוח ללחום מלחמת היצר.

או כי בא להם לפטור את עצמם.

אבל זה ממש לא נכון.

וזו לא ההגדרה של תינוק שנשבה.

רק "כמו" או דמיון מקביל.

הרמב"ם או השולחן ערוך לא סוברים כמוהו שיהודי שפרק עול תורה ומצוות בניו הם תינוקות שנשבו.

ואני לא אוחז מהחזון איש.

חילוני זה לא שיש לו גם יצר טוב לקיים מצוות וגם יצר רע אבל אין לו כוח להלחם.

פשוט במודע אין לו יצר טוב שיאמר לו "יאללה בא נניח תפילין".

אםאין גם יצר טוב וגם יצר רע, אין בחירה חפשית, כי אין בין מה לבחור.

(יש לו בחירה חפשית לקיים מצוות מוסריות בססיות שהוא מבין שזה רע לגנוב. ויש לו בחירה חפשית זעירה לברר קצת על למה להיות דתי, אלא שזה שוגג קרוב לאנוס)

דעת הרבי מליובאוויטש היא כי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות בדורנו הם בגדר "תינוק שנשבה", - מכוון שחונכו לא לקיים מצוות בדומה לילד קטן שהיה בידי גויים שאיך ידע לקיים מצוות

סתם דוגמא למשהו שקפץ לי לראש במקרה...

איפה כתוב בתורה שמותר לגלח זקן?

אין דבר כזה.

זה שיגעון חדש של ימינו.

היהדות החילונית הציונות בישראל תמיד חיו בין יהודים והם יודעים הרבה מאוד מה מותר ומה אסור - כולנו מחוברים לאינטרנט.

אתה לא יכול להכחיש דבר כזה.

התינוקות היחידים שנשבו היחידים הם העלייה הרוסית לפני 40 שנה וזה עבר מן העולם.

לכל אחד יש בחירה - מי שרוצה שמד ילך לשמד.

שכן 'תינוק שנשבה לבין הגויים' הוא כפשוטו.

יש כמה מחלוקות וכמה שיטות בין גדולי הדור האחרון בעניין, אך מקובל שחילוני רגיל, דינו כתינוק שנשבה, לפחות בצעירותו. בוודאי חילוני שאין לו ממשק כמעט עם דתיים.

לבין דין בדיני שמים תינוק שנשבה.

הראשון דיון הלכתי, השני אמוני

זה אותו דבר.

כמו שמפרידים בין מדינה להלכה כמובן שזה עוד המצאה.

המדינה צריכה ללכת על פי ההלכה.

נפקא מינא לגבי ענישה בבית דין תינוק שנשבה ויחס כלפיו וכו'

הדיון בדיני שמים זה לא דיון הלכתי כי זה נוגע לשאלה האם ה' יעניש אותו או לא. אין נפקא מינא.

לכן יכול להיות תינוק שנשבה הלכתי אבל לא בדיני שמים , וכן ההפך.

ב.מסכים איתך שהמדינה צריכה ללכת לפי ההלכה

בשמיים יש 24 בתי דין,

כל הגזירות נגזרו בשמיים עלינו וכולם ביושר.

בית דין של מטה קובע על פי בית דין של מעלה בין אם נקבל את זה או לא.

ועכשיו השאלה איך בשמיים נתנו לחילונים לשלוט על הדתיים?

ואיך בית המשפט החילוני חזק מהדתי?

וזה בדיוק מה שאמרתי קודם - כי הרבנים אינם הגונים.

השמאל שיקרו שצעקו "משתמטים" "שיוויון" ועכשיו הם קוראים לחרדים בואו ותקבל כרצונכם...

והחרדים מתפתים להם!

חס ושלום אנשי אמת (החרדים) ילכו לשקרנים וישבו בחיקם?

או שהם אינם אנשי אמת כי אם שקר גמור הם...

הלכה זה רצון ה' מה שנעשה פה בעולם.

ה' לא הולך לפי זה.

למשל ה' ממשיך להוריד גשם בשבת.

ב. גם אם תיאורטית נזרום איתך שתינוק שנשבה שחייב מיתה בידי שמים ימות, אז זה תוצאה, לא עונש. כמו שצדיקים מתים יחד עם הרשעים בעוון הדור למרות שהם צדיקים. או כמו שעוזא מת כי נגע בארון ה למרות שהיה אנוס

ג. השאלה איך בשמים נתנו היא נושא אחר כבר

חוקי התורה ניתנו על ידי משה רבינו בהר סיני,

ואלו הם חוקי ה' והיהודים - אם נרצה לשבת לבטח בארצינו ולא תקיא אותנו הארץ.

בתורה כתוב שוב ושוב, אם ילכו בדרכי ה' יצליחו - ואם ירשיעו יענשו.

לכן, חוקי מדינת ישראל חייבים להיות במקביל לחוקי התורה וההלכה היהודית.

ואם לא, הפך קדושה זה טומאה, וחס ושלום גם דינים וחורבן וכו'.

אבל!

(-----) לא לעשות גדולים וללכת אחריהם כמו עיוורים - (-----) זוהי צביעות ושימוש בתורה כקרדום לחפור בה.

דת תורתנו מאוד רחמנית גם על החוטאים אפילו הקשים ביותר, אז אי אפשר להשוות אותנו לערבים חס ושלום.

ומי שמשווה את דת תורתינו לערבים הוא שונא ישראל מובהק וטיפש.

בתורה יש שני חלקים : אגדתא והלכתא

כי עיקר האמונה היא במשה רבינו!!!

הוא נתן תורה והלכה!!!

מה לך ולה'?

התגלה אליך?

ציווה אותך להודיע לעם דרך ה'?

כל התורה האמונה ההלכה מגיע ממשה!

[יש לך ראש ממשלה יום אחד מצטלם עם טלית ותפילין - וביום אחר מצטלם במסעדת חסילונים וסרטנים עם חבריו האמריקאים]

אתה לא יכול להפריד בין הלכה ותורה לאמונה - לא קיים דבר כזה.

וחכמים המשך שלו.

תורה כוללת אגדתא גם

אבל כשם שגם בהלכה אתה מפריד בין דיני שמים לאדם, כך גם בתינוק שנשבה, אין חיוב שתינוק שנשבה הלכתית מקביל אחד לאחד לדיני שמים בגדר תינוק שנשבה

הלכה=מצווה=רצון ה ש **אנחנו** נעשה או לא נעשה משהו.

אבל מה הוא יעשה, זה כבר סיפור אחר