ולא פגעו מלבד אחת שגם היא בדואית😏

ריבונו של עולם ברא את העולם עם טוב ורע, ועם חוקי טבע וגורל, ועם בחירה חופשית. הוא מתערב בעולם, אך לא תמיד. אנחנו צריכים להיות ראויים לזה. איפה היה האדם בשמחת תורה? גם זו שאלה חשובה. אין לנו נביאים שיוכלו להשקיט את הצער. זה חלק מקללות הגלות שעדיין מלווים אותנו.

את דרכי ההנהגה של הקב"ה.

לרוב את השאלה הזאת אני שומע מכאלה, שבכלל לא מאמינים בו "בימות החול", לא שמים על החוקים, על האזהרות, על הדרך הנכונה, ובאים עם ציפיות מופרכות, שהוא יעשה להם ניסים מיוחדים כדי להציל אותם מהרצון העיקש לבצע התאבדות לאומית שזה בדיוק מה שהלך כאן במדינה ערב שמחת תורה, מכל בחינה, גם מבחינה רוחנית, גם במערכות השלטון, גם במערכת הצבאית.

הא־ל שמתאר התנ"ך הוא ארך אפיים, מרחם על השבים, שולח סימנים גלויים ונסתרים כדי לעורר את החוטאים לחזור בתשובה, וגם בעתים של הסתר פנים, מתערב כדי להציל אנשים הראויים לכך, באופן בלתי־רגיל. ובאותה מידה הוא גם תקיף, אינו מנקה את שאינם שבים, נותן למידת הדין לפגוע בחוטאים, כו'. זאת התפיסה היהודית. גם אין צורך להתחבא מאחורי "נסתרות דרכי הא־ל" או כל־מיני אמירות כאלה, כשבאה פורענות לעולם, חצי מהתנ"ך עסוק בדרכי ההנהגה של הקב"ה, החטא ועונשו, כו'.

זה המסר הפשוט בנביאים (וגם בגמרא שמייחסת פורענויות שונות לחטאים שונים על־דרך רמז או מידה כנגד מידה) לא צריך להתבלבל, ולא צריך להמציא שום דבר מחדש.

תקעו שופר בגבעה חצצרה ברמה הריעו בית און אחריך בנימין: אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה בשבטי ישראל הודעתי נאמנה: [...] כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה אני אני אטרף ואלך אשא ואין מציל: אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני בצר להם ישחרנני: [...] תאשם שמרון כי מרתה באלהיה בחרב יפלו עלליהם ירטשו והריותיו יבקעו: (הושע)

עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם: כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך יקושים הציבו משחית אנשים ילכדו: [...] העל אלה לא אפקד נאם יהוה אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי: (ירמיה)

בחרב ימותו כל חטאי עמי האמרים לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה: (עמוס)

///

ומישהו יכול לומר על עצמו שהוא נקי? לא די להיות "אדם טוב", לא די גם להיות "יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה", בדורנו אמנם יש פחות דגש על יראת העונש אבל הבעיה היא שזה מגיע לכך שגם תנ"ך בסיסי לא יודעים, ומתפלאים, ולאו דווקא ביחס אליך, אלא באופן כללי, צורת החשיבה שלנו צריכה להיות אחרת לגמרי, אנחנו אוהבים לברוח מתשובות קשות, אוהבים למרוח לסבן ולכבס, אוהבים להיות פוליטיקלי קורקט, אבל חלק מהעניין זה מידת האמת, לומר את הדברים הקשים כמו שהם בלי להתבלבל, בדיוק כמו שעשו הנביאים בזמנו,

וסבבה, נגיד לא הספקנו ללמוד כל־כך תנ"ך, לא התעמקנו מספיק, צריך רק לפתוח טיפה את העיניים, באמת רק טיפה, לא צריך הרבה, לא צריך לחפש פירושים נסתרים בתורת הסוד, לא צריך לחקור כתבי יד קבליים אזוטריים שלא ניתן למצוא בספריות, הפטרת שבת בראשית (טוב, לפחות לפי האשכנזים) "מי נתן למשוסה יעקב וישראל לבזזים הלוא יי זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו"

תעשה קל וחומר כפול מיליון על היום

ותבין שיצאנו בזול ממש

מה שאנחנו כן יודעים מהנביאים זה שהקב"ה קרא לחזור בתשובה לפני ששחרר את חרון אפו. וכולנו יודעים מה הכיוון שבו חזרה בתשובה אמורה להיות.

…. כל יהודי ודרגת היסורים שלו. ולכן כל אחד מאיתנו צריך לעשות חשבון נפש ולשנות את דרכנו. לשם יש דרך משלו להראות לנו את הדרך הנכונה. אחת הדרכים היא היסורים מהמילה מוסרות שיש לסוס כדי שילך בדרך הנכונה. אותם נשמות הם כבר לא במשחק הזה.

ועוד כתוב בפרקי דרבי אליעזר:

״…. ועוד היה ר' ישמעאל אומ' שלשה מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים שנ' כי מפני חרבות נדדו ואין חרבות אלא מלחמות אחת ביער בערב מפני חרב נטושה ואחת בים מפני קשת דרוכה ואחת בכרך גדול שהוא כבד משניהם שנ' כי מפני כובד מלחמה ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו ומשם יבא לארץ ישראל שנ' מי זה בא מאדום:״

לכן הכל הולך לפי תוכנית עליונה.

לספק אין ערך עצמי. הוא אך ורק כלי.

מי שנתקע בו, מפסיד את הכל.

....גם לבטחון עצמי מופרז אין ערך עצמי. ברגע שנהיה תמימים עם השם

יהיה לנו את הבטחון שנחליט את הדבר הנכון. ברגע שיוחנן בן זכאי הבין

שחורבן הבית בלתי נמנע עשה מעשה. ברור לי שהוא הטיל ספק אם לעשות מעשה

או לא אבל למזלינו ברגע שהוא בקש "תן לי יבנה וחכמיה ..." בכך הוא הציל את היהדות.

רוב ככל מי שנהרג - גם אם ע"י גוי בגלל שהוא יהודי - זה על עבירה כלשהי או פגם כלשהו. 

אפילו עשרה הרוגי מלכות שהיו צדיקים מצאו בעצמם דבר שפגמו בו ולכן הם נהרגים.  זה לא קשור לזה שנהרגים על קידוש ה'

זה חסד ה' שאותו אדם נהרג רק כי הוא יהודי כי כך זוכים למעלה שכתבת.. אבל זה עדיין בא כעונש.

כן שכן מי שבידוע שעשה איסורים ונהרג ע"י גוים, זה בוודאי עונש 

להוציא ממה שכתבת כאן העונש הוא עלינו לא על אלה שנטבחו…

שזה בוודאי לא נכון מנוגד לתורה וחז"ל (עיין ערך חורבן בית ראשון ושני, והגלות)

על השאלה

יש עשרות תשובות אבל רק חלק יתיישבו לך:

אפשר לענות על זה שאין לנו מושג מה היה אמור לקרות,

אפשר לומר שהאנשים שזה היה התיקון של האנשים שנפצעו/נרצחו/פונו וכו,

אפשר לומר שאנחנו עם רע וכולנו חטאנו

אפשר לומר שהיתה מידת דין מתוחה

אפשר לומר את מה שענו פה לפניי:

איפה שהוא היה יום לפני זה - בית המדרש

https://www.inn.co.il/forum/t1402734#15261984

https://www.inn.co.il/forum/t1402734#15262000

וכו

אפשר לומר הרבה מאוד דברים אבל בסוף הלב שלך בוחר מה נכנס אליו ומה לא.

יכול להיות שהקב"ה יתגלה אליך ויסביר לך בדיוק מה היו המניעים שלו?

כניראה שלא...

יש את העניין של אם הייתי יודעת את המניעים של ה'-הייתי בעצמי בורא העולם, אני לא אמורה להיות הוא, אני צריכה לקיים את המוטל עליי.

אם תשובות כלשהן עוזרות לי לקיים את זה-מעולה, אם לא-אם התשובות האלו מקחיקות אותי ממנו, לא משנה על ידי מה, גם אם זה עצבות וגם אם זה חסרון באמונה(לא שאין לי את זה אבל צריך להילחם בזה)-אני צריכה להפסיק עם זה ולעבוד אותו בתמימות, לא חייבים לדעת הכל...

אני מציעה שכן תנסה למצוא תשובה שתעזור לך להרגיע את השאלה אבל בכללי-אני דוגלת בלעבוד את ה' יותר בתמימות ופחות בלחפש למה ואיך והכל...(שוב, לא תמיד עובד לי אבל אני מנסה)

בהצלחה!

אני לא מצליחה להבין איך אפשר לשאול את השאלה הזאת

1. הקב"ה ברא את העולם שיפעל לפי חוקים ידועים. חוקי הטבע. ואמר לנו לא לסמוך על הנס. לכן פועלים בדרך מסויימת בהכרח היא תגרום לפעולה הצפויה.

לכן אם אדם ירוץ לכביש ראשי סואן שנוסעים בו תנועה ערה של 140 קמ"ש הוא בהכרח יפגע מתאונה.

אם אדם יקפוץ מגובה של 100 מטר בלי מצנח הוא בהכרח ימות.

אם אדם יכנס לאש תופת הוא יצלה.

וגם במקרה הזה, אם ראשי המדינה לסוגיהם השונים ישחררו על חטוף אחד אלף מחבלים הם יגרמו לחטופים נוספים, ואם הם יתעלמו מכל סימן שמנסים לפגוע בכם ישראל ולא יגיבו על טילים ועל פיגועים כי יחליטו שהחמס מורתע, ויתנו לאנשים לסרב פקודה ולעשות מהומות הם יגרמו למה שקרה בשמחת תורה. אנשים ששופטים חיילים ונוער גבעות על שימוש בנשק (או במכות) להגנה עצמית ולא שופטים מחבלים שרוצים להרוג יגרמו לפיגועים.

ילד גדול ובוגר שרץ לכביש סואן לא יכול להאשים את אבא שלו שלא שמר עליו כשהוא נפגע. אנחנו אמורים ללמוד מניסיון קודם ולא לעשות דברים שבהכרח יזיקו.

לכן לא שייך להאשים את הקב"ה במשהו שהובלנו במו ידינו אלא רק להודות לו שזה לא קרה עד אז ושזה לא קורה עכשיו.

2. הקב"ה גם נתן לנו הוראות לעולם וכתב בתורה שאם אנחנו רוצים שלא יבואו עלינו קללות צריך לשמור ולקיים את התורה ומצוותיה. הקב"ה כתב בפירוש שאם לא נשמור את התורה זה מה שיקרה, זו דרך העולם. אז איך אפשר להגיד איפה הקב"ה היה כשהוא עשה את מה שהוא אמר? דווקא הכי היה אפשר לראות שה' היה איתנו. מקומות ששמרו את השבת ניצלו. ראו את זה במוחש בצורה ניסית ומופלאה. אם כבר זו פעם ראשונה שאני יכולה להגיד שראו את הקב"ה, איך הוא שומר את שומרי מצוותיו.

מה שהיה בשמחת תורה זה אסון נורא. משהו שהלב לא יכול להכיל.הלוואי ולא היה קורה והלוואי ולא יקרה שוב (במיוחד שההנהגה שוב מנסה לגרום לזה).

אבל אין שום אפשרות להגיד שה' לא היה. ה' הזהיר אותנו שוב ושוב לשמור את התורה, לקיים את המצוות, לשמור על אחדות אמיתית (אין ספק שההפגנות בבלפור ביום כיפור שלא יתפללו עשו רע. מאז ששמעתי על זה חששתי מאסון), וכן, גם אמר לנו שלא לסמוך על הנס, כי דרך העולם לפעול בדרך הטבע.

אז אין לנו על מי להלין שהמובן מאליו אכן קרה.

מה שכן, אפשר להתפלל ולחזור בתשובה תמיד, והלוואי שבזכות זה ה' ירחם עלינו ויחסוך ממנו יסורים נוספים (וישחרר את החטופים בלי עסקה נוראית שתגרום לטבח של כל המדינה חלילה, ויתן שכל טוב למנהיגים לפעול נכון ולא להזיק במו ידיהם)

avid;font-size:21px;">לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר

פרשת כי תבוא, חלק הקללות. בניגוד לדימוי הסב החביב שהשתרשה במדרשים, ה' הוא בראש ובראשונה א-ל קנא שלאורך כל התורה מפליא את מכותיו בעם קשה העורף. טבח שמחת תורה לא שונה מהבחינה הזו מכל עונש רב נפגעים שה' הטיל על היהודים בכל שנות קיומם וחטאם.

אפשר שהם גם נענשו ויחד עם זאת זכו לכפר בכך שנרצחו על היותם יהודים. בכבשי דרחמנא למה לנו.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך אנחנו מתקנים את עצמנו. זו השאלה היותר חשובה.

אז כן, אפשר להכות על החטא ולתרץ תירוצים מתחסדים כגון "אני אשם, טבח שמחת תורה קרה משום שדיברתי בזמן התפילה/דיברתי לשון הרע" ושאר ההמצאות. אל מול זה יש לנו את תערו של אוקאם שהיא המציאות היסטורית המאוד חד־משמעית: עם ישראל התבולל בהמוניו באירופה וחטף את השואה, עם ישראל הגיע אל א"י והקים מדינה חילונית עם חילולי שבת בפרהסיה. הקב"ה הוא ארך אפיים, אך גם הסבלנות שלו, כביכול, מתישהו פוקעת.

ולפעמים, גם הדתיים והחרדים חוטאים. גם המחשבה שאנחנו רק נגיד תהילים ונלמד עוד דף עם תוספות, וריבונו של עולם יציל אותנו זה חטא. מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!

אל תחשוב כי כיפה, חליפה וזקן מצילים מישהו ממשהו. כל אחד צריך לתקן את מה שאצלו. אל תברח מהאחריות שלך, ואל תפיל הכל על אחרים.

בשום מקום מתיאורי הגאולה לא נאמר שיהיה קל ושכולם יהיו צדיקים. להיפך לגמרי. הגאולה מסובכת, וחבלי משיח אינם הזמנה כבקשתנו.

היא הייתה אמורה להיות מושמדת כבר מזמן.

כך או כך, סימני הגאולה בעינם עומדים. זו ראשית צמיחת גאולתנו.

א. אני תוהה עד כמה כותב המאמר הוא רב אורתודוקסי.

ב. אם עניינו בהצגת העובדות היבשות, כדבריו, אסור לו לקבוע שמדובר בהתפתחות אלא חובה עליו להגיד שזו התפתחות הדרגתית או חשיפה הדרגתית. במיוחד לאור הידוע והמקובל ביהדות, שאם יש לך מקור לדבר - הרי הוא כלול בפנים.

ג. אני לא דיברתי על משיח בכלל.

1. הוא כן

2. הוא מצביע על התפתחות מאוד ברורה שלא מצריכה פרשנות. דבר דומה קרה למילה "שטן" שבהדרגה הפכה ממכשול לדמות דמונית שמטרתה לקטרג על עם ישראל ולפגוע בו.

1. לא רפורמי או קונסרבטיבי, אבל גם דוחה חלק גדול מהתאולוגיה היהודית ומהטענות ההיסטוריות שלה. אלה דבריו המפורשים, והעובדות היבשות מאוד רוצות לחבר אותו למשולש ברמודה שבין אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. נשמע כמו הרב מיכי אברהם אבל באנגלית.

זה לא סופר חשוב לעניינו, אבל נקודה למחשבה.

2. כפי שכבר אמרתי קודם, אין שום הכרח להגיד שזו התפתחות במובן שאתה כנראה שואף להציג. במובן מסויים, יש פה הנחת המבוקש (גם אם נוקטים בגישה שלי), כי ההנחה הראשונה היא זו שמכריחה את המסקנה. אם התורה כוללת תוכן לא מפורש שניתן להסיק, אזי יהיה מדובר בחשיפה ולא בהתפתחות - ואם התורה היא רק מה שגלוי ומהיר, אז אכן מדובר בהתפתחות. האמת ככל הנראה היא באמצע עם נטייה חזקה לכיווני.

אגב, כשהוא אומר ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" זה הרחבה של "רבים מישני עפר יקיצו" הוא עושה לא פחות ולא יותר מאשר סילוף. זו לא עובדה, אלא פרשנות עצמאית שלו. למיטב הכרתי, רוב הספרות היהודית מבדילה מאוד בין עולם הבא לבין תקופת הגאולה ומשיח.

3. עדיין לא הבנתי מה רצית לומר בהבאת המאמר הזה. תכתוב במילים שלך, אל תפנה רק למקורות אחרים.

מתוך המאמר עולה בבירור שהתורה לא מכוונת אותנו לאיזושהי "גאולה אמיתית ושלמה", האחת והיחידה. שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה/מדינת החשמונאים/הפרויקט הציוני הם רק חוליות בשרשרת הדורות. רוב הסיכויים שגם מדינת ישראל היא לא "ראשית צמיחת גאולתנו", אלא נקודה אחת מני רבות בדרך רצופת עליות ומורדות. מדינות קמות ונופלות, עם ישראל מתפזר בגלות ושב לאדמתו, וחוזר חלילה.

באשר לרעיון המשיחי עצמו: בספרי יהושע ושופטים אין לו זכר ממשי. כמו כן, לאיזה משיח, אם היה כזה, חיכו אז? משיח בן שאול? משיח בן שופט פלוני אלמוני? תערו של אוקאם מלמדנו שהסבר פשוט עדיף על זה המורכב. "אם משהו לא נכתב במפורש, זה אומר שהטקסט הוא מוצפן וצריך לחפש בו רזים ורמזים" מול "אם משהו לא נכתב, סימן שאף אחד לא האמין בזה".

אכן כן, כותב הבלוג מזכיר את מיכאל אברהם. אין שום פסול בלהיות רב בעל חשיבה ביקורתית. זאת בדיוק הבעיה של היהדות העכשווית: מתייחסים אל שלל האמונות, הדעות והסגולות כהלכה למשה מסיני, מאמינים בירידת הדורות ולא מסוגלים לברור מוץ מהתבן. איזה מזל שהמדעים המדויקים לא עובדים בדרך דומה, אחרת עד היום היינו משתמשים בתרופות סבתא, ממשיכים לסבול מכאבים ולטעון ש"נשתנו הטבעים" ושחלילה להרהר אחר רופאי העבר שהאמינו בכל מיני פסאודו-מדעים כמו פרנולוגיה.

רוב הסיכויים שמדינת ישראל היא בהחלט ראשית צמיחת גאולתנו, כי ההיסטוריה שמתהווה מולנו מתאימה ביותר לסימני הגאולה בכל הספרות היהודית. האם זה מוכרח? שוב, אין לנו נביאים שיאמרו במפורש, אבל הדברים נראים.

להזכירך, שמואל הנביא וגם דוד מכנים את שאול "משיח ה". משיח הוא בעל תפקיד בסך הכל, עניינו בגאולה השלימה הוא יחסית שולי. ועיין רמבם הלכות מלכים ומלחמותיהם.

תערו של אוקאם הוא חמוד ונחמד, אבל יש לנו מסורת על כך שמהתורה אפשר להוציא יותר ממה שנראה במבט ראשון, אי לכך אין תוקף לתער במקרה שלנו.

לא אמרתי שיש פסול בזה, רק ציינתי עובדות חשובות כשדנים באמיתות. העובדה שמישהו קורא לעצמו "ביקורתי" לא אומר שהוא גם צודק. גם לא הזילזול בחוכמה קולקטיבית שקדמה לאדם היחיד הזה. ולפעמים, לא מדיבר בכלל בביקורתיות אלא בהנחות אחרות לגמרי שממילא מביאות למסקנות אחרות, וכפי שדיברנו קצת לגבי התפתחות או חשיפה.

ששום משיח במתכונתו התלמודית לא יבוא, לא היום, לא מחר ולא עוד 50 שנה. אתה יכול ליצור תזכורת ביומן גוגל 😊. מה שכן יקרה בשנים הללו, זה כל מיני דברים הרבה פחות נעימים, כגון כיבוש חלקי של אדמת א"י ע"י כוח רדואן ודומיהם.

מאשר לדקלם "היה לא תהיה" ולהתאכזב שוב ושוב.

גם למלכים רשעים היו ניצחונות צבאיים כבירים. אז כבשנו ב-1967 ומאז 1973 המגמה היא הפוכה.

כשהחשמונאים גידלו דורות של מתיוונים, עדיין הרמב"ם הביא את כל 200 השנים שלהם כאחד הנימוקים לאמירת הלל בחנוכה. חזרה מלכות לישראל, אפילו אינה מיהודה, אינה מבית דוד, ואינה צדיקה כלל ועיקר - אבל די בזה כדי שהדברים לא יהיו מעשה שטן.

קל להוציא לעז על עם ישראל ולהגיד שהרוב חילונים פושעים, אבל זה כמו שהשמאל חושב את עצמו לרוב כאן. במציאות, מעולם לא הייתה כמות כזו של לומדי תורה (כמות שרק הולכת וגדלה). עד השנים האחרונות מאוד, שמירת שבת כמדינה, כמערכת, הייתה דבר ברור ופשוט. המדינה עצמה מממנת תורה, עדיין. המוני עמך ישראל הם מסורתיים, שאינם שומרי תורה בשלמות מטעמי בורות ולתיאבון, ולא מטעמי שנאה ולהכעיס.

ולגבי המגמות, בכל דור ודור עומדיל עלינו לכלותינו, גם כשכולם לכאורה יודע שמו ולומדי תורתו לשמה, והקבה מצילנו מידם. האם כשעמלק תקפו את דוד בצקלג, הוא או קרוביו היו חוטאים? למיטב ידיעתי, לא התנך ולא חזל רומזים לדבר כזה. אלא מה? הקב"ה חקק גם חוקי טבע, וקיומם של אויבים הוא עצמו עניין שבבחירה חופשית. גם התורה בספר דברים, בדיבורי הגאולה שם מתארת מלחמות אלא שאנחנו מנצחים בהם. ואתה על במותימו תדרוך. ושניים יניסו רבבה.

ויתירה מזה, בפרשת השבים מהמלחמה מובא בפירוש "פן ימות במלחמה", היינו שמא חוקי הטבע יפעלו את פעולתם ולא כולם יחזרו לשלום. 

חוץ מזה, לא לחינם הגמרא מאדירה את נס פח השמן וממעיטה בערכם של שאר הסוגיות הקשורות למרד החשמונאים. מניח שאם, חלילה, מדינת ישראל תתפרק, עוד 200 שנה ימצאו איזה נס אמיתי או מדומה שקרה בששת הימים ויתמקדו בו במקום במלחמה עצמה ובפרויקט הציוני בכללותו.

"קל להוציא לעז על עם ישראל" - זה מה שהקב"ה והנביאים בכבודם ובעצמם עשו לאורך כל התנ"ך.

"לגבי המגמות, בכל דור ודור עומדיל עלינו לכלותינו" - ודי מצליחים, האמת. להגיד "הנה, אבינו שבשמיים מגן עלינו" אחרי השואה (או אחרי מיני-שואות שהיו לנחלתו של כל דור ודור, כגון גזרות ת"ח–ת"ט) נראה קצת פתטי.

אתה אינך הקבה ואינך נביא, ומצבנו היום טוב עשרת מונים ממצבים שיש בתנך.

לא ראיתי שהצליחו לכלותינו.  אפילו שואה על שליש העם עדיין איננה כלייה.

"אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". הסאבטקסט נשמע ככה: אנחנו בסדר גמור, אך משום מה האנטישמים הארורים כל הזמן רוצים לפגוע בנו, איזה מזל שה' מציל אותנו מפניהם. מה עם לקיחת האחריות (כולל על ממדי ההתבוללות העצומים לפני השואה)?

כמו כן, אם לשפוט לפי התורה והספרים ההיסטוריים של נ"ך, העונש הוא בגלל מעשיהם של א', ב' וג', בעוד שגם ד', ה' וו' עלולים להיפגע. 

מי, לדעתך, משובץ במשוואה הנ"ל ובאיזה אופן: הבחור הדתי המסכן שעיבד את שתי ידיו בפיצוץ מטען על דלת הממ"ד, תושבי הקיבוצים שהסיעו עזתים לבתי חולים בארץ, ממשתפי המיסבה ב"נובה" בעיצומה של שבת ועוד.

מצבנו משול למצבם של מפליגים באונייה. אם אחד קודח חור ברצפת התא הפרטי שלו, סופם של כולם לטבוע. הענישה הקולקטיבית יכולה לבוא בגלל חטאם של בודדים, שלא לדבר על מדינת ישראל עם רוב חילוני מוצק שמצפצף על המצוות היותר בסיסיות. שומרי המצוות יקבלו את שכרם בעולם הבא, ואילו בעולם הזה הם עתידים לסבול, ואף יותר מפורקי העול (די ברור שאברך ברוך ילדים חי פחות טוב מזוג הומואים שעובדים בהיי-טק).

שקשה להחליט למה להתייחס ראשון.

אני תוהה אם בכלל יש טעם להיכנס לה לוויכוח נצחי.

אלא בהוכחות אמפיריות שעם ישראל צבר לרוב.

כגון, "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", "תורה מגנא ומצלא" ו"אנחנו הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה" 😃 למשל, כשמדובר בחיסון מול פלסבו, רואים יתרון מובהק של החיסון (נניח, 1000 איש התחסנו, 200 איש חלו, בעוד שבקרב נוטלי הפלסבו מספר החולים יהיה הרבה יותר גבוה). 

תורה מגנא ומצלא, בניגוד לטעות הרווחת, לא נאמר אלא על הרוחני שבאדם ונגד יצר הרע. לא ברור מתי זה נהפך להיות תירוץ חמשהו שמציל ממוות.

דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, ובכן רואים את זה בחוש. קיבוץ גלויות, הארץ נותנת פירותיה בעין יפה, הקבה מל את לבבנו לאט לאט והתורה הולכת ורבה, ואפילו האמת נעדרת ופני הדור כפני הכלב. הכל נכון, והכל בערבוביה.

"אושש שבכל מצב שבו ניתן לבדוק את התזה הזאת (שתורה מגנא ומצלא, וכן ששלוחי מצווה אינם ניזוקים), כלומר כששכיח היזקא, זה לא עובד. "ארי במסתרים".

כעת מצבנו הוא הבא:

התורה מגינה כל אימת שלא רואים ולא ניתן לראות זאת.

התפילה מועילה רק מתי שלא מסתכלים.

המעשר מעשיר רק כשלא בודקים.

את כל שאר המצוות אסור לבדוק (לא תנסון).

בשישית שלפני השמיטה יש ברכה, אבל זה היה רק פעם, מזמן (כששביעית דאורייתא).

מעורבות של הקב"ה היא בכל מקום ותמיד (מעל כל עשב יש מלאך שאומר לו גדל), אבל רק כשלא מסתכלים.

גדולי הדור בעיני הבדולח לא טועים (הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל), חוץ מאשר כשהם כן.

ישראל הם בעלי סגולה מיוחדת, חוץ מאשר כשמסתכלים ובודקים זאת. (ע"ע בית יוסף ריש אבהע"ז – ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ומי שאינו כזה יש לבדוק בייחוסו, חוץ ממתי שלא.)

ישראל אינם תחת המזל, חוץ מאשר כשבודקים.

כל מקרינו אינם אלא ניסים, חוץ מהמקרים שלא.

בתורה יש הכל (דכולא בה. איסתכל באורייתא…), חוץ ממה שאין בה וגם את מה שיש מעולם אף אחד לא ראה.

בחכמי התלמוד יש רוח הקודש, חוץ מהמקומות שהם טעו.

וכן על זו הדרך. אכן יושר אינטלקטואלי למופת…

ואז מישהו הוסיף (כנראה משורש נשמתו של חרבונה):

ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, אם בודקים – פונקציית הברכה קורסת.

אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה תזות מהמסורת שלנו, שכולן עד האחרונה מתחמקות מעמידה במבחן אמפירי וביקורתי. כל אמירה כזאת מגיעה מראש עם חבילת תירוצים מושלמת מדוע אי אפשר לראות את התממשותה. כך התיאוריה שלנו נותרת מושלמת ובלתי ניתנת להפרכה. וחלילה לנו מלפקפק ב"מסורת" (ע"ע tradition).".

על הביקורתיות לאור משבר הקורונה (טור 290) - הרב מיכאל אברהם

התורה מגנא ומצלא - זה לא נאמר בנוגע לחיי אדם. אתה מוזמן לראות מה הראשונים הבינו בזה; ממש לא שזה מציל ממוות.

התפילה לא אמורה להיות קסם, ומעולם לא התיימרה להיות כזו. זה בסך הכל בקשה, וריבונו של עולם מחליט אם לענות או לא.

מעשר - זו אכן שאלה, ואיני יודע. גם איני יודע מה ביארו במקום לאורך הדורות.

שישית לפני שמיטה - מה לעשות ואכן אין שמיטה דאורייתא. מה הרבותא בלעג הזה? זהו איש קש פר אקסלנס.

השגחה פרטית על כל פרט - אכן יש מחלוקת בדבר, והרב שמואל אריאל כתב שני מאמרים בהם הוא מוכיח שהתפיסה שיש השגחה פרטית ללא מיצרים זה מין חידוש חרדי שזה מקרוב בא. לאורך הדורות היה פשוט וברור שחוקי הטבע הם עיקר המנגנון.

גדולי הדור לא טועים - שוב פעם איש קש. זו לא טענה של התורה, אלא של החרדים. גם להם אין גיבוי לאמירה הזו. ויש הבדל.

ישראל הם בעלי סגולה מיוחדת - לא חובה להאמין, אבל אפשר להסתכל על ההצלחות הייחודיות של העם בין העמים, על האופן שבו במזרח הרחוק תופסים אותנו, את פרסי הנובל, את היצירתיות הטכנולוגית, וכו.

ישראל מעל המזל - יש די והותר היסטוריונים שחקרו ואמרו שמה שקורה עם ישראל זה חריג. הציפיה הייתה שנעלם כבר מזמן, ובמקום זאת אנחנו שוב רעננים כילד בכיתה א.

אז היום בזכות הטכנולוגיה אפשר להביא יותר עולים (והרבה מאוד גויים בזכות חוק השבות), אבל מצבו הרוחני של עם ישראל לא השתפר. ואולי אף הורע: מניח שבימי החשמונאים רוב העם היה מסורתי, פלוס מינוס, בעוד שהמתיוונים-חילונים היו בקצה. 

ואין הכי נמי, גם בימיהם זו הייתה אתחלתא דהגאולה שהובטחה להם

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה

כי לא משנה מה שיקרה בעולם, תמיד מייחסים איזה שהוא קשר ליהודים, והיהודים אשמים.

אנחנו הפנס של העולם 🙂

אבל מתברר שהוא דיי ג'י, ואנס

מה המוסר האמיתי.

למשל להוציא להורג את המחבלים זה המוסר האמיתי, לעומת המוסר הנוצרי המזויף

בטח בבל הייתה ליברלית מדי וזה מה שהפריע לו

זה כנובן היתה תגובה ייעודית לסייעתא. אין ללמוד ממנה

והם יתנו את הדין, כך לפי המדרש.

ואכן יבוא יום ובו הם יכירו בטעותם ויבינו שעם ישראל נשא את חוליים והם חשבונו נדכאים וכו. עיין ישעיה נג.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות.