כותבת מאנונימי כי אני ממש לא רוצה שגיסותיי יזהו😅
בקיצור, איך עושים את זה?
נשואה קרוב לעשור. ואני פשוט לא מצליחה להרגיש בנוח עם המשפחה של בעלי. הם אנשים טובים ומקסימים כולם, באמת. פשוט כ"כ שונים... מנטליות, אופי.
וכל פעם שאנחנו נפגשים אני מכינה את עצמי מראש להיות משוחררת, יאללה לזרום, להיות כייפית.
וואלה לא מצליחה. ככל שעוברות השנים נהיה לי יותר קשה, השנה האחרונה בכלל...
דווקא בתחילת הדרך הייתי יותר פתוחה, מאירת פנים, היה לי אפילו כיף. עם הזמן הצטברו מטענים, במיוחד עם חמותי. אבל אני רואה שהיא משתדלת. שום דבר לא מכוונה רעה. זו פשוט מנטליות מאוד שונה.
היא מעגלת פינות בהרבה תחומים, חלקם קשורים אליי, חלקם לא. סתם דוגמא- הלכה. וואלה לא הייתי אוכלת אצלה בחיים אם היא לא הייתה חמותי. כשבא לה, עושה מה שיודעת שצריך, כשלא- אז לא. אם אחותה החילוניה הכינה עוגה והיא ממש רוצה שהנכדים יאכלו ממנה, אז היא תחלק להם ותגיד שזה "לא נורא"... ויש דברים שלא קשורים אליי כמו לא לצום תשעה באב כי לא מתאים לה. אבל זה גורם לי לריחוק. ואין לי כח שתזרקו עליי עגבניות.. אני יודעת שזה ממש לא העניין שלי. ובכל זאת, זה מקשה עליי להתחבר אליה ולהעריך אותה. כי כל כך הרבה פעמים השורה התחתונה בשיח שלה זה ש"אני עושה מה שבא לי". בין אם זה בסדר ובין אם לא.
למשל כשבעלי עבר ניתוח ברגל, הוא היה על קביים לחודש. קבענו ששבת אחרי הניתוח ניסע אליהם. הוא אמר לה מראש שנוכל להגיע רק אם חדר השינה בקומת קרקע פנוי בגלל הקושי שלו להתנייד.
מפה לשם, היא החליטה להזמין את הסבתא לשבת כי אנחנו מגיעים, ואז כמובן להודיע לבעלי בדקה 90 לפני שבת "אה, אתם תישנו בקומה העליונה כי סבתא מגיעה ותישן למטה. אתה תסתדר". וואלה לא!! מאיפה החלטת שהוא יסתדר?! הוא אדם שלא מתלונן אבל ידעתי כמה זה כאב לו לעלות ולרדת במדרגות. וזה הרתיח אותי שהוא סובל. הוא כמובן לא התעצבן כי הוא מכיר את אמא שלו, אבל אני נותרתי המומה.
באופן כללי קשה לי לסמוך על חמי וחמותי. יש הרבה פעמים שאפילו בעלי אומר שצריך לקחת בערבון מוגבל את מה שהם אומרים... כי אצלם מילה זו לא מילה. והיו מקרים כלשהם שאשכרה גילינו ששיקרו לנו לפרצוף. ההבדל הוא שהוא לא מתרגש מזה, ואני כן.
יש עוד שמפריע לי אבל כבר הארכתי מדי.. וזה רק על חמותי (וקצת חמי)🤦♀️
עם השאר בעיקר קשה לי כי כל אחד שם תותח על (לא בציניות, מאמינה בזה באמת). גאונים, מוצלחים, מצטיינים כל אחד בתחום שלו, בעלי חסד ויראת שמיים. ולפעמים זה קצת מאיים עליי.. אני לא מרגישה מספיק "על רמה" להיות שווה בין שווים בשיחות ודיונים. אולי כי אני גם הכי צעירה שם, אבל בסוף פשוט אין לי את המקום שלי.
שורה תחתונה- אני לא הגרסה הטובה שלי כשאני עם המשפחה שלו. אני פשוט לא אני. די מכובה, בסוג של התכנסות, מחכה שייגמר, כדי לשוב להיות האני שאני אוהבת. שמרגישה בנוח, שזורמת, שכייפית, שנעים להיות איתה.
אבל אני פשוט כבדה. לא משוחררת.
והכי באסה? שזה לא רק משפיע עליי. שבעלי רואה שלא טוב לי, שאני בנאחס כשאני עם המשפחה שלו. וגם אם הוא מבין, והכי מכיל בעולם. כמה כבר אפשר? בסוף זה משפיע גם טכנית, על תדירות המפגשים והשבתות... ולא רוצה לעשות לו את זה, לא מגיע לו. הלוואי הייתי מצליחה רק בשבילו להיות קלילה יותר. אבל אני פשוט חסומה. אני שומעת על שבת משפחתית, ואני מתכווצת.
טוב בקיצור.. הבנתן..
)