תחושת רייקנות באוויר
באלי לכתוב, להוציא הרבה מילים החוצה
להרגיש נשמעת. להרגיש נוכחת.
אכשהו תמיד לפני מפגשים שם, הנפש שלי בכוננות שיא ובשמירה על עצמה. לנשום מספיק. לאכול מספיק. לישון מספיק. להגיע מוכנה. לעבור את זה, גל כזה גדול.
וזה ככה כבר תקופה, עד שזה יסתיים. חמישי הבא.
מנסה לחיות מעבר, לעשות דברים קצת יותר רציניים מלשרוף את הזמן על סטוריז וכדומה אבל משהו בנפש תקוע. משהו מפחד. משהו מחכה רק לשחרר את זה, סופית.
וכל מפגש כזה, כל צעד, מקדם אותי לסיום.
ואני יודעת שכשאהיה אחרי הסיום, מה שארצה זה רק לבכות. לבכות חזק, להוציא מתוך כל הפינות שבלב, הגדולות והקטנות, את הכאב והתסכול והלחץ וחוסר הנשימה ועמידה בצפיות.
העלבון ותחושת ההקטנה ובהצפות והכעסים.
את כל העבודה שלי השנה. הפנימית והחיצונית.
ועד שזה יקרה, אני פשוט בשתיקה. סופגת. נושמת. רק עוד קצת. רק עוד רגע ועוברים את זה.
והצוואר שלי תפוס כבר שבוע, וגם הכתף.
מבחינה נפשית אין לי מושג מה זה אומר בדיוק, אני רק יודעת שהגוף שלי לא במיטבו, וזה חד משמעית בגלל הנפש.
מחכה להחזיר לעצמי את הנשימה והשקט והלבד קצת והשמחה. שמחה פשוטה.
והרצון ללמוד ולהתקדם ולנשום.
כמה פעמים כתבתי כאן מילים מהשורש נ.ש.מ.
?
הרבה. הרבה מספיק כדי להבין שאני חייבת אוויר.
