שאני מסכימה עם נקודות המוצא שלך.
שמתחילים טיפול צריך מטרה מוגדרת
בדרך כלל מי שמקבל טיפול יש לו מטרה מאוד ברורה.
שככה אפשר להבין אם הטיפול עזר לו / או לא.
נכון חלקית. לגיטימי גם להגיע לטיפול עם משהו קצת יותר מופשט, ולהציב את המטרות יחד עם המטפלת
שמגיעים לטיפול צריך יכולת חישול , רשמת שאת מפחדת שישפטו אותך , גם בטיפול לא תמיד נעים לשמוע מה המטפלת אומרת עלייך..
בגדול, התפקיד של מטפלת הוא בדיוק ההפך מלשפוט. אפילו בCBT או בטיפולים אחרים שהעניין שלהם הוא שינוי יותר פרקטי בהתנהגות, לא ידוע לי שזה עובד ככה..
היא לא אמורה 'להגיד עלייך' אלא אלייך. וגם זה אמור להגיע אחרי הקשבה, קבלה והכלה, באופן שיאפשר לקבל דברים שנצרכים לך.
וצריך גם לדעת מה את לוקחת ממנה ומה לא.
לא לקבל הכל או כלום
לא מתנגדת לעקרון כמו שפשוט לא נראה לי שצריך להגיע עם זה לטיפול. חשוב להגיע בפתיחות ובמוכנות לקבל, לצד יכולת להפעיל שיקול דעת ולסנן. אבל לענ"ד חשוב שתהיה גם יכולת לדבר על הסינון הזה(;
ו @בת של השם יתברך
אתחיל מההודעה השניה-
הגוף והנפש קשורים, וממש הגיוני שזה קיים. אצלי באופן אישי זה נחווה יותר בגרון נגיד.
לצד האמירה הזאת, בד"כ ממליצים קודם כל לבדוק עם רופא את התחושות הפיזיות, ליתר בטחון.
ולגוף העניין-
לא מכירה אותך ולא יודעת להגיד לך אם ללכת או לא. אני כן אגיד שלענ"ד טיפול הוא לא בהכרח מנוגד לרציונליות. גם יש כלמיני סוגים וגישות..
אם את מרגישה שהקושי הזה להיפתח מפריע לך או פוגש אותך במקומות נוספים, אני לא בטוחה שזה נורא לנסות.
למרות שעניין ההתאמה כן יכול להיות קצת מאתגר (גם אם אמליץ לך על מישהי- לא בטוח שתתחברי אליה. זה אישי בסוף..)