אבל זה ממש כן הזמן להיעזר בבעלך.

ואם צריך, תתייעצי עם רב אם חלילה תרגישי לא טוב

אמא שלי ממש צדיקה באמת

היא יושבת על מזרון ובוכה

ועצובה

ובקושי מדברת

ולא מסיחה דעת בכלל

אז זה ממש יום קשההה בזיכרון שלי

אני אעזר…

אבל נתפלל שהוא יהיה בסדר כי קשה לו יחסית צומות

ה׳ יעזור…

אצלי תשעה באב לא נחווה כזה כבד בבית ההורים,

והקושי שלי הוא בעיקר פסיכולוגי, של מה יהיה איתי בלי אוכל ושתיה.

נראה לי שיותר מהאיסור לאכול ולשתות, נצרבה בך חוויה קצת מפחידה של ט' באב.

מה יעזור לך יותר להקליל? לא כדי לא לחוות את הוחרבן, אלא כדי לחוות אותו ממקום קצת יותר בריא,

ולא ממקום של דכאון ואולי פחד.

אצל חמותי אווירה סבבה אבל זה לא כלכך קרוב

ולנסוע מהיום אין לנו כוח🥸

אולי נלך לשם מחר בבוקר/צהריים/ חצות משו שם

את יכולה להבין את עצמך קודם, שיש בך "טראומה" מאיך שהצום נחווה בעינייך כילדה שרואה את אמא שלה ככה.

ואחרי שתביני את עצמך, תנסי לשחרר מעלייך את המחשבה שכך צריך להיות בתשעה באב.

את יכולה להחליט שתשעה באב זה לקרוא איזה ספר, או אפילו לראו סרט (ממליצה על "ירמיהו" שאפשר לראות ביוטיוב. סרט ישן אבל מענין)

הכל כדי להשתחרר מהעצב הלופת שמכניס אותך לכזה לחץ.

כי כילו אני מרגישה שמה שצריך להיות זה איך שאמא שלי…

שממש מתאבלת שפיזית הגוף שלה כואב

פיזית קשה לה לדבר

ואז אם אני עושה דברים אחרים אני לא משוחררת

אני מרגישה רע

מילא את לא במקום של לבכות מלקרוא ספר התודעה אבל את יושבת לראות סתם דברים?? למה? כי עבר חצות? זהו? נבנה הבית?

אבל מבחן האמת הוא מה גרמה לך החוויה שראית אצל אמא.

במבחן התוצאה יש לך סלידה עמוקה מזה. את נרתעת כל כך מהיום הזה. הוא מאפיל עלייך ומעיק עלייך.

אמא קבעה רף גבוה לצדיקות טאיך צריך שתשעה באב יהיה,

וכנראה שלא התחברת בלשון המעטה.

תמצאי את התשעה באב שלך.

אולי האבל של אמא דווקא הרחיק אותך? 

אולי את רוצה ביום הזה לא להיות דווקא באבל קלאסי  על חורבן ביהמ"ק (שזו המשבצת של אמא), אלא להתחבר דרך הסיפורים של השבעה באוקטובר, או דרך סיפורי גוש קטיף
על צער שקרה לעם ישראל?

גם אני עברתי מסע מול היום הזה.

ואצלנו ההורים שלי שיא הליברלים והפתוחים. לא יום כבד ולא בוכים.

אבל עדיין לא רציתי להרגיש מחנק ביום הזה.

רציתי להרגיש שיש לי חופש איך לבחור לראות את היום הזה.

לא מתוך מחנק ולחץ של איך זה אמור להיראות ולהיות.

אבל אני פשוט מעריכה אותה על זה שהיא מצליחה ככה לחוות את הצער של החורבן וזהו.

אני לא מרגישה רע על זה שאני לא כזו כי המקום הרוחני שלי והעבודה הרוחנית שלי שונה משלה.

היא גם מתפללת 18 במשך רבע שעה בערך ומתכוונת בכל מילה ואני לא שם.

היא בוכה על כל פיגוע ועל כל הרוג ואני לא

הנשמה שלה שונה משלי וזהו.

מספר שעות כמו יוהכפ הוא עובר לי הרבה יותר קשה. כי המשמעות שלו קשה עצובה ..

המזג אוויר. בחורבן.הטרגדיה. כל זה.. 

נמצאים בבית הכנסת מלא

מתפללים

עכשיו זה לשבת לבהות בקיר

אני באמת מרגישה שאני לא במצב נפשי לדברים האלו גם לא בשנים רגילות ועכשיו עם כל ההרמונים וכל המלחמה עוד יותר

באמת אני לא מסןגלת

אני אקרוס…

אבל אם גם את זה את לא מסוגלת, אולי כדאי לבקש היתר ספציפי לזה, לעסוק בדברים שלא קשורים לצום...

ולגבי בעלך - הוא צריך להתחיל להתרגל... ככה זה אישה בהיריון וככה זה כשיש גם ילדים... ועד שהילדונת הזו בעצמה תהיה גדולה מספיק בשביל לטפל קצת באחים שלה (אבל עדיין לא גדולה מספיק בשביל לצום) - זה יהיה התפקיד שלו...

בכל אופן, מבינה אותך על התחושות הקשות... זה באמת לא צום פשוט מכל הבחינות, וגם לי תמיד קשה איתו

להעביר את היום עם ספר/ סדרה/ סרט

בעיניי במצב היום עם החרדות והמתחים, לא חייבים להיות בענין של האבלות, אפשר להסיח את הדעת, במיוחד בהריון.

היא חלק מדיני היום

ולכן זה לא שאלה של מה נראה לכל אחת אלא שרלה לרב.

כמו שיש הקלות לעניין הצום ייתכן שייקלו לה בעניין הזה

אבל זה לגמרי הלכה

לפעמים נמנעים לשאול מבושה או מחוסר רצון לשתף ברגשות חרדה ורגשות שליליים אחרים, לא צריך לסבול, אפשר לחשוב ולהגיע למסקנות לבד, ואם רוצים אפשר כמובן לשאול רב.

אצלנו גם אם אני לא בהיריון או מיניקה בעלי מטפל בילדים בעיקר בצומות כי הוא צם יותר בקלות ממני (האמת שזה קצת מתחיל להשתנות בשנים האחרונות)

במצב שלכם, כשאת בהיריון, ברור שבעלך אמור לטפל בעיקר בילדה! בלי שום נקיפות מצפון... זו הילדה שלן בסופו של דבר, וגם העובר שלו וכך גם האחריות לשלומו ולשלומך

ובע"ה שתהיה גאולה שלמה עוד היום!

ברור שזה גם ילדה שלו אבל זה גם ילדה שלי

והיא בגיל דהיא דיי יודעת מה היא רוצה ואת מי…

ופשוט מרגיש לי גם שהוא יתבעס אם כל היום אהיה במיטה 

לי כדאי לדבר על זה עכשיו. ולא להתגלגל עם זה.

תכיני אותו מראש, תשתפי אותו כמו שכתבת כאן, ותגידי שתצטרכי את העזרה שלו.

סכמו ביניכם מראש איך אתם רוצים לראות את ההתנהלות מחר, יחסוך הרבה אי נעימויות.

דיברתי איתו על זה לפני כמה זמן

היה לי חלום רע וחטפתי ניראלי איזה התקפון חרדה, והוא כלכך נלחץ שהוא:

1. שאל אותי אם להזמין אמבולנס

2. אמר לי שוב ושוב בטון כזה קשה לא מכיל ׳תשתלטי על הסיטואציה, תנשמי עמוד. תרגיעי את הגוף שלך׳

אמרתי לו שכשהוא ככה זה רק עושה יותר לחץ אני תריכה שיחבק אותי ויכיל אותי

אבל הוא נלחץ

ברוך ה׳ אני בדרך כלל בריאה וחזקה😉

אבל זו נקודה שהוא ואני יודעים שתריכה אתלו עבודה…

להגיד היום

השנה הצום ממד מפחיד אותי

ועוד יותר מקשה עלי שאני מרגישה שאני לא יכולה להיות קשובה לצרכים שלי כי זה מכניס אותך ללחץ...

יכול חהיות ש"אבלה" חלק ניכר מהצום במיטה

הוא יעזור לי

אני יודעת כת זה

העניין שהוא צריך להרגיש שאני מנסה

ולא מראש אומרת לו

אוקיי אני כל היום אהיה במיטה וכל מה שתריך לעשות במשקך הצום שקשור לבית לילדה לאוכל לצאת הצום או לכל דבר אחר- תעשה אתה.

גם אם יש נשים שמסוגלות לצום בהריון וגם לתפקד מחוץ למיטה, זה לא אומר שמי שקשה לה אמורה להוכיח שהיא צריכה עזרה.

חח

עכשיו דיברנו בטלפון ואמרתי לו שינסה אולי לתפוס את הרב חוודא שאכן אני חייבת בכל הצום

אז אמרתי לו יואו אבל אתה תעזור לי נכון???

- לא ממש לא אני אשאיר אותך לסבול😈😈

הבנת?

גם אם ברגע הקושי הוא מגיע כי הוא אוהב אותי המון ולעולם לא ייתן לי לסבול כשהוא יכול לתת יד, לחשןב על זה מראש, להניח מראש שאהיה חלשה, לדעת מראש שאני מושבתת- קשה לו מאוד

אז הוא ברח לציניות

מה שיהיה יהיה.

הכל יהיה בסדר.
מקסימום תמיד תוכלי לשבור את הצום אם יהיה קשה מדיי.

את בהריון אז יש קולות בזה.

מציעה לך לא לנסות לבטח את עצמך ע"י הקטנת המרחב שלו.

אין דרמה, הכל טוב.

כולה צום, וזה גם צום שתוכלי לשבור.

באמת שאני חושבת שהסטרס האמיתי נעוץ כאן במה שסיפרת על הילדות שלך.

אולי תספרי לבעלך איזו חוויה היתה לך?

אני מצאתי שלהיות במיטה יותר קשה מאשר להיות עם הילדים.

הילדים מכריחים אותי לחשוב עליהם, לצאת אליהם, לא להיות בתוך עצמי,

ובמיטה אני יכולה לחפור באיך אני מרגישה, ואיך עובר עליי הצום, וכמה באסה שיש צום, וכמה שעות נשאר בשביל הצום.

כמו שאומרים על יום כיפור - הצום של האישה חשוב יותר מהתפילות של הבעל. ואם כדי שהאישה תצליח לצום זה אומר שהבעל צריך לוותר על התפילות - אז כך זה צריך להיות.

מהניסיון שלי - כדי להצליח לצום בהיריון/בהנקה מלאה חייבים לשכב כל היום, וזהו. וזו נקודת המוצא הראשונית שצריכה להיות לשניכם.

מקויה שתצליחי להעביר לו את זה... ואם לא - אפילו רק בשביל זה שווה לדבר עם רב...

+טיפול בילדה בת שנתיים וב"ה עבר מצויין למרות שבעלי היה בישיבה כל היום.

(ויש לי גם חברה שבהריון+ הנקה עוד מצאה כח ללכת לנעילה אחרי שהייתה עם הילדים כל היום)

אומרת את זה לא כדי לסתור אותך. כי אם מה שאת צריכה כדי לעבור את זה זה לשכב כל היום במיטה אז מצויין שאת עושה את זה.

פשוט ההנחה שזה מה שצריך היא לא נכונה לכולן.

ההנחה צריכה להיות שכל אחת צריכה ללמוד את הגוף שלה ואת היכולות שלה ולהעזר במה ובמי שצריך על פי זה. אם זה אומר לשכב במיטה כל היום ושהבעל יטפל ואם זה אומר שהיא יכולה לקפוץ לשיר ולרוץ יחד עם הילדים בסלון אז שתלך על זה לגמרי

כמובן שזה יכול גם להשתנות מהריון להריון ומהנקה להנקה..

נקודת המוצא כמובן צריכה להיות שאנחנו כזוג ביחד בזה. ההריון/ ההנקה קורים בגוף שלי אבל הילד (וגם שאר החבורה) הוא משותף לנו ולכן אנחנו מתמודדים יחד עם הצום ועם מה שכל אחד מאיתנו צריך ומסוגל בצום

או בהנקה מלאה, ולא בשכיבה מלאה לאורך כל הצום.

אז זו לא נקודת מוצא מחייבת. אבל בהחלט צריך להיות מוכנים לאפשרות הזו.

שבהריון קודם בחודש שמיני התחילו לה בתשעה באב בבוקר צירונים

נראה לי זו סיבה מספיקה לצאת מנקודת הנחה שפשוט צריך לנוח

אף אחת לא רוצה צירים בחודש שביעי

לק"י

יהיו עם התרוצצויות.

אז גם אני בצומות נחה רוב הזמן, אבל כן קמה או יושבת. וב"ה זה עובר בסדר לרוב.

יש הבדל בין לשבת או לעמוד כמה דקות להכין אוכל לילדים, לבין לצאת איתם החוצה או להתרוצץ ממקום למקום.

אז הייתי נזהרת, כדי לא לגלות שבעצם זה משפיע עלי לרעה.

שהרבה נשים עושות מעבר למסוגלות שלהן, זו תכונה נשית, לעשות למען האחר ולשכוח את עצמי.

להרבה גברים יש תכונה הפוכה.

לא צריך ללמוד את הגוף, אלא לצאת מנקודת הנחה שהריון כנראה עושה את הצום מורכב יותר ולהתכונן לכך. גם מי שהצליחה בעבר לצום טוב, יכולה לצום פחות טוב או להגיע לאי יכולת לצום.

בעיני זה חוסר אחריות

בכלל לא קשור לכוחות של האישה ואיך היא מרגישה

צירים יכולים להתפתח אצל אישה שמרגישה מצוין ובשיא כוחותיה

ואם אישה לא שותה ולא מכניסה נוזלים- כן, היא צריכה לנוח כדי שהגוף פחות ירגיש את זה שחסר לו נוזלים

האם להיות בשכיבה מוחלטת? לא בהכרח

לטפל בילדים מה שנדרש עם מאמץ סביר? מניחה שיש כאלה שיכולות

אבל לא צריך להיות גיבורה ולהתחיל עם מאמץ פיזי מוגזם

(אגב לא יודעת באיזה שלב חברה שלך היתה,

אבל רופא נשים אמר לי שבשבועות מתקדמים יש הרבה יותר סיכון לצירים מאשר בשבועות מוקדמים.

ומצד שני - אלו שבועות מתקדמים, אבל ממש לא מספיק בשביל ללדת..., אז צריך פשוט להיות זהירים)

אני לא חושבת שמישהי באמת תקפוץ ותרוץ בצום בחודש שביעי..

גם בלי צום אני לא בטוחה

עם הנקה לא מלאה של תינוק בן 8 חודשים שטיפלתי בו כל היום,

הרגשתי טוב כל היום כמעט,

עד שהתעלפתי.

בנס הצלחתי לשים אותו במיטה לפני כן.

בעלי חזר שעה אחרי צאת הצום היה בטוח שאעלתי ואנחנו בטוב,

בפועל מצא אותו מזיע אדום צורח במיטה ואותי מעולפת.

והייתי מאלה שמרגישים ממש מעולה בצומות.

אז הרגשה טובה ותפקוד זה לא מדד וכן כדאי להוריד קצב בזמן צום בהריון ובהנקה.

לא קורה משהו רע מלנוח. כן יכול לקרות משהו רע ממאמץ בצום.

לפעמים ההשלכות באות לידי ביטוי רק אחרי זה ולא תוך כדי ההתרוצצות.

כמעט כל אשה בהריון מרגישה גרוע בצום.

אני חושבת שהתקף חרדה הרבה יותר מבהיל, מפתיע ומפחיד (בשביל שניכם) מאשר צום.

אגב, גם לי מאד קשה כשבעלי לא מרגיש טוב וממש יש לי נטיה להתעצבן עליו במצב כזה. אבל זה שלי ואני צריכה לעבוד על זה ולא הוא.

גם אם את מרגישה מצוין - את בחודש שביעי וצמה?

את צריכה לנוח! במזגן!

זה התפקיד שלך וזו האחריות שלך.

את לא רוצה שיתחילו צירים ואז תעצרי אותם עם שתיה

את רוצה שהם פשוט לא יתחילו

אני גם בחודש שביעי

מסיבה ספציפית קבלתי פסיקה לא לצום בכלל

אבל כשחשבנו שאני אצום - היה ברור לשנינו שאני כל היום שוכבת במזגן

שבעלי אחראי על הבת שלי בלעדית ונותן לי לנוח גם אם אני מרגישה מצוין

כי זו אחריות של שנינו, לשמור על הבת שנולדה ולשמור על העובר שעוד לא נולד. והאחריות לשמור על העובר אומרת שאם אני צמה - אני צריכה לנוח לגמרי.

ברמה שאפילו חשבנו שלא ילך לשחרית - כי בתשעה באב זו תפילה ממש ארוכה של כמה שעות ולא רצינו שאהיה איתה לבד כמה שעות

לגמרי כך!!

וגם אצלנו זה כ"כ כשאני צמה בהריון או בהנקה

אפילו ביום כיפור( בעיקר אז, כי בט באב קבלתי לרוב היתר לא לצום )

בעלי יודע שהעול של הילדים זה שלו!! אפילו אם זה יהיה על חשבון תפילות במנין שלו!

התינוק או העובר הם של שנינו

והמצווה שלי היא לשמור עליהם לצום ולנוח !

והוא לוקח את כל שאר העולם

זה פשוט וברור. 

לק"י

תכינו מראש אוכל לילדה.

משחקים לידכם. תשכבי לידה ושתשחק.

ובעלך הוא אבא שלה בדיוק כמו שאת האמא🤷‍♀️ תתחלקו או תשמרו עליה איך שמתאים לכם.

וגם אני שונאת את היום הזה. כבד כזה, אסור לעשות דברים. אני לא מוצאת את עצמי מתאבלת על החורבן.

בעיקר מחכה שיעבור.

אבל אולי ננסה טיפה יותר להתחבר.

יש לסיוון רהב מאיר שיעור לתשעה באב שאני אוהבת לשמוע. ממליצה.

והלוואי ויתהפך לטובה🙏

הריון קודם ט באב היה דחוי ופתחתי בבןקר (וגם התחילו לי צירונים והייתי שמיני אז מניחה שבכל מקרה היו אומרים לי לפתוח…) ועד כיפור כבר ילדתי…

ברור שלא יעזור

זה לא השאלה

השאלה היא האם זה יהיה ברמה שהמוח שלי יהיה פנוי

או לא

בלילה אנחנו עדין לא ממש חווים את הצום, קצת צמא לפעמים...

אז אין מה לדאוג מהלילה ותשאלי רב לגבי הצום. גם אני שאלתי....

ועכשיו לשתות כמה שיותר, להכין את הגוף

הילדה גם שלו. ההריון והעובר ואת שלו.

את צריכה לשמור על עצמך ועל העובר. והוא על הילדה. חד משמעית. 

זה כמו שהוא יגיד שהוא "הפיל" עלייך את ההריון הזה.

אתם שותפים בגידול של הילדים וכרגע את בשלב מאתגר של גידול ילד פיזית בתוכך אז את תממודדי עם הילד שבפנים והוא עם הילדה שבחוץ. .

הוא האבא, הוא שותף

תשעה באב אחרי שהתאומים נולדו, היו 3 חודשים. טיפלנו לגמרי ביחד

ובד"כ אנחנו דואגים לפני אבל הצום עובר יותר בקלות ממה שנדמה לנו

תעשי הכל רגוע ובנחת ובע"ה יהיה בסדר

אולי יש הקלות בשבילך?

מי אגסים

בצלים חתוך ליד המיטה

טיפת שמן איקליפטוס על החולצה/ כרית.

לק"י

האף שלו לא סתום ב"ה.

ומי אגסים- זה לבשל אגסים ולתת לו את המים?

ותודה!

נותנת טיפות פנסטיל בשביל לייבש נזלת.

לק"י

בסוף זו תרופה במרשם. ולא סתם.

זה ריכוז גבוה יותר של מלח.

אם את עושה לו אמבטיה חמה, זה בעיני זמן טוב לשים לו ספריי, האדים החמים פותחים את דרכי הנשימה.

כשהילדים היו קטנים רופאת הילדים שלנו טענה שחייבים לטפל בנזלת - לשחרר ולייבש, באמצעות ספריי מי מלח, אולי גם באמצעות אינהלציות אנחנו לרוב לא הגענו לזה - ואז זה מונע ליחה, שיעול, דלקות אוזניים וכל מה שקשור לעודף ליחה ונוזלים.

גם אני הבנתי שטיפות פניסטיל יכולות לעזור, זה נראה לי תלוי ברופא יש כאלה שיותר יתנו למקרים כאלה של צינון ויש כאלה שפחות.

לנו הרופאה הביאה גם איזה תרופה לאינהלציה

זה מאוד עזר לנו

יש לי תרופת סבתא שעובדת מעולה,

חותכים בכלי (אני שמה בחצי ליטר ח.פ.) בצל פרוס ומעל זה שופכים דבש,

שמים במקרר, הבצל מפריש נוזלים ונותנים לילד כף בבוקר ובערב.

הפעם הראשונה אחרי שזה עמד כמה שעות.

(בהתחלה אפשר לתת יותר)

רפואה שלימה.

ספריי מלח מאוד עוזר.

וכדי למנוע פצעים בגלל קינוח- לעבור למגבוני אף. אם יש כבר פצעים אז זה ממש כואב להשתמש בזה, אז להשתמש בטישו של קלינקס, שמתי לב שהוא מאוד רך יחסית לסוגים אחרים

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

אצל אחת עבר כשהפכנו את כיוון הנסיעה, אצל אחד כשהפחתנו את כמות הנסיעות באופן דרמטי

אני משתדלת למשוך הרבה מעל גיל שנה נגד

וכשהפכנו זה התחלף בהקאות אצל חלק מהילדים ואז זה בכי קצר מאמצע הנסיעה עד שמקיאים

ולא לאורך כל הנסיעה...

מפסיקים להקיא אצלי בנתיים סביב גיל 5

הגיל הקטן שצורחים ואי אםשר לדבר איתם הוא נורא ואיום

אצלינו בגיל שנה וחצי בערך

מאוחרררר

כשהפכנו כיוון.

השלישית גם היתה ככה בהתחלה. עבר כמעט לגמרי ב"ה סביב גיל 4 חודשים

חיבוק

לתחוב גרביים מאחורי הכתפיים של התינוק בסלקל ומגבת מגולגלת מתחת לברכיים שלו.

לא זוכרת מי זאת היתה אבל היא אפילו צירפה סירטון. שווה לנסות.

בהדרגה

עד גיל שנה

חיבוק, זה סיוט סיוט סיוט סיוט

אצלנו לא היה שורד אפילו נסיעה של 2 דק בתוך השכונה, לאסוף את אחיו הגדול

אמאלה לבכות מלהיזכר...

גיל 2 ושמונה כזה אבל מאז שעבר הוא מטורף על נסיעות ובוכה כשמגיעים..."רוצה עוד באוטו עוד באוטו..."

מקוצוניות ולקיצוניות

מה שכן היום הוא מאוהב בנסיעות.

ובחזרה מהגן זה מה שמרגיע אותו ונכנסים לבית בנחת.

הפחתת נסיעות ''בזכות'' הקורונה.

דווקא השארנו נגד הכיוון עדיין גם אז כי בעיקרון ההמלצה של בטרם זה שנתיים. וכבר לא בכה אז זה לא היה זה.

זה היה אבל פשוט סיוט... ניסינו כמה דברים אבל כלום לא ממש הועיל. בגדול כל נסיעה הכפילה כי עצרנו כל כמה זמן.

בע''ה יעבור לכם מהר.

עד גיל בערך 10 חודשים זה צרחות של החיים עד שנרדם.ואז מתעורר וחוזר חלילה.. יאו זה היה קשוח ממש.

אבל היה עוזר כיסא בטיחות במקום סלקל

הוא היה יותר רגוע. יכול להיות שלא אהב את הסלקל בכלל? אולי לא היה לו נוח... בכיסא שמתאים מגיל 0 היה קצת יותר מרווח..

למפרע הבנתי פה מהפורום שיכול להיות שזה קשור לדלקות אוזניים... ובאמת לבת שלי היה הרבה דלקות אוזניים

מלא זמן נמנעתי מלנסוע כי זה היה מזעזע אבל אני חושבת שאחרי כמה חודשים היה שיפור משמעותי. לדעתי עד גיל חצי שנה עבר לגמרי.

עד שאני בכלל מצליחה למצוא את הזמן להתקשר (בבוקר עובדת, אחה"צ עם הילדים, הבוקר הבת שלי חולה אז אני מנסה לנצל את הזמן...) וזה לוקח כל כך הרבה זמן. עד שעוברים את כל ה'ניתוב שיחות', עד שבסוף מגיעים לנציג ועד שהוא עונה (וכמה פעמים שבכלל אין מענה והטלפון מתנתק בשלב הזה), ואז לפעמים מגלים שצריך התחייבות בשביל שיהיה אפשר לקבוע את התור, או שאין תורים, וכדו'...

וגם כשיש תורים - להסביר את עצמי לנציגה (הפעם ערביה, והייתי צריכה לחזור על עצמי על כל דבר כמה פעמים כדי שהיא תבין מה אני רוצה), ואז למצוא מקום הגיוני שמקבלים בו (והיא לא באמת מבינה מה מהאפשרויות הגיוני בשבילי, ולא מתנדבת להגיד לי את כל האפשרויות הרלוונטיות, אז אני צריכה 'לסחוט' ממנה מידע ולבקש את כל האופציות שעולות בדעתי עד שמגלה מקום נוח שיש בו את התור שאני צריכה).

ורק להחזיק ראש עם כל התורים שאני צריכה לקבוע... אני צריכה להחזיק מזכירה רק בשביל זה...

נשמע מוזר שאין תורים זמינים.

הייתי מנסה להתקשר שוב ומקווה שהפעם תענה מוקדנית אחרת.

ויש הרבה תחומים שאפשר לקבוע תור דרך האפליקציה ואז זה הרבה יותר פשוט.

קרה לי כבר שהתקשרתי שוב אחרי יום, ומוקדנית אחרת הצליחה למצוא תור פנוי בלי בעיה.

זה סה"כ אולטרסאונד פשוט כדי לוודא שההתקן במקום.

הרופאה כתבה הפניה ל'אולטרסאונד דופלקס גניקולוגי'. אין אפשרות לקבוע לזה תור דרך האפליקציה, רק בטלפון.

אולי זה בכלל טעות של הרופאה? למישהי פה יש ניסיון עם זה?

אצלנו אם יש הפניה לאולטרסאונד לא קובעים תור פשוט מגיעים והמזכירה מכניסה אותך.

ומבינה מאד את סיפור הקביעת תורות...

מרגישה לפעמים שזו עבודה בפני עצמה

ולברר אצלם מתי יש תורים ואיך קובעים.

בשליש שלישי קורה לי הרבה..

תשתי הרבה מים ותהיי במנוחה

אני לא מיובשת ודווקא היה יום בנחת

טוב נחיה ונראה

הלכתי להיבדק וראו פעילות רחמית

אמרו לשתות הרבה ולנוח

לא היתה פתיחה או משהו

אני לא מתרגשת מזה

פשוט מנסה לשתות כמה שיותר

ציר אמיתי מאוד כואב, אלו זו סתם הכנה

לק"י

וזה גם עניין אישי וכוח סבל.

אני ממש מרגיז אותי כזה כשאומרים לאישה בהריון כשיהיו לך צירים תדעי

כן ברור

השאלה היא לא על לידה פעילה דודה, אלה על ההתחלה…

לכולנו ברור שכנראה לא אלד בבית

אבל אם אני רוצה אפידורל אני לא רוצה להגיע בפתיחה תשע…

(לידה קודמת בפתיחה מלאה חשבתי שאני בפתיחה שלוש כי התקדם מהר… לא חשבתי לבקש עוד בדיקה, חשבתי שככה זה…)

אצלי הברקסטונים בכלל לא מורגשים

רק הבטן נהיית קשה

אבל זה לא מפריע לי לדבר ללכת , זה בלי שום כאב.

בצירים שמקדמים פתיחה יש הרגשה כאילו הגוף נשאב לתוך הציר, גם באלו של השלב החטטני, לפני פתיחה 3.

ויש כאב חד משמעית בצירים מקדמי לידה ולא מדומים. אבל ז כמובן רק אצלי

יש לבעלי היום משהו חשוב מארבע עד חמש

אז אני אמרתי לריבוש"ע שהיום אפשר להתחיל צירים בארבע

ככה אעביר שעה עד שיסיים, גם אדע שזה משו, הוא יבוא נשים את האפרוחיות לישון עם חיבוק ונצא

נשמע לי תכנית מעולה

קאט ל

עוד שבועיים וחצי אני לוויתן 😂😭

בעזרת ה'

ממש לא מזמן

מתחילת תשיעי היו לי צירים קטנים, התקשויות של הבטן + כאב קטן בזמן התקשות.

אבל זה לא היה סדיר

הרופאה בבדיקה בתחילת תשיעי ידעה להגיד שכבר יש צירים (לא מוניטור או משהו, רק הרכישה את הבטן), אבל בגלל שזה לא היה סדיר זה לא היה כל כך משנה

ופשוט באיזשהו שלב זה הפך להיות סדיר, כל ציר התארך ולא היה רק כמה שניות, וכשניסיתי לא הצלחתי לישון איתם וגם כשנרדמתי התעוררתי.

אז אלו היו הסימנים בשבילי לדעת שעכשיו זה באמת מוביל ללידה בקרוב ולא רק הכנה כללית של הגוף.

אז אם זה חוזר שוב, הייתי מתחילה מלבדוק כמה זמן אורך כל ציר וכמה זמן יש בין ציר לציר. זה נראה לי נותן מדד די אמין

לי למשל פינוק טוב בגוף אם זה מגבת חדשה, קרמים, טיפוח של העור

ממש עושה לי תחושה של כייף והתרגשות

הייתי שומרת לקראת המקווה כאלה דברים חדשים ואז היה לי ציפייה

אולי להזמין אוכל שווה? לדעת שזה לכבוד האירוע

תחשבי מה משמח אותך בכללי ותשייכי את זה לאותו ערב, אולי יעורר את הציפייה

בהצלחה!

לא יודעת אם לזה התכוונת, אצלנו אחרי כמה לידות כבר ברור לנו שהערב הזה הוא לא ליל מקוה רגיל, ושנינו מוותרים במודע על הצורך בקיום המצוה. האזור עוד רגיש ועלול לכאוב, אני ממש לא שם פיזית ונפשית, גם טכנית זה לא ממש מתאפשר עם לו"ז לא ברור של ניובורן. מה שכן, אנחנו מתרגשים להתקרב אחד לשני פיזית, חיבוק ראשון אחרי הלידה, מתלהבים שנוכל להפסיק להסתבך באיך להעביר את התינוק אחד לשני ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר.

חשבתי שאתרגש ואחכה יותר לחיבוק ולמגע רגיל בלי קשר למצווה ממש ומשום מה גם לזה אני די אדישה.. ממש בא לי לחכות לזה איכשהו

הייתי מידי עסוקה עם התינוק

והוא היה סביב הגדולה

ולא ממש התכוננו לזה נפשית ולא התרגשנו מספיק

תכלס בפועל כשזה בא זה כן היה מרגש

ולא הבנו איך הסתדרנו תקופה כל כך ארוכה לישון בנפרד

יהיה ככה טבעי וכיף בכל זאת

תודה על התגובה!

מרגישה שסוף סוף בעלי ואני נהנים מהלידה והחוויה מושלמת.

(פעם אישה הייתה טובלת לילה לפני הברית, לבל יהיו אביו ואימו עצבים)

מסכימה עם @מבורכת שלא תמיד מגיעים לדבכים אלא פשוט נהנים אחד מהשניה.

אני ספציפית יעדיף לצאת לאנשהו אם לא קר לניובורן.

מה שכיף שאני בחל‘ד ואז יודעת שלא אצטרך לקום בבוקר. ובעלי יעשה את ההוצאות ביום הזה גם אם אני כבר חזרתי לתפקוד וככה אני יכולה בכיף שלי עד שמרגישה בטוח.

זו הסתכלות מהממת שזו שמחה שלמה על הלידה ביחד, באמת מוסיף לזה יופי והתרגשות!

למה פעם טבלו לפני הברית ועכשיו מחכים חודש וחצי?

היה דימום ארוך אבל הוא נחשב דם טוהר.

אישה על פי תורה היתה יכולה לטבול 7 ימים אחרי הולדת בן ו14 ימים אחרי הולדת בת.

למרות שהיתה מדממת בזמן ואחרי המקווה זה היה נחשב דם טוהר שלא מטמא (כל דם שהיה יוצא במשך חודש אחרי טבילת לידה של בן וחודשיים אחרי טבילת לידת בת, לא היה מטמא)

בזמן הגמרא חכמים גזרו חומרות שהדם כן מטמא.

אבל לא הגיע הזמן לשנות את זה

יש משהו לא שפוי בגזרות האלו.

אחרי החוויה כזאת מטלטלת כל הריחוק הזה.. גם ככה קשה עם הטיפול בתינוק הכאבים ההורמונים, ואי אפשר לתת אפילו חיבוק. וואי זה אחד הדברים שהכי קשים לי

צריך סנהדרין בשביל זה..

ונהנית ממש להיזכר בניקיות ישנות וחמודות.

וואי, אחד השירשורים השופכייים

בכל מקרה- @מתואמת , קבלי דש מצחיק:

(אגב, יש כאן גם דש לקרן הפוך, שבטח עדיין מסתובב פה בשם אחר... קצת מצחיק לגלות שמה שהוא כתב זה שכדאי להיזהר כי כל המידע בפורומים נשמר לתמיד..)

שלכל מי שקופות, קופץ אותו הדבר.

אבל לא לכולם קופץ כל פעם.

נו, זה עוד שנתיים מעניין אם באמת היא תקרא את זה🤭

לק"י

תגידו- מה הקטע שבחלק מההודעות במקום תוכן בתוך ההודעה מופיעה פרסומת או רצף סמיילים?!

ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות 🤭

אלה עם התגובות הכי דרמטיות

פתחתי את זה בשיעור

וכל שניה אני מחייכת פה לעצמי מתאפקת לא לצחוק

מקווה שהמרצה לא נעלבת חחחחח

אין מצב אני נראית משוגעת צוחקת עם עצמי ככה 🤣🤣🤣

סוגרת את השרשור לקרוא אותו בבית

לא מופיע תוכן בהודעה אלא תמונה של מודעה על הפגנה?

מודעה על אהוביה

ודווקא בהודעות שנראות הכי מעניינות

לא יודעת מה להגיד איתך באותה סירה… מאחלת לנו בשורות טובות בקרוב

דחוף

מעלה רעיון בעדינות, לא יודעת אם נכון בשבילך כרגע. אולי להשאיר את זה בידי שמיים? כשה' ירצה הוא ייתן, ובינתיים להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, ובעזרת ה' כשיגיע תראי איך לשלב את הדברים...

הייתה לי מחשבה כזו שהשתעשעתי בה, אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד מתי זה בכלל יהיה רלוונטי? הרי הגיל עולה, הפער העתידי גדל... אם אני עוד רוצה לעשות משהו זה עכשיו.

מה גם שאני כן צריכה להיות באיזה מעקב של מתי הביוץ כדי לדעת מתי תקופת הטהרה ואיך לסדר אותה.. קשה בסוף להתנתק ולהתעלם מזה.. ובאותו האופן, לא לדאוג להיות יחד סביב הביוץ (אצלי הוא רחוק מהטבילה אז זה גם ענין)

מכירה משפחות עם פערים גדולים, וזה יוצר קשרים שונים אבל לא פחות אוהבים ומיוחדים.

לגבי שאר הדברים זה באמת מורכב... בהצלחה!!

מזכירה לי מאוד את עצמי ...עם הציפייה הגדולה כל חודש שיקרה נס . הסיפור שלנו דומה ...

גם אני מוטרדת מהפער שגדל בין הקטן להריון חדש... ותוהה לעצמי איך יהיה לקטן לגדול בנפרד מהאחים שלו. אין לי תשובות. משתדלת להתפלל, להודות על כל הטוב הקיים, לחשוב עוד ועוד על השתדלויות שאפשר לעשות כמו לחפש עוד ייעוץ וכד'. והשאר להשאיר בידי שמים . אבל זה ממש בוערר בי 💖ממש מבינה אותך .

מברכת אותך שה' ימלא במהרה משאלות ליבך לטובה!!

תודה על ההזגהות, הלוואי וה' יברך אותנו בקרוב🌹

השאלה אם יש מה כן לעבוד מול הבעל איכשהו. וכן לעשות בדיקות בסיסיות (כולל זרע, זה בייסיק). כי זה כרגע את באפלה של הספק. יכול להיות שאם תדעי משהו שאפילו יגרום לכם להחלטה משותפת לוותר, תיהיה במקום יותר רגוע מאשר כל הערפל הזה. או שלא, לא תמיד ברור. אולי הוא יסכים להיות איתך במשהו יחסית מה''קל'' נגיד הזרעות או אפילו תזמון יחסים בדיוק לביוץ עם מעקב זקיקים וקצת תרופות, להגביל לכמה. לא יודעת, הייתי מתחרפנת לא להבין מה הולך בכלל. לא שזה בידיים שלנו בכל מקרה ועם כל תוצאה שלא תהיה, אבל במידת הכלים שיש לנו בעולם הזה בכל זאת. וגם אם הוא לא במאה שלם והוא מוכן לעשות איתך תהליך כלשהו, בהחלטה משותפת (אפילו אם חלילה כן מוצאים משהו ומחליטים לא להתערב אקטיבי ולשחרר), לפחות יוריד את הלבד וחוסר הוודאות הנורא הזה.

אגב עזבי את הפסים הדפוקים האלה. תעקבי אחרי ביוץ ותעשי בטא. מניסיון.

(בגדול יודעת מתי הביוץ, בכל מקרה משתדלים יום כן יום לא עד שבוודאות יודעת שעבר- עושה בדיקת דם לודא במידת הצורך). כלומר אני ממש על זה. הוא לא מודע. מבחינתו אני פשוט טובלת ואנחנו יחד...

לגבי תרופות, שאלה אם הוא יזרום, זה מעלה סיכוי להריון מרובה עוברים. אני בעד,כן? אבל נראה אם בעלי יאהב את הרעיון. הייתה לי מחשבה בעבר לנסות לעשות הזרעה ואז דרכה כבר תהיה בדיקת זרע. מזמן חשבתי על זה. בזמנו- הוא לא היה בעניין. מתלבטת אם לנסות ללכת לשם. (ויש לדעתי סיכוי שיש בעיה כזאת, מעדיפה לא להכנס לסיבה למה).

לפני קרוב לשנתיים נכנסתי להריון תוך כדי מניעה שנפל ממש מיד, זה כן קצת מעודד אותי. אבל לא מספיק. רוצה ילדים בריאים ושלמים🙏🏽

נראה לי שבאמת הכיוון עכשיו יהיה שיחה על המקום שלי מול זה ואז נראה מה יזרום לעשות. היתה לי מחשבה גם אולי ללכת לאיזה רב גדול.

מנסים מאוד שלא יעלה סיכוי למרובה עוברים. רצו לבטל לי פעם הזרעה בגלל כמה זקיקים. אבל בסוף עשו.

לא מאמינה שיתנו הזרעות ושום דבר בלי בדיקת זרע בכל מקרה זה דבר שצריך לעשות...

ממש בהצלחה בהכל וגם מול הבעל הלוואי שיצליח לך לגייס אותו לפחות לבירור קל.

שיתחיל להבין כמה זה חשוב לך ותהיי טיפה פחות לבד בסיפור הזה. לדעתי עצם ההסתרה יוצרת איזשהי מחיצה❤️‍🩹

כשהלב רוצה זה משהו שאי אפשר להסביר..

בעז"ה תפילות!

שתבדוק יותר לעומק את הדברים

בעלך יודע על הרגשות שלך?

אם הוא לא מתנגד לילד אולי שווה לשתף אותו כמה הרצון הזה עמוק אצלך ולשאול אותו אם אולי בכל זאת יהיה מוכן להתחיל טיפולים?

טיפולים זה חוויה לא פשוטה אבל בעיקר לאישה. בסוף המעורבות של הגבר נגמרת בלתת זרע פעם אחת וזהו. (אולי פעמים כי פעם אחת לבדיקה)

אם הכמיהה שלך כל כך גדולה אולי הוא יצליח להיות שם גם

מבינה אותך מאוד מאוד

חיבוק גדול ואמן שתהיה לך ישועה מהירה

ועוד משהו אחד, אם בעלך פחות כתובת לשיתוף הזה, הייתי מוצאת מישהי אחת שתהיה,

אפילו מטפלת טובה שתתמוך בך בתקופה הזאת

התכוונתי כמובן למעורבות טכנית. רגשית ודאי שזה משפיע על שני בני הזוג