אני ובעלי יצאנו בלילה והשארנו את הילדים עם בייביסיטר. כולם ישנו חוץ מהגדול והבייביסיטר פטפטה איתו, והחליטה לספר לו על גנב שפרץ לה פעם לבית 😬
מאז היו לו פחדים, שאל אותנו מלא שאלות על גנבים, כל פעם רצה לוודא שגנב לא יכול לפרוץ לבית שלנו (איך אני יכולה להבטיח לו כזה דבר? 🤦♀️), היה בהיסטריה אם אני או בעלי יצאנו בערב. התקשה להירדם בלילה. היתה תקופה לא פשוטה, ו3 חודשים בערך לא יצאנו שנינו בערב (רק אחד מאיתנו כל פעם) כי הילד לא הסכים להישאר עם אף אחד בלילה ולא רצינו להחמיר את הפחדים שלו.
התייעצנו עם פסיכולוגית והאמת שלא היו לה עצות קסם 🙃 היא אמרה לדבר על זה, להתייחס כשהוא מעלה את זה אבל מצד שני לא לעשות מזה עניין, לשדר לו הרבה בטחון, להבהיר לו שאנחנו המבוגרים שאחראים לשמור עליו והוא לא צריך לדאוג לבטיחות הבית, זה התפקיד שלנו (הוא בכור אז קצת לוקח אחריות יתר באופן כללי), והמליצה גם לחזק את הביטחון בה' ולטפטף לו כל הזמן שה' שומר עליו בכל מקום, גם בלילה בחושך וכו'. אני נזכרת שהיא גם אמרה את מה שקמה ש. כתבה, לעשות מסגרת לסיפור. התחלה אמצע וסוף. נכון אבא ואמא יצאו ונשארת עם הבייביסיטר, ואז היא סיפרה לך על הגנב ופחדת ולא יכולת להירדם, ואחר כך חזרנו וישבנו לידך ונרדמת, נכון? זהו עכשיו היא בבית שלה והיא כבר לא מספרת לך את הסיפור המפחיד הזה.
אני חושבת שלקח חודשיים בערך עד שזה עבר לו. בשבוע-שבועיים הראשונים הוא היה מסוגל להגיע אלינו כל 5 דקות ולשאול משהו על גנבים, בימים הראשונים הוא ממש חזר על אותן שאלות באופן אובססיבי. היינו עונים, ואז שואל שוב אותו דבר אחרי דקה. זה היה מתיש, אבל לפחות ראינו התקדמות ושזה הולך ונחלש. לפחדים בלילה לקח יותר זמן לעבור. כל לילה הוא היה מוודא שאנחנו לא יוצאים ומשאירים אותו לבד. אחרי חודש וחצי (כשהוא כבר ידע שזה מעצבן אותי) הוא היה שואל כבר מהר ובחיוך "את לא יוצאת נכון?" ואפילו לא מחכה לתשובה (כי בשלב הזה כבר פחות הכלתי את זה והייתי עונה לו אתה יודע את התשובה) ובורח למיטה, עד שעבר לו הצורך לשאול.
סליחה על האורך, פירטתי כדי להראות שזה נורמלי שלוקח לטראומה זמן לעבור, רק חשוב לראות שבאמת יש איזו שהיא התקדמות וזה לא נשאר ברמה שהיה ביום שהיא ראתה את הסרט או בשבוע שאחרי. אם את רואה שזה נשאר אותו דבר ואין שום שיפור אז אולי באמת לשקול טיפול של תרפיה מסויימת.
בהצלחה רבה!!
