התחלתי מגיל שנתיים בערך כל פעם שמתקלח, להציע לו לעשות פיפי במקלחת לפני שמתחילים ואם הוא עושה- נותנת שוקולד צ'יפס אחד.

לפעמים עשה, ולפעמים לא כי טכנית לא היה לו באותו זמן.

אבל הוא הרגיש איך זה מרגיש.

וכמובן לא בכח, רק להציע בנחמדות ולעשות את זה כייפי ומגניב.

אח''כ חיכיתי לגיל 3 כדי שיהיה בבשלות מלאה וגם כי בדיוק התחיל הקיץ ולא רלוונטי לגמול בחורף, ואז הלך ב"ה תיק תק.

עשינו הרבה הטרמה מראש, הלכנו קנינו ביחד תחתונים יפות שהוא בחר וישבנון.

מהר מאד הישבנון הפך למיותר וקנינו שרפרף שהוא יכול לשים עליו את הרגליים, ופיפי במילא בעמידה לתוך האסלה.

שנתיים ושמונה זה פיציייי

הוא בכלל מגיע לגובה של האסלה?

מסוגל לטפס לבד על ישבנון?

אם לא עולה לגן- אולי שווה לחכות עוד כמה חודשים.

בדרך כלל בגיל 3 עולים לגן עיריה..

פעם היו גומלים מגיל 3 חודשים כשלא היו טיטולים.

יש אמהות שגומלות בגיל שנה וחצי וזה נהדר

יש הרבה פתרונות כמו סיר או ישבנון מסיבי שיצליחו להגיע לשירותים..

נכון שלפעמים זההלא הולך חלק אבל עם עקביות והשריית ביטחון לילד זה מצליח 

והכי מעניין אותי איך תינוקות מבשילים רגשית להפרד מאמא להמון שעות ביום ולהפרד מהנקה לצמיתות, הרבה לפני שהם מבשילים רגשית להפרד מהטיטול.

הבן שלי גמל את עצמו מהנקה בגיל 5 חודשים ולא רצה עוד

לגן הוא נכנס בהדרגה מאוד ונהנה אחרי שהוא היה גמול אז לא יכולה להתייחס לשאר, גם הבת שלי ככה האמת חוץ מזה שלא ינקה בכלל

ואצל הבן שלי הקטע הרגשי עם הגמילה היה נוכח ממש לעומת הבת

כמו שנתיים וחצי-שלוש, ומתחילים לערבב בגמילה אלמנטים רגשיים כמו לחץ סביב הכניסה לגן, ציפיות ואכזבות של ההורים, פרסים (הצלחות וכשלונות), אז צריך גם לתמוך בתהליך הזה רגשית.

בשביל הגמילה עצמה לא צריך שום בשלות רגשית, כמו שלא צריך בשלות רגשית בשביל אכילה עצמאית בכפית.

לא הייתי לחוצה בכלל כי הוא היה איתי בבית בכלל והיה מלא זמן לגן

לא היה אכפת לי כמה זמן זה ייקח

ולא הצעתי אפילו פרס אחד

גם לא הכנסתי אלמנטים רגשיים שלי. נטו הילד. הוא הראה סימני בשלות ומודעות - אז התחלתי. אחרי גיל 3. וזה היה תהליך הדרגתי מאוד של פרידה מהטיטול

העניין הרגשי הוא שקשה להם עם זה שהצרכים נפרדים מהגוף

מוזר לי שאת מתעלמת מזה, זה דבר מוכר

מחתלים אותם עד גיל מבוגר.

הבעיה הרגשית עם הפחד מהצרכים שנפרדים מהגוף נולדת רק בגילאים מאוחרים. איך אני יודעת? כי תינוקות שנגמלים לפני גיל שנה וחצי-שנתיים לא מפתחים פוביות כאלה. ודאי לא בגילאים מוקדמים יותר.

מעולם לא קרה לי או למי מחברותי שתינוק בן מספר שבועות או חודשים שהפשיטו אותו לפשפוש והוא נמנע מלשחרר מסיבות רגשיות.

אז זה קצת מופרך להגיד שצריך לחכות לגיל 3 כדי שהילד יבשיל מבחינה רגשית לתהליך...

צריך המון סבלנות וכח סבל של ההורים, טכנית כי מפספסים יותר.

דבר שני, הרבה ילדים עוד נמוכים מאד בשלב הזה ולא מספיק עצמאיים בשביל להוריד לבד תחתונים ו/או מכנסיים ואז לעלות על ישבנון או נמוכים להגיע לאסלה.

יוצא מצב שההורים משועבדים כל פעם לקחת את הילד לשירותים ולעזור, מה שמבחינתי זה מעיד על חוסר בשלות כי הילד לא עצמאי. ומוסיף עוד המון פספוסים שההורים לא הגיעו בזמן וכבר ברח.

אז את יכולה להגיד שיעשו בסיר אבל בואי זה פיתרון מאד זמני ונקודתי, לא משהו לתקופת ארוכה.

דבר שלישי,

כן, מחכים לסימני בשלות. סימנים פיזיים לזה שהילד יכול להגיד שהנה עכשיו צריך להחליף טיטול כי עשה פיפי וכו'..

כפי שאמרתי, לא התנסתי בגיל שנתיים וחצי כי בדיוק היה חורף ולא רלוונטי לי לגמול בחורף לכן "נאלצתי" לחכות לגיל 3. אין לי מושג מה היה קורה אם הייתי מתחילה לפני.

רק דבר אחד נכון -

ככל שהילד/תינוק צעיר יותר ככה הוא יותר תלוי טכנית בהורים בעשיית צרכים.

לא ראיתי שבאופן גורף גמילה מאוחרת היא קלה או מהירה יותר (אצלי לפחות זה ממש לא היה נכון), לא שאני מעוניינת בגמילה מהירה...

גם ילד בן שבועיים יכול לתקשר סביב עשיית צרכים. איך אני יודעת? מניסיון. הילדים שהקשבתי ונעניתי לצרכים שלהם היו מסמנים לי בצורה ברורה מגיל אפס כמעט, וגם היו מחכים כשידעו שאקח אותם לפשפוש.

מגניב אותי שרק לגמילה צריך בשלות, לא ראיתי אמהות שממתינות עם מוצקים עד שהילד ידע לאכול עצמאית, למשל.

דבר מאד לא נח! שלא נאמר סיוט.

מתכון לפספוסים מרובים ולתסכולים מרובים של 2 הצדדים.

מה עושה אמא שיש לה גם ניו בורן לדאוג לו או עוד אחים גדולים לדאוג להם וגם לרוץ בכל זמן נתון לעזור לגמול התורן להוריד בגדים ולהושיב האסלה..

ההבדל בין גמילה של צרכים לכל גמילה אחרת כפי שכתבת כמה דוגמאות, זה מה הגמילה מפעילה בנו ההורים.

זה הרבה יותר דוחה קקי ופיפי מרוחים על הספה, והסלון, והכסאות, והמיטה של הילד והמיטה של ההורים. זה המוןןן התעסקות של ניקיון והחלפת מצעים ובגדים ומקלחת והכל. שלא נדבר על הריח..

לעומת אכילה עצמאית שמקסימום שמים סינר או אם בגד מלוכלך באופן מוגזם אפשר לזרוק פשוט. את הספה שלך את לא תזרקי כי הילד עשה עליה פיפי..

כנל גמילה מהנקה וכנל חזרה לעבודה מחל"ד. 

לא סתם אומרים שהכי חשוב בתהליך הגמילה זה גם המוכנות של ההורים. הסבלנות והמוכנות.

יכולה להיות בכל גיל.

גם בגיל 3 פספוס של ילד זה מסריח ומייצר עבודה.

ילדים גדולים לא בהכרח מפספסים פחות בגמילה.

אבל הנקודה המרכזית כאן היא שתלות של ילד בהורים זה מובנה בהורות. תינוק תלוי בך בהזנה, הניקיון, בהלבשה, בסיפוק צרכים רגשיים...

התלות הזו חשובה מאד.

אורח החיים המערבי מנסה לצמצם למינימום את התלות כדי "לשחרר" את ההורים מה"עול" של גידול הילדים וממציא פתרונות שלא שערום אבותינו כמו תחליפי חלב, מסגרות טיפול לתינוקות וילדים וכן גם טיטולים חד"פ. בעיני נכון לשקול לעומק מה נכון לילד שאותו אנחנו מגדלים ולא להשתמש בכל דבר כי ככה מקובל או כי זה נח.

בסופו של דבר לא מעניין אותי באיזה גיל ואופן בחרת לגמול את הילד שלך. כן מפריעה לי ההתייחסות לגמילה צעירה כאל רעיון הזוי שדורש השתעבדות של ההורים בעוד שהאמת רחוקה מזה מאד, ובפרט שמעולם לא התנסית בכך.

ממש מעניין אותי הנושא הזה ובזכותך שמעתי על זה כאן בפורום.

(לא חושבת שאצליח לגמול תינוק בגיל שנה, במיוחד במציאות החיים שלנו שתינוק הולך למטפלת ורוב המטפלות לא מוכנות לתהליך כזה בגיל קטן, אבל ממה שזכור לי את עושה את זה באופן חלקי ויש את שתי האפשרויות, אני זוכרת נכון?

מה שאני זוכרת זו תנועה מאד ספציפית עם השפתיים (כמו פה של דג) היו גם תנועות מסויימות וקולות, כבר לא זוכרת איזה.

זה מאד אינדיבידואלי..

וזה ממש מדהים שככל שקשובים אליהם יותר ככה הם מסמנים יותר.

ובהחלט כשהילד נכנס למסגרת הסימונים יורדים דרסטית אבל חוחית שליטה בצרכים יכולה להשמר, שני הקטנים שלי מגיל שלמדו לשבת, תשעה חודשים בערך, היו עושים כל בוקר קקי בישבנון לפני שהלכו למעון עם טיטול (ושניהם נגמלו סופית רק סביב גיל שנתיים).

הוא כמעט עד גיל שנה לא אכל מוצקים כי לא היה בשל. וכשזה בא ממנו - זה קרה ביום.

אותו דבר עם מעבר משינה בידיים לשינה במיטה, ודברים נוספים.

ובשני הדברים שציינתי אני ממש לא היחידה שאני מכירה שחיכתה שהילד יהיה במקום בשל.

בני אדם הם לא מכונה.

עבד לך מעולה לגמול בגיל שבועיים - אז אשרייך. אבל זה ממש לא מעיד על יכולת של ילדים באופן כללי וגם לא בהכרח עלייך כאמא, אלא על הילדים הספציפיים שלך שעבד להם. יכול להיות שילד אחר שלך לא היה מצליח. 

דבר ראשון היא לא אמרה שהיא גמלה את הילדים שלה בגיל שבועיים, אלא שהיא מזהה סימנים ועוזרת להם לשחרר מעל הכיור במקום בטיטול. מה רע בזה?

דבר שני זו לא המצאה, תינוקות נולדים עם רפלקסים מולדים ויכולות שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם. זה מאוד מעניין לקרוא על זה וזה לא מחייב אף אחת לגדל את הילדים שלה ככה, אבל מותר לדעת שזה אפשרי ואפילו בריא. אין כאן ביקורת למי שגומלת בגיל 3 (גם אני גומלת סביב גיל שנתיים ועשר כזה, בנים), אבל זה אמיתי שתינוקות יכולים להיות מודעים לצרכים שלהם בגיל הרבה יותר מוקדם ממה שנראה לנו ומקובל בסביבתנו 

האם חיכית לגיל שנה כי אז הילד שלך ידע לאכול מוצקים באופן עצמאי בצורה מנומסת בלי ללכלך סביבו? (בשלות טכנית)

או שחיכית שהוא יהיה מסוגל לשבת ולבלוע בלי להיחנק? (בשלות פיזית)

או שעד גיל שנה הילד היה נבהל מרעיון המוצקים וחווה חרדה מחשיפה למזון ובגיל שנה החרדה חלפה? (בשלות רגשית) ואם כן האם חשפת אותו למוצקים בזמן הזה?

מה שתיארת כבשלות פיזית כבר היה לו סביב 7 חודשים באופן עצמאי ובגיל 5 חודשים באופן פסיבי, כלומר כשישב בטרמפולינה. בגיל 7 חודשים כבר ישב עצמאית זקוף, ובגיל 5 חודשים כבר ידע ללעוס ולבלוע בקלות.

לאמסכימה עם ההגדרה שלך לבשלות הטכנית, אבל מה שתיארת לא קיים גם בגיל שנתיים, ילדים מלכלכים בגיל הרבה יותר גדול משנה.

לא יודעת איך להגדיר חרדה מאוכל, אבל כן, הוא סירב לאכול מוצקים עד גיל שנה ואז הסכים.

ניסינו, הצענו, חשפנו אותו למאכלים שונים וזה לא קרה עד שכן. וזה לא היה קשור לשום דבר שעשינו או לא עשינו.

אז כן זו בשלות רגשית.

גם שינה על מיטה ולא בידיים - ניסיתי מגיל אפס בהרבה צורות - רגיל, עיטוף, לינה משותפת, כל מיני טיפים שעזרו לאחרות. פעם בשבוע שבועיים ניסיתי לתת לו, וזה לא עזר. הוא ישן רק בידיים.

ובגיל 4 חודשים הוא פשוט הסכים לישון על מזרן.

שוב, לא עשיתי שום דבר מיוחד.

שוב, אני רואה בזה בשלות רגשית.

אגב היום הוא כמעט בן 3 ולא גמול כי זה פשוט לא עובד, ובעיניי לא בשל רגשית (אבל לא רק, יש עוד סיבות מסביב). למרות, שלפני שנה וחצי אני חושבת שהיה לו איזה חלון זמן שאם היה נגמל בו זה היה עובד. לא כי היה בוגר בשיל שנה וחצי יותר מגיל 3. אני מאמינה שבהרבה דברים בחיים, גם בתור מבוגרים, ואפילו דברים הכי פיזיולוגיים כמו הירדמות או עשיית צרכים - יש כל מיני חלונות זמן רלוונטיים שבהם זה יכול להצליח. ואם נפספס את ההזדמנות אז נצטרך לחכות לחלון הזמן הבא. לפעמים חלון הזמן הראשון יהיה מאוחר, ונצטרך לחכות חגיל יותר מאוחר מהממוצע - כמו הבן שלי עם אוכל, ולפעמים פספסנו חלון זמן אחד ונצטרך לחכות לחלון הבא, כמו הבן שלי עם גמילה.

ואגב, אין לי שום דבר נגד גמילה בגיל מאד צעיר כל עוד זה מתאים לילד הספציפי, זה נראה לי דבר נפלא. ההתנגדות שלי היא אך ורק לטון הנחרץ והמתנשא שלך מול אמהות שאומרות אחרת רק כי לא התנסית בחוויה של ילד לא בשל למשהו (או שהתנסית והתעלמת כי החלטת שאין דבר כזה, אין לי דרך לדעת).

@מחי מקוה שהפסקה האחרונה עונה לשאלה שלך

למוצקים בגילאים מוקדמים יותר וזה התפתח לחלק משמעותי מהתזונה שלו רק סביב גיל שנה.

בעיני זה מה שחסר סביב עשיית צרכים, שילדים מחותלים לא נחשפים ולא מתנסים בכלל בכלל בעשיית צרכים, ואז ההורים מצפים שיגיע יום, גג יומיים, ובבת אחת הוקוס פוקוס הילד יהיה גמול. ואם זה לא קורה אז כנראה שהילד לא בשל וצריך להמתין עוד.

באופן כללי אני מאמינה שבשלות מגיעה מתוך תלות והשענות על ההורה, וכשאני מובילה תהליך כמו גמילה מטיטולים אני מלמדת את הילד מיומנות חדשה ולא מצפה ממנו לשום דבר, האחריות על כל שלב בתהליך היא שלי. לא רואה איזו בשלות רגשית צריך בשביל דבר כזה.

בשלות רגשית בעיני קריטית לתהליכים שכרוכים ברמות שונות של פרידה מהורה או גורמים התקשרותיים אחרים, הפורום מלא בהתייעצויות לגבי דברים מהסוג הזה (גמילה מהנקה, כניסה למסגרת, לינה בנפרד, תנאי האשפוז לאחר הלידה, שימוש במנשא מול עגלה וכד')

ברוב המקרים האלה הבשלות של הילד היא גורם זניח במכלול השיקולים. בחלק מהמקרים מדובר באילוץ אבל לא בכולם, וגם באילוץ יש דרגות שונות. אבל דוקא בגמילה מטיטולים פתאום מאד קריטי לא להתחיל לפני שהילד בשל.

לגבי חלונות זמן אני בגדול מסכימה איתך, בעיקר אם מפספסים אותם... 

אני חושבת שזה שאת לא רואה פה בפורום את השיקול של בשלות הילד לא אומר שהוא לא נלקח בחשבון על ידי ההורים. התייעצתי פה כמה פעמים בנושאים שונים, לא תמיד ציינתי את רמת הבשלות של הילד, אבל ידעתי להתאים את העצות. לפעמים לא מציינים את זה בפירוש אבל אפשר להבין את זה מחלק מהשיקולים (כמו כניסה למסגרת - ילד ביישן ומפחד מזרים), או שאין את האפשרות הטכנית לתת לזה מענה מלא (נניח אם חייבים שהאמא תצטרך לחזור לעבוד מבחינה כלכלית והילד לא בשל לפרידה) וצריך למצוא פתרונות עוקפים. ויש נושאים שכן יותר אפשר למשוך אם צריך + קשה להבין את רמת בשלות הילד בפרטים אחרים או שלא תמיד כל עצה יהיה קל להתאים לכל ילד.

בקיצור מה שאני מנסה להגיד זה שממה שאת כותבת נראה שאת חושבת שהפרטים שקראת נותנים לך תמונה מלאה של הדבר כשזה כנראה לא המצב בהרבה מקרים, וגם שיכול להיות שיש מקרים שלא פגשת עדיין

כי לרוב האנשים אין זמן כוח או רצון לעשות את התהליך הזה מגיל קטן יותר

מכונות כביסה ופשתונים בכל הבית.

אבל מכאן ועד להגיד ש"גיל שנתיים ושמונה זה פיציייי" ושצריך בשלות רגשית בשביל להתחיל תהליך גמילה... זה פשוט לא נכון.

מעבר לזה שלא נכון להציג גמילה צעירה כקשה מופרכת וגמילה מאוחרת כקסומה. בפרט שאין לך נסיון עם שני הסוגים.

עם הבכור שלי חיכיתי שיהיה "בשל" כמו שאמרו האמהות בגינה. בגיל 3, כשהיה כמעט האחרון בגן עם טיטול, התחלנו גמילה, והיא ב"ה נמשכה כמה חודשים טובים של פספוסים, המון פספוסים צואה וגם שתן.

הילדים הבאים שנגמלו מוקדם יותר, פספסו הרבה פחות צואה ולדעתי גם פספוסי שתן היו להם פחות.

הילדון שלי עשה צואה במקלחת בטעות, אני שמחתי וניצלתי את ההזדמנות לעורר מודעות לאופן עשיית הצרכים אבל היה נראה שהוא נבהל נורא

שום דבר לא בכח, הוא עושה באמבטיה, והוא יודע לעלות לבד בישבנון.

וחשבתי שהוא בשל, כי לפי כל הסימנים זה היה נראה כך.

זה לא מוקדם מידי, יש לו ילדים במעון איתו שכבר גמולים.

יכולים להפריד 4 חודשים בלבד, אבל כמה פער יש בין שתי נקודות הזמן האלה.

4 חודשים בהתפתחות של פעוט, גם בגיל 3, הם המון המון זמן. כמובן שזה משמעותי יותר בין גיל 0 ל4 חודשים, אבל גם בין 2.8 ל3 יש פער לא מבוטל. וההתפתחות של המוח, שזה מה שאנחנו קוראים בשלות רגשית, בזמן הזה היא משמעותית.

זה שהנקה משמעותית בעינייך יותר מעשיית צרכים לא הופכת אותה בהכרח לדבר שקשה יותר להיגמל ממנו. כנל פרידה מההורה לכמה שעות ביום.

אפשר לגמול בגיל צעיר יותר וזה דורש הרבה יותר מאמץ מההורה ומהילד מאשר כשהילד בשל. 

כלומר זה פיצי לדברים מסוימים, אבל לא בהכרח לגמילה. יש הרבה שנגמלים לפני.

לא אומרת שצריך להכנס למלחמות עם הילד. כן צריך לראות איך הוא ביחס לכל הסיפור הזה. אבל בהחלט אפשר לגמול הרבה לפני ושזה יגמר מהר ובטוב.

ראיתי שהבדלת בין בנים לבנות. מסכימה איתך. , ובכ"ז, אחת הבנות שלי נגמלה בגיל שנתיים וחודש בלי שום הכנה מראש, רק בגלל משחק של אחיה הגדולים. תוך יומיים גמילה יום ולילה ו3 פיספוסים סה"כ מאז ולתמיד.

עוד בת גם בגיל שנתיים.

בן נוסף בגיל שנתיים וחצי (מסיבה בריאותית לא יכל להיגמל לפני. ברגע שזה טופל נגמל מהר).

ועכשיו אנחנו בגמילה בקצב של הילד. עם בן שנה ו9.

בגדול תינוקות נולדים עם אינסטינקט שלא לעשות על עצמם ועל אמא שלהם. ולכן בהתחלה הם עושים כשפותחים להם את הטיטול.  יש שיטה של לקחת את התינוקות מגיל קטנטן ממש להחזיק אותם בתנוחת כריעה מעל כיור או אסלה ולתת להם לשחרר. יש תינוקות שזה מקל עליהם את הכאבים בטן של החודשים הראשונים. וזה מדהים איך תינוקות שמכירים את זה מגיבים לזה מגיל פצפון.

אחרי זה אנחנו אלה שמשבשים להם אותו עם הטיטולים. 

הובלתי תהליך של גמילה בלי לשאול את הילד, קניתי תחתונים יפות, הילד הסכים ללבוש, לא הסכים לעשות בשירותים, הצעתי לעשות במקלחון והוא הסכים, אחרי יומיים הסכים לעבור לשירותים (בעמידה על שרפרף)

כשיצא לו בתחתונים, אמרתי לו לא נורא ככה לומדים.

פשוט להוריד חיתול וזהו...

יפספס כמה פעמים, זו לא תקופה קלה אבל זה יעבור.

ברור שאנחנו רוצים שישר יתחילו לעשות בשירותים ובניקיון ויש ילדים שאצלם יותר קל. אבל זה גם תהליך שהיחד צריך ללמוד.

רק לשים לב אם זה גורם למצוקה לילד כנראה שיש משהו אחר וכדאי ללכת לאיבחון... סתם ככה ילד שמבין, יקח לו כשבוע- שבועיים להתרגל. יש הרבה ילדים שמפחדים מהאסלה וצריך למצוא איך לתווך להם את זה. זה נורמלי. חלק מזה נובע שהיום מחכים כל כך הרבה כדי לגמול והילד לא רגיל לזה... אם יש אחים גדולים שיכולים לראות וללמוד מזה, זה מאןד עוזר

כשהיו במעון... דוקא במעון היו מוכנים לעזור אבל הם ממש התעקשו ולא הצלחנו. כי שם גם אי אפשר להביא יחד לא גמוח בלי חיתול

עשיתי את הגמילה בקיץ לפני גן עירייה. פשוט הורדתי להם את החיתולים וזהו. תקופה מאוד קשה אבל זה עובר

וכדאי לשחרר אותו.

אפשר לספר לו מה קרה ולהקפיד למסגר: "פעם כשהיית צריך קקי, הקקי לא התאפק ויצא מחוץ לשירותים, התלכלכו לך הרגליים/הרצפה, אחר כך אמא נקתה הכל".

הרבה ילדים שחווים מתח סביב גמילה יכולים להפיק תועלת ממשחק עם חומרים כמו פלסטלינה או חימר בצבע חום, שמסמל צואה.

אפשר גם להשתעשע עם אביזרים שקשורים לגמילה כמו ישבנון, סיר או תחתונים. לשחק איתם מחוץ להקשר ולהפיק מהם צחוק והנאה.

באופן אישי הקטן שלי גם נתקע קצת באיזשהו שלב בגמילה. כשהיה מפספס הייתי אומרת לו "לא נורא, ננקה" וכנראה שהוא חווה את עשיית הצרכים כדבר לא טוב וניסה להמנע. כשהבנתי את זה התחלתי לתת לו פידבק חיובי על עצם העשייה גם אם זה על הרצפה (איזה יופי, עשית פיפי! של מי הקקי הזה? עשית בעצמך?? כל הכבוד!) וזה ממש שחרר אותו.

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

אבל חד משמעית אם הם גרים בשכונות חרדיות- לא הייתי הולכת.

יש לי חברה שהיא אחות שמטפלת בילדים שנדבקו בחצבת והיא אמרה לי שכונות כמו מאה שערים, גאולה.. שכונות חרדיות ממש- הן האוכלוסיות שמגיעות.

חצבת זה לא צחוק... והמצב ממש מחריף בחורף. כל כך מבינה את הבאסה- גם אני הייתי בסיטואציה דומה וזה מתסכל!!

אבל מחזק אותי לדעת שאני עושה את מה שהכי נכון לתינוק שלי ולרוגע הנפשי שלי

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

ואולי זה היה מרגיש אחרת אם הייתי יודעת את זה מראש ומראש מחליטה את ההחלטה שלי ולא ברגע האחרון מגלה את זה..

נראה לי פחות הקטע שלי הזום או הוידאו.. אבל תודה על ההצעות

וברור שאתפנק.. מתלבטת על מה😅😜

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

את הבנות שמחוסנות במנה אחת אני שולחת..

הוא עדיין רק על הנקה אז ממש קשה לי להשאיר אותו בלעדיי.. בפעמים הבודדות שהשארתי זה היה עם בעלי. 

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

אבל קשה לי לסמוך על זה בלב שלם.

והבנתי שמתחת לגיל חצי שנה החיסון לא יעיל ולכן לא נותנים, וגם במקומות שהייתה התפרצות הקדימו מגיל שננ לחצי שנה אבל לא פחות מזה

ומסכימה עם זה שלא הלכת

אני הלכתי ונדבקו

או רק בשפעת?

וירוס כלשהו

אבל בואי זה מבאס ממש כי אני יודעת שאלו אנשים שלא מתחסנים לכלום

כך שגם חצבת שלא נדע זה חשש

חלק מהזמן קצת יותר חזקים, אבל רוב הזמן די חלשים.

יש נשים שיכולות להיות עם צירים גם שבועות, אבל אצלי זה התחלה של לידה.

איך היה לך בלידות הקודמות?

גם להיערך לתקופה עם צירים שלא מקדמים לידה.

וגם לשים לב אם משהו מתקדם, וללכת להיבדק.

(אני ילדתי עם צירים לא חזקים ולא סדירים).

ואפשר לנסות לקדם לידה בכל מיני דרכים, אבל לא בטוח שזה יעזור.

כמו רפלקסולוגיה, דיקור, שאיבות, קיום יחסים וכד'.

בסוף הוא נולד בלידה ארוכה וקשה....

כל פעם שהייתי יוצאת מהמוניטור בפוסט דייט היו אומרים לי עם כאלו צירים יפים את יולדת היום.....

והסוף באמת קשה

אני פשוט הורדתי פרופיל

יצאתי לחופשה

עשיתי בבית רק מה שהיה ביכולתי בקלות

נחתי

קראתי ספרים והילדים היו סביבי....

בסוף זה עבר

שיהיה בקלות, בבריאות ובידיים מלאות

אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.

או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.

ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.

אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.

ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.

ב"ה התאוששתי בקלות.

מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,

אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.

ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.

זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.

לק"י

הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.

אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).

אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.

גם לגבי התפקיד החדש שהיא יכולה להציע לך אצלה (תבקשי שהיא תציע),

אבל גם לגבי המשרה הכביכול לא טובה: למצוא עוד אנשים, בארגון ומחוץ לארגון, שיכולים לספר עליו ואיך הוא באמת...

ולכן אל תסמכי על מה שהיא אומרת

הייתי מבררת עוד קצת

אפשר גם לעשות יתרונות וחסרונות לכל תפקיד כדי לנסות לקבל החלטה מושכלת.

היא עשויה להיות מקור המידע הכי אמין שתוכלי לשמוע על המשרה.  תדברי איתה. תשתפי אותה ותתייעצי איתה.

מצטרפת לתחושה החזקה שהמנהלת הנוכחית פשוט לא רוצה לתת לך ללכת.  עכשיו היא תהיה בבעיה, אחרי שהמשרה ההיא, שלא הצליחו לאייש תקופה ממושכת, תתמלא בעובדת מעולה, והמקום שלך יישאר ללא איוש והמנהלת תצטרך להתאמץ מאוד כדי לאייש אותו.  

לגייס עובד טוב למשרה, זה ממש תיק לא פשוט למנהלים.  

לפרסם, לראיין מועמדים , לבחון, לברור, לבדוק, להתפלל ולקוות שמי שייבחר/תיבחר, אכן יהיה עובד מוצלח ומסור ואחראי.  וגם אז יש תקופת הסתגלות והכרות עם סביבת העבודה, ובתחילה העובד עוד לא כל-כך עצמאי וחלק לא מבוטל מהאחריות ממשיך ליפול על המנהל, עד שהעובד החדש הופך למיומן ועצמאי.

בהצלחה!!!

לא ברור לי למה שולחים עובדת להודיע למנהלת שמיעדים אותה לתפקיד אחד

וזה לא נסגר בדרג הבכיר לפני שזה הוצע לך

התגובה שלה גם מאוד מוזרה

ונשמע שזה נובע ממצוקה

אבל בשבילך זו הזדמנות לשפר תנאים

לעשות משא ומתן

ומי שמציע את הכי טוב- יזכה בך

מה גם שהיום עדכנו אותי שנשארנו שני מועמדים במכרז ויש ריאיון נוסף שהם רוצים שאעבור

ממש מוזר שלחצו לדבר עם המנהלת אם זה עדיין לא סופי.

ממש מעצבן

התנהלות אכן מוזרה. באסה.

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אצלי בת השלוש התלהבה על שיבולת שועל (קוואקר)

עם חלב

וכולם אוהבים (אבל זה יקר) גרבר עם שיבולת שועל.

משביע בריא  מאוזן.

הייתי נורא רוצה לתת פירות אבל אצלי זה מלכלך (לא רוצים תפוח נניח, רק תפוז בחורף, שזיף בקיץ)

ואין לי סבלנות בבוקר לדברים מלכלכים

לטבול אותם...

למה בעצם?

אם צריך לטבול, איך אוכלים בהן מלכתחילה?

ואיך לוקחים קפה מצינצנות קפה? סיקרנת

שזה במחלוקת, יש כאלה שאומרים לטבול בלי ברכה ויש כאלה שאומרים שלא צריך כי ריקון המזון מהצנצנת זה סיום הכלי וזה נעשה ע"י יהודי.

החכמתי בזכותך 😀

ביסקוויט

עוגיה

קורנפלקס צהוב בשקית (אוכלת בגן, אין זמן בבית)

2 פנקייקים - אם הכנתי בערב ונשאר

פריכיייה עם ממרח (אצלי אוהבים קוטג'/ חמאת בוטנים)

תפוח

מלפפון

כל דבר שלא מלכלך מבחינתי הולך ;)

יוגורט עם תמרים בפנים

פירות חתוכים (תפוז, תפוח, מי שאוהב בננה..., תמר, אגס, קלמנטינה,מה שיש לך בבית)

קורנפלקס עם חלב - פחות רעיל מבסקוויטים ...

עוגה משבת גם עדיף מבסקוויטים כי מן הסתם אין מרגרינה וחומרים משמרים..

קרקרים

אצלי מאוד אוהבים בייגלה, גם לא להיט בריאותי אבל לפחות לא סוכר

גרנולה שאני מכינה בבית מאוד בריא וטעים. 

שיבולת שועל דקה עם מים, דקה במיקרוגל.

אח''כ מוסיפה קצת חלב לדלל את זה.

מגוונת עם תפוח מגורד/בננה/קינמון/סילאן/חמאת בוטנים

יוגורט וגרנולה

מאפינס בריאים

קורנפלקס עם חלב

עוגיות כעכים

פרי חתוך עם כוס חלב

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

מצד אחד היינו אצל הרופא הבוקר

הוא קצת מתנשם מהרגיל הוא אמר שזה נראה לו מהצינון

אבל החום כבר כן 38 ויולה ממש כל כמה שעות והוא כולה בן חודשיים בדיוק!!! ממש פיצקי וזה מדאיג אותי

נראה שפוך אבל כן מתעורר בין לבין ויונק פחות

הרופא אמר שאם ימשיך חום מחר נעשה בדיקת שתן ואני תוהה מה הסימנים שאני אמורה לחשוש מהם כבר היום

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות

באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.