אני חושבת שכרגע האתגר הגדול שלי הוא דווקא באימהות העתידית - כלומר, השילוב בין ההיריון (וכל מה שהוא מביא) לבין הילדים הקיימים.

אבל יש אתגרים גם מעבר, כמובן... נראה לי שהאתגר הכי קשה הוא המריבות בין הילדים

אז בטווח הקרוב הפתרון הוא לדאוג להם לתעסוקה, כדי שכמעט לא תהיה להם סיבה לריב. (לא תמיד זה עובד... אבל היום, למשל, הם עובדים בנגרות עם אבא שלהם על שלל דברים, ובאמת בלי עין הרע בקושי היו פיצוצים)

בטווח הרחוק כנראה זה בעיקר לטפל נקודתית בילדים המועדים להתפרצות... התחלנו בזה, אבל שאר הדברים יידחו כנראה לאחרי הלידה...

וכמובן - הפתרון הכי חשוב הוא תפילות... להתפלל לשלום ואחווה ביניהם, כמו שמתפללים לשלום ולאחדות בעם ישראל...

בהצלחה ענקית עם כל הג׳נגלינג של סוף הריון-לידה-תינוק קטן והילדים הגדולים יותר! ועם הטיפולים! אלופים אתם! ולגבי התפילות - לגמרי…

❤️

פשוט להיות איתם, להנות איתם. כמה שזה נשמע פשוט וחלום שלי אני רואה שזה ממש מאתגר אותי.

אני בורחת הרבה לטכני של הבית ולפלאפון...

הייתי רוצה לנסות לכבות את הפלאפון מחר

לצייר איתם
לשחק איתם

לספר ריפור בלי לעצור לכביסה או כלים

נכון אומרים שהשטן עובד שעות נוספות איפה שהפוטנציאל הכי גבוה? נגיד ערביי שבתות וחגים, לפני טבילה וכו׳. אז אני מרגישה שזה אותו עקרון עם הילדים. מיליון הסחות, העיקר שלא ניגע בהכי חשוב, יקר וממלא… זה ממש קטע… (וזה לא לגמרי מדויק כי בסוף הטכני גם דורש את שלו, מה נעשה… אבל אני עדיין מרגישה שיש שם מחסום ברמה הרוחנית אפילו, ושצריך ללמוד לגבור עליו).

אני חרדתית וכשאני קולטת שהילד בחרדה (רלוונטי בעיקר ל1 מהם) אני מאבדת את זה...קשה לי לחשוב שהוא יסבול מהשריטות שלי...

ואני עושה הרבה עבודה עם עצמי להבין שהוא זה לא אני ואנחנו חווים שונה לחלוטין את העולם

עם עצמך, בטוחה שזה מביא ויביא פירות!❤️

אני לפעמים מרגישה שהאמרה "ילדים קטנים - צרות קטנות, ילדים גדולים - צרות גדולות" ממש נכונה...

נכון שמבחינה פיזית וטכנית ילדים קטנים זה הרבה יותר מאתגר, אבל מתבגרים (גם כאלה שעל גבול גיל ההתבגרות) מאתגרים יותר מבחינה נפשית... כי הם עצמם מורכבים יותר מבחינה נפשית, ויש להם גם דרישות מורכבות יותר מאוכל-צומי-משחקים...

או שפשוט זכית במתבגרים חלקים? (לא ששלי נחשבים מתבגרים לא חלקים... להפך... אבל עדיין מורכב איתם יותר...)

יש להם דרישות מורכבות, אני לא מתרגשת מדרישות, מסכימה למה שזורם לי, אין לי בעיה להגיד לא או להציע פתרונות חילופים, בניגוד לתינוק שלא תמיד אפשר להציע לו פתרון חילופי או פשוט להגיד לא.

אנחנו כנראה מדברות על קשיים אחרים...

אני מדברת על קשיים לימודיים, קשיים נפשיים, קשיים התנהגותיים... דברים ש"מחמירים" לפעמים עם הגיל. ואף שלכאורה הם יכולים כבר להסביר את עצמם, מכיוון שהנפש שלהם כבר מורכבת יותר משל ילד קטן - קשה להם עצמם אפילו להבין את עצמם לפעמים, כל שכן לנו...

קשיים לימודיים וקשיים התנהגותיים, אין קשיים נפשיים.

אלה לא קשיים שלי, אלא שלהם, אני עוזרת, מכוונת ומקבלת את הילד עם הקשיים, לא מודאגת מה יהיה ואיך ייפתרו , אלא מה שיהיה יהיה טוב.

שאת לא לוקחת על עצמך את האשמה בקשיים שלהם...

זה מדהים בעיניי! הלוואי שאלמד ממך ואצליח גם להרגיש כך...

בדיוק היום דיברתי עם בעלי ושנינו הרגשנו שיהפוך קשיים של מתבגרים באמת מורכבים בהרבה משל הצעירים שלנו, לא דומה קושי של ילד היסודי לקושי של בת שרות או של התמודדות עם בגרות.

זה נכון שהקושי לא שלי, אבל גם יכולת ההשפעה קטנה יותר וכאב הלב גדול יותר 

אני מגדלת את הילדים בגישה אחרת מרוב האנשים, נותנת כלים ומשחררת את הבחירה ובנית הדרך מגיל צעיר מאד. אני חושבת שזה הבסיס להבדל בהסתכלות.

מעבר לזה קשה לי מאוד שהם תלותיים בי, למרות שיש כבר גדולים עדיין כולם מתעוררים בלילה (אולי לא כולם בכל לילה, אבל רובם. וחלקם מגיעים למיטה שלנו כל לילה)..

יש עוד לא מעט דברים שמפריעים לי, אבל חושבת שזה העיקר.

מה אני עושה למען זה?? מבקרת את עצמי וחיה עם ייסורי מצפון תמידיים זה נחשב? 😀

משתדלת להיות במודעות להגיע 

לא יודעת אם זו באמת הסיבה, יש לי ילדים יותר רגישים וכאלה שפחות.. ויכול להיות שהם התרגלו לזה, וגם לנו זה כבר לא מוזר לחפש מיטות פנויות באמצע הלילה, אז למה שלהם זה יהיה? 

יעזרו לך להגיע לאיפה שאת חולמת. גם אני חולמת להיות נטולת ביקורתיות ולראות בכל אחד רק את הטוב, ובוודאי לא להעיר בצורה לא טובה. כרגע עדיין נופלת וקמה בחזרה לעבוד על קשר נקי…

❤️

לא ממקסמת את עצמי

ולכן מהווה דוגמא לא טובה

ונותנת לקשיים להדרדר

( יש אנשים שיאמרו שאני אמא טובה, ומבחינות מסוימות זה כנראה נכון, אבל בעיני לא מספיק)

למשל עכשיו,

הדברים עדיין לא מאורגנים לבית הספר,

יש לי 'תרוצים' ומבחינה אובייקטיבית היו לנו גם עניינים אחרים שדרשו את תשומת לבנו,

אבל ברור שהייתי יכולה להתארגן טוב יותר.

ונושא נוסף שקשור לנושא הקודם הוא שאני לא משקיעה מספיק בתחום החברתי של הילדים, זה נושא שקשה לי ואני מרגישה שאני מזניחה אותו ושבגללי הילדים לא יהיו מספיק חברותיים. גם מבחינת הדוגמא האישית שאני נותנת וגם מבחינת ההזדמנויות החברתיות שאני מספקת להם. 

בס״ד

הרבה פעמים אנחנו גמורות באופן כרוני וזה מאד מקשה על הניהול שלנו את הדברים ״בזמן״.

וגם אני מרגישה שאני יכולה לדאוג להרבה יותר אירוחים של חברים, מפגשים וכו׳. מאחלת לך שילדייך יגדלו לתפארת, יהיו חברותיים ושיהיה להם את כל הטוב בעולם!

הכי קשה זה לשלב את הדרישות של גילאים שונים עם צרכים שונים התפתחותיים שונים ולהצליח לראות כל ילד גם בתוך משפחה ברוכה ועם עבודה די דורשת

אני מודעת לזה ועובדת על זה, לא תמיד מצליחה 

וואו התחברתי לכל מילה ממש!

בס״ד

כרגע (כבר תקופה) האתגר הגדול שלי זה - נינוחות.

לא להרגיש כל הזמן במירוץ נגד הזמן,

שיש יותר מדי להספיק בשביל מעט מדי זמן

שחייבים למהר, לתקתק, להזדרז…

אני מחפשת פניות אמיתית ברמת היום-יום.

להיות הרבה יותר נינוחה ופנויה לילדים. שהם ירגישו שלאמא יש את כל הזמן ואת כל המקום. שגם אם היא מתחלקת בין כולם, היא כאן ונגישה מאד מאד מאד.

זה קשור למה ש@נוניש כתבה, וגם למה ש@מתיכון ועד מעון כתבה. זה קשור לריבוי המשימות שמייצר עומסים. אבל אני מרגישה שזה גם עניין של משהו פנימי עמוק שאני צריכה להצליח לעצב אחרת. 

אני לרוב לא נינוחה, בעיקר בזמן שהוא לא חופש.

תמיד יש מה לעשות בבית, תמיד יש משימות, תמיד יש את הקטנים שרוצים לשחק, מישהו שצריך להכין איתו שיעורי בית וגדולות שרוצות לשפוך את הלב.

וכמובן מטלות בבית ובעבודה.

רק לכתוב את זה מעייף אותי 

בס''ד

אמא אחת, שעם כל הרצון הטוב לא תמנון ועם רק 24 שעות ביממה... זה קשה כל-כך הקטע הזה.

ועדיין אני מאמינה שאפשר לפצח את זה בשילוב של תפילות, סיעתא דשמיא, כלים, מודעות ועבודת המידות. 

עובדה שיש יחידות סגולה שמצליחות... ואני רוצה להיות מאלה.

אני רוצה שהילדים יזכרו אותי כאמא נינוחה... הלוואי...

חוץ מבעלי- קשה לי כשנוגעים בי. מרגישה שזה גוזל לי תשומת לב רצינית. בהתאם, קשה לי לחבק אחרים, אפילו את הילדים שלי. 

ובלי קשר יש לי אחת שצריכה זוג הורים משל עצמה. 

מה אני עושה? משתדלת לחבק במודע, כי אחרת זה לא יבוא, ולהתאזר בהרבה אורך רוח. למצוא כל הזדמנות להחמיא לאותה ילדה על כל פעולה חיובית היא עושה.

בס''ד

איזו מדהימה את על המודעות ועל זה שאת עושה בכל זאת את כל הדברים האלה. בטוחה שזה משמעותי לה ביותר! חזקי ואמצי מהממת ❤️

עלתה לי מחשבה שכנראה שאנסה להוציא לפועל לעבוד מהבית כדי שאוכל לשלב זמן בשבילי בהפסקות יזומות בשביל לעשות כושר לגוף/פעילות שמרגיעה ומאזנת אותי נפשית/ לאכול בריא ומסודר

בס''ד

מברכת אותך שזה יצא לפועל ושתקבלי את כל הדברים האלה להם את זקוקה, בשבילך ובשביל ביתך!❤️

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי