אוף! ודווקא היום הוא נרדם יחסית מהר, ואני בשניה שהוא נרדם מתחילה לאכול את עצמי למה הייתי כזאת? ואם הייתי סבלנית ונעימה? הוא עדיין היה יכול להירדם מהר אולי.
לפני שהוא נרדם אני מתגברת בכוח על דחף לתת לו סטירה, ואחרי שהוא ישן אני רק רוצה לחבק אותו וללחוש לו שאמא אוהבת אותו מאוד ושהוא מלאך טהור ומקסים.
כל ערב ככה, לאורך היום אני אחלה אמא, ההרדמות מוציאות ממני שדים 
היום הוא העיר את התינוקת, תוך כדי ההשכבה, צעקתי עליו, משכתי אותו למיטה והלכתי אליה, הוא כמובן יצא מהמיטה אז החזרתי אותו שוב עם איום שאנעל את הדלת, הוא יצא שוב, התנוקת פרצה בצווחות ואני החזרתי אותו למיטה, כעסתי עליו שבגללו היא בוכה וסגרתי את הדלת. עד שהיא נרדמה גם הוא נרדם ועכשיו אני עם מצפון שהוא הלך לישון מתוך נזיפה שלי.
יש ימים גרועים יותר, אבל אני יותר סלחנית לעצמי אם זה קורה אחרי השכבה של שעתיים, גם אני אנושית. אבל אם היום, הוא נרדם תוך חצי שעה, אז למה לא הצלחתי למשוך את הסבלנות שלי עוד קצת? להיות אסרטיבית בלי להיות אגרסיבית...
אוף!!
הלכתי לקחת שוקולד ותוך כדי חולפת בי מחשבה שבכלל הוא היה אמור לקבל עכשיו קוביה מנחמת ולא אני.
