בסיום התפילה, לפני לדוד ה׳ אורי וישעי

להצטרף לאחינו עדות המזרח שהחלו לומר סליחות מידי לילה…

הדברים הללו מכניסים לאווירת אלול…

אחרת, זה באמת כמו כל יום אחר…

אולי להגיע לאירוע אחד או שתיים שקשור לאלול, שיעור תורה או טיש, או בשבת בכלל למצוא חבורה שתתרכז סביב עבודת ה'.

נראה לי בדברים כגון זה חבורה בעבודת ה' היא המפתח. ואם אין אז לנסות להשיג את הדבר הכי דומה לזה

ובכללי, תשובה היא השיבה של האדם לעצמו, לא-להי שבו. מירוץ החיים וטרדות שאנו עסוקים בהם לפעמים משכיחים מאיתנו את עצמנו מרוב העיסוק בעשייה ודאגה.

כל אחד יש לו"ז אחר ולכן קשה לקבוע מסמרות. אך הכיוון הוא שאדם ישקיע זמן לעצמו עם עצמו. חשוב לא רק באלול, אויל באלול מתעצם הצורך.

לנסות לעשות מן תכנית אישית ובבנייה שלה לחשוב אילו דברים יגרמו לי לראות יותר אח ה' בחיים שלי, לראות יותר את הטוב (בבחינת תשובה מאהבה).

לשמוע שיעורים של רבנים/רבניות שאת מתחברת אליהם...

לגלות את כוחות הטוב שנמצאים בי, להקשיב לעצמי, לפנימיות שלי (ע"י התבודדויות, מחשבות עם עצמי). מעשית זה קצת עמום, אבל לנסות כמה שיותר לשאוף לשם.

לעבוד על כוח הרצון. לדעת לשלוט בעצמי ולהנהיג את עצמי לאיפה שאני רוצה, ולבחור במה שאני עושה ולהזדהות איתו, לעשות את הדברים לא בצורה יבשה ורפה אלא ביעילות, זריזות ובמלאות חיים. זה בר"ה מתגלה, הרצון של ה' לברוא את העולם (ע"פ רעיון מאורי וישעי ואכמ"ל).

שנזכה!

להדגיש את החסד או את הדין?

יותר תורה או יותר מצוות?

אדם כל כך מעורב רגשית בסיטואציות ולא יכול לראות מה נכון וטוב לו לעשות.

ביומיים הקרובים תשמעו על פיגוע מחריד, ובשבוע הבא ביבי שוב יגמגם מול הדמוקרטים מהבג"ץ.

אתה צריך לעשות את מה שה' אומר לך לעשות. כלומר להיות אדם טוב. אם יש הרבה דרכים אז בחר את הדרך שהכי מתאימה לך. אפשר להחליט על פי הכישרונות שלך או על פי מה שעם ישראל צריך. 

אתה מחפש תשובה אובייקטיבית לשאלה סובייקטיבית. הכישרונות שלך הם דבר שאף אחד לא יכול לדעת מה הם. האדם היחיד שיכול לענות על השאלה הוא אתה, כלומר אתה צריך למצוא וליישם את הכישרונות שאלוקים נתן לך ולחפש מה אתה צריך לעשות בעולם. כלומר בסוף תשובה יותר טובה מחפש את הכישרונות שלך היא כנראה לא תופיע

אם אתה מחפש תשובה לשאלה "האם אלוקים רוצה שאתה <מה שאתה רוצה לעשות>" אדם רנדומלי מהאינטרנט יכול לתת לך תשובה על כך. אבל אם אתה רוצה תשובה יותר טובה, תשאל משהו שמכיר אותך ויודע מה הכישרונות שיש לך.

נ"ב אני רציונליסט אם אתה חושב שמה שאני אומר הוא לא נכון אז אתה מוזמן להתעלם ממני

בגדול אני לא באמת יודעת.. אני מנחשת.. מתפללת לכוון לרצון שלו.. מתייעצת עם אנשים ומקווה שהם שליחים נכונים, להתייעץ עם רב זאת גם דרך טובה...

יש גם לנטיית הלב חלק משמעותי בהחלטה.

חושבים, מרגישים ומשכללים מה שביניהם ובסוף מחליטים.

אין פה משהו חד משמעי ואין גם ידיעה ודאית, עושים מדי פעם ביקורת עצמית ("חשבון נפש") מתייעצים עם חברים ומורי דרך

ומתפללים שנזכה לכוון לרצונו.

כי הוא ברא אותי, יש לו אחריות עלי,אני משתדלת לעשות מעבר למה שאני חייבת, כי לימדו אותי שמי שמתפלל מקבל, לימדו אותי שתעשה בשביל ה' וה' יעשה בשבילך,כי אני עושה מה שאני יודעת כדי לשכנע אותו,ובעיקר בגלל כל המשפטים שהזכרתי למעלה..

זה ככה תשובה כנה..

יכול להיות שזה מגיע גם מפינוק.

נכון שה' זן ומפרנס אבל *חייב*?

ברצותו את נולדת וברצותו את עוזבת את העולם.

ברצותו את עשירה וברצותו את עניה.

וככה בכל דבר.

הכל מושגח והוא לא חייב כלום.

כן נבקש כמו עניים בפתח.

כן נשתף אותו במה שאנחנו רוצים.

ואם נותן נגיד לו תודה.

נכון שהכל לפי הרצון שלו, אבל הוא טבע כללים מסויימים שלפיהם נוהג העולם והוא לימד אותנו את דרכי ההנהגה שלו, אז מתוך זה אני מסיקה/מניחה שהוא אמור לנהוג כך וכך.

נכון, 'חייב' זאת בחירת מילה לא טובה, אבל כן יש תחושה כזאת של 'מגיע לי', שמגיעה מהמקום שלמד קצת את ההנהגה האלוקית.

שה' יטיב לנו בסוף. הרמחל אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו.    ומה' טוב ברור שיהיה עולם טוב כי דרך הטוב להיטיב.

זה לא "חייב",  אלא זה שאנו מצפים שיהיה טוב בעולם, וכשלא טוב, זה כי ה' יודע איך לסדר את העניינים יותר טוב מאיתנו ואנו סומכים עליו.

אבל אנו לא אומרים "טוב ה' לא חייב להיטיב לי אז כנראה זה לא יקרה והוא זנח אותי, הרי במילא לא חייב לי כלום" זה כאילו יחסי עובד מעביד או סוחרים, שאומרים טוב הוא לא חייב לי.  ביחס אב ובנו זה אחרת, בכלל לא דנים עם חייב או לא.

יש עניין אחר והוא הצדקת הדין והעונש אם חטאנו. ודווקא כאן יש מקום לומר שה' חייב לתת שכר לצדיקים שעשו מצוות כי כך הצדק מחייב, אלא שלעיתים זה רק בעולם הבא. דווקא צדיקים הם לא עניים בפתח אלא זכאים במעשיהם לשכר. הרמחל בדרך ה' מסביר שזה שיא ההטבה של ה' - ליצור מצב בו נוכל לקנות את הטוב בזכות ולא בחסד, כדי שהוא יהיה ממש עצמי לנו ולא חיצוני.

אמנם החינוך הזה די נכון. אבל יש בו משהו קפדני מדי ולא מספיק רחב. שמעתי מהרב אליהו עמר מקווה שאני לא משנה מדבריו-

אם ה' היה הולך איתנו רק במידת הדין, היה אפשר להגיד שהוא חייב לנו. אבל מכיון שהוא הולך איתנו במידת הרחמים, וכמו שהוא ממתין לנו עד שנחזור בתשובה ומאריך אפו מאד עד שמעניש, הרבה פעמים הוא גם "משהה" טובה שמגיעה לנו. הוא משהה אותה מכל מיני סיבות (לפעמים כדי לתת שכר בעוה"ב שזה הרבה יותר שווה לאין ערוך), אבל עצם שיתוף מידת הרחמים זה מה שמאפשר את זה. ה' לא שוכח חובות, אבל לפעמים דווקא לאוהביו הוא משלם יותר מאוחר כדי לתת להם שכר יותר גדול, יותר שווה בהתאם לשווי של המעשים שלהם שאין אפשרות להחזיר עליהם בעוה"ז...

התחברתי.

תודה! 

נכון לומר "אנו לא יודעים איך ה' מנהל את העולם" ואנו סומכים עליו שיודע מה הוא עושה והכל לטובה.

אבל ברור שכל מה שה' עושה זה לטובה וברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.

הגישה של ה' לא חייב לי כלום היא גישה רעה כי היא שמה את יחסינו עם ה' כיחסי עובד מעביד ומדברת על חובות או לא, ומקטינה ומכווצת את האדם, ומתארת את ה' כדמות דורסנית שדורסת את האדם הרי הוא לא חייב לו כלום, 

במקום לדבר על טוב ה' ועל חסדו עם בריותיו.

זה בכלל לא העניין של ה' חייב לי או לא, אלא ברור לנו שה' רוצה רק בטובתינו, ואם זה מתעכב זה כי ה' יודע יותר טוב מאיתנו מה לעשות.

אבל אני חושבת שיש מקרים מסויימים שנכון להשתמש בגישה הזאת.

היא הכלי לקבל את החסד 

היא הכלי לקבל את הדין

כאשר אדם שם את עצמו במרכז של כל הסיפור אז זה גורם להרבה בעיות.

כאשר האדם מבין שהוא גם עומד בפני עצמו אבל גם חלק מפאזל רחב הוא יכול לקבל את זה שיש גם דין בעולם.

כמו כן, גם החסד שהוא מקבל זה לא רק חסד אישי שלו אלא זה חסד שהוא חלק ממעגל החסד העולמי שהוא חלק ממנו, מקבל ומשפיע. "עולם חסד יבנה".

ענווה זה לא אמירה "אני כלום, אז מה זה משנה אם טוב לי או רע לי".  ענווה זה חוסר אגו לחלוטין, שאדם לא רואה את עצמו במרכז אלא הוא עוד אחד מהברואים, וכמו שזו קושיה איך לכל ברוא יכול להיות רע, כך אדם יכול לשאול למה לו רע, כי הוא גם חלק מהברואים. כמובן לא לערער על הנהגתו של ה', אבל אפשר לשאול למה צדיק ורע לו הרי משה שאל את זה.

נכון שיש מימד של אדם שלא אכפת לו מה יקרה לו אלא העיקר כבוד ה' בעולם, אבל זה כבר סוגיה מסובכת איך למצוא את האיזון בין השאיפה רק לכבוד ה' לבין הרצון שלנו להתענג על ה' ולהיות מאושרים

לא כתבתי שזה לא משנה אם טוב או רע.

להיפך, דיברתי גם על הצורך להצדיק את הדין גם כשרע. דהיינו זה משנה אם טוב או רע. ההצדקה היא הפעולה המתבקשת כשרע.

וכשהמשכת "ענווה זה חוסר אגו לחלוטין" זה מתכתב עם מה שכתבתי ביחס לזה שהאדם שם את עצמו במרכז.

כמו כן, גם ביחס לשאלה "למה צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אין שום התכחשות בדברי לכך. צידוק הדין לא סותר השאלה הזאת. 

בנוגע למה שכתבת למצוא את האיזון בין כבוד ה' לבין הרצון שלנו נראה לי שיש משנה מפורשת על כך באבות "הוא היה אומר: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". להבנתי אין מדובר פה באיזון, אלא בהבנה שהרצון שלי בטל (כמו "בטל בשישים", בלול בתוכו) ברצון הכללי והרצון הכללי כולל את הרצון הפרטי שלי.

אבל איך צידוק הדין מגיע מענווה?

צידוק הדין מגיע מהידיעה שה' רוצה להיטיב לי ולכן נתן לי אפשרות לקנות בעצמי את הטוב בזכות ולא בחסד, ואם עשיתי רע עלי לשאת בתוצאות כדי להיטהר ממנו לטובה בעתיד. זה אם חטאתי.

אם לא חטאתי אז צידוק הדין מגיע ממקום שאנחנו שמחים שמה שקורה זה רצון ה' והכל לטובה.

לענין האיזון, יש צדדים שונים במקורות. הרמבם והמהרל שמים יותר דגש על מילוי החובה של עשיית רצון ה' והאמת, כאידיאל יותר מהעונג.

בעוד הרמחל והחסידות מדגישים יותר את העונג של הדבקות בה' ושל עשיית המצוות.

אבל בעיקרה ישנה ההבנה שיש דין בעולם. הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין ומערב אותה עם מידת הרחמים כדי שהעולם יצליח לעמוד, אבל בבסיס הקב"ה מנהל את העולם במידת הדין. ע"פ מידת הדין הכל מתנהל כפי הרצון העליון ואין נזקקות לרחמים. זהו מצב אוטופי שלם. אותו מצב בא לידי ביטוי בצורה חלקית גם כאשר מידת הרחמים מתערבת כפי כשקורה בעולמנו.

ענווה היא הכרת האמת (הרב חרל"פ) וחלק מהאמת שהאדם מכיר זה שהכל נובע מהקב"ה. גם השפע וגם מה שה' לוקח הוא מחזיר ממה שה' נתן. ההבנ שה' לוקח את מה שהוא נתן זהו צידוק הדין.

צידוק הדין לא בהכרח קורה מתוך שמחה. כאדם נוטה לגסוס הוא אומר צידוק הדין ולא נראה לי שמצופה ממנו לשמוח אז.

הרמח"ל עצמו סותר עצמו לכאורה במסילת ישרים בנושא הזה.

כמו כן, גם הרמב"ם שופך אור על הנושא מהלכות דעות וממורה נבוכים.

הרב קוק באורות הקודש מביא את השורש המשותף העליון שבו הזכות והחובה הן דבר אחד.

מידת החסד זו המידה הבסיסית שה' ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו.  כדי שההטבה תהיה שלימה הוא עשה את מידת הדין כלומר האפשרות שהאדם יקנה בזכות את הטוב ולא בחסד , והטוב יהיה חלק ממנו ממש (עיין דרך ה' לרמחל פרקים ראשונים).

מכיוון שאדם גם חוטא ולא יכול להצדיק את קיומו מיידית, ה' ברא את מידת הרחמים שהיא ויתור זמני על הדין, עד שהאדם יהיה צדיק ויחזור בתשובה על חטאיו. אחרת העולם היה נחרב.  

הרמחל פותח את מסילת ישרים בחובת האדם בעולמו - שהאדם נברא כדי להתענג על ה'. וגם בדרך ה' מדגיש שה' ברא את העולם להיטיב לברואיו, ופחות מדגיש שה' ברא הכל לכבודו.

זה באמת מעניין מה גישת הרב קוק בעניין. נכון שבשורש זה משותף, אבל בחיים שלנו זה נפרד. מצד אחד המילה עונג מופיעה המון בכתבי הרב, נראה לי יותר מאשר חובה או אמת.   מצד שני נראה לי בבתי מדרש שונים של תלמידי הרב קוק מדגישים צדדים שונים, עשיית אמת אידאלית או עונג על ה'.

הבנת איך עניתי על כך שענווה קשורה לצידוק הדין? (שזה הנושא שעל בסיסו התפתח הדיון)

שענוה איננה ’אני כלום’ אלא ’כל מה שאני הוא מאיתו יתברך’

וגם בשערי העבודה המיוחס לרבינו יונה פותח במילים ’’שידע העובד מעלתו ומעלת אבותיו’’ שאדרבה בכך לא יקל מעליו אלא יתבע מעצמו יותר.

חילוק אפשרי הוא שכל קוויך וכיוצא בזה זה לעתיד לבוא. אבל לאו דווקא כאן בעוהז. 

אבל אני בעצמי לא שמח מהתירוץ שהצעתי.. ומקווה שישנם הסברים טובים יותר שכתבו פה. (טרם קראתי התגובות).

זה מצע שיהיה בכל מקום עבודה 

ויש למצוא איך להתמודד או ישירות או בעקיפין 

המחשבות מעצבנות נורא. כמו זבוב. למעשה ברור שלא מגיעים.

זה נשמע באמת מורכב. ומעצבן.

קודם כל אני חושב שזה שאלת רב.

לעניות דעתי,

היות שאין אפוטרופוס לעריות,

צריכים כח חזק, שמאוד שומר שחלילה לא יעבור לאיסורי תורה.

או שיתוף הבעל על מלא, (אם מרגיש לך נכון)

או גדרים דרקוניים

וכו'

אם נגיד את שומרת על ההלכה, יחוד וכל זה,

מה היית מצפה מעצמך ליותר?

אם יש לך מכשיר לא כשר, תמונת מסך שלך ושל בעלך.

להזכיר בכל אפשרות לך (ולסובבים) את הקשר הטוב שיש לך בנישואין.

ולהדוף מחשבות לא מתוך ריסוק הנפש שלך, אלא פשוט כמו זבוב מעצבן- לנפנף בכח. "איזו מחשבה אווילית, לכי" ולזמזם שיר בראש. 

זה עניין של תירגול הדיפה. צריך לספק למוח גירוי אחר למחשבה.

בהצלחה מרובה.

כמו בהכל זה בגלים. בעקבות ירידה מתעורר לי הצימאון, ואז אני מתאמצת ואז יש התחדשות.. ואני תמיד משתדלת לשמור כמה שיותר להתחדש מעצמי בלי להצטרך את הירידה. 

ובטח שמייחסת חשיבות זה טוב לשים לב מה איתנו...

בהתחדשות עובדים בהתלהבות עם הרגש, ובמצב של ניסיון ושל שחיקה צריך את היראה- את השכל. 

אמנם כל החיים שלנו מורכבים מגלים כמו שאמרתי, כמו שאיפה ונשיפה, זה שומר על איזון. אבל הבריאות היא כשהגלים כמה שיותר רגועים ומאוזנים. שלא יהיה עליות וירידות חדות, הקיצוניות הזאת קשה לנפש.

יש עוד משל אם כבר: של לשמור על אש קטנה שישארו גחלים חמות, שרק לשמוע שיעור תורה או לעשות מצוה ידליק אותן בקלות, שלא יהיה צורך כל פעם להתאמץ להדליק מחדש... 

אני מרגיש שקשרי חברות קרובים עוזר לי למונע שחיקה.

חבר טוב הוא חבר שרואה את הטוב שבחברו ובכך מעצים אותו. וככה מעצמים אחד את השני.

אני מרגיש ששחיקה בעבודת ה' היא קשורה לשחיקה באופן כללי בחיים. 

יש גם פעמים שעובדים את ה' כשאין ברכת שמיים, שיש חוסר, זה לא מחייב שחיקה אבל זאת מדרגה מאוד גבוהה. יותר גבוהה

אני אישית מנסה יותר להבין ולא להרגיש. אם כי, די קשה לעשות את זה כי יצר הרע הוא עובד על הרגשות שלך וזה ממש קשה להישאר בשכל קר מול רגש.

אבל שילוב של לימוד התורה וההתבוננות תוך כדי קריאת ההלכה רואים שהתורה שלנו היא תורת חיים, וכמה ה' חס עלינו במצוותיו- גורמות לי להתחדשות.

אם אזלזל בקביעת הלוימוד, ארגיש ריפיון רוחני.

לא?